רפואה קפקאית: "המשפט" ו-"רופא כפרי" בראי רפואת הגוף

הקדמה

האם קפקא עסק בנושאים רפואיים בסיפורת שלו? ביצוע סריקת עומק של הרומנים, הסיפורים הקצרים, והפרגמנטים, במטרה לנסות ולענות על השאלה המסקרנת, ידרוש חיים שלמים של יותר מחוקרים אחדים. עם זאת, סקירה-סריקה שטחית, בראשי פרקים בלבד, נותנת תשובה שלילית! ואם כן, אזי מדובר ברפואת הנפש, בפסיכולוגיה האנושית… שאלתי את עצמי – מדוע הסופר הענק הזה כמעט ולא עוסק בנושאים רפואיים בכתביו?

פרנץ קפקא (1924-1883), סופר ענק, משפטן וסוכן ביטוח לפרנסתו, יהודי צ'כי שכתב בגרמנית, ובילה את רוב חייו בעיר הולדתו פראג – היה בן תקופתו של זיגמונד פרויד (1939-1856), רופא נוירולוג ואבי הפסיכואנליזה, יהודי אוסטרי שבילה את רוב חייו בווינה. אין אנו יודעים על מפגש בין שני האישים (ראו במקורות), אולם רוב החוקרים מסכימים שקפקא הכיר היטב את יצירותיו ותורתו של פרויד, והושפע מהן. אין פלא בכך שמבין שלל האסכולות השונות לפרשנות סיפוריו, זו המבוססת על הפסיכואנליזה היא דומיננטית – בסיפורת שלו הוא משחק בסמלים, כבנאי שיודע להסוות היטב את חומריו. הבנת סיפוריו היא פועל יוצא של קריאה והתעמקות בתורתו של פרויד. הנחת היסוד היא שקפקא היה למעשה אדם בעייתי על הגבול שבין טירוף לשפיות, אדם בעל אישיות מסובכת ומורכבת, אך גאוני בכתיבה. הוא כתב מה שהוא חש, מה שעלה מתודעתו, ללא השפעה מודעת אך ודאית של התעמקותו בתורת פרויד, ולכן יש בסיס מוצק לפרשנות כתביו על רקע הפסיכואנליזה.

מאידך, בביוגרפיה של קפקא יש כמה עדויות לכך שגם רפואת הגוף לא הייתה זרה לידיעתו וניסיונו – באוגוסט 1917, ירק קפקא דם לראשונה. הוא מאובחן לראשונה כחולה שחפת פעילה בגיל 34. בגיל 39 פרש קפקא ממקום עבודתו בפראג על רקע המחלה. עד מהרה התברר לו שהמחלה התפשטה מריאותיו לגרונו (שחפת פעילה של הגרון היא צורה נדירה של המחלה, ובתחילת המאה העשרים הייתה קטלנית ברוב המקרים). באפריל 1924 התאשפז בבית החולים הכללי של וינה, אחד מבתי החולים הטובים באירופה, כשהוא סובל מכל התסמינים האופייניים כגון חום ממושך, ועוד. קפקא לא יכול היה להשלים עם המוות האורב בפתח ומתקרב בצעדי ענק, בעודו מאושפז בבית החולים הציבורי ההמוני הזה, ולכן הגיע לסנטוריום הפרטי של ד"ר הוגו הופמן בקירלינג, מקום שקט שכיום הוא חלק מן העיירה קלוסטנויבורג ליד וינה. הוא שהה שם בחברת שניים – דורה דיאמנט הצעירה, וחברו הטוב רוברט קלופשטוק, שהביא מורפיום כדי להקל במשהו על סבלו של קפקא (שחפת הריאות ובעיקר הגרון גורמת לכאבים עזים, אובדן היכולת לאכול בגלל הפגיעה בבית הבליעה, קוצר נשימה, ותחושת חנק הולכת וגוברת עד אימה). קפקא נפטר בתחילת יוני 1924 כשהוא בן 41. בביוגרפיה שלו מוזכרות כמה התנהגויות נוספות שלו בכל הקשור לבריאות גופו: עיסוק כפייתי בגופו, שהתבטא למשל בשגרת טיפוח מוזרה של התעמלות בעירום מול חלון פתוח בכל ימות השנה; כאבים נודדים בכל חלקי גופו; אכילה מועטה עד סגפנות; צמחונות; נסיעות תכופות לבתי מרפא הוליסטיים כי סלד מרפואה מערבית קונבנציונלית; ועוד.

על הרקע הביוגרפי הזה מתבלט סיפור קצר, בודד, מוזר, אניגמטי, ויחידני בתוך הקורפוס העצום שלו – רופא כפרי – שיצא לאור ב-1919 עוד בימי חייו של הסופר (רוב כתביו פורסמו אחרי מותו על ידי מקס ברוד), ובזמן היותו מטופל בשחפת ואחרי פרישה מעבודתו על רקע המחלה. כדי להמחיש עד כמה מדובר בסיפור יוצא דופן (מבחינת העיסוק בנושא רפואי) ביצעתי השוואה פרשנית בינו לבין טקסט אקראי אחד מיני רבים, מוכר וידוע, מתוך הקורפוס – המשפט – המדגימה עד כמה נמנע האיש מלעסוק ברפואת הגוף לאורך ולרוחב כתביו, וזאת בניסיון לענות על השאלה שנשאלה בפתיח – מדוע נמנע קפקא, הגבר החולני, מלעסוק בגוף החולה, והעדיף לכתוב תילי תילים על בירוקרטיה, פוליטיקה, פילוסופיה, דת ומשפט, ערכים, צרות האדם הקטן, דיכאון ועוד כהנה וכהנה…

"המשפט" בראי רפואת הגוף

קפקא כתב את יצירת המופת הזאת, יצירה שלא הושלמה מעולם, במהלך שישה חודשים בערך, במחצית השנייה של שנת 1914, כשלוש שנים לפני אבחנת השחפת. הרקע והתוכן של הרומן אינם שייכים לעולם הרפואה והבריאות. לכן אין פלא שנושאים רפואיים מופיעים שם במשורה, כאזכורים ריאליסטיים בודדים שאין להם משמעות פרשנית מהותית.

להלן רשימה קצרנית ויבשושית של אותם אזכורים:

בין שלושת פקידי הבנק הזוטרים שמצויים בדירתו של ק' בעת מעצרו מתואר "קמינר שחיוכו הבלתי נסבל נגרם מאיזו עווית שרירים כרונית […] קמינר לא מחייך בכוונה, בעצם, הוא לא יכול כלל לחייך בכוונה […] הגיחוך שלו, שעליו, למרבה הצער, אסר הרגש האנושי להתבדח" (עמ' 23-22). זוהי עדות לפגיעה נוירולוגית בפרצופו של האיש, כנראה שיתוק של עצב הפנים (פציאליס או תסמונת בל).

בעמ' 24 ו-33 מופיעים תיאורים של מנהגי הבילוי של ק' ותיאור מפורט של מעצרו מפיו שלו, כדוגמה מרהיבה ומדויקת של אדם שסובל מהפרעת אישיות אובססיבית-קומפולסיבית (בעברית, הפרעה טורדנית-כפייתית).

ק' מתגלה כדיאגנוסטיקן מבריק: "השומר הכריז שעליו לבדוק בעצמו, הצדיע והלך הלאה בצעדים מהירים מאוד אבל קצרים מאוד, מדודים מחמת שיגרון כנראה" (עמ' 68). הכוונה לדלקת פרקים כרונית, מחלה נפוצה באירופה באותם ימים… וגם בימינו.

במהלך הדיון הראשון בבית המשפט חש ק' ברע ואז, ללא הסבר, מסתבר שבבית המשפט יש "חדר חולים" (עמ' 70). ק' מתאר את התקף החולשה שלו (סוג של עילפון): "הוא היה כחולה במחלת ים. הוא הרגיש כמי שנמצא על אונייה בלב ים סוער. נדמה לו שהמים מסתערים על קירות העץ, שמעומק המסדרון עולה נהמה כשל גלים נשברים, שהמסדרון כאילו מיטלטל מצד אל צד ושבעלי הדין הממתינים משני עבריו עולים ויורדים […] מעולם עוד לא זימן לו מצבו הבריאותי, שבדרך כלל היה יציב לחלוטין, הפתעות כאלה. אולי ביקש גופו להתמרד ולהעמיד אותו למשפט חדש מפני שעמד בקלות כזאת במשפט הקודם? הוא לא שלל לחלוטין את הרעיון ללכת לרופא בהזדמנות הקרובה…" (עמ' 75-74). השימוש המטאפורי במחלת ים ביחס למה שקורה לנאשמים בבתי משפט הוא יוצא דופן.

לאורך כל דפי הרומן (עמ' 90, 93, 154, 171) מתואר הפרקליט של ק' כאדם חולה לב שמקבל לקוחות במיטתו כבמשרדו בכל שעות היממה וזאת כפרקטיקה מקובלת. משונה אך מתרחשת בקביעות. בנוסף הוא מתואר כמי שסובל גם משמיעה לקויה (עמ' 104).

תיאור הפגם הגופני של לני, המשרתת של הפרקליט ואהובתו של ק': "'כי לי יש פגם קטן כזה, תראה' היא פישקה את האמה והקמיצה של כף ידה הימנית, שהעור הדק המחבר ביניהן הגיע כמעט עד הפרק האחרון של האצבעות הקצרות" (עמ' 100). ק' בוחן בסקרנות את הממצא הרפואי הזה ומגיב בפליאה פילוסופית "איזה משחק של הטבע". מדובר במום מולד די שכיח בשם סינדקטיליה, מצב שבו במהלך ההתפתחות העוברית האצבעות אינן נפרדות בכלל או שנשאר קרום עור דק שמחבר ביניהם. בימינו פגמים אלה מנותחים בגיל הינקות ואין לראותם במבוגרים.

באחד מהסבריו-נאומיו של הפרקליט בפני ק', הוא משתמש במטאפורה רפואית מעניינת: "מכל מקום, שום דבר עדיין לא אבוד, ואם בכל זאת עוד יתאפשר לזכות בתמיכתו של ראש הלשכה – כבר ננקטו כמה צעדים לשם כך – כי אז כל העניין, כמו שהכירורגים אומרים, הוא פצע נקי ואפשר לצפות לבאות בלב שקט" (עמ' 113). קפקא שם בפי הפרקליט השוואה מעט מופרכת בין עולם המשפט כפי שהוא מתאר אותו ברומן לבין עולמם של הכירורגים – הכירורגים מאז ועד ימינו אלה יודעים היטב כי התנאי הראשוני וההכרחי לריפוי טבעי של פצע מזוהם דורש ניקוי חוזר ונשנה של הפצע עד לטיהורו המוחלט, ואזי הוא יתרפא אפילו מעצמו ללא תוספת תפרים או אמצעים אחרים… האם זה המצב בעולם המשפט הקפקאי? לפי הרומן התשובה היא שלילית.

בעמ' 121 מתאר ק' את מנהל הבנק כ"בעל בריאות רופפת" ללא פירוט, וזו מנוצלת על ידי יריבו, סגן המנהל, במלחמתו כנגד מעמדו של ק' בבנק.

בעמ' 130-128 מתאר ק' ילדה ענייה בת 13 עם גבנון, חברה בקבוצת הילדות שמציקות לו ולצייר טיטורלי במהלך פגישתם. בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 היה קשר הדוק בין עוני, תזונה לקויה, ופגמים התפתחותיים בשלד של ילדים, כמו אותו גבנון המכונה בשפה הרפואית קיפוזיס.

בעמ' 212 מתאר ק' תמונה רפואית של העלמה מונטג "בחורה חלשה וחיוורת, צולעת מעט […] נראתה גוררת את רגליה בפרוזדור".

בעמ' 235 מתאר ק' בקצרנות את תחלואי הזקנה של אימו "אמנם ראייתה של אימו הלכה וכהתה אבל את זה צפה ק' כבר שנים על סמך דברי הרופאים, לעומת זאת הרגשתה חוץ מזה השתפרה, כל מיני מחושי זקנה לא הוחמרו אלא נסוגו דווקא, על כל פנים היא התלוננה פחות". ק' מקבל הסבר מהאחיין שמטפל בה כי מקור השינוי-שיפור לכאורה הוא "היא נהייתה אדוקה במידה מוגזמת", וכך בעוד שבעבר גררה רגליה בקושי בדרך לכנסייה הרי שכעת "היא נשענת על זרועו וצועדת בכלל לא רע". אכן מדובר בתצפית אופיינית מעולם הממשק בין דתיות לגריאטריה… גם בימינו אנו. ק' אינו מרחיב בנושא מעבר לתצפית.

"רופא כפרי" על פי קפקא

בסיפור קצרצר, גדוש ודחוס, עסקינן, המתאפיין באניגמטיות ובאווירה סוריאליסטית, חוסר פשר וחוסר מוצא עד כדי ייאוש. מבין שלל מאמרי המחקר שפורסמו בעברית על הסיפור בחרתי להתייחס לארבעה (שפורסמו בין 1988 ל-2015, ראו במקורות, סעיפים 7-4). מסתבר ששלושת הראשונים עוסקים בפרשנות מפולפלת, פסיכואנליטית או סתם פסיכולוגית. רק מאמרה של ד"ר לימור שריר מתייחס בעקיפין ובמידה זעירה לאספקטים רפואיים של הסיפור, ובעיקר אלה העוסקים בקשיים האתיים העומדים בפני הרופא המטפל, אז והיום.

בשונה מהמאמרים האלה, אני מבקש לקרוא את הסיפור בקריאה צמודה מזווית ראייה רפואית-קלינית-טיפולית ארצית גרידא עד כמה שאפשר (תוך התעלמות מהצדדים הסוריאליסטיים של העלילה). כבר מן הקריאה הראשונה, נדמה שקפקא בחר לספר על רופא לאו דווקא בגלל היותו רופא, אלא כדגם נוסף מבין רבים אחרים של בן-תמותה מתוסבך, שהוא במקרה גם רופא. מטבע הדברים, הניתוח התוכני חייב להתבסס על הרקע, כלומר על המעמד והרמה של הרפואה האירופית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. בנוסף, יש להביא בחשבון כי הסיפור מתרחש בדרג של רופא המשפחה הכפרי הבודד, ולא ברפואה המדעית האשפוזית בבתי חולים בערים הגדולות ובמרפאות העירוניות למיניהן. יש לציין שהסיפור כתוב ברובו בגוף ראשון – הרופא מספר את קורות המקרה בפני מישהו אנונימי, כולל את מחשבותיו ותלונותיו. לפעמים נדמה כאילו הוא מתגונן בפני ועדת חקירה של משרד הבריאות או מצפונו שלו, ולעיתים כמי שמתראיין לכתב בריאות ומתלונן על תנאי עבודתו הקשים ללא נשא, ובכל מקרה בנימה אפולוגטית מתמשכת.

הפתיח. "הייתי במצוקה גדולה: חייב הייתי לצאת לנסיעה דחופה; חולה אנוש חיכה לי בכפר המרוחק עשרה מילין; סופת שלג עזה מילאה את המרחב הגדול שביני לבינו; עגלה הייתה לי, קלה, גדולת אופנים, מתאימה היטב לדרכים שלנו; וכבר עמדתי בחצר, עטוף במעיל הפרווה שלי, תיק הכלים בידי, מוכן לצאת לדרך; אבל סוס, סוס לא היה. סוסי שלי שהתאמץ יותר מדי בכפור העז של החורף הזה, התפגר בלילה הקודם". הפיסקה הקצרה והגדושה מתארת את התפאורה שבה עומד להתרחש האירוע הרפואי. אמנם הגיבור המספר אינו מציג את עצמו כרופא (זה מובן מאליו), אבל מבהיר מיד שהוא במצב דחק כי הוא חייב לצאת לנסיעה דחופה כדי לטפל בחולה אנוש שמחכה לו בכפר מרוחק עשרה מילין (כ-16 ק"מ). לא ברור כיצד הוא הוזעק. מזג האוויר הוא קשה. יש לו כלי רכב, עגלה מתאימה, יש לו את תיק הכלים שמכיל את הדרוש לטיפול חירום בחולה האנוש, אבל אין לו סוס כי סוסו מת בלילה הקודם כתוצאה מהכפור העז השורר בחוץ. בסך הכל מדובר בתיאור קלאסי של רופא כפרי שמוזעק לטיפול בחולה קשה בפריפריה, רחוק ממרכז רפואי, בתנאי מזג אוויר קשים, ויש תקלה משמעותית ביכולת התנועה שלו. באנלוגיה לימינו, לא קשה לדמיין רופא משפחה בערבה, שמוזעק לטפל בחולה באחת החוות הבודדות באזור ויש לו תקלה ברכבו. קפקא מציג פתרון סוריאליסטי למצב זה וכאמור אין זה מעניננו כאן.

הרופא מגיע לביתו של החולה. את פניו מקבלים זוג ההורים ואחותו המבוהלים של הנער החולה: "מהדיבורים המבולבלים [של ההורים] אינני למד דבר; האוויר בחדרו של החולה כמעט אינו ראוי לנשימה; התנור המוזנח מעלה עשן; מיד אפתח את החלון; אבל קודם אני רוצה לראות את החולה. הנער מתרומם תחת הכסת, כחוש, אין לו חום, הוא לא קר ולא חם, עיניו חסרות הבעה, בלי כותונת והוא נתלה על צווארי ולוחש באוזני: 'דוקטור, תן לי למות' […] אני פותחי את התיק ומחפש בין כלי; הנער מגשש בידו בלי הרף כלפי מן המיטה, להזכיר לי את בקשתו; אני לוקח מלקט, בוחן אותו לאור הנר ומחזירו למקומו […] אני מניח את ראשי על חזהו של הנער, והלה מצטמרר למגע זקני הרטוב. מה שידעתי אכן מתאמת: הנער בריא, מחזור הדם שלו איטי במקצת, האם הדואגת השקתה אותו יותר מדי קפה, אבל הוא בריא ואין טוב מלדחוף אותו ולסלקו מהמיטה. אינני ממתקני-עולם ואני מניח לו לשכב". לפנינו תרחיש טיפוסי של הפגישה הראשונית של הרופא עם החולה האנוש. המטפל מתאר מפגש אופייני בינו לבין המטופל: הוא כנראה מבקש את פרטי סיפור המחלה של הבן מההורים, מה שקרוי אנמנזה, אבל דבריהם מבולבלים ולכן אינו למד מהם דבר משמעותי לצורך אבחנת המחלה. הוא שם לב לכך שהחדר אינו מאוורר כהלכה, פותח חלון וניגש לבדיקת החולה. הוא מתאר לנו, הקוראים, את הנער – רזה, ללא חום וללא קור, רוצה לומר שהוא אינו היפרתרמי או היפותרמי. לא ברור כיצד הוא יודע זאת כי אין תיאור של מדחום (הומצא במאה ה-18) ומדידת חום, וגם אין תיאור של השמת יד על המצח (פעולה מקובלת גם בימינו). אמנם אין תיאור של הזעה, הנער עירום, ועיניו כבויות – את כל זה המטפל מספר לנו במפורש או במרומז. בשלב זה המטופל לוחש על אוזנו ומביע משאלה מוזרה, משאלת מוות (לכך יהיה משמעות בהמשך). עד כאן תיאור של תסמינים (סימפטומים שהמטפל רואה ושומע בלי לגעת בגוף החולה) בלבד. כעת בא שלב הבדיקה הפיזיקלית – המטפל מוציא מתיק הכלים מלקט, פינצטה בעברית, "בוחן אותו לאור הנר ומחזירו למקומו". זה תיאור של פעולה סתומה לחלוטין – אם הכוונה הייתה לבדוק את גרונו של החולה אזי הפינצטה היא מכשיר לא נכון! המכשיר הנכון הוא מה שקרוי שפדל-עץ, או לוחץ לשון בעברית. שני המכשירים היו בשימוש רפואי באותה התקופה, בוודאי גם אצל הרופא המטפל הכפרי ביותר, כמו גם בימינו. האם ייתכן שמדובר בבעיה בתרגום, או סתם רשלנות סיפורית? אין לי תשובה. בהמשך מתאר המטפל "אני מניח את ראשי על חזהו של הנער". יש להניח שהכוונה להאזין לקולות הנשימה, אבל היכן המכשיר המיועד לכך? הסטטוסקופ, מסכת בעברית, הומצא בתחילת המאה ה-19, וכבר היה בשימוש באותה תקופה. מיד לאחר מכן המטפל מגיע בקפיצה נחשונית לא מוסברת לאבחנה מוחלטת – הנער בריא! ואז הוא מוסיף השערה מופרכת בעליל: "מחזור הדם שלו איטי במקצת, האם הדואגת השקתה אותו יותר מדי קפה". אם הכוונה במושג המעורפל "מחזור דם איטי" לדופק איטי שאולי נבדק ידנית אבל לא מתואר, ניחא, אבל אם האמא השקתה אותו המון קפה, אזי הדופק היה צריך להיות מהיר יותר, כי הקפאין הוא ממריץ ולא מאט את מחזור הדם – בקיצור, לפנינו בליל של תיאורים רפואיים לא מדויקים ולא אמינים, בלשון המעטה.

בשלב הזה הרופא המטפל הגיע למסקנה-אבחנה שהנער בסדר. הייתה כאן אזעקת שווא, והוא מתכונן לעזיבת הבית ללא המלצה כלשהי על טיפול כלשהו, אולי איזה מרשם לתרופה כזו או אחרת, ובלשונו "קל לכתוב מרשמים, אבל קשה לבוא לכלל הבנה עם הבריות לגבי כל השאר. ובכן, בזה מסתיים כנראה הביקור שלי, שוב הטריחו אותי לחינם, לזה אני רגיל, כל המחוז מתעלל בי באמצעות פעמון הלילה שלי […] המחוז הוא שמינה אותי למשרתי ואני ממלא את חובתי עד קצה גבולה, כמעט מעבר לו. משכורתי עלובה, ובכל זאת אני נוהג באדיבות עם העניים ונכון לעזור להם".

כמה נקודות למחשבה, אפילו אפיקורסית. אנו, הקוראים, מצויים כעת באמצע סיפור העלילה והמחשבות של המטפל. עד כה המילים שמקורן בשורש ר.פ.א. אינן מופיעות, פרט לכותרת ולמילה "דוקטור" מפי הנער. המטפל הוא חסר שם, חסר גיל, אין עדות למשפחה, אין תולדות. אנחנו יודעים שיש לו משרתת צעירה בשם רוזה (גיבורה של עלילת המשנה הסוריאליסטית שהתעלמנו ממנה). אולם בפסקה הזאת אנו למדים על המצב הסוציואקונומי ומעמדו של המטפל בקהילה שלו: מסתבר שהוא מינוי של הנהלת המחוז, מעין פקיד לענייני בריאות שמקבל משכורת עלובה; הוא רגיל לכך שמזעיקים אותו לעיתים קרובות לחינם וזאת בעזרת "פעמון לילה"; מעמדו בקהילה ירוד, ומטופליו רוצים רק מרשמים לתרופות. האיש מתוסכל, כועס, ומלא טרוניות, כי למרות התנאים הוא חש שהוא ממלא את חובתו כמטפל רפואי בצורה עילאית ואדיבה כלפי "העניים" ואינו גובה שכר. נשאלת השאלה – האם באמת ברופא עסקינן? ובכן, באותה תקופה רופאים אמיתיים, בוגרי בית ספר לרפואה, שרצו לעבוד באזורים כפריים, פריפריים, או אזורי ספר, נהגו להתיישב בעיירת המחוז ולפתוח קליניקה פרטית, והטובים שבהם אכן נהגו לתת שירות חינם לעניים אמיתיים, פרו-בונו כמו שאומרים, שהרי הם נשבעו בשבועת היפוקרטס. לעומת זאת, הנהלת המחוז נהגה לשכור את שירותם של חובשים, שנקראו "פלטשר" או סניטר בריאות (מקביל לאחות מוסמכת או פרמדיק של ימינו), ופיזרו אותם במרפאות קהילתיות. הם היו קציני בריאות, שסיננו את הצרכים של האוכלוסייה, ונתנו את הטיפול הראשוני או הדחוף לפני ההפניה לרופא. נראה כי התיאור כאן מתאים יותר למטפל מהסוג הזה, ולא לרופא ממש. כמו כן, יש לזכור שקפקא היה אדם עירוני, רגיל לרפואה של עיר גדולה, שלא ידע דבר על רפואה בפריפריה, וזה אולי מסביר את הבלבול. אין אנו יודעים האם קפקא עשה תחקירים לפני כתיבת הסיפור (כמו תומס מאן ב"הר הקסמים" או קאמי ב"הדבר"), או אולי עשה בכוונה את הבלבול מסיבות פואטיות או אחרות!

המטפל מגלה ברגע האחרון שטעה באבחנה. "כשאני סוגר את תיקי ומצביע על מעיל הפרווה שלי [ההורים מביעים שביעות רצון…] האחות מנופפת במגבת ספוגה דם, אני מוכן איכשהו להודות בחצי-פה שהנער אולי בכל זאת חולה. אני ניגש אליו […] וכעת אני רואה: כן, הנער חולה. בצד הימני של גופו, במותן, נפער פצע בגודל כף יד. צבעו גוני-גוונים של ורוד, כהה בעומקו, מבהיר והולך כלפי השוליים, חספוס פניו עדין, הדם נקווה בו באופן לא שווה, והוא פתוח כמכרה עילי. כך מרחוק. מקרוב מתברר שהמצב חמור אף יותר […] תולעים, שעוביין ואורכן כשל זירתי, ורודות מטבע ברייתן וגם מרוססות בדם, לכודות בעומק הפצע, מתפתלות בראשים קטנים לבנים ובהמון רגליים קטנות אל האור. נער מסכן, אתה אבוד. גיליתי את הפצע הגדול שלך; הפרח הזה שבצד גופך הורג אותך. […] 'אתה תציל אותי?' לוחש הנער ומתייפח, מסונוור כליל מהחיים הרוחשים בתוך פצעו [זה אותו הנער שביקש למות]". מבחינה רפואית גרידא מדובר בפספוס רשלני עד כדי חרפה! המטפל הזה כנראה לא ממש בדק את הנער, לא הפשיט אותו ובדק כל פינה בגופו, מה עוד שהנער היה עירום, אז איך הוא לא ראה את הפצע בגודל של כף יד? ואולי הנער הסתיר את הפצע כי הוא הרי רצה למות, אבל אז איפה היו ההורים… אילולא האחות שנופפה במגבת ספוגת הדם, הרופא המטפל הזה היה נמק בכלא. וכדי להוסיף חטא על פשע מתלונן הרופא – מעתה ואילך עד סוף הסיפור המילה רופא מככבת ללא שיעור – כי: "כך הם האנשים באזור שלי. תובעים תמיד מהרופא את הבלתי-אפשרי. את אמונתם הישנה איבדו; הכומר יושב בביתו וממרטט את גלימת המיסה שלו זו אחר זו; אבל הרופא, כל דבר חייב לעלות יפה ביד המנתחים העדינה שלו". שוב לפנינו הרופא המטפל שמתלונן על היחס השונה אליו בהשוואה ליחס לכומר נציג האל והאמונה הדתית. כאן קפקא נוגע בסוגייה ישנה – הפער בין "אלוהים נתן ואלוהים לקח, יהי שם אדוני מבורך", לבין הדרישה מהרופא לרפא בכל מחיר, ולא דמו בראשו. לרופא אין את הזכות להיכשל "ואם לא ירפא, הרגוהו!", מוסיף הרופא בסוף תלונתו.

בשלב הזה מתאר קפקא תמונה סוריאליסטית שבינה לבין רפואת הגוף אין ולא כלום, המסתיימת במותו של הנער ובריחתו של הרופא מאימת הדין אל גורל לא פחות סוריאליסטי, שם הפסיכואנליזה והפילוסופיה של שכר ועונש יכולים לדוש בו לאין קץ.

לסיכום

נראה כי למרות מאמצי, הניסיון לנתח את הסיפור מזווית ראייה רפואית-קלינית-טיפולית הוא אולי מעניין אך מעלה חרס. קפקא לא באמת רצה להעלות לדיון דילמה רפואית, אלא השתמש בחומר רפואי כדי לעסוק בדמותו של בן-אנוש מתוסבך בצורה כזו או אחרת, ומשום מה בחר ברופא-מטפל. לכן גם לא טרח להיות אמין או מדויק במיוחד.

מקורות

פרנץ קפקא, המשפט, תרגמה מגרמנית: אילנה המרמן, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 2024.

פרנץ קפקא, רופא כפרי, בתוך רופא כפרי וכתבים אחרים שהתפרסמו בימי חייו של הסופר, תרגמה מגרמנית והוסיפה אחרית-דבר: אילנה המרמן, הוצ' עם עובד, תל-אביב, 2000, עמ' 216-209.

 הציטוטים במאמר הם משני המהדורות האלה.

Nicholas Murray, Kafka: A Biography, Yale University Press, 2004.

אתי גולומב-ברגמן, "אין שושנה ללא קוצים: על אמביוולנציה בסיפור של קפקא 'רופא כפרי'", שיחות ג', חוב' 1, נוב' 1988.

עמוס עוז, "כפיס-עץ בזרם מים (על פתיחת ירופא כפרי' מאת קפקא", בתוך: מתחילים סיפור, הוצ' כתר, ירושלים, 1966, עמ' 44-37.

רות נצר, "הפצע והרופא – על הסיפור 'רופא כפרי' של קפקא", בתוך: השלם ושברו – מיתוס, ספרות, שירה – כינוס מאמרים ממבט פסיכולוגיית המעמקים של יונג, לרות נצר, הוצ' מודן, תל-אביב, 2008.

לימור שריר, "מה אפשר ללמוד מ'רופא כפרי' של קפקא על הרופא של ימינו", אתר דוקטורס אונלי, 09.09.2015.