כתיבה כהתמודדות עם משבר

"אני כותבת את המילים האלה מתוך העמדה הייחודית של מי שנטתה למות – וחיה… גם היום, אחרי שלכאורה אני כבר מורגלת בבגידת הגוף, עדיין נשבר ליבי כשאני רואה את ילדיי מורגלים בה". מתוך "להיות או לא" מאת איריס קאופמן (עורכת מירי רוזובסקי בהוצאת "שתים", 2024).

זהו ממואר העוסק בכנות ובאומץ מעוררי השראה בחיים תחת איום מתמיד של מוות, שנכתב על ידי מי שהתגברה שלוש פעמים על מחלת הסרטן, ומתמודדת שנים ארוכות עם טרשת נפוצה. "להיות או לא" הוא ספרה השני של איריס קאופמן. ספרה הראשון, "טעם של מלח" (הוצאת "שתים", 2023), זכה באהבת הקוראים ובשבחי הביקורת. שירי ארצי כתבה עליו: "איריס רוקמת בחוט של חמלה את דמויותיה לסיפור ולחיים, מטמירה מתוך רגעי המאבק היומיומיים – זהרורים של תקווה ויופי". בספרה החדש אלמנטים אלו באים לידי ביטוי באופן העמוק ביותר שניתן, האמיתי ביותר, זה שנוצר רק כשה"אני" כותב את עצמו.

הממואר מורכב מעשר מסות, בהן הקשרים להגות פילוסופית, שירה, ספרות, פסיכולוגיה, ועוד. כל מסה היא נקודת ממשק לחייה של איריס: אימהות תחת מחלה; זוגיות תחת מחלה; רווחים משניים ממחלה; הריון וילד נוסף אחרי מחלה; חוסר שליטה; תהליך אבל; "למות כמו שאני רוצה"; פיצול בין חולי ובריאות במחלה כרונית; שפת המחלה; וכתיבה כהתמודדות.

"להיות או לא" מתעמת עם השאלה כיצד ניתן להמשיך ולהתקיים תחת איום מתמיד באובדן. זהו סיפור חייה האמיתי של איריס קאופמן, אך השאלות שהיא שואלת רלבנטיות לכל אישה, לכל אמא, ולחיים בישראל בכלל. היא לא שואלת למה. היא שואלת איך. איך להיות אמא, איך להיות בת זוג, איך להיות אישה שאיבדה שוב ושוב צלם וזהות.

והנה אחת המסות בספר, העוסקת בנושא הכתיבה ומשמעותו בחיי היוצר.

המערכת

התחלתי לכתוב בצורה "רצינית" רק במחצית השניה של חיי, לאחר סדרה בלתי נגמרת של משברים. קל מאד, לכאורה, לחבר בין האירועים על ידי יחס כרונולוגי של סיבה ותוצאה, אבל מציאות החיים היא מורכבת וחוקים כרונולוגיים כאלה אינם יכולים לחול כאן. התהליכים שאני כותבת עליהם אינם תחומים בזמן. מחלות כרוניות ומחלות מסכנות חיים אינן נגמרות בנקודה מסוימת. הן מתקיימות כל העת בעוצמות משתנות, לעיתים בחזית ולעיתים ברקע, והכתיבה – ככל מהלכי החיים האחרים – מותכת בהם מבלי יכולת הפרדה.  

משום כך בדיוק אני מתייחסת לאמירה על כתיבה כתרופה כאמירה פשטנית, שאינה תופסת את מורכבות החיים – והמוות.

הרשימות בספר הזה מתהוות לממואר – סוגה שהיא פלואידית כשלעצמה, משום שהיא כורכת את "עיני המתבונן" עם המציאות. זהו עיבוד שמשקף את התהליך הבלתי נפרד שאני מדברת בו. יש בו עוגנים בדמות האירועים האמיתיים של מחלה, אבל יש בו גם דינמיקה של זיכרון. כתבתי את הדברים לא תמיד לפי סדר התרחשותם וייתכן שהכתוב כאן היה נכתב אחרת בזמן אחר. אני משמרת את האמת, כמובן, אבל בחירת המילים שלי משתנה עם מרחק הזמן שחולף. הכתיבה מאלצת אותי לחוות מחדש את מציאות המחלה, וממש כמו באירוע המקורי – מסיטה ממני את בהירות המחשבה.

כתיבה על טראומה מצריכה מרחק ופרספקטיבה. גם לצורך שימור עצמי וגם לצורך דיוק. בפסטיבל הסופרים בשנת 2011, חמש שנים לאחר שנפל בנו במלחמת לבנון ולאחר שספרו "נופל מחוץ לזמן" יצא לאור, אמר דויד גרוסמן שהבין שצריך היה למקם את עצמו מחדש לאחר ש"הכל נטרף": "ידעתי די מההתחלה שזה יהיה באמצעות הכתיבה, כי זו הדרך היחידה שאני מכיר להיות במגע עם דברים… הייתי צריך לעשות פעולה רצונית נחושה מאוד כדי להתגבר על הרתיעה להיות בחדר העבודה. כי יש משהו בפעולה של ללכת לשם ממש, שהיא קצת כמו לקחת מסמר ולהכניס לשקע".

למותר לציין שאין דמיון בין החוויות של גרוסמן ושלי, אבל בשני המקרים יש מוות – מאיים או ממשי, ובשני המקרים אין "ניצחון" של החיים על החוויה, אבל יש "תנועה חתרנית של הכותב", כפי שמכנה אותה גרוסמן, בין מדקרות המציאות המטורפת ובין העצמי. יש בה דבר מה שהוא ההפך מקיפאון.

תוך כדי כתיבה ציירתי לעצמי ציר זמן, כדי לוודא את סדר האירועים הנכון. כדי להיות מדויקת. כדי לבדוק את עצמי לעצמי. אני לא נוהגת לצייר לעצמי ציר כזה בדרך כלל. יש בזה בהלה גדולה. משהו שמחבר כאב לעוד כאב, ואז את שני אלה לכאבים אחרים, ולבסוף קשה למצוא את נקודת ההתחלה שלי וקשה עוד יותר להמשיך ללכת. ויש בזה גם פיכחון. על ציר הזמן היו גם ציוני דרך של אהבה, ושל לידת ילדים, ואותו חוט חיבר בין השיאים לתהומות.

משא של בהלה ומשא של פיכחון אינם קלים. ומתוך הכובד על כתפיי אני טוענת שהאלמנט התרפויטי של כתיבה, כבכל אמנות אחרת, נעוץ במרווח שהיא מעניקה לכותב. על אחת כמה וכמה נכון הדבר כשמדובר באירועי אמת. פרננדו פסואה ניסח היטב את הפילוסופיה שמאחורי אמירה זו: ההכרה בסבל האנושי היא-היא המנביטה בתוכנו את הסבל. ולפיכך, עלינו "לישון, להיות מרוחק בלי דעת, להיות מושל, לשכוח עם הגוף עצמו, להיות חופשי להיות ללא הכרה". איך אוכל, אם כך, להירפא מן הסבל בעודי כותבת עליו, כלומר מכירה בו? ובכן – לא ריפוי אני מוצאת בכתיבה, אלא צלילות ומרחב.

הם מתקיימים משום שאני תופסת מקום בעולם דרך הניסיון להבין את מה שקרה לי. ואל המקום שאני תופסת בעולם מגיעים אנשים (קוראים) אחרים. ומשום שהם מגיעים אל המקום הזה, ושוהים בו זמן מה, גם הם מבינים דבר מה על מה שקרה לי. ומשום כך יבינו, אולי, דבר מה על מה שקורה להם.

ב"ספר האי-נחת" משווה פרננדו פסואה בין החיים לנסיעה, ואומר: "על כולנו ירד הלילה, ותבוא המרכבה. אני נהנה ממשב-הרוח שניתן לי, ומן הנפש שניתנה לי כדי להנות ממנו, ואינני שואל שאלות נוספות. ואם מה שאני משאיר כתוב בספר הנוסעים ייקרא אולי יום אחד על-ידי אחרים ויבדר את דעתם בעודם מחכים – מה טוב. אם לא ייקרא, ואם לא יבדר, גם זה טוב".

מעשה הכתיבה כשלעצמו הוא מעשה בודד. אין בו אחרים. בין אם מדובר בכתיבת בדיון ובין, וביתר שאת, אם מדובר בכתיבה אוטוביוגרפית – הרי שאני הופכת בה את דם לבי למילים. זוהי הדרך האלגנטית לדמם, ופצע מדמם הוא היפוכו של פצע שרפא. ואכן – כתיבה על החומרים שמהם עשויים החיים שלי אינה מרפאת. יש עוצמה באותנטיות שלה והיא נותנת לזיכרונות כח אחר, אבל היא אינה משכיחה אותם. ההיפך הוא הנכון: דווקא משום שאני זוכרת את הדבר, אני מתגעגעת לדבר האחר. "הגעגועים הגדולים ביותר", כתב יהודה עמיחי, "הם הגעגועים של אדם אל עצמו כפי שהיה. אלה געגועים שעוברים מן הפנים החוצה אל החלל האין סופי".

לא צריך, אולי, למצוא "החלמה" או "ריפוי" בכתיבה. לא צריך, אולי, להירפא מן המשברים. אולי צריך לתת להם שיצרמו, כמו רעש של ציפורניים ששורטות לוח. רעש שאי אפשר שלא לשמוע. כי כאב הרי דורש שיכירו בו. שיחושו אותו. ומעשה הכתיבה הוא גם מעשה של הכרה בכאב.

אני מדברת את מילות הטראומה שלי, בעודי יושבת בתוך עמי ובתוך הטראומה הקולקטיבית של כולנו. גודלם הבלתי נתפס של הדברים מעמעם את החוויה הפרטית שבהווה ומאפיל על החוויה הפרטית שבעבר. גודלם של הדברים גם מזכיר לי את קיומם של נמענים למילים שלי. הן לא נשלחות סתם כך אל החלל האין סופי. ישנם אחרים שקוראים בספר הנוסעים שלי. והם, וגם אני, ככל היצורים החיים, זקוקים למטרה. פבלוב קרא לצורך הזה "רפלקס התכלית". בספרו "נרשם בגוף" מתאר ואן דר קולק את מחקרו של פבלוב, שמראה כיצד פוגעת טראומה בתחושת האנרגיה, ברצון למימוש החיים במלואם, בקיומם של רגשות חיוביים שיניעו את היצור החי לפעולה לקראת אותה מטרה.

לילדיי שלי כתבתי:

"אֲנִי מְנַסֶּה שֶׁלֹּא יִהְיֶה כָּךְ תָּמִיד.

שֶׁלֹּא אֶהְיֶה כָּךְ תָּמִיד.

שֶׁלֹּא כָּל דָּבָר יִהְיֶה תָּמִיד הֵד שֶׁל חֲרָבוֹת. מִבַּרְזֶל.

שֶׁתִּהְיֶה גַּם רַכּוּת, וּנְחָמָה, וְמַיִם נוֹבְעִים, וְאִמָּא שֶׁמִּלִּים מַצְלִיחוֹת לִגְנֹב אֶת דַּעְתָּהּ, וְהִיא מִזְקֶקֶת עֶדְנָה מִתּוֹךְ התופת וְכּוֹתֶבֶת לְךָ,

שֶׁלֹּא כָּךְ יִהְיֶה תָּמִיד".

המשברים האישיים שלי, כמו גם השבר המשותף של השבעה באוקטובר, פגעו ברפלקס התכלית של כולנו. פגעו בכותבים ופגעו בקוראים.

ואלה, ממש כמו חיים ומוות, אינם יכולים להתקיים אחד בלעדי השני.

לא צריך, אם כך, למצוא מילים לטראומה כדי להיות מסוגלים להתמודד איתה שוב, אם תבוא. צריך למצוא מילים לטראומה כדי להיות מסוגלים להתמודד עם מה שאינו טראומה. עם התקווה.

עבורי – הייאוש אינו החלק הקשה. התקווה היא שקשה לי. 

וכתיבה, למרות כל כוונותיי הרעות, יודעת להחזיק את התקווה.