משה גרנות סוקר את המאמרים בספר השביעי בסדרה המונומנטלית של הרופאה-הסופרת ד"ר לימור שריר על הקשרים המסובכים בין רפואה וספרות.

המערכת

כריכות ארבעת הספרים הראשונים בסדרה של ד"ר לימור שריר "הרהורים על ספרות ורפואה"

על הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה – כרך ז' על מגפות בספרות ועל קורונה מאת ד"ר לימור שריר, הוצאת הפקולטה לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב 2023, 406 עמ'.


את שם הרשימה הזאת שאלתי מהמשפט הראשון בכריכה האחורית של הספר. אין הגדרה קולעת יותר לכרך שלפנינו, כי באמת הידע המוצע לקורא מתפרש כאן בתחומים מגוונים, כמו רפואה, מחקר הרפואה, אתיקה
רפואית, ספרות מופת הנוגעת לנושא העיקרי של הספר – מגפות – מחקר ספרותי, ביוגרפיות של סופרים, באמת רשימה חלקית – והכול מתועד ומגובה על ידי המחברת, שהיא רופאה וסופרת, ד"ר לימור שריר.

הכרך שלפנינו הוא אחד מ-8 כרכים של מאגר אנציקלופדי, מפעל חיים אדיר המדגיש את הזיקה שבין ספרות ורפואה על כל רבדיה, ואשר זיכה את המחברת בפרס ע"ש ד"ר משה איינהורן לחקר ספרות ורפואה. רוב הספר (עמ' 406-156) מוקדש למגפת הקורונה שפרצה בעולם בסוף שנת 2019 (על כן, כינויה הוא – covid 19), ופגעה באנושות במשך כשלוש שנים, אבל בתור הקדמה מובאים בספר זה דיון, ביקורת, ומחקר לגבי יצירות מופת ספרותיות שבמרכזן מגפות.

בפרק הראשון אנחנו פוגשים את "מוות בוונציה" מאת תומאס מאן, והמגפה המתוארת בספר זה היא מגפת הכולרה, שמוסדות העיר מבקשים להסתירה כדי למנוע נטישת התיירים מהעיר, שהרי התיירות היא העוגן הכלכלי העיקרי של ונציה. בנובלה מפורסמת זאת מתוארת התאהבות מטורפת של סופר גרמני מזדקן בשם גוסטב פון אשנבך בנער פולני יפהפה בשם תדאוש, ששם החיבה שלו הוא טאדג'ו. המחברת מזכירה בצדק את ההשפעה הניטשיאנית על המאבק בין רוחו של אפולו לרוחו של דיוניסוס אצל אשנבך (שחוקרי ספרות רואים דמיון בינו ובין המלחין גוסטב מאהלר) – שכלו הישר מונע ממנו מגע פיזי כלשהו, אבל הדיונסי שבו דוחף אותו למעשי שטות (מעקב אחרי הנער בגונדולה, צביעת שיער ואיפור הפנים כדי להיראות צעיר). אשנבך המשכיל מדמה את הנער היפה לדמויות של נערים שאלים חושקים בהם במיתולוגיה היוונית (גנימד, יקינתון), ושיופיים גרם למותם – כך גם אשנבך מייחל שטאדג'ו ימות צעיר ולא תאבד יפעתו על ידי הזקנה. כן מוזכרת בהקשר הזה השיחה בין סוקרטס ופיידרוס, בתיעוד של אפלטון, על יופי ואהבה.

כאן מפרטת המחברת את הסיבות למחלת הכולרה, הסימפטומים שלה, תכונות החיידק מחולל המחלה, אמצעי מניעה, והטיפול.

בהמשך המחברת סוקרת את קורות חייו של תומאס מאן, שזכה בפרס נובל, פרס גתה, ופרס שילר, וכמובן הקשר בין הביוגרפיה של מאן לכתביו. למשל, אשפוז רעייתו בסנטוריום בדאבוס שבעקבותיו נכתב הרומן "הר הקסמים", וכן התארחותו בוונציה, והתפעלותו שם מהנער ולאדיסלב מואס, חוויה שהובילה לחיבור הנובלה "מוות בוונציה". ביקורו של מאן בארץ ישראל קשור בחיבור הרומן "יוסף ואחיו".

הפרק הבא עניינו "הדבר" מאת אלבר קאמי. מעין רומן משל, מטאפורי, לאסון ששורר בעולם שהתנהלותו אבסורדית, חסרת משמעות מטאפיזית, שכוללת אסונות טבע, מגפות, ואסון מידי בני אדם כמו הנאציזם שגבה את חייהם של עשרות מיליוני בני אדם. קאמי, שהיה חבר ברזיסטאנס הצרפתי, מתאר דמות מופת של רופא בשם ברנרד רייה, שנלחם ללא כלים של ממש במגפה הנוראה, כשהוא מסכן את חייו. מתלווים אליו ד"ר רישאר וד"ר קאסטל, ולעומתם יש אנשים הנשכרים מהמגפה ומתעשרים בסחר במזון, וכן גם כאלה המנצלים את הכאוס למעשי ביזה ושוד. וכן מצוי גם נציג הכנסייה הקתולית, הכומר פנלו, המשוכנע שהמגפה היא עונש משמיים, והמאמין כי ייסורים שפוקדים את האדם מזככים אותו, ופותחים לו פרוזדור לעולם הבא. דמות אידיאלית כמו זאת של ד"ר רייה הכיר קאמי במציאות בהיותו במחתרת הצרפתית, הלא הוא ד"ר רוז'ה פורסטייב, אשר טיפל ביהודים חולים למרות הסיכון שבמעשה כזה בעת הכיבוש הנאצי של צרפת.

"הדבר" מתאר את הזוועות שעברו על תושבי העיר אוראן (המוני מתים בייסורים נוראים, מחנות הסגר, יריות במי שמנסה לברוח מהעיר, פינוי חולים, ופינוי גופות בידי אסירים מורשעים). מלחמתו של רייה היא מלחמה סיזיפית, ומסקנתו היא כי מוטב שלא נאמין באל, ששותק ואינו מושיע, ולא נותר לאדם אלא להילחם במוות.

המחברת מזכירה יצירות אחרות שנושאן הוא מגיפת הדבר: "דקמרון" של בוקאצ'יו (מגפת הדבר בפירנצה בשנים 1353-1349); "משתה לעת דבר" של אלכסנדר פושקין; "יומן של שנת מגפה" של דניאל דפו (המגפה בלונדון 1665); "עיר המגפה" של ג'ון וילסון; ועוד רבים. וכן היא מזכירה דוגמה של רופא המזדהה עם החולה ב- "רופא כפרי" של פרנץ קפקא.

בהמשך מתואר מהלך ההידבקות בדבר (פרעוש – מכרסם – בן אדם), וכן הסימפטומים של המחלה, וניסיונות הנפל לריפוי (כולל הלקאה עצמית).

המחברת מביאה פרטים ביוגרפיים של אלברט קאמי, חתן פרס נובל (1957), ויצירותיו ("הזר", "המיתוס של סיזיפוס", "מכתבים לידיד גרמני", "האדם המורד", הרהורים על הגיליוטינה", ועוד). קאמי הבין שהקומוניזם הוא אסון כמו הדבר, ומתח עליו ביקורת קשה, בעיקר לאחר פלישת ברית וארשה להונגריה שעמה מרד בשלטון האימים, ביקורת שגרמה לניתוק מסארטר, שהיה חסיד שוטה של סטלין.

יוצר אחר שכותב על מגפה הוא ז'וזה סאראמאגו בספרו "על העיוורון". גם ספרו הוא מעין משל, שהקורא מתבקש לפענח ממנו את הנמשל, אלא שקאמי כתב על מגפה שהייתה קיימת לאורך ההיסטוריה, ואילו סאראמאגו המציא מגפה שלא הייתה קיימת במציאות – עיוורון לבן. כמו קאמי, גם סאראמאגו זכה בפרס נובל (1998), ואם קאמי נגמל מאהדתו לקומוניזם, הרי סאראמאגו היה קומוניסט אדוק, ולמרות שנודע לו על הזוועות שמבצעת "הדיקטטורה של הפרולטריון", הוא טען שאלו פחותות מהזוועות שביצעה הכנסייה.

כמו כן, כמו קאמי גם סאראמאגו היה אתיאיסט. בעקבות פרסום ספרו "הבשורה על פי ישו" הוותיקן לחץ על ממשלת פורטוגל למנוע מסאראמאגו פרס מטעם האיחוד האירופי.

ב"על העיוורון" מופיעים אירועים דומים לאלה שב"הדבר", אבל בפחות אמפתיה – "העיוורון הלבן" מידבק, לכן כולאים את החולים בבית משוגעים, עיוור אלים משתלט על המזון, ואונס נשים. מי שמבקש להימלט מומת. את המתים חייבים הכלואים לקבור בעצמם בחצר בית המשוגעים. אין בספר זה צדיק כמו ד"ר רייה, אבל יש דמות אמפתית – אשתו של רופא העיניים, שנדבק מהפציינטים שלו. היא אינה נדבקת ב"עיוורון הלבן", אבל ברצותה להיות ליד בעלה, היא נכנסת עמו להסגר, והיא רואה מה שאחרים אינם יכולים לראות.
אישה יחידה שרואה נכוחה, כשכל שאר באי עולם עיוורים, מזכירה בהכרח את משל המערה של אפלטון. שוב, אם ב"הדבר" יש ציון מפורש של מקום ההתרחשות, העיר אוראן, ויש לגיבורים שמות, הרי שב"על העיוורון" אין זיהוי מקום גיאוגרפי בו מתרחשת המגפה, ולאף גיבור אין שם.

המחברת כותבת על הביוגרפיה של סאראמאגו, על יצירתו העניפה, ועל יצירות שמשיקות לנושא, כמו "ארץ העיוורים" של ה. ג' וולס, ו"שקיעה" של א' אסימוב. וכן, סאראמאגו היה אנטי ישראלי קיצוני – הוא השווה את מה שקורה בשטחים לאושוויץ, לא פחות!

הרהורים אתיאיסטיים נמצא גם בספרה של המחברת, ד"ר שריר, "אלוהים ואלווירה" – גיבורו הראשי של הספר הזה הוא ג'וזפה, סטודנט לרפואה שלקה בשיתוק ילדים אשר הותיר אותו עם רגל קלוטה, המתכתב עם וינצ'נצו, כומר הכפר בו נולד. שניהם "חוטאים" – ג'וזפה מתאהב בפציינטית שלו, דבר האסור באתיקה הרפואית, ווינצ'נצו מתאהב בנערה בשם אלווירה, והרי כומר קתולי אמור לחיות בפרישות כל חייו. שניהם מורדים באלוהים – ג'וזפה מאשים את האל, אם הוא קיים, בנכות שלו, ואילו הכומר מודה שהחטא חביב עליו, ומצטער שלא מרד באל.

סקירת ספר זה מובילה את המחברת לעיון במחלת הפוליו: סיבות ההדבקה (מגע בצואה, היחשפות לשיעול, עיטוש, רוק, שתיית מים מזוהמים, מזון מזוהם); אבחנת המחלה; תסמינים; תיאור הנגיף; וכמובן החיסונים של ג'ונה סאלק ואלברט סייבין ב- 1957.

הספרים שהוזכרו לעיל הם רק מבוא לעיקרו של הספר: עיון מפורט ומדוקדק במגפת הקורונה שפגעה באנושות מסוף שנת 2019, אשר הפילה למשכב מאות מיליונים על פני הגלובוס, והמיתה מיליונים. משערים שהנשאים של
המחלה הם עטלפים. התסמינים: חום; חולשת שרירים; קשיי נשימה; אובדן חוש הטעם והריח (הנמשכים גם אחרי ההחלמה); ובמקרי קיצון – דלקת ריאות, אי ספיקת כליות, וצורך דחוף להשתלת ריאות.

סקירה מדעית מקיפה בנושא הקורונה מביאה בפני הקורא את כל מה שהמדע ידע עד ינואר 2023, מועד יציאת הספר, על הקורונה: המבנה הביו-מולקולרי של נגיפי הקורונה; זני הקורונה; ההסבר הפיזיולוג-מדעי
לתסמינים שמופיעים אצל בני אדם; שיטות מעבדתיות לפיתוח חיסונים שונים נגד קורונה, ויעילותם; תופעות הלוואי לחיסונים במבוגרים ובילדים; גלי הקורונה בישראל ובעולם, והשפעת הקורונה על התמותה בעולם. הכול בהסתמך על מחקרים בינלאומיים שפורסמו באותן שנים בכתבי עת המובילים בתחום.
המחברת מזכירה את המחקרים שנערכו בארץ בקופת חולים מכבי, בקופת חולים כללית, בבתי החולים שיבא ובילינסון, במכון ויצמן. בישראל אף הפיקו תרופה (ALOCERTA) שהראתה תוצאות טובות, והופק גם חיסון (BRILIFE) במכון הביולוג בנס ציונה, חיסון שלא הגיע לידי השלב המדעי האחרון, המחויב מטעם ארגוני הבריאות בעולם. מוזכרים בסקירה החיסונים של פייזר ומודרנה, ואמצעי הבדיקה להידבקות במחלה. מפורטים בפרק זה ששת גלי המחלה, ומנות הדחף (בוסטרים) שחייבו את האוכלוסייה.

פרק מאלף בספר הוא זה המטפל בדילמות חוקיות ואתיות שמתעוררות לנוכח מגפת הקורונה, וכאן הקורא פוגש תופעות דומות לאלו שבספרים שנסקרו לעיל (ספריהם של קאמי, סאראמאגו) – המדינה כופה על האזרחים אמצעים המפרים את חוקיה שלה, כגון חוק כבוד האדם וחירותו וכבוד זכויות החולה. כך המדינה כופה: בידוד במלוניות לחוזרים מחו"ל; צמיד אלקטרוני כמו לעבריינים; בידוד חובה של 14 יום, שהפרתו הופכת לעבירה פלילית; עידוד הלשנות – אזרחים נדרשים לדווח על מפירי בידוד; חיסונים בכפייה; מעקב ביומטרי על אזרחים; הנפקת "דרכון ירוק" הנותן זכות לפקוד מכון כושר, בריכת שחייה, אירועי תרבות; חובת חבישה של מסיכות; הלא מחוסנים מאוימים בפיטורים, ולמצער – ביציאה כפויה לחל"ת. הכנסת אישרה חוק המאפשר חשיפת פרטים של לא מחוסנים. הלוחמים על שמירת חופש הפרט לנוכח הגזירות הנ"ל נכשלו בפנייתם לבג"ץ (5.7.2021).

אבל גם התקדמות חיובית אירעה בים של חשש וסבל – חלה מהפכה דיגיטלית ברפואה. מסתבר שהמגפה הזאת האיצה את המהפכה הדיגיטלית ברפואה.

כמו כן מסתבר שכמו ב"מוות בוונציה", שם ניסו השלטונות להסתיר את מגפת הכולרה מהתיירים, כך גם בעת מגפת הקורונה רופא עיניים סיני חשף את תחילתה של המגפה, והשלטונות חייבו אותו לחזור בו מגילוייו, ולהודיע שכביכול הוא הפיץ שמועות שווא.

בעיות אתיות נוספות מוזכרות בפרק זה. למשל, כשיש מכונות הנשמה מעטות – איזה חולה צריך להעדיף לטיפול זה? וכן, באיזו מידה ראוי כי הרופא יסתכן, הוא עצמו ומשפחתו, בעטיו של הטיפול בחולים המדביקים כל מי שנמצא במרחק של פחות משני מטרים מהם.

הכרך הזה, המומלץ מאוד, גדוש בידע בתחום הספרות, בתחום רפואה ובקורותיה.

ראו גם

ראו עוד על ושל לימור שריר ב"יקום תרבות"

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

19 − שש עשרה =