גיבורו של הרומן מאת יוסף הלר, מלכוד 22, טייס המפציץ האימתני B25 יוסריאן, מכנה את עצמו משוגע, כי בהגדרה צריך להיות משוגע כדי לטוס למשימות הפצצה, ומכיוון שתקנות הצבא קובעות שאי שפיות היא הצדקה לקרקוע טייס, טייס יכול היה להתחמק מחובת טיסה. אך בעצם התהייה בדבר שפיותו של הטייס, ובדבר הגיון ההפצצות, הוא מפגין את שפיותו, ועל כן חייב להמשיך לטוס.
דבר לא הכין אותנו לצפירת הסירנה בעת טיול טבע באזור המרוחק כשמונים ק"מ מברלין, בעיירה לובן הזעירה, הנמצאת בלב שמורת הטבע השפרה–וולד, בסמוך לשפך השפריי לנהר האודר בגבול פולין גרמניה, ביום תכול של אביב אינדיאני בחודש השלכת אוקטובר. ניסוי צופרים בגרמניה 2024!
גם גרמניה מתכוננת למלחמה. הקרב על אוקראינה בעיצומו, והמלחמה עלולה להתפשט גם למדינות אירופה הסמוכות.
ובמחוזותינו
מאות אלפי אזרחים פלשתינים עזתים נקלעו למלחמה שנכפתה בידי החמאס, הארגון במחיצתו ותחת שלטונו הם חיו – הנהגה פוליטית וצבא טרור של עזה. עזתים רבים היו שותפים מרצון או מכורח להכנות של צבא טרור אכזרי לבצע טבח בישראלים. הם איפשרו למרצחים להתאכסן בבתיהם, להשתמש בבתי החולים שלהם כמעבדות נפץ, בכיתות הלימוד של ילדיהם כמחסני אמל"ח, ובמנהרות מתחת לבתיהם כמלכודות מוות. החמאס בעצם השתמש באוכלוסייה האזרחית כחלק מהמרקם הטרוריסטי, ובשפה מכובסת כ"מגן אנושי".
זהו פן אחד שהדיון בו טרם מוצה, בהקשר של מלחמת חרבות ברזל, ובהקשר של המשפט הבינלאומי ופרשנותו את היטמעות ארגון טרור בתוך אוכלוסייה אזרחית, ואת המלחמה בו, כולל התוצאה הבלתי נמנעת של הרג אזרחים שנכפה על מי שנאבק במרצחים.
מה שלא נדון כלל הוא ההפקרות, ההפקרה, אי האכפתיות, שבה נהגה ההנהגה הרצחנית באוכלוסיית המיליונים העזתית, כשהחלה התגובה האווירית הישראלית, שלא כדרך בה נהגו מדינות שהותקפו בידי מטוסי אויב, האנגלים, הצרפתים, ואפילו הנאצים, עם אוכלוסייתם האזרחית.
במהלך שנים רבות של שלטון החמאס נבנו ברצועת עזה קילומטרים של מנהרות, בונקרים תת קרקעיים, לשימושו של צבא הטרור. בעת צרה לא איפשרה ההנהגה הרצחנית, ובוודאי לא הורתה, לאוכלוסייה לעשות במנהרות שימוש כהגנה בפני תקיפות מטוסי צה"ל.
גם כשחיל האוויר הישראלי הודיע על כוונה לתקוף, לא איפשרה הנהגת הרצועה לאוכלוסייה למצוא מקלט לחסות בו. המנהרות בעזה, ששימשו היטב למטרות צבאיות, היה בהן כדי לתת הגנה לילדים, לזקנים, ולכל מי שאינו "מעורב", או נלחם בפועל. שימוש במנהרות הרבות כמחסה מפני תקיפות מטוסי צה"ל, היה חוסך לעזתים אלפי חיים.
גרמניה במלחמת העולם הראשונה
התקיפות האוויריות הראשונות החלו שנים בודדות לאחר שהאחים רייט הטיסו את מטוסם הראשון ב1903. עם פרוץ ה"מלחמה הגדולה" ב-1914 היו כבר צבאות אירופה ערוכים לעשות שימוש בכלי טייס ככלי משחית במלחמה המודרנית, בה פגיעה באוכלוסייה האזרחית הייתה לאחת ממטרות המלחמה.
ב-1915 החלו הגרמנים לתקוף את ערי אירופה, את לונדון, פריז, אנטוורפן, וליאז', הן באמצעות ספינות האוויר – הצפלינים – והן באמצעות מטוסי תקיפה מדגם גותה. גם האווירייה האוסטרו-הונגרית תקפה אזרחים איטלקים, בוונציה ובאזור אנקונה, החל במאי 1915.
עד 1918 נמנו כאלף ארבע מאות אזרחים הרוגים מפגיעות התקפות אוויריות באנגליה. ההיערכות להתגוננות מפני תקיפות אוויר היתה מהירה. ראשית הוכר הצורך בהאפלת הערים כדי להטעות את הטייסים, שטרם צוידו במכשירי ניווט מתקדמים, הפעלת מערכת התראה של אזעקות, ובעיקר שימוש במרתפים כמקלטים, כמחסה מפני פגיעה בנפש. בערים הגדולות, לונדון ופריז, שמשו מנהרות מערכת הרכבות התחתית מקלט לאלפים. פותחו גם מערכות נשק אנטי אווירי, תותחי נ"מ, זרקורי ענק, וכן מטוסי התקפה שיצאו להפיל את מפציצי האוייב.
פריז, העיר שהגרמנים הגיעו למרחק של עשרות קילומטרים משעריה, התגוננה באומץ ותושייה כדי לא לנחול את המפלה של 1871, אך ההתקפות עליה, הן על ידי ארטילריה ובעיקר האווירייה הצעירה של הקייזר הגרמני, הכניסו את העיר למשטר של האפלה. החיים בחשיכה העירונית הזכירו לסופר מרסל פרוסט את חטאי אנשי סדום ועמורה, ואת ימי פומפי האחרונים.
בספרו הזמן שנמצא, החותם את יצירתו המונומנטלית בעקבות הזמן האבוד, יש תיאור של פריז תחת הפצצות הצפלינים ומטוסי ההפצצה הגרמניים. הייתה זו חריגה מכלל כתיבתו של פרוסט שהייתה היזכרות והתמודדות בחמקמקות הזמן שחולף והניסיון לתפוס אותו. אך עתה, כשהגיע לכרך האחרון של ספרו, כבר לא נזקק פרוסט לזיכרון, לציוני דרך, אבני זיכרון, ההיסטוריה התרחשה מול עיניו בהווה, בין 1914 אוגוסט לנובמבר 1918, שנות מלחמת העולם הראשונה.
בניגוד לטולסטוי, שתיאר באפוס המלחמתי הגדול שלו מלחמה ושלום את מלחמות נפוליאון עשרות שנים לאחר התרחשות האירועים, הרי מרסל פרוסט משתייך לסופרים שכתבו את רשמי המלחמה בעת התרחשותה. יתרה מזאת הוא משתייך לקטגוריה של "סופרי העורף", כלומר מי שתיעד לא את הלחימה בחזית, לא חוויות הלחימה, אלא את החיים בפריז המופגזת בעורף, את החיים בין זקנים ילדים, חיילים בחופשה.
"אך ברחוב שאליו הגעתי המרוחק למדי מהמרכז, היו כל המקומות סגורים מאז החלו אווירונים הגותה להטיל פצצות על פריז. הוא הדין בכמעט כל החנויות ,שבעליהן, בהיעדר עוזרים או משום שהם עצמם נתקפו פחד ,נמלטו אל מחוץ לעיר…כלי טיס עוד נסקו כרקטות חברו אל הכוכבים על פני השמיים המבותרים, וזרקורים השיטו לאיטם כעין אבק כוכבים חיוור, שבילי חלב נודדים. בתוך כך השתבצו כלי הטיס בתוך מערכת הכוכבים למראה אותם 'כוכבים חדשים' יכולת לדמות את עצמך כמצוי בהמיספרה אחרת…דה שרלוס דיבר על הערצתו לאווירונאים הללו…דרך אגב אני חש הערצה דומה כלפי הגרמנים הממריאים במטוסי גותה, ובצפלינים, שער בעצמך כמה אומץ נדרש!". תרגום הלית ישורון.
את ההפצצות הארטילריות והאוויריות באנטוורפן במלחמת העולם הראשונה תיעד הסופר פורד מדוקס פורד, שהקדיש לאימת המלחמה ספרים וסיפורים קצרים. הסופר, שהתנדב בגיל מבוגר לשרת במסגרת הכוחות הבריטיים בבלגיה שהותקפה ללא רחם בידי הגרמנים, נפגע אף הוא ולקה באובדן זיכרון, למשך תקופה.
כמאתיים חמישים אלף אזרחים בלגים נטשו את בתיהם וחצו את התעלה בחיפוש אחר מקלט מאימי המלחמה בלונדון.
מתוך הפואמה אנטוורפן אוקטובר 1914 של פורד מדוקס פורד בתרגום אבי גולדברג
קדרות!
אוקטובר כמו נובמבר
אוגוסט מאה אלף שעות,
וכל ספטמבר,
מאה אלף, ימי שמש משתרכים,
ומחצית אוקטובר כאלף שנים,
וקדרות!
כך הייתה אז אנטוורפן…
בשם האלוהים ,איך הם עשו זאת?
אותן נשמות שמידי יום זחלו מטה
במחילות מכרה מזוהמות.
שהתגודדו בבקתות מרופטות תחת צפצפות מרוטות,
שגררו אתי חפירה בוציים על פני עיסת עשב טחובה,
נשרכים לעמל יומם על אפרים חלקלקים,
האנשים הללו שם, שנראו כגושי בוץ
אלה היו האמיצים באנשים, שלהם אי פעם מחל כהן דת נידח
ולא לנו לחבר לזכרם המנוני תהילה, אלא
אם ימצאו די מילים להללם,
לא תקום הרוח שתוכל לפזר את תרועת החצוצרות שתחצצר את שבחם,
זעקה שתבקיע את שמֵנוּ או את זה של אללה, או את ארמונות ולהללה.
קטנו מלשורר שיר הלל, נותרו רק סונטות , שירי עצבות, בחריזה מסורגת
או להניד ראשנו ולומר "איך הם עשו זאת?"
מלחמת האזרחים בספרד – המלחמה שבין המלחמות
הפצצת מרכזי אוכלוסייה אזרחית באמצעות כלי טיס במלחמת העולם הראשונה הייתה רק בחיתוליה. גם הנזק שנגרם בידי הצפלינים והמטוסים שהשליכו פצצות, היה קטן יחסית לפגיעות ארטילריה. אך האומות שהשתתפו ב"מלחמה הגדולה", כפי שכונתה מלחמת העולם הראשונה, הבינו את הפוטנציאל הטמון בכלי טיס ככלי משחית. כמו כן ההכרה בכך שמלחמה עולמית נוספת תפרוץ הפכה לוודאית עקב האגרסיביות הפשיסטית של איטליה וגרמניה הנאצית, והתפשטות האידאולוגיה הבולשביקית ומעורבות והתססת המפלגות הקומוניסטיות בארצות אירופה.
ערב מלחמת העולם השניה, עם פרוץ מלחמת האזרחים בספרד ב-1936, כבר התייצבו חילות האוויר להתגוששות חימום מעל שמי ספרד. הגרמנים והאיטלקים תמכו בהפלת משטר הרפובליקה באמצעות תמיכה צבאית מסיבית בצבא המורדים של פרנקו, ואילו סטאלין בחש כמיטב יכולתו במטרה להשתלט על צבא הרפובליקה הספרדית באמצעות הגנרלים ששלח לספרד לייעץ ולארגן את קווי ההגנה.
בעודו מתכונן לביקורו הראשון בחזית הספרדית במרץ 1937, כתב הסופר ארנסט המינגווי במכתבים לחברים ובני משפחה, "המלחמה בספרד היא חזרה כללית למלחמה האירופית הבלתי נמנעת", וכי הוא נוסע לספרד כדי "לכתוב מאמרים אנטי מלחמתיים, כאלה שיעזרו לשמור על האמריקאים".
ברצלונה הופגזה במשך שלושה ימים בין ה-16 ל-19 במרץ 1938, ובתקיפות אוויריות מאסיביות של המטוסים האיטלקיים הוטלו 44 טונות של פצצות מעל העיר. ההפצצות כוונו נגד האוכלוסייה האזרחית.
אך עוד קודם לכן הפכה העיירה הקטנה הבסקית גרניקה ללוח מטרה למטוסי הגרמנים והאיטלקים, שטבחו באכזריות באזרחי העיירה. הפצצת גרניקה הייתה הפצצה אווירית על ידי מטוסי הלופטוואפה הגרמנים וחיל האוויר האיטלקי.
ההפצצה בגרניקה היא הנושא של ציור, מן הסתם היצירה המפורסמת ביותר של הצייר פבלו פיקאסו, בשם גרניקה.
את מלחמת האזרחים בספרד תיאר הסופר האמריקאי ארנסט המינגווי, בין היתר, בספרו למי צלצלו הפעמונים שהביא לו את פרס נובל לספרות.
"המטוסים חזרו ובאו שלוש פעמים ובכל פעם הפציצו את ראש הגבעה, אבל איש על הגבעה לא ידע זאת. אחר כך ריססו את הגבעה במקלעיהם והסתלקו בצלילה אחרונה על הגבעה, לאחר שמקלעיהם הלמו במרץ, נסק המטוס הראשון וביצע תפנית באוויר וכל אחד מהמטוסים האחרים נסק בתורו וביצע תפנית, והם שינו את מבנה הטיסה ממבנה מדורג למבנה וי וטסו חזרה לסגוביה". מתוך למי צלצלו הפעמונים, ספרי חמד ידיעות אחרונות, תרגום תרצה גור אריה.
הסופר הספרדי קרלוס רואיז סאפון מתאר בספרו מבוך הרוחות, עשרות שנים לאחר מכן, את ההתקפה האכזרית על ברצלונה על ידי מטוסי תקיפה האיטלקים:
"הרעש הלך והתגבר ונשמע קרוב יותר. תחילה חשב כי סופה מתקרבת מהים ודימה לראות עננים שחורים מתקבצים מעל הרציפים, עוקרים בדרכם מפרשים ותרנים, אך מעולם לא נתקל בסופה שמשמיעה קולות של מתכת ואש, הערפל נחצה לשניים, וכאשר התבהר מעט , ראה אותם. הם הגיחו מן החשכה כמו חרקי פלדה גדולים, מעופפים במטס מסודר……שניות לפני שמטח הפצצות הגיע לבניין, השריקה נעשתה כה חדה שכמו חרגה מהקירות עצמם……". תרגום אביבה ברושי, הוצאת כינרת זמורה ביתן מוציאים לאור.
מלחמת העולם השנייה
אבל גם זוועות ההפצצות במלחמת האזרחים הספרדית לא היו אלא טיפות בהשוואה למרחץ הדמים שעשו ציפורי האוויר הדורסניות במלחמת העולם השנייה. ושוב, כמו במלחמת העולם הראשונה, את צלילי האוברטורה לסימפוניית המוות שלהם פתחו הגרמנים בצלילים ווגנריים עזים.
הבליץ, או "הקרב על בריטניה", שמטרתו הייתה להביס את בריטניה בטרם יפלוש אליה הוורמאכט דרך התעלה, החל ביולי 1940, מיד לאחר כיבוש צרפת והוצאתה מכלל יכולת להתערב במלחמה. ההסדר עם ממשלת הבוגדים הצרפתית – ממשל וישי – איפשר לגרמנים להמשיך במלחמה נגד בריטניה, על אף שהצי הצרפתי לא הושמד ויכול היה להמשיך ולהשתתף במערכה, ואף על פי שהמושבות הצרפתיות יכולות היו להמשיך ולהעמיד לוחמים רבים, באם צרפת לא הייתה נכנעת בקלות ותוך חוסר אונים מתרפס לגרמניה.
ביולי 1940 נפתחה התופת בשמי אנגליה, ועשרות אלפי אזרחים אנגלים נהרגו בהתקפות של מפציצי הלופטוואפה שיצאו מצרפת ובלגיה לגיחות אין סופיות, עד לחודש יוני 1941, אז החל מבצע ברברוסה הענק נגד ברית המועצות. אז החזית המערבית שקטה פחות או יותר. מאז ועד לאחר יום הפלישה הגדולה לצרפת ב-6 ביוני 1944 היו שמי אנגליה מוגנים ורגועים במידה רבה, ונזקי הבליץ, שנאמדו בכמיליון בתים הרוסים ומאות אלפי עקורים, היו לחלק מהנוף של האי.
הבייבי בליץ, תקיפת אנגליה מחדש מינואר 1944, היה תגובה על פשיטות אוויר על ערים גרמניות על ידי חילות האוויר של בעלות הברית. מינואר עד מאי 1944 השתתפו כ-500 מטוסים גרמניים ב"מבצע שטיינבוק" (גדי). בסך הכל נהרגו למעלה מ-1,500 בני אדם וכ-3,000 נפצעו קשה.
התקפות על לונדון על ידי נשק הנקמה של היטלר, הפצצות המעופפות V-1 ורקטות V-2, החלו זמן קצר לאחר נחיתות D-Day (6 ביוני 1944), והסתיימו רק כאשר צבאות בעלות הברית כבשו את אתרי השיגור.
הבליץ בלונדון ותקיפתה בטילי וי גרמניים גרם לניתוק הזוג הרומנטי בספרו של גראהם גרין סוף הרומן, כאשר המאהבת נודרת נדר קדוש לאלוהים כי אם יצא אהובה מבין ההריסות, לאחר פגיעת טיל וי בבית בו תינו אהבים, היא לא תפר את בריתה עם בעלה ולא תשוב לחיקו, ויהי מה.
"כשאחד הרובוטים התרסק בפארק [אחד הטילים, א.ג.] ויכולנו לשמוע זכוכיות מתנפצות במרחק מה בצד הדרומי.
"אולי כדאי שנרד למרתף" אמרתי.
"בעלת הבית שלך תהיה שם. אני לא מסוגלת לעמוד מול עוד אנשים"…..
"כשירדתי במדרגות שמעתי את הרובוט הבא מגיע ואז את דממת ההמתנה הפתאומית כשהמנוע כבה. עוד לא הספקנו ללמוד שברגע זה טמונה הסכנה, שיש להסתלק מקו האש של הזכוכית, להישכב על הקרקע". גראהם גרין סוף הרומן, הוצאת עם עובד בתרגום עופרה אביגד.
מי שהפך את התקפת ה V2 על לונדון לאפוס פוסט מודרני ענק, בספרו משנת 1973 Gravity's Rainbow, הוא תומאס פינצ'ון, מגדולי סופרי ארה"ב במאה העשרים והשנוי במחלוקת מכולם. כבר בתחילתו של הספר מובא ציטוט המצמרר של מדען הטילים הגרמני וורנר פון בראון, אבי הטיל הבליסטי הראשון V2 בשירות הנאצים, ומי שעמד בראש פיתוח תכנית החלל האמריקאית לכיבוש החלל והמרוץ לכיבוש הירח: "הטבע אינו יודע הכחדה מהי, כל שהוא יודע הוא השתנות. כל שלמדתי מהמדע, וממשיך להדריך אותי, מחזק את דעתי, הוא האמונה בקיומנו הרוחני שלאחר המוות".
הספר זכה לפרס הלאומי לספרות ב-1974 בארה"ב ויש שמסווגים אותו כספר מד"ב.
בתחילתו של הספר, המתמקד ברזי פיתוח תכנית הטילים הגרמנית בשלהי מלחמת העולם השניה, מתוארת פגיעה של הטיל בלונדון:
"הזעקה הגיעה מעבר לשחקים. כל זה התרחש כבר לפני כן, אך אין כל אפשרות להשוותו לעצמה של זו הנוכחית. כבר מאוחר מדי. הפינוי עדיין נמשך, אך הכול כמחזה. אור המכוניות כבוי. אין אור בשום מקום. מעליו מתפרסות קורות מתכת ישנות כמו מלכת ברזל, ולמעלה מהן לוחות זכוכית המאפשרות לאור היום לחדור פנימה, אך עכשיו לילה, והוא חושש שלוחות הזכוכית יתרסקו פנימה בקרוב – וזה יהיה חזיון מרהיב עין: קריסת ארמון הזכוכית. אך בנפילתן מטה מרוסקות בחשיכה מוחלטת, ללא נצנוץ אור אחד בחשיכה, זו תהיה התרסקות אדירה ובלתי נראית". תרגום אבי גולדברג.
מנת חלקה של האוכלוסייה הגרמנית לא שפר עליה, בלשון המעטה. ככול שהתמשכה המלחמה, איבדה גרמניה את יכולותיה האוויריות לעומת בנות הברית שרק התחזקו ושמו לעצמן למטרה להשמיד מתקנים צבאיים, מסילות ברזל, ויעדים אסטרטגיים בכול רחבי גרמניה. אי הדיוק הגדול של המפציצים גרם לפגיעות באוכלוסייה אזרחית, והאבחנה בינה לבין מטרות צבאיות כבר לא היתה קיימת למעשה. נראה היה שבנות הברית הגיבו בדרך בה פעלו הנאצים מלכתחילה, להחדיר כאוס ופחד באוכלוסייה האזרחית באשר היא.
ההגנה האווירית המצוינת שבנו הגרמנים, והקושי לדייק בהפצצות ליליות של המפציצים, עלו לבנות הברית בקרבנות רבים של טייסים ומטוסים.
המסקנה המתבקשת הייתה אכזרית. חיל האוויר האנגלי התארגן לאסטרטגיה של הפצצות מסיביות של תאי שטח גדולים שכללו ערים שלמות, ושימוש נרחב בפצצות תבערה הגורמות לנזק מחריד. "הפצצות שטיח" היו האסטרטגיה האכזרית של מי שעמד בראש פיקוד המפציצים של ה R.A.F הבריטי, "האריס המפציץ". בין היתר הוכחדו כמעט לחלוטין הערים דרזדן דורטמונד והמבורג וערים רבות נפגעו עד בלי הכר.
את התיעוד להרס העיר דרזדן מביא ויקטור קלמפרר, פרופסור יהודי תושב דרזדן שנותר בחיים וניהל יומן מרתק על כל יום במלחמה. ביומניו שחלקם תורגמו לעברית בספר יומנים 1933-1945, בהוצאת עם עובד, מופיע תיאור התקיפה הנוראה על העיר.
גם הסופר לעתיד, האמריקאי קורט וונגוט, שהיה שבוי מלחמה ועבד בעבודות כפיה כשבוי בדרזדן, היה עד ישיר לחיסול העיר הבארוקית כמתואר בספרו בית מטבחיים מספר 5.
בין ינואר של 1945, בו שוחרר מחנה ההשמדה אושוויץ, ועד חודש מאי, בו מוגרה המפלצת הנאצית בפגיעה סופית בליבה הרע, ששכן בבונקר מוגן ועמיד לתקיפות ההפצצות בלב ברלין, המשיכו בעלות הברית להפציץ מטרות ברחבי גרמניה כדי להתיש את השלטון הנאצי, שהתעלם במפגיע מההרס והמוות הנגרמים לאזרחיו.
ב-13 בפברואר 1945 הטילו 1300 מפציצי קרב בריטיים ואמריקאים שלושת אלפי טונות של פצצות לליבה של דרזדן, ביניהם אלפי פצצות נפל"ם, ויצרו סופת אש אדירה שהשמידה עשרות אלפי אזרחים. במרכז העיר, שהושמד לחלוטין, שהו אלפי פליטים שנסו מפני כוחות הצבא האדום, כך שעד היום אין מידע ברור על מספר הקורבנות, שגוויותיהם נשרפו במדורות ענק במטרה למנוע התפשטות מגפות. בהיסטוריה נחשב האירוע לאירוע ההשמדה הגדול ביותר בזמן הקצר ביותר, עד להפלת הפצצה בהירושימה כעבור חצי שנה על אוכלוסייה אזרחית חסרת מגן.
כך כותב ויקטור קלמפרר ביומנים 1933-1945 על אותו יום נורא: "ברוח סערה ובגשם הגצים ,מימיני ומשמאלי בערו בניינים , הבלוורדה האקדמיה לאומנות –כנראה…במרחקים מסביב ,לכל מלוא העין ,שרפות".
גם הסופר קורט וונגוט יצא נגד האיוולת של חיסול ממוקד ואכזרי של שריפת עשרות אלפי אזרחים רגע לפני סיום המלחמה.
ב-1948 יצא לאור ספרו של מרסל איימה, הסופר הצרפתי, המתאר עיירה צרפתית בלמון, שהייתה נתונה תחת משטר וישי משתף הפעולה עם הנאצים במהלך המלחמה, ולקראת סופה, מופצצת בידי מטוסים אמריקאים מתוך טעות. ההרס ואבדן הבתים, היחסים המעורערים בין התושבים בשל דעותיהם הפוליטיות, והמחסור והסבל שנגרמו כתוצאה מההפצצה האקראית, מגיעים לידי משבר חברתי, מעין חשבון נפש של כל החברה הצרפתית על המרקם החברתי השברירי שלה שמלכתחילה הוביל את הארץ הגדולה לכישלון ותבוסה.
אולי ההפצצה האמריקאית הייתה צדק אלוהי, על התמיכה במרשל פטן של תושבים שרק רצו להמשיך בחייהם בעוד אחיהם נלחמים במחתרת בנאצים? ”המסלול של טיולי הערבית שלו היה קבוע. הוא פנה אל שדרות אריסטיד בריאן, היורדות אל הנהר בין שתי שורות של הריסות. גם שם הבליחו אורות בין החורבות ואנשים קראו זה לזה באפלה….משפחות רבות התגוררו במרתפיהם של בתים הרוסים". מתוך אורנוס, הוצאת עם עובד בתרגום בני ציפר.
גם מקומה של תל אביב לא נפקד מרשימת הערים שהופגזו בידי חיל האוויר האיטלקי, במלחמת העולם השנייה.
הפצצת מטוסי הפשיסטים האיטלקיים גבתה חיי אזרחים וגרמה להרס.
הפצצה אווירית בנשק גרעיני – יפן
אם את האוברטורה למוות המגיח מהשמיים כתבו הגרמנים בספינת אוויר "צפלין", הרי שאת הפינאלה לפואמת המוות מהאוויר כתבו האמריקאים, שבמאמץ מדעי תעשייתי מתוכנן ומתוזמר, פיתחו את פצצת האטום והתאימו אותה להרס שיבוא על אוכלוסייה אזרחית בהפצצה אווירית.
המטרה נקבעה כידוע מראש – ערים מאוכלסות ביפן, עליהן תוטלנה פצצות אטום במטרה להביא להפסקה מידית של המלחמה וכניעת יפן.
כידוע הופלו שתי פצצות על הערים הירושימה ונגסאקי שבהן נהרגו על פי הערכה מאתיים אלף אזרחים יפנים. אלפי תושבים שלא היה להם כל סיכוי לשרוד.
בספר פרחי הירושימה מ-1959 ,מתוארות זוועות ההפצצה הנוראית על העיר, ותוצאותיה המתמשכות גם שנים לאחר מכן, בפני הסטודנט האמריקאי המתארח במחיצת משפחה יפנית בהירושימה שלאחר הפצצה:
"עכשיו אנו אסורים בכניסה לבתי המרחץ הציבוריים שבעיר, ועל כן-"
"אסורים בכניסה?"
מדוע אסורים בכניסה?"
"משום הצלקות שלנו עונה מיידה–סאן בנחת. משום הגידולים הצלקתיים שלנו. כלום אינך מבין שאתה מדבר עם קורבן של הפצצה אטומית ידידי?"
הוצאת ספריית הפועלים בתרגום יצחק לבנון.
על הרג אקראי ותאוריית הכאוס
במאמר שהתפרסם לאחרונה בכתב העת אנון מביא מחברו, פרופסור בראון קלאס, דוגמא לתאוריית הכאוס והאקראיות בכל היבטי חיינו, וניסיון השווא ליצור מודלים של רציונליות להבנת העולם. הדוגמא במאמרו היא האקראיות בבחירת המטרות להפצצה בשתי הערים ביפן הירושימה ונגסקי.
הנרי סטימסון ומייבל, בת זוגו הצעירה, ביקרו בקיוטו באוקטובר 1926, והוקסמו מהעיר, מנופיה, מאנשיה, מהתרבות של העיר הקיסרית. שנים לאחר מכן שימשה קיוטו הראשונה בבנק המטרות של השמדה בפצצת האטום. אלא שבאותה עת, שלהי מלחמת העולם השנייה, שימש הנרי סטימסון כאיש ממשל בכיר בממשלו של הנשיא טרומן, והוא התחנן בפני הנשיא שיחוס על קיוטו, ויבחר עיר אחרת להפציץ. הנשיא טרומן התערב, והירושימה הופצצה במקום קיוטו. 140,000 אזרחים אבדו את חייהם בשל סיבה שאין בה כל שיקול של ביטחון או טקטיקה צבאית, אלא זכרונות ירח דבש של פקיד ממשל, שנעתר כנראה לגחמת אשתו שלא להשמיד את קיוטו.
גורלה של נגסאקי נחרץ, על פי פרופ' קלאס, בשל ענני בוקר שכיסו את השמיים על המטרה השניה לאחר הירושימה, העיר קוקורה, עיר בקצה האי הדרומי קיושו ביפן. בבוקר ה-9 באוגוסט, בשעה 10:45 בבוקר, התכוון מפציץ הבוקסקר לשחרר את המטען הקטלני שלו. אבל, על פי יומן הטיסה, המטרה קוקורה "הוסתרה על ידי אובך קרקעי כבד ועשן". הצוות החליט לא להסתכן בהטלת פצצת האטום במקום הלא נכון, והבוקסקר טס לעבר המטרה המשנית, נגסאקי. אבל גם היא הייתה מעורפלת, הדלק אזל, והמטוס התכונן לחזור לבסיסו, ואז הסיט משב רוח פתאומי את העננים, ואיפשר למפציץ לזהות בוודאות את העיר. ללא שאיש ידע על שינוי המטרה, הופצצה נגסאקי בשל העננים שחלפו ברגע קריטי, וכך ניצלה קוקורה.
או, אם לצטט את קובי אוז:
"סתם זה הכל סתם, מתיחה מסרט ישן
סתם זה לא נכון אנחנו לא במזרח התיכון"
הטלת הפצצה האטומית ומוראותיה, שריפת דרזדן ואובדן עשרות אלפי תושביה, הפצצת גרניקה, וגם עזה, לא יפסקו. ההפצצות האוויריות על אוכלוסייה אזרחית נמשכות, ישראל היא יעד מועדף של איראן, של החיזבאללה, ושל החות'ים, להשמדה בידי כלי השמדה אוויריים.
כפי שספרד שימשה שדה ניסויים למטוסי הקרב החדישים של איטליה וגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, כך משמשים ישראל, המזרח התיכון, ו"שבע החזיתות המקיפות אותה", שדה אימונים לניסויים בנשק החדש, הן של ישראל והן של שכנותיה. הטילים האירניים, הכטב"מים, מטוסי אף-35 אמריקאים, מערכות הגנה אוויריות רוסיות ואמריקאיות, פצצות עומק מבקיעות בונקרים, את כל הטכנולוגיה המלחמתית הזו מנסים כבר יותר משנה צבאות ארגוני המחבלים ואיראן מול ישראל והקואליציה, הברית, העוזרת לנו בתחמושת, חלקי חילוף, ובהגנת השמיים.
סיכוייה של מלחמה גדולה לפרוץ בקרוב נראים באופק. זה לא סתם.
האדישות לחיי אזרחים היא כמובן לא רק מאפיין של החמאס וחיזבאללה אלא של רודנים בכלל.
לצערנו גם תומכי הרודן בארץ סובלים מאותה אדישות.