בתקופה של מלחמה ממושכת, המתנהלת בכמה חזיתות וגובה מחירים כה כבדים, ישנה ציפייה מקבילה לגלות מחדש את חסדי האור והנחמה. לכן, חשבתי להתמקד הפעם במאמרי, במהותו של מושג האור. אעשה זאת בעיקר באמצעות שני שירים של המשוררת רחל חלפי, ואציג בקצרה את פועלה.
רחל חלפי היא משוררת ישראלית ילידת תל אביב, 1939. כתבה ספרי שירה רבים, וזכתה בפרסים שונים כמו: פרס ביאליק; פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים; פרס אקו"ם. היא פרסמה את ספר שיריה הראשון, השתוות, בשנת 1962, וספרה האחרון עד כה, פנגיאה, התפרסם בשנת 2023. מלבד שירה, חלפי כתבה גם מחזות, הפיקה שלושה סרטים, וכתבה ספר פרוזה, כחול נגד עין הרע (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012).
כאמור, בבסיס מאמר זה אבחן שני שירים שלה ואבקש להתבונן באמצעותם במהותו החמקמקה של האור.
בְּרֶגַע זוֹהֵר / רחל חלפי
בְּרֶגַע זוֹהֵר
לִרְאוֹת עָלֶה זוֹהֵר
לֹא לַחֲשֹׁב רֶגַע אַחֲרֵי:
רָאִיתִי עָלָה זוֹהֵר
לִהְיוֹת בְּתוֹךְ
הָעוֹר שֶׁלִּי
לִהְיוֹת בּוֹ-צְלִילִית
עִם עַצְמִי
לֹא לָרוּץ קָדִימָה, לִפְנֵי
לֹא לִגְרֹר אֶת עַצְמִי אַחֲרֵי
בְּחֶבֶל אָרֹךְ
כְּמוֹ בְּרֶגַע זֶה
בְּשִׁיר כָּזֶה
(השיר כונס בספר מקלעת השמש).
בשיר זה, האור או הזוהר משקפים את זמן ההוויה. זהו זמן ההווה של האור, אשר מבטל זמנים אחרים, וגם את המבט לאחור ואת המבט לפנים. שניהם מתגלים בחוסר ממשותם. אין לנו כל אפשרות לדעת שהם אכן התקיימו בעבר, או שיתקיימו בעתיד.
זהו רגע שברירי אחד שבו אנו נמצאים בתוך עצמנו, עם עצמנו ועם מה שסביבנו כיחידה אחת. רגע של מיזוג והתמזגות. לכן אנו נמצאים בממד החיצוני תחת תאורת האור ובממד הפנימי ביותר, בתוך העור שלנו, שמשמש לנו כצל עצמי.
בבית השלישי של השיר אנו מגלים שהשירה כמבט ארס פואטי של חוויה, כל חוויה, היא, באופן מטאפורי, חבל ארוך. היא משתרכת אחרי אותו רגע של זוהר, חד פעמי, חמקמק, שמסרב להיכנע לכל ניסיון שווא של היאחזות. בהקשר זה, רפי וייכרט כתב שרחל חלפי היא משוררת העורכת מסע אינטימי, פנימי, בנבכי הנפש, בגבולות הדקים שבין המודע לתת-מודע, בין מה שניתן לתיאור לבין מה שחומק מן ההגדרה [1]. כלומר, משוררת שפועלת על קו התפר בין אור לצל.
אציג כעת שיר נוסף שמעמיד במרכזו את מושג האור:
ישׁ שָׁעָה שֶׁהָאוֹר/ רחל חלפי
יֵשׁ שָׁעָה שֶׁהַכֹּל יוֹשֵׁב בְּתוֹךְ
הָאוֹר
כְּמוֹ אֶבֶן חֵן בְּתוֹךְ עֲדִי זָהָב
אֶפְשָׁר לַחְפֹּן אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לֶאֱכֹל אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לִגְמֹעַ אוֹר כָּזֶה
אֶפְשָׁר לַנוּעַ בּוֹ לָאֹרֶךְ וְלָרֹחַב
אֶפְשָׁר לִשְׁקֹל אוֹתוֹ בְּזָהָב
מָלֵא
(השיר כונס בספר מקלעת השמש).
בשיר זה, שעה שהכול יושב בתוכו האור הופך למהות של חומר. לאבן חן, למאכל, וגם לנוזל שאפשר לגמוע. האור מתעלה מעל למצבי הצבירה השונים, וגם מסוגל להכיל אותם.
יש בו מרחביות אינסופית, שניתן לנוע בה לאורך ולרוחב, משום שניתן לראות בנו עצמנו, בני האדם, יסודות של אור אשר נמשכים אליו, חוזרים אליו, ובאים ממנו. אפשר לשקול את החומר בזהב מלא, על שום היותו מתנת פז, הרגע הזה שניתן לנו כאן ועכשיו, שהוא האור המתהווה לנגד עינינו.
כעת, ברצוני להוסיף היבט נוסף למושג האור, ולהתייחס לאפשרויות שהאור מזמן לנו כמהלך של חוויה שמשתקפת לא רק במציאות, אלא בעיקר בתודעה. לשם כך אנו נדרשים להיעצר, לחוש, לנשום, לראות, להעריך, לבחור או לבטא.
דוגמא טובה לכך היא הצילום של האמן נח שמיר, אשר צילם שובל גלי של אור על פני נהר בדרום אמריקה. הבחירה של האמן להשתהות, ולתעד במצלמה רגע של אור בהוויה, אינה מובנית מאליה. קיימת תמיד האפשרות להתבונן באור שנוצר לנגד העיניים, או לא להתבונן לו. בזיקה לדברים אלו, מעניין להראות שמילת הבחירה בין אפשרויות שונות, "או", מהווה שני שלישים של המילה הקצרה, "אור". כלומר, המילה "אור" מורכבת בבסיסה הרחב ממילת הבחירה "או".
אנו יכולים לחלוף על פני האור, או לא לחלוף על פניו, ולא לקבלו כמובן מאליו. במקרה השני, אנו התודעה שמבצעת בחירה מודעת באו-ר. עומדת בפנינו הבחירה בין אור לחושך, בין טוב לרע, בין חצי כוס מלאה לחצי כוס ריקה, בין לילה ליום, בין טוב לרע, וגם בין אור לאור, ובכל טווחי הביניים האינסופיים של מושגים אלו.
בהקשר זה, נראה לי נכון גם לצטט את הבית האחרון מתוך השיר Anthem של לאונרד כהן. במיוחד את השורות שבהן המשורר קורא לנו לצלצל בפעמונים שעדיין יכולים לצלצל, כלומר לאחוז ברגע לפני שהוא נמוג. לבחור בפעולה, ולא להיוותר אדיש, או להיאחז במחשבה אשלייתית שיש איזשהו רגע מושלם, אחר, שמחכה לנו אי שם. וכמובן, זו בעיקר העובדה שיש סדק בכל דבר, וכך האור נכנס פנימה:
Ring the bells that still can ring
Forget your perfect offering
There is a crack, a crack in everything
That's how the light gets in
That's how the light gets in
That's how the light gets in
צפו בהופעה חיה של לאונרד כהן בלונדון שר את Anthem:
לסיום מאמר זה, שרוצה לגעת ברכות במושג האור, אציין גם שההגדרות הפיזיקליות של האור הן שונות ומורכבות. הגדרת האור כקרינה, או כגל, או כחלקיק, וכן הגדרות הביניים של העולם הפיזיקלי, למשל: גל-חלקיק. כמו כן, ניתן להתייחס אל האור מאספקטים שונים: מהירות; אינטראקציה עם חומר; ועוד. יש לציין שהאור הנראה אל העין הוא בכל מקרה רק חלק קטן מהספקטרום האלקטרומגנטי, ומאושש את תחושת הקיום החידתית, שבה רב הנסתר על הנגלה. מכל מקום, המורכבות של עולם המושגים הפיזיקלי עולה בקנה אחד עם קשת התחושות הרחבה כל כך שמעלה בנו מושג האור, בשירתה של חלפי, ולנוכח חווית החיים המשתקפת בעולם.
לקריאה נוספת
ספרי שירה של רחל חלפי:
השתוות, הוצאת עכשיו, 1962
שירים תת-ימיים ואחרים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975
נפילה חפשית, עכשיו, 1975
זיקית, או עיקרון אי-הוודאות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1986
חומר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1990
אהבת הדרקון, הקיבוץ המאוחד, 1995
נוסעת סמויה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999
מקלעת השמש – מבחר 1975–1999, מסה: דן מירון, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002
תמונה של אבא וילדה, קשב לשירה, 2004
פרטים סודיים מתוך הקלסר השקוף, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007
מכשפות, קשב לשירה, 2009
תמונה של אמא וילדה, קשב לשירה, 2010
ספר היצורים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011
סין, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2013
שוליים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2014
בלט על הקרח, קשב לשירה, 2015
תרשימי זרימה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
קרקס, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
פרפר הפוך, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2019
לפסל מים, הוצאת הקיבות המאוחד, 2021
פַּנְגֵיאָה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023
ארבעת ספריה האחרונים זמינים לקריאה באתר "עברית".
על ספרי השירה של רחל חלפי:
דן מירון, הקול האורפיאי: עיונים בשירתן של משוררות ישראליות, כרך 1: בת־מרים, נורית זרחי, רחל חלפי, הוצאת אפיק, 2017.
קלינוב, רנה. (1987). המעוגל והקורע : [על “זיקית או עקרון אי-הוודאות” מאת רחל חלפי]. עתון 77: לספרות ולתרבות, 93: 8, 38, 1987.
הערות שוליים
[1] וייכרט, רפי. (2002). משוררת את חדוות הבריאה : [ביקורת על ספרה של רחל חלפי “מקלעת השמש: החל מ’שירים תת-ימיים ואחרים’, 1975, ועד ‘נוסעת סמויה’, 1999”]. מעריב, מוסף שבת-ספרות וספרים, י"ח בתמוז תשס"ב, 28.6.2002: 29.
