מלון ביוון / קרן להמן
בַּמָּלוֹן הִכְרִיחוּ אוֹתָנוּ
לְהַזְמִין שְׁנֵי חֲדָרִים
נִפְרָדִים.
–
בַּלַּיְלָה אֲנַחְנוּ מַגְנִיבִים
אֶת הַיְּלָדוֹת
לַחֶדֶר שֶׁלָּנוּ
פּוֹרְסִים מִזְרָנִים
עַל הָרִצְפָּה
כְּמוֹ קְלָפֵי מִשְׂחָק.
–
פַּעַם אַחֲרוֹנָה שֶׁיָּשַׁנְתּי כָּכָה
הָיְתָה בְּהֹדוּ
נִדְחַקְנוּ לְתוֹךְ חֶדֶר אֶחָד
כְּדֵי לַחְסֹךְ עֲשָׂרָה רוּפִּי.
הָיִינוּ צְפוּפִים וְחָפְשִׁיִּים
סָרַגְנוּ אַרְנָקִים וְשִׁיַּפְנוּ
אֱגוֹזֵי קוֹקוֹס.
הֶאֱמַנְתִּי
שֶׁכָּךְ אוּכַל לִחְיוֹת אֶת חַיַּי.
–
כָעֵת אֲנִי מַקְרִיאָה סִפּוּר
שָׁרָה שִׁיר עֶרֶשׂ
צוֹעֶקֶת שֶׁיִּישְׁנוּ כְּבָר.
אַתָּה נִרְדָּם אִתָּן.
חֶדֶר אֶחָד בַּמָּלוֹן נוֹתַר רֵיק.
אַף זוּג לֹא נִצֵּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה.
בִּגְדֵי הַיָּם מְטַפְטְפִים
מֶלַח יְוָנִי וְרֵיחַ שֶׁל קְרֶם הֲגָנָה.
ההתקפה האלימה כלפי אוהדי קבוצת הכדורגל של מכבי תל אביב באמסטרדם, הולנד, בתום משחק קבוצתם מול קבוצת אייאקס המקומית במסגרת הליגה האירופית, במה שמסתמנת להיות תקיפה על רקע לאומני, חושפת את הקושי של הישראלים בחו"ל בימים אלה של המלחמה. בסרטונים שראיתי נראה אוהד אחד בתוך נהר כשמישהו צועק לעברו שאם יאמר שצריך לשחרר את פלסטין אז הם יניחו לו וילכו (התוקפים), וזה מה שהוא עשה. כן ראיתי תקיפות של אזרחים שאמרו שהם לא יהודים, כדי שלא יאונה להם רע. עדויות נוספות סיפרו על אוהדים שהסתגרו בבתי המלון שלהם והצמידו ספות וכורסאות לדלתות בשל החשש מאלימות, וכן ראיתי סרטון שנטען שהוא של פורעים שפרצו לתוך בית מלון בחיפוש אחר אוהדי הקבוצה.
לכאורה אין באמת קשר בין כל המאורעות האלימים הללו לבין השיר "מלון ביוון", המופיע בספר השירים השני של המשוררת קרן להמן (ילידת 1981, מתגוררת עם משפחתה בתל אביב), "עד למקום שבו נוכל לעמוד" (2024, הוצאת לוקוס, עורכת הספר הדס גלעד, עמ' 51-50), שקדם לו הספר "טורסו" (2021, הוצאת טנג'יר), אבל למעשה דווקא יש.
הדוברת בשיר חושפת בפנינו את הפנטזיה שהייתה לה לחיים חופשיים, כמו בעת המסע להודו, ולעומתה את החיים הנוכחיים שיש לה, כמו בעת הטיול ליוון והשהות עם משפחתה בבית המלון. כבר בבית הראשון של השיר אנו מגלים כי בית המלון הוא לא בהכרח מקום חופשי, "במלון הכריחו אותנו…", ובהמשך אנו למדים על מעשה "הפרת החוק המלונית" שהמשפחה התיירית עושה – הגנבת הילדות לחדר ההורים והותרת החדר שלהן במלון ריק. האיחוד המשפחתי לא בהכרח רק מסב אושר, שכן יש רצון גם לחופש זוגי, ומחשבה על מה שיכול היה לקרות בחדר שנותר ריק, ולא קרה.
עולם הדימויים של להמן מצליח להפתיע – כאן בשיר הזה אבל גם בשירים נוספים בספרה החדש – באגביות היומיומית שלו. המזרנים נפרסים על הרצפה כמו קלפי משחק (בבית השני של השיר), מה שהופך את הסיטואציה כולה למשחקית ואף שובבית, ובגדי הים בסוף השיר מכילים הן את המקום בו המשפחה מבלה את חופשתה (יוון) אבל גם את מה שהיא אולי זקוקה לו, הגנה (הלקוחה מקרם ההגנה), שהיא לא בהכרח נחשקת. החופש מהצורך בה נחשק יותר, אבל השאלה אם הוא עדיין אפשרי.
ראו גם
קרן להמן. דף הפייסבוק.
