הקומדיה האפלה של דנטה

פרופסור אביהו זכאי סוקר את היצירה הספרותית הידועה ביותר של ימי הביניים בעולם הנוצרי – "הקומדיה האלוהית" של המשורר האיטלקי דנטה אליגיירי, שמתארת מסע לשלושה עולמות פנטסטיים שונים, התופת, המצרף, וגן העדן. הוספנו גם קישורים לגירסאות מוסרטות של המסע לגיהנום.

המערכת

"נשברים גלי ההיסטוריה על חופי העולם הבא" דנטה אליגיירי

"הקומדיה האלוהית" (1308-1320) היא פואמה עלילתית אסכטולוגית שחוברה על ידי המשורר הפלורנטיני דנטה אליגיירי (1265-1321), גדול משוררי איטליה ואבי השפה האיטלקית. הוא חי בפירנצה שכינו אותה "אתונה של ימי הביניים" בשל היותה מקום הולדת הרנסנס האיטלקי. יצירתו מהווה את אחת מפסגות היצירה האפית בספרות העולמית, לצד הומרוס ומילטון. בזכותו אנו מתוודעים לפסיפס המורכב, הססגוני, והמגוון, המאפיין את תמונת העולם של ימי הביניים. היא נכתבה במאה הארבע עשרה, על חטא וישועה לאור התיאולוגיה הסכולסטית של התקופה. הייתה לה השפעה עצומה על התרבות המערבית. המשורר ת"ס אליוט אמר ש"דנטה ושייקספיר חילקו את העולם המודרני ביניהם. אין עולם שלישי".

בשנת 1880 הוזמן הפסל הצרפתי אוגוסט רודן ליצור את הפסל "שערי הגיהנום". היצירה הייתה מיועדת לעמוד בכניסה למוזיאון לאמנות בפריז, ותוכנה הושאר לשיקול דעתו. רודן בחר לפאר את "התופת" של דנטה, החלק הראשון ב"הקומדיה האלוהית". רוב הדמויות בעבודה זו משקפות טיפוסים בפואמה.

מעל לשערים, גדול מעל כל הדמויות, ניצב הפסל המפורסם ביותר של רודן. הוא קרא לו "דנטה החושב", הבוחן בקפידה את הדמויות ב"תופת" של המשורר הפלורנטיני.

בימינו פסל זה ידוע בשם "האדם החושב".

דנטה השפיע רבות על מוזיקאים. פרנץ ליסט, ופיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, לדוגמא. סופרים רבים התבססו על יצירתו, ביניהם ג'פרי צ'וסר, אונורה דה בלזק, וחורחה לואיס בורחס. דנטה כתב את "הקומדיה" בגלות מפירנצה. ניקולו מקיאוולי, אף הוא איש פירנצה, כתב בגלות את "הנסיך" (1513), ו"דיונים על עשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליוויוס" (1513-15). על שניהם נכפתה הגלות בשל מאבקים רבים ומרים ברפובליקה הפלורנטינית. שלוש מאות חמישים שנה לאחר מכן יכתוב אדוארד סָעיד, "התרבות המערבית המודרנית היא במידה רבה יצירתם של גולים, מהגרים, ופליטים". תאודור אָדוֹרנו יוסיף, "הבית היחיד שעומד באמת ובתמים לרשות הגולים, גם אם בית רעוע ומט לנפול, הוא הכתיבה".

קיימים למעלה ממאתיים תרגומים לאנגלית של "הקומדיה האלוהית". ניתן לומר באירוניה שהיא יותר מטקסט שפרופסורים מחייבים סטודנטים לקרוא, היא אחת הסיבות שיש פרופסורים וסטודנטים. פואמה זו מורכבת ממאה קאנטי (בתי שירה), בתוספת בית שיר כהקדמה, ובחריזת הטֶרצה רימָה, חריזה בת שלוש שורות. בעבר הופיעו כמה תרגומים בעברית של "הקומדיה האלוהית", ביניהם של עמנואל אולסבנגר, אריה סתיו, יואב רינון שתרגם את "התופת", וראובן כהן שתרגם את היצירה בשלמותה. בשנת 2024 יצא בהוצאת פרדס תרגום חדש של "כור המצרף", פורגטוריום, החלק השני של ה"קומדיה" בת השלושה חלקים. התרגום נעשה בידי דוקטור יורם מלצר. מהדורה זו כוללת שני ספרים עבי כרס. האחד, התרגום עצמו יחד עם הטקסט המקורי. השני, פרשנות מקיפה, מפורטת, ומדוקדקת, מאת פרופסור לואיזה פֶרֶטי-קואומו.

בתקופת דנטה התגלע ברפובליקה של פירנצה מאבק מר בין שתי סיעות, הגוּאֶלפים והגיבֶּלינים. הראשונים תומכי האפיפיור, והשניים תומכי הקיסרות הרומית הקדושה. במאה ה-12 וה-13 נודעה ליריבות ביניהן השפעה רבה על מדיניות ערי המדינה בצפון איטליה. דנטה נמנה עם הגואלפים. סמוך לשנת 1300 התפצלו הגואלפים לשתי סיעות – "גואלפים לבנים" ו"גואלפים שחורים". השחורים הוסיפו לתמוך באפיפיורות ואילו הלבנים התנגדו לה, בייחוד להשפעת האפיפיור בּוֹניפַציוס השמיני (1303-1294). דנטה נמנה עם הגואלפים הלבנים. בשנת 1302 נגזרה על אנשי סיעה זו גלות לכל חייהם, לאחר שצבא צרפתי נכנס לעיר לפי בקשת האפיפיור. נכסיו של דנטה הוחרמו. נאסר עליו לשמש בתפקיד ציבורי, והושת עליו קנס כספי. מאחר וסירב לשלם נגזר עליו להישרף על המוקד. הוא הצליח להימלט. שנים רבות נע ונד ברחבי איטליה כגולה. ב"הקומדיה האלוהית" האפיפיור ואויבי דנטה נידונים להיות ב"תופת" בגלל מלחמותיהם וסכסוכיהם התמידיים. שירה, אידיאולוגיה, ופוליטיקה, היו שזורים ללא הפרד ביצירתו.

על מצבו הקיומי בגלות כתב דנטה: "כל היקר לך תנטוש מאחוריך … כך במהרה תלמד כי מר הוא לחם חסד מיד נדיב ושוע, ועד מה מייגע טיפוס במדרגות ביתו של מארח". לאחר שנות נדודים התיישב דנטה בשנת 1317 בעיר ורונה, צפונית לפירנצה. שהתפרסמה כזירת התרחשות סיפור האהבה הטראגי בין רומיאו ליוליה במחזה של ויליאם שייקספיר בשם זה מסוף המאה השש עשרה. עשר שנים קודם לכן הוא החל בכתיבת פואמה אפית אלגורית, אותה כינה בשם "הקומדיה", בדבר מסע הנשמה לאחר המוות. הוא סיים אותה בורונה בשנת 1320. שנה מאוחר יותר מת. עשרות שנים לאחר מכן צורף ל"הקומדיה" תואר השם "אלוהית" על ידי ג'ובני בוקאצ'ו, מחבר מחזור הסיפורים "דקאמרון", או "ספר עשרת הימים". בוקאצ'ו כינה את הפואמה של דנטה בשם "אלוהית", לא רק משום הנושאים הדתיים שבה אלא גם בגלל הווירטואוזיות שלה. מאז דבק בה השם.    

   

"הקומדיה האלוהית", חזון דמיוני של החיים לאחר המוות, משקפת את תפיסת העולם בנצרות המערבית במאה הארבע עשרה. האפוס הנוצרי הגדול של דנטה מורכב משלושה חלקים, "מלכויות" כדבריו: "התופת"; "כור המצרף" (פורגטוריום); ו-"גן-העדן". הוא מבוסס על תוכנית הגאולה והישועה האלוהית הנוצרית. דנטה כינה את יצירתו "הקומדיה", וגם "השיר המקודש" או "השיר הקדוש", והיא מתארת את מצב הנשמות לאחר המוות, המשקף את פסק דינו של אלוהים ואת מטרתו הקדושה בהיסטוריה. בעיניו למשמעות החיים מקום בהיסטוריה האלוהית של העולם, שקוויה הכלליים מותווים בהתגלות שהוענקה לכל נוצרי. זו מפורשת בחזון "הקומדיה", שלאורו עומדות הנשמות למשפט או לחסד.

שליחות הישועה והגאולה האלוהית ב"הקומדיה האלוהית" הופכת למציאות האמיתית, המוחלטת. היא משקפת את שלמות ומלאות הסדר האלוהי, הקובע מראש ומקיף את הכול, והכול מוכל בו.

החלקים הם: "התופת", המקום השמור לחוטאים שאין להם תקנה; "כור המצרף" או "טור הטוהר" מקום בו מזדככת הנשמה קודם שהיא "ראויה לעלות השמימה" אל כוכבי הרקיע; והחלק השלישי המתאר את "גן-העדן".

קיים הבדל גדול בין "הקומדיה" לחזיונות אחרים של העולם הבא בימי הביניים. בזו הראשונה קבועה ונשמרת אחדות אישיותו הארצית של האדם. דבר הגורם לקורא להרגיש שהמתרחש ביצירה ממשי ואמין.

"הקומדיה" מבוססת על השקפה סכולסטית, גישה פילוסופית-תיאולוגית בימי הביניים, השואפת לבסס את עיקרי הדת על ידי ראיות שכליות, ולבטל את הניגוד בין אמונה לפילוסופיה. בבסיסה סדר אלוהי קדוש, שהמבטא הגדול שלו היה תומאס אקווינס, המכונה "דוקטור המלאכים", הפילוסוף והתיאולוג הדומיניקני בן המאה השלוש עשרה, מחבר "מכלול התיאולוגיה". לפילוסופיה של אקווינס הייתה השפעה גדולה על "הקומדיה האלוהית". זו האחרונה נקראה גם "המכלול בפרוזה". בפילוסופיה הסכולסטית טרגדיה מתחילה באושר ומסתיימת באסון, ואילו בקומדיה הסדר הפוך – מאסון לאושר. זו הסיבה שדנטה כינה את יצירתו "הקומדיה". לדבריו "ההבדל בין טרגדיה לקומדיה הוא בזה שהטרגדיה תחילתה נעלה ושקטה, וסופה איום ונורא … אבל הקומדיה תחילתה מרה וסופה טוב … שתים אלה נבדלות גם בסגנון: נעלה ועדין בטרגדיה, עניו וצנוע בקומדיה … [לכן] ברור מדוע נקרא ספרי קומדיה; מבחינת התוכן תחילה נוראה ואיומה, כי היא התופת, וסופו טוב ומבורך, כי הוא גן-העדן; אשר לסגנון הרי הוא עניו וצנוע, כי שפתו שפת ההמון, אשר גם נשי העם משוחחות בה". הכוונה לשפה האיטלקית המדוברת, שכונתה בזמנו וולגרית, השייכת לפשוטי העם, ולא שפת המלומדים הלטינית, המיועדת רק ליחידי סגולה היודעים לטינית ובקיאים בה. כתיבת "הקומדיה" באיטלקית הייתה תקדים. לאחר מכן השתמשו בשפה זו גם ג'ובאני בוקצ'ו ופרנצ'סקו פטררקה, מבשרי הרנסנס וההומניזם האיטלקי, במאה הארבע עשרה.  

בדומה ליצירות ספרותיות רבות בתרבות המערב, "הקומדיה" מבוססת על מסע. במקרה זה מסע נשמות ממעמקי התהום האפלים של "התופת", בהם שוכנות נשמות שאיבדו כל תקווה, אל זיו המרומים בו יושבים הנושעים לימין האלוהים. על שער "התופת" כתוב: "דרכי עובר נתיב אל משכנות הסבל, דרכי עובר נתיב אל עינויי הנצח, דרכי עובר נתיב ארורי הכלא. זנחו כל תקווה, אתם הנכנסים בשערי!". לעומת זאת, בגן העדן יושבת "חבורת הנבחרים בשושן הלבן של האימפריום" – השמיים העליונים, מקום משכן אלוהים. בין שני אלה נמצא הפורגטוריום, מרחב בין חטא ללא מחילה לאפשרות חסד אינסופי של ישועה וגאולה. דנטה יוצא מ"כור המצרף" כשהוא "טהור ומוכן לעלות אל הכוכבים". זה נושא "גן העדן", החלק השלישי של "הקומדיה".    

סיפור העלילה פורשׂ בגוף ראשון את מסע המשורר דרך שלוש ממלכות המתים. הפואמה נפתחת באמצע חיי המשורר, המוצא עצמו תועה ביער אפל המסמל חטא. ב"גיהנום" וב"כור המצרף" מדריך אותו המשורר הרומי ורגיליוס בן המאה הראשונה לפני הספירה. הוא מחבר "אינאיס", על אינאיס, מגיבורי מלחמת טרויה, שעבר לאיטליה ונחשב אבי הרומאים. ספר זה הוא האפוס הלאומי הרומי ומהווה תשובה ל"איליאדה" היוונית ("אִילִיוֹן" – שמה האחר של טרויה). דנטה החשיב את ורגיליוס למורו ורבו בשירה וכינה אותו "המשורר". "אינאיס" שימש עבורו מקור השראה. 

לאחר מפגש עם השטן במעמקי מבוכי הגיהנום האפלים, יוצאים דנטה וורגיליוס אל "כור המצרף", הנמצא בהר גבוה בקצה העולם. על פסגתו נמצאת הכניסה לגן-עדן. שם הם עדים להגעת ספינה ובה עשרות נשמות השרות "בצאת ישראל ממצרים". אמנם גם ב"פורגטוריום" נגרם סבל לנשמות המגיעות אליו, אך הענישה בו שונה מזו שבגיהינום. היא איננה נצחית. סיבת הענישה היא טיהור הנשמה מחטאיה לפני כניסתה לגן עדן.

"פורגטוריום" הוא מקום של תקווה, ועל סיפו נמצא מלאך עליון. במקום זה לא נמצאות נשמות אנשים שחטאו בחייהם, אלא רק אלה שחטאו בליבם אך לא ביצעו פשעים. קיים הבדל חשוב בין נדודי דנטה ב"תופת" לבין אלה ב"כור המצרף". בראשון הוא מתבוננן בעינויי הנידונים, בשני הוא שותף ברוחו בסיגופים שם כדי לטהר את עצמו. בסוף המסע ב"כור המצרף" מסתיים תפקיד המוביל והמדריך של ורגיליוס, ואת מקומו תופסת ביאטריצ'ה, המסמלת את הבינה האלוהית. נושא הספר האחרון של "הקומדיה" הוא "גן עדן", מקום בו נפשות הנושעים יושבות ונהנות מזיו השכינה.

ב"גן העדן" מדריכה את דנטה אהובת נעוריו ביאטריצ'ה – התגלמות החסד העילאי שבאהבה, כפי ששמה מרמז. כשליחת ההשגחה העליונה להדריכו במלכות זאת, היא פיגורה, ייצוג, של ישו – idolo Christi – דמות המבטאת וממחישה התגלות האלוהית. כפי שכתב דנטה, "רק באמצעותה האנושות מתעלה אל כל מה שמוכל בעדן". "כאן מתחילים החיים החדשים" (Incipit vite nova), כתב דנטה אחרי פגישתו עם ביאטריצ'ה.

תפיסת המציאות, או ייצוגה, ב"קומדיה" זכתה לפירושים רבים. בין היפים שבהם מאת ג. ו. פ. הֵגֶל ואריך אוארבך. הפילוסוף הגרמני כתב בספרו "הרצאות על אסתטיקה" (1835), שדנטה "משקיע את העולם החי של מעשי האדם וייסוריו ואת מעשיו וגורלותיו האישיים בתוך ההוויה הבלתי-משתנית" של הנצח. הפילולוג היהודי-גרמני טען בספרו "מימזיס" (1945), שגם דמויות כגון "אינאיס, פאולוס ואפילו ישו", מבקרות ב"תופת". היא אמנם נצחית ומותירה מאחור את העולם הזה, אך בכל זאת "אנו מוצאים כאן תופעות ממשיות והתרחשות ממשית". אצל דנטה "נשברים גלי ההיסטוריה על חופי העולם הבא". נושא הפואמה כולה הוא "מצב הנפשות לאחר המוות", המשקף את "פסק דינו של אלוהים". דנטה, כותב אוארבך, העתיק את "את ההיסטוריוּת הארצית אל העולם הבא", ובדרך זאת גם את "המימוש המוחלט של האופי הארצי במקום המיועד לו [התופת, כור המצרף וגן העדן] המשקף את גזר הדין האלוהי". או כפי שכתב הפילוסוף הקדם-סוקרטי הֶרַקליטוס מאֶפֶסוּס, (480-540 לפני הספירה), אותו מצטט אוארבך: "אופיו של אדם הוא גורלו".

אוארבך סיכם כך את משמעות "הקומדיה האלוהית" בספרות המערב: "כי הארץ שגילה [דנטה] לא אבדה; רבים באו בשעריה, מקצתם חקרו אותה, אם כי העובדה שהוא היה ראשון מגליה כבר נשכחה או הושכחה במידה רבה. הדבר שעליו אני מדבר, הגילוי שלא אבד, הוא עדותו של דנטה על המציאות שבשירה, על הצורה האירופית המודרנית של חיקוי אמנותי שמדגישה את ממשותם של המאורעות". הפואמה של דנטה איננה רק קומדיה אלוהית בלבד, אלא גם קומדיה אנושית. זו גדולתה וזה גם קסמה.  

"התופת" בוידאו

מסעו של דנטה בתופת הוסרט כמה פעמים בצילומים ובאנימציה. זאת בניגוד למסעותיו במצרף ובגן העדן, כנראה כי הם לא דרמטיים מספיק.

צפו בגירסת סרט אילם למסעו של דנטה בתופת מ-1911

צפו בגירסת אנימציה של מסעו של דנטה לתופת: