"שמרן הוא מי שמאמין כי אף דבר אינו צריך להיעשות בפעם הראשונה." אלפרד אי. ויגאם.
זרא לאוקי היה אצל עורך המגזין. הוא מסר לו את הסיפור שכתב, סיפור הביכורים שלו, וישב, מתוח.
בעוד העורך קורא, הציץ זרא לאוקי בהעתק שהוא עצמו החזיק, וקרא את הסיפור – בפעם האלף – ביחד עימו.
ג'ון סמית התעורר בבוקר לקול צלצול השעון המעורר שעל השידה שעל יד מיטתו.
הוא קם מהמיטה, הכניס את רגליו היחפות לנעלי הבית, פיהק והלך לאיטו אל חדר האמבטיה.
ג'ון סמית צחצח את שיניו, התקלח במים החמים, התנגב, גילח את זיפי זקנו שצימחו בלילה, וסירק את שיערו.
כשיצא מחדר האמבטיה שאלה אותו אשתו בקול מנומנם, "אתה רוצה שאכין לך קפה?".
"לא, המשיכי לישון", ענה לה ג'ון סמית, "אני אכין לי בעצמי".
ג'ון סמית התלבש, נעל את נעליו, וענב לצווארו עניבה כחולה.
הוא נכנס למטבח ובישל לעצמו קפה. הוא שתה אותו בעודו קורא את עיתון הבוקר שהמתין על סף הבית, ולועס פרוסת צנים מרוחה בחמאה.
הוא שם בתיק העבודה שלו מסמכים אחדים, כריך עם שאריות בשר מארוחת הערב של אתמול, ואת מדור הספורט של עיתון הבוקר.
הוא נטל את המטריה – אמרו בשידורי הרדיו שגם היום ירד גשם – חבש לראשו את מגבעתו העגולה, הנוקשה, ויצא מביתו.
ג'ון סמית הלך ברגל אל תחנת הרכבת, שהגיעה כעבור חמש דקות. הוא עלה לתוכה ונסע בה אל מקום עבודתו.
ג'ון סמית עבד שמונה שעות, ובתום יום העבודה לקח את התיק שלו, שם לראשו את מגבעתו העגולה, נטל את המטריה, והלך לתחנת הרכבת, שהגיעה כעבור שתי דקות.
הוא נכנס לרכבת, התיישב והוציא את העיתון. עד שהרכבת הגיעה לתחנה שלו הוא סיים לקרוא את כל החלק של הספורט.
הוא הלך לביתו, נישק את אישתו על לחיה, והתיישב לאכול ארוחת צהריים מאוחרת.
סוף.
העורך נשא את מבטו אל זרא לאוקי והביט בו ארוכות, במבט חוקר.
צר לי, התנשף לבסוף, אבל לא נוכל לפרסם את הסיפור שלך.
בעשרים השנים שבהן אני עורך את המגזין "חובב המדע-הבדיוני במאדים" כבר קראתי את כל סוגי הפנטזיות. אבל מעודי לא נתקלתי בפנטזיה כל כך פרועה, כל כך דימיונית, כל כך מטורפת, וכל כך לא סבירה. אפילו אצלנו יש גבול להשתוללות הדמיון!
הוא אסף את כולו, תקע את השלורית שלו באחד מתשעת נירוליו של זרא והותיר אותה שם, זקר שלושיבעים ממאות מחוחושיו, העביר את אחת מאונותיו מעל לחרדפן שלו, ירה מעצמו שניים משרפתוניו שצימחו ללא הרף, והתפוגג מהמקום.
זה לא מד"ב. זה "טריק ושטיק" – מושג גזור מ"ארץ נהדרת". הסיפור משעמם. הסיפור בתוך סיפור – טריק ספרותי עבש. הסוף המטורלל – סוג של ג'יבריש מצוי.
בבירור יש בסיפור למעלה פרודיה על השאלה מה זה "מדע בדיוני". אציין שלפחות אלמנט אחד בסיפור הוא כבר נדיר מאוד היום ואולי מציין את הזמן שבו הסיפור נכתב ואולי לא. הגיבור שקורא עיתון בזמן נסיעה ברכבת.
היום בשנת 2024 נדיר מאוד למצוא אנשים שקוראים בעיתון בעת נסיעה ברכבת.
הם בדרך כלל צופים בסלולאריים שלהם.כן גם אני אם כי בעבר הייתי קורא בעיתונים ובספרים תוך כדי הנסיעה ,היום פחות. גם כי כבר לא מחלקים גליונות עיתונים חינם בתחנות רכבת כמו שהיה בעבר.
אני מניח שאם הסיפור היה מתפרסם בשנות השמונים או התשעים כאשר אולי נכתב והיה מצויין שהגיבור כמו שאר נוסעי הרכבת מסתכל תוך כדי הנסיעה בטלפון שלו במקום בעיתון זה היה נחשב למדע בדיוני ללא ספק.היום זה היה נחשב פשוט לתיאור מדוייק של המציאות.
צחקתי למקרא התגובה הזאת. איזה כעס. איזו חימה שפוכה. התגובה נקראת כאילו פגעתי מתישהו בגברת אישית, ונראה שזאת אכן הסיבה (אף כי איני זוכר את "מבקרת הספרות" הזאת). תגובה כה חריפה ונזעמת על סיפור מד"ב חביב, יוצא דופן ומפתיע כזה, יכולה לנבוע רק ממניעים אישיים ומטינה אישית עמוקה. בסך הכל כעשרים מלים, אבל כמחציתן השמצות. או, שמא, "מאקס הזועמת בדרכים" פשוט לא הבינה את הסיפור. יבושם לך גברת.