קראו את החלק הראשון של הרשימה.
היוצר האמיתי של הגולם מפראג
היום אני נוטה להאמין שהיוצר האמיתי של סיפור הגולם מפראג היה הרופא, הסופר, המשורר, והמורה לודויג אוגוסט פרנקל (1810-1894), שהתפרסם לימים בביקורו בארץ ישראל, והקים בירושלים בית ספר ידוע, בית ספר למל, וגרסה שלו של הסיפור פורסמה בעיתון באוסטריה בנובמבר בשנת 1836.
איך הגיע לודויג פרנקל לסיפור הגולם?
ידוע לנו שלמד רפואה באיטליה, בעיר פדואה, במהלך שנות העשרים והשלושים של המאה ה-19, ושם הכיר בין השאר את המשורר האיטלקי הצעיר לאופרדי.
לאופרדי פרסם ב-1827 רשימה סאטירית שבה הציע שבני אדם יוחלפו בידי מכונות.
קראו את לאופרדי מתורגם לעברית ב”יקום תרבות”.
יש להניח שפרנקל קרא את הרשימה הזאת לאחר פרסומה ב-1827, ואולי אף דן בה עם ליאופרדי.
יש כל סיבה להניח שפרנקל גם הכיר את המאמר בגרמנית, שהתבסס על מקור יהודי של יעקב גרים מ–1808, על הגולם של הרב אליהו מחלם שמהווה איום על יוצרו (שכאמור יש חוקרים שסבורים כי שימש גם מקור השראה עבור מרי שלי כשיצרה את “פרנקנשטיין”).
אולי הכיר רומן היסטורי ספרותי מ-1812 על אישה גולם שנוצרת במאה ה-16 בידי יהודי, שכתב הסופר אכים וון ארנים, מאבות האנטישמיות המודרנית.
מקור השפעה אפשרי נוסף לסיפור היה לדעתי היתקלותו של פרנקל במאמר של הרב חיים מוולוז’ין משנת 1819, שסיפר על כך שמורו, הגאון מווילנה, סיפר לו שניסה ליצור גולם.
הגאון מווילנה הוא האדם היחיד שידוע לנו כי ניסה ליצור גולם. לשם כך נעזר בשיטה מפורטת שיצר אבי אבות אבותיו הרב יהודה החסיד במאה ה-13. תיאורטית, השיטה זמינה לכל מי שיש לו גישה לכתבי יד מסוימים של יהודה החסיד ושל תלמידו הרב אלעזר מגרמייזא, וכל אחד יכול ליצור עמה גולם. זה רק קשה מאוד. עד כמה שידוע אף אחד לא הצליח חוץ מאשר באגדה על המהר”ל מפראג.
פרנקל כבר התפרסם בשנות השלושים כמחבר בלדות פופולאריות על נושאים פטריוטיים של האומות הגרמנית והיהודית. בשנות ה-40 הוא נהפך לעורך של כתב עת ספרותי חשוב בשפה הגרמנית, שם פרסם כעורך לראשונה סיפורים ידועים של מחברים שהפכו למפורסמים בעולם הדובר גרמנית כמו לאופולד קומפרט, על נושא הגטו היהודי.
לאחר מכן נעשה מזכיר הקהילה היהודית של וינה, דהיינו דמות מרכזית בעולם היהודי האוסטרי.
אין לי ספק שפרנקל הכיר את קובץ סיפורים על העיר פראג משנת 1831 בו הופיע לראשונה בדפוס עד כמה שידוע סיפור על המהר”ל כמשתמש ב”פנס קסם” קדום. וזה, אני משער, אולי העלה בו את הרעיון להמציא סיפור על המהר”ל כממציא טכנולוגיה פנטסטית כלשהיא. הוא בחר בסיפור של המהר”ל כיוצר גולם, והשאר ידוע והפך לתופעה עולמית.
מי יודע, אולי אפילו זה היה הפוך? אולי פרנקל הצעיר, שעסק בכתיבה מסוף שנות העשרים, היה מי שהמציא את הסיפור על המהר”ל ופנס הקסם והעביר אותו למחברי הספר על העיר פראג?
אני מעריך שסביר שפרנקל יצר את הסיפור בשנים 1832-1833 ואז החל להפיץ אותו, בתחילה אולי בעל פה.
ההשערה נובעת גם מכך שפרנקל פרסם בימי חייו כמה גרסאות שונות של סיפור הגולם מפראג בגרמנית, והוא האדם היחיד במאה ה-19 שידוע לנו שעסק בסיפור הגולם מפראג יותר מפעם אחת, הוא אף דאג שהסיפורים יתורגמו לעברית בשני תרגומים שונים בידי שני מתרגמים שונים, על חשבונו.
לכאורה גירסה מוקדמת יותר של סיפור הגולם והמהר”ל מפראג מופיעה, לראשונה עד כמה שידוע לנו בדפוס, ב-1834 בהערת שוליים בספר “גיל בלאס היהודי” של ג’וזף זליגמן כהן (1804 -1850) שהופיע בלייפציג Joseph Seligmann Kohn, Gil Blas.
המחבר מציין בהערת השוליים שהוא שמע את הסיפור ממישהו. הוא לא מציין ממי. אפשר לטעון שהערת שוליים זאת היא עדות חותכת לכך שהיה סיפור כזה בעל פה. מישהו סיפר אחרי הכל את הסיפור למחבר.
ישנה שאלה האם ההערה אכן מופיעה במהדורה הראשונה של הספר משנת 1834, או במהדורה השנייה מסוף שנות השלושים של המאה ה-19. אם ההערה מופיעה רק במהדורה מ-1837 הרי זה מעיד רק שהכותב קרא את סיפורו של לודויג פרנקל על הגולם בעיתון וינאי מ-1836, ותו לא.
אני מציע שגם אם הערת השוליים אכן הופיעה ב-1834 יתכן שמקורה גם אז הוא בלודויג פרנקל, שהעביר את הסיפור שאותו גילגל במוחו ממש בזמן זה, אולי בעל פה, אולי במכתב, למחבר הספר “גיל בלאס היהודי”.
פרנקל היה בשנות ה-30, ועוד יותר בשנות ה-40, דמות מוכרת ומשפיעה בחוגי הסופרים והאינטלקטואלים היהודים בווינה ובעולם דובר הגרמנית בכלל, ויש להניח שהוא הפך סוג של מאגר מידע בנושאים יהודיים. ייתכן אם כך שהיה גם מקור המידע על סיפור הגולם והמהר”ל באזכור של הרב הבריטי מרכוס גולנץ, שבספר זיכרונות שלו, Biographical Sketches and Selected Verses, שפורסם רק לאחר מותו ב-1930, סיפר ששמע את סיפור הגולם מפראג בעיר פוזן בנערותו בשנת 1835. הוא שמע ששרידי הגולם של המהר”ל מפראג נמצאים בעיר פוזן שממנה הגיע המהר”ל לפראג.
נראה לי שבאמצע שנות השלושים של המאה ה-19 לודויג פרנקל הפיץ בעל פה גרסאות שונות של הסיפור שיצר לאנשים שונים. וזאת הייתה אחת הגרסאות שהפיץ. פרנקל פירסם לבסוף גרסה מודפסת משלו, סיפור מוקדם על הגולם מפראג, בנובמבר 1836. הסיפור פורסם בכתב עת ווינאי במסגרת סידרה של סיפורי עם מהעולם הדובר גרמנית בשם “סיפורים ואגדות מארץ האב”.
זוהי, לדעתי, הגרסה המקורית של סיפור הגולם מפראג.
והנה תרגום לעברית של גירסה מקורית זאת:
“מתחת לגג בית הכנסת העתיק ביותר בפראג (האלטנוישול), בגלל האמונה שחוסר המזל יפגוש את העובדים שיעזו לעלות לשם, נשתמרה, בצורתה ובצבעה הקדומים, פיסת חימר דמוי גזע, המוכרת בשם ‘גולם’.
רב חכם (שעדיין נקרא בפי היהודים הרב הראשי לייב), שעסק בשקידה בקבלה בכל לילה סודי ושקט, יצר דמות דמוית אדם ושם שם סודי (‘שם’) של אלוהים מתחת לשונו.
הדמות התעוררה לחיים וביצעה מכאן ואילך את תפקידיו של משרת. אבל כששלושת הכוכבים הראשונים הופיעו בשמיים ביום שישי בערב, והכרוז (שמשים, שבדרך כלל נקרא מולסים בפי עמי המזרח) הכריז על השבת, הרב, הוציא את שם ה’ הסודי מתחת ללשונו של עבדו, כך שחזר להיות פיסת חימר חסרת חיים. כי אפילו הרוחות הארורות (רק ה’ אלוהים יוצר יתברך) רשאיות לנוח בשבת.
פעם אחת, מסופר, סבל הרב את כאב אובדן בנו האהוב, ושכח לנטרל את משרתו, כשהכרוז שוב הכריז על שלום שבת.
ואז הגולם נתקף בטירוף; עיניו התגלגלו ונצרבו כמו גלגלים בוערים, נשימתו נראתה נוצצת בצבעים עזים, והוא החל להחריב חורבן נורא בבית הכנסת.
כולם נבהלו מאוד ובכו מאימה.
חרדה נפלה על הרב. הוא לא היה במצב כלשהו לרסן את היצור כדי לקחת את השם הסודי מתחת לשונו. אז הוא השמיע קללה חותכת עמוקה, והמשרת הפך
שוב למה שהיה קודם, חתיכת חימר.
מאז הרב לא העז עוד לעסוק במדע הסודי.”
כמה חודשים לאחר פירסום גרסה זו, היא עובדה בידי הסופר הגרמני יהודי ברתולד אוארבך לספרו “שפינוזה” (1837), ובו סיפור הגולם מפראג מסופר לשפינוזה בידי אומנת כ”סיפור יהודי עתיק”. במשך שנים חשבתי שאוארבך הוא יוצר הסיפור המקורי עד שהתגלתה הגרסה שלמעלה. אבל השתכנעתי שהוא לא.
ידוע על עוד שני סופרים גרמניים שכתבו יצירות על הגולם מפראג במהלך 1837. גוסטב פיליפסון ודניאל אופי הורן. אם כי פירסמו אותן רק כמה שנים מאוחר יותר.
איך התפשט הסיפור ?
שאלה שעד כה הייתה קיימת ולא פתורה לגבי סיפור הגולם של המהר”ל מפראג, היא שסיפור הגולם מפראג הוא, כידוע לכל מי שביקר בעיר פראג, אחד הסיפורים היהודים הידועים ביותר, שני רק לסיפורי התנ”ך בלבד. וכיום, עם עליית הבינה המלאכותית, ידוע מאי פעם בכל העולם.
הגולם ויוצרו בסיפור המהר”ל הפכו לסמלים של העיר פראג.
אלא שהמחקר מראה, כפי שהראיתי למעלה, שהסיפור ידוע ולמעשה קיים רק משנות השלושים של המאה ה-19. אף אחד לא שמע עליו קודם לכן. לא בקהילה היהודית ולא אצל הנוצרים. ועם זאת, מרגע שהסיפור צץ באמצע שנות השלושים של המאה ה-19 בתוך כמה שנים בודדות בלבד הסיפור ידוע לכולם. גם לאנשי קהילות יהודיות שונות ברחבי העולם, וגם לסופרים נוצריים שונים בגרמנית ובצ’כית שמספרים אותו מחדש ושוב ושוב ושוב. כולם מתארים אותו כ”אגדה עממית קדומה”.
בתוך כמה שנים בודדות לסיפור הבלתי ידוע עד שנות השלושים של המאה ה-19 יש עשרות איזכורים בכתבי עת וביצירות שונות של יהודים ונוצרים, וכעבור עשרות שנים יש מאות איזכורים.
הכיצד? איך זה שהסיפור הבלתי ידוע עד שנות השלושים של המאה ה-19 התפרסם כל כך גם בקרב יהודים וגם בקרב הנוצרים במהירות גדולה כל כך?
העניין הזה היה חידה במחקר ובעצם לא הייתה לו תשובה, עד שהתגלתה זהות יוצר הסיפור, וכעת הפיתרון לחידה ברור והוא די פשוט.
יוצר סיפור הגולם, לודויג פרנקל, היה במשך 40 שנה מזכיר הקהילה היהודית של וינה. דהיינו האדם השלישי או הרביעי בהיררכיה של הקהילה, ואחד האחראיים הראשיים על הכספים שמוציאה הקהילה.
בתפקידו כמזכיר הקהילה היה גם ארכיונאי הקהילה, והאיש שאחראי למאמרים ולספרים שיתפרסמו מטעמה. הוא זה שכותב אותם או מקציב כספים לאחרים שיכתבו אותם על פי נושאים שהוא קובע. בפרט, הוא האיש שקבע איזה מאמרים יתפרסמו בעלונים ודפי המידע שמחולקים בבתי הכנסת בוינה. ולא רק בוינה אלא גם בקהילות בערים אחרות באימפריה האוסטרו-הונגרית, שלמעשה כפופות לקהילת וינה, כמו הקהילה בפראג.
בכל המקורות האלו דאג שיתפרסמו באופן קבוע, החל מאמצע שנות שלושים ועוד שנים רבות לאחר מכן, גירסאות שונות של סיפור הגולם מפראג.
אחרי הכל הסיפור התמקד בבית כנסת ובעליית הגג שלו, ולכן התאים במיוחד לקריאה בעת תפילה, לפניה, ואחריה, בבתי כנסת.
הפרסום הפתאומי, בתוך כמה שנים בלבד, של הסיפור בקהילות היהודיות של האימפריה האוסטרו-הונגרית, וגם מחוץ לגבולותיה, היה תוצאה של פעילותו.
ואיך הסיפור התפרסם כל כך בקרב סופרים גרמניים יהודים ולא יהודיים במקביל?
במקביל להיותו מזכיר הקהילה היהודית של וינה פרנקל ערך גם שבועון ספרותי משפיע בגרמנית בוינה Oesterreichisches Morgenblatt, והיו לו קשרים הדוקים עם אנשי ספרות באוסטריה ובגרמניה, יהודים ולא יהודים.
להערכתי הוא הפיץ אצליהם את הסיפור בעל פה בעיקר, וכמה מהם פירסמו גירסאות משלהם של הסיפור שהפך כעת למוכר. זאת כנראה אחת הסיבות להפצה המהירה של הסיפור בעולם הספרות האוסטרי, הגרמני, והצ’כי.
כמובן סיפור הגולם מפראג לא היה מופץ במהירות כזאת אם לא היה דרמטי ובעל משמעויות אינסופיות, כפי שהתברר לימים, אבל ההשפעה האירגונית והתקשורתית של יוצר הסיפור תרמה תרומה עצומה להפצתו.
היו כמובן עוד סיפורים שפרנקל הפיץ על תולדות יהודי וינה ופראג, אבל אף אחד מהם לא היה דרמטי כל כך כמו סיפור הגולם ש”תפס” את עניין הציבור, והוא נשאר מפורסם עד היום.
פרנקל דאג גם לתרגם את סיפור הגולם לעברית, לאחר שחזר ממסע מפורסם מאוד לארץ ישראל שהיו לו השלכות מדהימות.
הביקור בירושלים
בשנת 1856 נסע פרנקל לארץ ישראל בשליחותה של אליזה הרץ מווינה, בתו של אציל יהודי-אוסטרי, ומטרת השליחות הייתה הקמת בית ספר יהודי מודרני ראשון בירושלים, שבו ילמדו נערים מקצועות כלליים כמו חשבון וגרמנית, נוסף על לימודי הקודש. זהו בית ספר “למל” שהתקיים במשך למעלה ממאה שנים בירושלים.
בעת שהותו בירושלים, פרנקל, שבא לסייע לתושבים, הושמץ בסיפורים שקריים על כך שלא מל את ילדיו, שכלל לא היו לו אז. הופצו נגדו פשקווילים שונים ואפילו הוצא נגדו כתב חרם. במהלך המסע הסתכסך פרנקל עם מנהיגי הקהילה הפרושית ליטאית בירושלים, סב סבו של סבי, והרב ישעיהו ברדקי, שהיה מקורב לבני משפחתי שהתנגדו לכל הרעיון של לימוד לימודים חיצוניים. הוא מזכיר אותם לא לטובה בספר שכתב כשחזר לוינה.
הספר שפרנקל כתב הפך לאחד מספרי המסעות הידועים במאה ה-19, “ירושלימה: ספר המסע לארצות יון, אזיא הקטנה סיריען ולאדמת הקודש” (וויען, בית מסחר הספרים של יורשי י. קנאפפלמאעכר, תר”ך 1860), ושם הוא סיפר על כל הפרשה בפרטי פרטים, וגם הביא את טקסט כתב החרם כנגדו.
בספר זה פרסם גם סיפור ששמע בירושלים, על רב קלונימוס שהקים לתחיה מת בשיטה דומה ליצירת הגולם בידי המהר”ל מפראג. סיפור זה יוחס לימים לסב סב סבי יוסף זונדל מסלנאט, שפגש את פרנקל בירושלים. סבי, יוסף זונדל וסרמן, לימים נתקל בסיפור זה ושילב אותו בספרו “מיקירי ירושלים” (הוצאת מסלול, 1973) כסיפור על יוסף זונדל מסלנט סב סבו.
אני תמה: יכול להיות שגם במקור פרנקל אכן שמע את הסיפור בירושלים, מהרב יוסף זונדל מסלנט, שאכן עסק בקבלה מעשית, ואם כך אולי היחסים ביניהם לא היו כל כך גרועים?
הגולם מפראג בשפה העברית
שנת 1862 היא שנה חשובה בתולדות סיפור הגולם מפראג. זו השנה שבה הופיע לראשונה בשפה העברית סיפור הגולם מפראג בכמה גרסאות שונות של שני מחברים שונים.
גרסה אחת היא מאת סופר בשם יהודי גוסטב פיליפסון (1814-1880), שפרסם שיר סיפורי בשם הגולם, בתרגומו ובעיבודו של י. לאעוו (פורסם בגליון כ”ח של כתב העת העברי “כוכבי יצחק”, בעריכת מנדל שטרן בווינה). זו פואמה שעוסקת בגולם ובאישה שבוגדת בבעלה. במקור הופיעה הפואמה בגרמנית ב-1841, ולאחר מכן בגירסה נוספת בכתב עת אחר ב-1843. זו ככל הנראה ההופעה הראשונה של סיפור הגולם מפראג בעברית.
לפי מקור אחד פיליפסון כתב גירסה של הסיפור עוד ב-1837 כאשר כנראה נודע לו עליו לראשונה, לא ברור איך.
ביצירה זאת הגולם אינו איש שנוצר מחימר אלא רוח שמסוגלת לדבר ומודעת לזהותה כרוח.
החוקרת קטי גלבין טוענת בספרה שסיפורו של פיליפסון פורסם עוד ב-1834 בכתב עת בשם “שולמית”, אבל כאן יש לה טעות פשוטה בתיארוך כתב העת שבו הופיע הסיפור. כתב העת שאליו היא מתייחסת פירסם אותו, שוב, ב-1843.
ב-1862 פורסמה בגרמנית עוד יצירה על הגולם, של לודויג אוגוסט פרנקל, כאמור, לדעתי, היוצר המקורי של הסיפור, ותורגמה לעברית תוך חודשים ספורים גם ב-1862.
היצירה תורגמה מגרמנית לעברית על ידי שני מתרגמים שונים, והופיעה בשלושה ספרים שונים, כי אחד התרגומים פורסם פעמיים. זאת הייתה פעם ראשונה בתולדות הספרות העברית בה ספר בגרמנית מתורגם במקביל לפרסומו הגרמני לעברית בידי שני מתרגמים שונים בשתי הוצאות שונות. ועד כמה שידוע לי גם הפעם האחרונה.
למה זה בעצם קרה? אני משער שפרנקל, שחזר רצוץ מהמסע לארץ ישראל ומהעימותים עם אנשי הקהילה הפרושית בירושלים, והיה עסוק בהתאוששות מהשלכותיו, גילה בינתיים כי בשנים בהן עסק בעניינים חשובים בארץ ישראל, סיפור הגולם מפראג, אותו יצר כסוג של בדיחה פרטית כמעט שלושים שנים קודם, הפך ידוע ופופולארי בגרמנית ובצ’כית. ואנשים שונים פרסמו אותו בשמם.
יכול להיות שהקש ששבר את גב הגמל היה כאשר גילה כי בכתב העת העברי “כוכבי יצחק”, שפורסם בווינה, ואותו קרא בקביעות, מישהו פרסם בעברית תרגום של פואמה גרמנית על הגולם מפראג.
אני משער שהעניין בלשון המעטה לא מצא חן בעיניו. אבל פרנקל לא יכול היה לפנות אל כל אותם אנשים ולתבוע אותם על פגיעה בזכויות היוצרים שלו. כמנהיג בקהילה, לא יכול היה להופיע ולטעון שהסיפור, שפרסם כיצירה פולקלורית ב-1836 היה פרי עטו, ובכל מקרה, לא היו אז חוקים על פגיעה בזכויות יוצרים.
לאחר שהתאושש מההפתעה הראשונית החליט לחזור אל הסיפור שיצר כלאחר יד בצעירותו, והפעם לפרסם אותו תחת שמו, בצורה אמנותית ולדאוג שיהיה ידוע גם בשפה העברית. אם כי נמנע מלציין שהוא המציא אותו מלכתחילה.
הגרסה החדשה של סיפור הגולם הופיעה תחילה בגרמנית ב-1861 בספר שנקרא בגרמנית : Der Primator. Gedicht in sieben Gesängen. / Dem geehrten Freunde / gewidmet. Prag 1861.
זאת הייתה גרסה ספרותית אמנותית של הסיפור, שונה מאוד מהגרסה הקצרה והפשוטה של 1836 שהוצגה כסיפור עממי ותו לא.
פרנקל כלל שם גם סיפור נוסף, על מותו של המהר”ל לאחר מפגש עם מלאך המוות. אז דאג שהספר יתורגם לעברית, עבור כל קוראי העברית שבעולם, לא בידי אדם אחד אלא בידי שניים בו זמנית, בשני ספרים שונים בשמות שונים, שהופיעו ביחד עם המהדורה הגרמנית. כולם יש להבין על חשבונו של פרנקל שיזם אותם.
בסיום הספר פרסם המתרגם לעברית פישר התנצלות על כך שהטקסט שלו שונה בפרטים מסוימים מהמהדורה של המחבר בגרמנית, משום שהמחבר פרנקל שינה אותה ממש במהלך התרגום. כוונתו היא לסיפור הגולם מפראג, ששונה בפרטים מסוימים בגרסאות השונות של פרנקל.
כנראה העניין היה חשוב לו מאוד.
עוד תרגום היה הספר “נשיא העדה”, שנקרא גם בשער מיוחד, “נשיא בישראל: שיר מספר נוראות ונצורות מימי קדם”, הכולל את “אחרית דבר” על הגולם מפראג. המתרגם היה המשורר העברי הידוע, מאיר הלוי לטריס (1871-1800), מקורבו של פרנקל.
כעבור ארבע שנים בלבד שנים פורסמה מהדורה נוספת של יצירות פרנקל בספר בשם ברכות הורים: שירים יסודתם בדברי קדמונינו, מאת לודוויג אוגוסט פראנקל, נעתקו ונאספו על ידי מאיר הלוי לעטעריס (ויען : דפוס י. הכהן שלאסבערג, תרכ”ו). הספר כלל את “ריח השושנה”, על מחלתו של המהר”ל, ושוב את “אחרית דבר” על הגולם. נראה לי שזאת שוב הייתה יוזמה של פרנקל, שהיה חשוב לו מאוד להזכיר לקוראי העברית שסיפור הגולם מפראג הוא שלו ורק שלו.
בשנת 1880 יצאו לאור כל שיריו של פרנקל בשלושה כרכים כולל כמובן סיפור הגולם מפראג, שבינתיים הפך למפורסם בשפות שונות. הקשר שלו לפרנקל שיצר אותו, ובדיעבד זוהי יצירתו המפורסמת ביותר, נשכח לחלוטין, עד עכשיו כשאני חשפתי אותו.
ראו גם
קראו את החלק הראשון של הרשימה.
צפו בסרט האילם המפורסם “הגולם: איך הוא בא לעולם” משנת 1920. סרט המבוסס על סיפורו של פרנקל.
תגובה על מאמר זה מהויקיפדיה.
כבר העירו לך שוויקיפדיה איננה מקום למחקר מקורי, ובכל זאת – אתייחס עניינית (בלי קשר לעריכה בוויקיפדיה).
אתה שוב ושוב טוען שבשביל להפריך את דעתו של אשד יש להביא מקור קדום ל־1832 המזכיר את סיפור הגולם, בשעה שכל ההשערה של אשד עומדת על כרעי תרנגולת. ובקצרה:
כשיש מקור מ־1834 ומקור נוסף מ־1836, עולות שתי אפשרויות: או שהמקור המאוחר הושפע מהמקור המוקדם, או ששני המקורות הושפעו ממקור קדום.
אשד הופך את היוצרות, וטוען שמחבר המקור המוקדם (זליגמן כהן) הושפע ממחבר המקור המאוחר (לודוויג פרנקל)! זאת בשילוב שלל סברות מרתקות, כיאה לחוקר פנטזיה, אך ללא בדל ראיה, ולו לקשר כלשהו בין השניים.
דבריו של אשד כביכול יש ויכוח אם כהן הזכיר את הסיפור ב־1834 או ב־1837, אינם אלא מן המתמיהים: ספרו של כהן זמין לכל במרשתת. כמפורש בדף השער, מדובר בהוצאה מ־1834, והסיפור מופיע בה (בעמ’ 20)! הלזה מחקר יקרא? לא ברור לי אם אכן הופיעה מהדורה נוספת ב־1837, או שמדובר בטעות הקלדה.
נקודה נוספת היא שסיפור הגולם מופיע בכתבי רב שנפטר ב־1841 (שהופיעו ב־1846), וכן בכתבי תלמיד ששמע על כך מרבו שנפטר ב־1840 (והופיעו ב־1888). מעניין ששניהם התגוררו בתחומי האימפריה האוסטרית (גליציה), ממנה באו גם כהן ופרנקל ילידי בוהמיה, אבל זה די מוזר לומר שהושפעו מספרות גרמנית שהופיעה זמן קצר לפני פטירתם. האשמת מדפיסי הכתבים בהשחלת תוספות מאוחרות אינה אלא דחייה בקש.
בברכה, אי״ש / שו״ת, כ”ה בתשרי ה’תשפ”ה ; 23:29, 26 באוקטובר 2024 (IDT)
אענה נקודה אחרי נקודה.
סיפור הגולם “אינו ” מופיע ואינו מאוזכר בכתבי הרב צבי אלימלך מדינוב שכאמור נכונה נפטר ב-1841 ובספר “בני יששכר ” פורסם לאחר מותו ערוך בידי בני משפחתו ב-1846.
כל שהרב אלימלך מסר בעניין ואיננו יודעים מתי כתב זאת היה שידוע שהמהר”ל עסק בספר יצירה.וזה מה שכתוב “”שהיה ידוע כעוסק בספר יצירה, וזוכה לרוח הקודש”.
אולי זה נכתב רק בשנת 1841? או בשנות השלושים המאוחרות לאחר שסיפור הגולם מפראג הופץ כבר בכתבי עת ובבתי הכנסת באימפריה האוסטרו הונגרית ?
ואם כתב זאת,כי אולי זאת הייתה תוספת של העורך.
בכל מקרה לא כתוב שם שהמהר”ל “יצר גולם”.
אז כמוזכר במפורש במאמר המהר”ל אכן עסק בדיונים הקשורים ל”ספר יצירה”.
אצטט מהמאמר”:
“כמו כן הייתה לסופר סיבה נוספת מדוע לבחור במהר”ל דווקא כיוצר של גולם.
וזאת בגלל שני דיונים בכתבי המהר”ל בסיפורים התלמודיים הקדומים שעוסקים בחכמים שיצרו אדם, ובחכמים אחרים שיצרו עגל על מנת לאכול אותו.
המהר”ל קובע בדיון אחד על סיפורים אלו שמותר לחכמים להשתמש ב”ספר יצירה“, שכולל שמות שעימם יצר האל את העולם, על מנת לעשות דברים שהם לכאורה נגד חוקי הטבע. לפי המהר”ל מאחר שזה מקביל לתפילות, ומכיוון שהאל עצמו השתמש בשמות אלו על מנת לברוא את העולם, הרי זה בגדר המותר, ואין לראות בכך כישוף, ובעצם תיאורטית האדם המאמין בדבקות יכול ליצור כך עולם (המהר”ל מדרשי אגדות לסנהדרין 65 ב’).
מצד שני הוא לא חשב שאפשר ליצור אדם מלאכותי, גולם, שיכול לדבר כמו בני אדם, ולכן שווה ערך להם, כמו שזה בלתי אפשרי לאלוהים ליצור אלוהים אחר שווה לו בדרגה (באר הגולה פרק 2).
יש להניח שהעיסוק התיאורטי של המהר”ל בנושאים אלו היה סיבה נוספת שגרמה ליוצר הסיפור לבחור בו כדמות מתאימה ליצור גולם במציאות, ולא רק לעסוק בכך בדיונים תיאורטיים מופשטים לחלוטין.”
עד כאן הציטוט מהמאמר. האיזכור הקצר של הרב אלימלך שהוא בלתי ניתן לתיארוך וייתכן מאוד שנכתב רק בשנות השלושים של המאה ה-19 לאחר שסיפור הגולם כבר החל להיות מופץ ,במקרה הטוב ביותר מתייחס לאיזכורים שאיש לא הכחיש את מציאותם בכתבי המהר”ל לעיניין מסויים באגדות הקשורות לספר “יצירה”.
הרב אלימלך מדינוב בהחלט לא אומר במשפט שניתן לתארך אותו בבבירור כקודם לשנת 1832 ש”ידוע שהמהר”ל יצר גולם”.
כמובן אם ידוע למי מהמגיבים על כתב יד שניתן לתארך אותו לשנה הקודמת לשנת 1832 של הרב אלימלך ששם נכתב במפורשש”המהר”ל עסק ביצירת גולם” זה עניין אחר. אתם מוזמנים להביא כתב יד מתוארך כזה לבדיקה.
לגבי הטענה שהרב אברהם דוד בן אשר וואהרמן מבוטשאטש (בוצ’אץ’) בגליציה (1771, ו’ באדר ה’תקל”א – 1840, כ”ט בתשרי ה’תר”א), המכונה גם הבוטשאטשר רב, או בעל האשל אברהם – בוטשאטש, או הצדיק מבוצ’אץ’,סיפר לחסידיו בשנה הקודמת למותו ב-1840 את סיפור הגולם מפראג כפי שסיפר אחד מתלמידיו בספר כעבור עשרות שנים.
שוב…איננו יודעים מתי “בדיוק ” סיפר הרב הנ”ל את סיפור הגולם מפראג לתלמידיו.
ייתכן שזה היה במחצית השנייה של שנות השלושים של המאה ה-19 “לאחר” שהסיפור הופץ כבר במקורות שונים וגם בבתי כנסת שונים ושם נודע לרב עליו.
גם קיימת האפשרות שאותו התלמיד שפירסם את הסיפור התבלבל והעביר ספור ששמע או קרא במקור אחר מאוחר יותר משטען בספר.
דברים כאלו קורים.
בהחלט יכול להיות שאותו תלמיד כתב אמת אבל עלינו לקבל תיארוך מדוייק של מתי הרב אברהם דוד סיפר את הסיפור ואם זה היה לפני או בעת שנות השלושים של המאה ה-19.
לגבי זליגמן. אכן נראה הוא פירסם את הסיפור בספרו ב-1834. טענתי היא שהוא לא יצר את הסיפור אלא שמע עליו מפרנקל שהוא שהפיץ אותו בעוד מקורות ולעוד אנשים.
האישוש לטענה זאת שיש להודות שאינו הוכחה אבל הוא בגדר עדות מסייעת היא שפרנקל הוא האדם היחיד שידוע לנו שפירסם את הסיפור שוב ושוב במהלך המאה ה-19 יותר מפעם אחת באמצעים שונים ובשפות שונות מה שמראה על תשומת לב מיוחדת ממנו לאגדה. הסיבה היא לדעת ד”ר אשד בגלל שהוא יצר אותה.
אציין עוד כל אפשרות הביקורת והפרכת הטענות במאמר לגבי תיארוך סיפור הגולם מפראג היא פשוטה מאוד. כל מה שצריך לעשות זה רק להביא איזכור של סיפור הגולם מפראג שפורסם לפני שנת 1832 במקור שאינו מזוייף. זה הכל.מובן שברגע שמישהו יביא איזכור כזה אז כל התיאוריה של ד”ר אשד לגבי יוצר סיפור הגולם מפראג תצטרך לעבור רביזיה. ואולי לא. תלוי במקור ובתאריך.
אזכיר עוד לגבי ביקורות אפשריות שהתייחסות למקורות שפורסמו מאוחר יותר משנות השלושים של המאה ה-19 היא לא באמת רלבנטית. זה לא באמת חשוב לנו לדעת שבשנות הארבעים או החמישים או השישים או השבעים או השמונים או התשעים של המאה ה-19 או בראשית המאה עשרים היו משוכנעים שסיפור הגולם מפראג הוא סיפור קדום ואותנטי. זה לא באמת חשוב לדעת שרבנים חשובים כמו רבני חב”ד ואחרים היו משוכנעים מסוף המאה ה-19 ואילך שהסיפור על אבי אבותיו של הרבי מחב”ד המהר”ל מפראג הוא אמיתי ומדוייק. לעומת זאת חשוב לנו לדעת על כל איזכור כזה משנות העשרים או העשרה נניח של המאה ה-19. ומכיוון שלצערנו היו לאורך הדורות לפחות שלושה זיופים שונים מהמאה ה-19 ואילך שהיציגו את עצמן כמסמכים מימי המהר”ל בנושא יהי הצורך לבדוק כל איזכור כזה בשבע עיניים כדי לבדוק אם הוא אותנטי.אשמח
בכל אופן עם ציבור החוקרים יגיב עם מידע רלבנטי.
עכשיו מהי החשיבות של זה?
יש לכך חשיבות גדולה מאחר שסיפור הגולם מפראג הוא הסיפור הפוסט תנכי ( ואני כולל בזה את סיפורי הברית חדשה) היהודי הידוע ביותר בעולם.
אין אף סיפור יהודי פוסט תנכי אחר שעורר עניין עולמי גדול כל כך בקרב יהודים ולא יהודים ונוצרו על פיו מספר גדול כל כך של יצירות שונות בתחומי ספרות אמנות ומדיה שונים.
והיום עם עלייתה של הבינה המלאכותית הסיפור על הגולם מפראג שנראה כחוזה אותה הוא אף יותר רלבנטי ומעורר עניין מאי פעם.
משום כך חשוב לנו מאוד לדעת מתי ואם אפשר לדעת בידי מי נוצר הסיפור הזה.
תיאורטית לפחות אפשר לתת לבינה מלאכותית לסרוק את כל המסמכים היהודיים הקיימים בחיפוש אחר איזכורים קדומים לשנת 1832 של הגולם מפראג. אני מניח שזה היום אפשרי בהחלט.
אז אולי מישהו יבצע את זה ויפריך את הטענות ?
הכרעה בעניין לכאן או לכאן יכולה להתקבל לאחר סריקה על ידי בינה מלאכותית של כלל המסמכים היהודיים ,ספרים כתבי יד ,כתבי עת בין המאה ה-17 ושנת 1832. וגם כתבי עת וספרים בשפות גרמנית צרפתית ואנגלית רוסית ,פולנית ועברית ויידיש.
אוסיף עוד שכולם טוענים שזה היה סיפור “מפורסם וידוע” וכך כולם שמעו עליו בשנות השלושים והארבעים של המאה ה-19.
נשאלת השאלה : מאיפה הסיפור על גולם בעיר פראג היה כל כך מפורסם וידוע ? האם אנשים סיפרו עליו בשווקים למשל זה לזה בעל פה ? אולי בהתכנסויות יום שבת ?
לא ידוע לנו על שום דבר כזה.
לאופולד וייזל שפירסם את הסיפור בגירסה מפורסמת בקובץ בשם “סיפורים” ב-1847 ” כותב בהקדמה לסיפור הגולם : ש”מאחר שהסיפור המפורסם כבר נוצל רבות בידי סופרים ומשוררים. נראה לי מיותר לשכתב סיפור ידוע כל כך. ולכן אציג את הסיפור רק בקצרה כדי שאף אחד לא יחשוב שאינני מכיר את סיפור המהר”ל והגולם”.
שוב נשאלת השאלה מאיפה הסיפור היה מפורסם כל כך ב-1847 שוויזל חשב שמיותר אפילו לשכתב אותו?
התשובה המסתמנת היא : הסיפור היה מפורסם כל כך וכך ככל הנראה גונב שמעו גם לאוזניהם של הרבנים אברהם דוד מבוטשאטש וצבי אלימלך מדינוב משום שפורסם בדרך האחת והייחידה שדרכה אפשר היה להפוך סיפור למפורסם בקהילות היהודיות .משום שהופץ באופן קבוע בעלונים בבתי הכנסת בוינה ומחוצה לה בידי האחראי על הפרסומים של הקהילה היהודית בוינה לודויג אוגוסט פרנקל.
כתוצאה מהחשיפה הבלתי פוסקת הזאת בבתי הכנסת אלפים שמעו על והיכירו את סיפור הגולם מפראג.
וכך סיפור המהר”ל והגולם מפראג נעשה למפורסם.