מחוללי קדושה ברחבת הכותל המערבי

לכבוד ראש השנה ה’תשפ”ה זאב בן אריה מנתח את חוויות הקדושה שנוצרות באתר הקדוש ביותר ליהודים – הכותל המערבי בירושלים.

המערכת

הקדמה

רבות נכתב על הכותל מבחינות היסטוריות, פוליטיות, דתיות. המאמר שלפניכם מנסה להתבונן על חוויית הביקור בכותל מזוויות חדשות, הקשורות לתפישה האנושית בכללותה, ולענפי המחקר של הפסיכולוגיה, הפנומנולוגיה, ובמיוחד חוויית הקדושה כפי שהיא מתוארת במדעי הדתות (ג’יימס, אוטו, מירצ’ה, אליאדה, ואחרים). המאמר מציע שבקרב חלק מהמבקרים ברחבת הכותל ייתכן שתתרחש חווייה של קדושה עקב מפגש עם מאפיינים של המקום – מחוללי קדושה שהותקנו בו במודע ושלא במודע.

עם שחרור העיר העתיקה בירושלים ב-1967, והקמת רחבת הכותל החדשה, נוספו לביקור בכותל משמעויות לאומיות ודתיות חדשות, בדומה במקצת להתפתחות העלייה לרגל לקברי צדיקים. ניתן לומר שרחבת הכותל תפשה את הדימיון העממי, ולביקור בכותל נוסף מימד אישי של בקשה, תחינה, וחוויה של קדושה, ולא רק בקרב יהודים. הכותל הפך ל”אבנים עם לב אדם”. הסיבה לכך טמונה לא רק בהיסטוריה של המקום, אלא גם במערך האתר.

הפסיכולוגיה הסביבתית מלמדת אותנו שיש קשר בין אדם למקום, המשפיע עלינו בהרבה רמות. המקום הוא מקור לזהות עצמית, ומפעיל בנו תחושות ורגשות. המיפגש עם מקום משול למיפגש עם אדם, והוא מזמן אינטראקציה, הקורית ברובה מתחת לפני השטח. אם יבקשו מאיתנו להעלות את הזכרונות הראשונים שלנו, או המשמעותיים, הרי שבדרך כלל הם נקשרים למקום (לעיתים לתחושה בגוף), כולם מכירים את תחושה (effect) של לחזור לנוף מוכר, או את הכניסה לחדר “מסביר פנים” במלון, לעומת חדר ש”לא נראה לנו”. וכך, חוויות הקדושה הקורות באדם, קשורות למקומות מיוחדים, שלצורך המאמר נקרא להם “כריזמטיים”. אלא שראשית דבר אנחנו צריכים להגדיר מה היא קדושה?

לפי ג’יימס קדושה היא היטמעות בכוח ידידותי גדול מאיתנו, עצום ואחר, ותחושה של אחדות עם הבריאה. לפי רודולף אוטו זהו רגש שונה מהרגיל המתעורר בנו ובעל כמה אפיונים: נבראות (היות חלק מהבריאה); מסתורין נורא; הוד מלכות; האחר לגמרי; המקסים; נורא הוד; הנשגב. לפי מחקרים פסיכולוגיים, חוויית הקדושה מתוארת כמצב של הארה, התאחדות עם האל, שבהם הכל נהיה אחד, הניגודים מתחברים, התפיסה משתנה, ואיתה גם תודעת הזמן, המחשבה, ההרגשה, ואפילו התחושה והמצב הפיזי.

אלא שלא כל האנשים חווים את אותה חווייה. לא כל מי שמבקר במוזיאון ונחשף ליצירות אמנות נשגבות (כגון ציורים של ואן גוך או פסלים של רפאל) זוכה לחוויה אסתטית, וזאת למרות שלפי חוקרי האמנות ביצירות אמנות נשגבות יש ארכיטיפים אוניברסליים. לכל אדם יש פוטנציאל להיות מושפע מהמונה ליזה באופן דומה, אבל החוויה תלויה במבנה האישיות, וגם במטען התרבותי, ולמרות זאת יש דבר שנקרא “יפה” והוא משפיע על כולם. החווייה תלויה במבנה האישיות.

בהקשר הדתי, לפי הפסיכולוגיה ישנם שני סוגים של דתיות: אחת חיצונית הקשורה לביטחון, שגרה, מוסר; והשנייה פנימית הקשורה לקונוורסיה, פתיחות אל הלא נודע. אנשים מופנמים ורגישים נוטים לדתיות פנימית, ומוחצנים לדתיות חיצונית. אלו הכללות אבל מראות על נטייה. חווייה של קדושה בביקור במקום קדוש, קורית יותר בקרב בעלי דתיות פנימית. אצל הנוטים לדתיות חיצונית מה שנתפש לעיתים כקדושה הוא חוויה של הקולקטיב, הקומיטס של ויקטור טרנר, ולא הקדושה שאותה מתאר רודולף.

אחד הדברים החשובים שתורמים לחוויה הדתית הוא תהליך הביקור: הליכה רגלית למקום קדוש; התבוננות בשתיקה; התמקדות; ועוד.כל אלו יכולים לגרום לחווייה לקרות. ביקור ברחבת הכותל בזמן הזריחה, כשאין הרבה אנשים, שונה בההשפעתו מביקור בזמן צהרים בימי הבר מצוות, שבהם יש המוני אנשים ורעש רב שלא מאפשר תהליך פנימי אישי.

בהינתן התנאים האופטימליים לחוויה של הביקור, יש ברחבת הכותל מחוללים של קדושה הנמצאים בתוך המערך של המתחם, במבנה, אמנות, סידור וקומפוזיציה שלו, העוזרים למי שפתוח לכך, שבא בזמן המתאים ולאחר התהליך המתאים, לחוות חוויה של קדושה. מחוללים אלו התגלו גם במקומות קדושים כריזמטיים אחרים במסגרת עבודת הדוקטורט שלי [1], והם אלו שעוזרים להפוך את המקום לפופולרי בדימיון העממי, ומשפיע.  

היסטוריה של הכותל המערבי

מסורות ואגדות שונות נקשרות בכותל המערבי, למשל “מעולם לא זזה שכינה מכותלו המערבי של בית המקדש” (במדבר רבה, פרשה י”א, ב’), אולם רובן אנכרוניסטיות וקשורות לכותל המערבי של מבנה המקדש עצמו. התקדשות הכותל התפתחה בשלב מאוחר יחסית, החל בתקופה הממלוכית. תפילות היחיד החלו במאה השבע-עשרה, ותפילת רבים ראשונה התקיימה רק ב־1650. התפתחות הכותל כאתר דתי מרכזי קשורה להתפתחות הרובע היהודי במאה השש-עשרה, והיא קיבלה מימד של עומק וחשיבות יתר במאה העשרים, בד בבד עם התפתחות הסכסוך הישראלי־פלסטיני. בתקופה העות’מאנית היה זה אתר תפילה המזוהה עם קינות היהודים על החורבן, עם דמעות, ועם תחינות – מכאן הכינוי כותל הדמעות – ואז גם התפתח המנהג של שטיחת בקשות באמצעות תחיבת פתק בין אבני הקיר.

ה”נס” של מלחמת ששת הימים, והתמונות של חיילים ושל אנשי ציבור מתפללים בכותל, הביאו לגל של נוסטלגיה משיחית. הדבר הוביל להריסת הבתים של שכונת המוגרבים ליד הכותל וליצירת הרחבה של היום. שיחרור הכותל נתפס כשיאו של תהליך העצמאות, וחילונים רבים באו לבקר בו והנהיגו את תחיבת הפתקים בין אבניו, את התפילות, ואת הדלקת הנרות. נוסף על כך התפתחו טקסי בר מצווה במקום, ובתחילה גם חתונות. כיום זהו סמל פוליטי, דתי, ולאומי, שמעורר השראה אמנותית, דתית, ורוחנית. הוא מסמל את הכיסופים של היהודים לירושלים במשך שנות הגלות הארוכות, את הקינה על החורבן, את התקווה לבניית בית המקדש מחדש, ואת כינון ימינו כקדם.

אלא שמעבר לסמליות, ברחבה החדשה נוצר משהו שלא שמו אליו לב עד עכשיו. בקשר שבין הרחבה לקיר, ובאופן סידור האתר, הוכנסו בבלי דעת מבנים שהם ארכיטיפים של קדושה בתפישה שלנו. אני מבחין בארבעה מחוללי קדוּשה עיקריים ואלו הם: יוצא דופן נשגב; דואליות מאחדת; מרכז מחבר; ומורכבות פרקטלית. מהותם ודרך הפעולה שלהם תוסבר להלן.

יוצא הדופן הנשגב

תכונת יוצא הדופן יכולה להופיע באופן פיזי – בגודל, נפח, גובה – או במשהו מורכב יותר, כגון אסתטיקה. כך או כך, יוצא הדופן גורם לנו לשים לב אל הסביבה ולצאת בעקבות כך ממישור החוויה הרגיל והיומיומי אל הרוחני. היוצא דופן מביא לתשומת לב, מפעיל את החושים, ובעקבות כך אנחנו מתחילים לתפוס את הסביבה אחרת, ובמידה והוא נשגב זה מביא לחוויה של קדושה.

חלק חשוב בהשפעתו של הכותל על המבקרים בו, בכריזמה שלו, וביכולתו לעורר חוויה של קדושה, נובע, לפי הבנתי, מגודלן יוצא הדופן של אבניו, וכן מגודלה הבלתי רגיל של הרחבה ומגובהו של הכותל עצמו למול המתפללים למרגלותיו. שיפועה של הרחבה כלפי הקיר והירידה לכיוונו מעצימים את פעולתו של מחולל קדושה זה. האדריכל יוסף שנברגר תכנן זאת בידיעה ברורה: “באמצעות הנמכת האזור הסמוך לכותל ביקש להגדיל את דמות הכותל ביחס לסביבה הקרובה” [2]. 

במסגרת יצירת המתחם הקדוש של רחבת הכותל הועמק השטח שיועד לתפילה בחלקו הפנימי, ונחשפו שני נדבכים נוספים בקיר, כך שגובהו יגיע לתשעה־עשר מטרים. נוסף על חשיפת הנדבכים, ובכלל זה חשיפת אבנים גדולות ויוצאות דופן נוספות, הוקמה צמוד לכותל רחבה גדולה ויוצאת דופן, שבה יש הופעה של שלושה מחוללי קדוּשה נוספים שנרחיב עליהם בהמשך – דואליות מאחדת, מרכז מחבר, ומורכבות פרקטלית.

גודלן יוצא הדופן של אבני הכותל הוא הדבר שבולט ביותר לעיני המבקרים במקום, זהו הדבר שהם זוכרים ושמים אליו לב, ומופיע כמעט בכל התמונות והאזכורים של הכותל. מכאן המסקנה כי חלק חשוב בכריזמה של הכותל נובע מגודלן יוצא הדופן של האבנים שבקיר. אילו היה זה קיר עם אבנים “רגילות”, לא הייתה לכותל המערבי אותה ההשפעה. המסורת של תחיבת פתקים ברווחים שבין האבנים, של נגיעה בהן, של חסות בצילן, של האנשתן (“אבנים עם לב אדם”), רק מעצימה את ההשפעה של גודלן יוצא הדופן. זהו לא גודל סטטי, אלא גודל שמתייחסים אליו, שנוגעים בו, שמקיימים דיאלוג איתו, שמכוונים אליו (אל האבנים).

הטענה היא שבמידה ונעביר את רחבת הכותל להודו, או מקום אחר שבו אין שום רקע יהודי, הרי שעצם המערך והמבנה שלה יצור השפעה של קדושה על המבקרים במקום, והאבנים יוצאות הדופן יהפכו להיירופאניה (הופעה של קדושה). כפי שקורה לאבנים גדולות רבות אחרות (מגליתים) ברחבי העולם, גם ללא קשר להיסטוריה שלהם. חלק חשוב בהשפעתו של הכותל על המבקר בו הוא גובהו וגודל האבנים יוצא הדופן שבו.

לפי אליאדה – גדול חוקרי הדתות במאה ה-20 – אבן יכולה להפוך להיירופאניה (הופעה של אלוהות), אבן מסמלת את הנצחי, אלא שלא כל אבן היא היירופאניה: “וכך אבן, שהיא רק אבן, נהפכת על ידי הצופה לבעלת נוכחות אנרגטית ומכילה קדוּשה”. האבנים של הכותל הם דוגמה לכך, והשאלה היא מה הופך אותם לקדושות, הטענה של המאמר שאחת הסיבות היא גודלן הלא רגיל.

דואליות מאחדת

המרכיב השני שהוכנס בלא מודע לתכנון רחבת הכותל ומשפיע על המבקרים בה, הוא הדואליות המאחדת שמופיעה בקשר שבין הקיר לרחבה, ובחלוקה לשני חלקים של הרחבה עצמה. לפי הפסיכולוגיה הסביבתית, ברגע שאנחנו מתחילים לשים לב לסביבה באופן אחר, היא מקבלת תכונות אנושיות, ויש לה אפקט רגשי ואף פיזי עלינו. הסביבה מתמלאת חיים, אלא שאילו ברובם הגדול נסתרים. הסביבה מזמינה, מרמזת, מגלה, משדרת. היא הופכת להיות לדימוי למצבי רוח פנימיים, כמו השמש הזורחת המסמלת שמחה, או לחילופין העננים המתקדרים המסמלים מצב רוח רע. לסביבה הפיזית נוספת משמעות ופרשנות נפשית.

וכך, ההופעות של דואליות כגון אופקי ואנכי, שמיים וארץ, קו עגול וקו ישר, מרמזת ומשליכה על הדואליות הקיימת בתוכנו, בין האיד ואגו, הפרסונה והצל, הרגש והמחשבה, הפיזי והנפשי. הפסיכולוגיה הטרנספרסונלית (יונג, מאסלו) מלמדת אותנו שהחוויה של העצמי הגבוה באדם מושגת על ידי איחוד הניגודים. ומכאן אפשר להסיק שאיחוד הניגודים בחוץ יכול להשפיע לטובה על איחוד הניגודים בפנים, לדוגמא כשהשמיים והארץ מתאחדים בזמן זריחה, התופעה מביאה לתחושה של אחדות, שיש קשר בין כל הדברים, ואנחנו והמקום הופכים להיות אחד.

אחד הדברים שעוזרים לחוויה של הקדושה, כפי שאני מראה בעבודת הדוקטורט שלי בהסתמך על התפישה של יונג לגבי העצמי כחיבור בין הניגודים, היא ההופעה של דואליות מאחדת במקום הקדוש. זו יכולה להיות דואליות ניגודית, משלימה, או מכפילה, פיזית, או אחרת, אבל צריך שיהיה בה, בניגודיות, פוטנציאל של איחוד-חיבור.

אם נרחיב את ההתבוננות בכותל מרמת האבן הבודדת לרמת הקיר כולו ביחס לרחבה שמובילה אליו, נגלה שבין הקיר לרחבה קיימת דואליות של אנכי ואופקי, והיא מאחדת מפני שהאבן ברחבה משקפת את האבן שבקיר. זהו אחד הדברים הבולטים בכותל המערבי, חלק מסוד קסמו. רחבת אבן אופקית המסתיימת בקיר אנכי. מתכנני האתר (יוסף שנברגר ושלמה אהרונסון) בחרו ריצוף מאבן כדי לאחד את הרחבה עם הכותל.

בניין הרחבה יצר מפגש בין שני ווקטורים אופקי ואנכי, אלא שיש בקיר המופלא הזה משהו שלא שמו לב אליו עד עכשיו: לפי הפילוסוף היווני הרקליטוס (Heraclitus, 500 לפני הספירה בקירוב), הטבע אוהב להסתיר, ואחד הדברים הנסתרים בו הוא פרופורציות כמו יחס הזהב, או בשמו האחר, הפרופורציה האלוהית. אין להתפלא, אם כן, שבאופן מופלא מידותיו של הכותל המערבי הן לפי יחס הזהב – זהו היחס בין חלקו העליון, העות’מאני, של הקיר, המורכב מאבנים קטנות וגובהו חמישה מטרים, לעומת חלקו התחתון, ההרודיאני, המורכב מאבני ענק וגובהו שלושה־עשר מטרים בקירוב. המספרים חמש, (שמונה), שלוש-עשרה הם חלק מטור פיבונאצ’י (Fibonacci), הביטוי המתמטי של יחס הזהב.

על פי הגיאומטריה האפלטונית חיבור של שני יסודות דורש מתווך, והוא מצוי בגיאומטריה ובפרופורציות של יחס הזהב. אש ואדמה, שתיהן מהותו של יסוד העולם, זקוקות ליחס הזהב שיחבר ביניהן. האש גורמת לאדמה לגדול ולהתפתח, אבל תוואי גדילתה הוא יחס הזהב. אש היא תנועה, אדמה היא יציבות, והפרופורציה של יחס הזהב היא המתווך ביניהן. כלומר, באופן תת־מודע, קיומה של פרופורציה זו בכותל המערבי מחבר בין הקיר האנכי לרחבה האופקית.

שני יחסים פרופורציונליים מחוללים באדם השפעה, שכּן הם מעין תבניות בתפיסה האסתטית האנושית. האחד הוא יחס הזהב, שנתפס כדינמי ויפה, והאחר הוא היחס שני שלישים ושליש, הנתפס כהרמוני ונעים. היחס בין גובהו של הכותל המערבי כולו, כמעט תשעה־עשר מטרים, ובין רוחבו, יותר מחמישים ושישה מטרים, הוא שני שלישים ושליש, יחס הרמוני. ההופעה של יחס הזהב ושני שליש ושליש באופן נסתר בכותל תורמת לחיבור בין המישור האופקי (הרחבה) למישור האנכי (הקיר), ועוזרת לעורר חווייה אסתטית נסתרת, ובעקבות כך חוויית קדושה בקרב המבקרים במקום.

עם זאת, בדיקה עם חוקר האתר, ד”ר שמואל בהט, העלתה כי כנראה לא הייתה כוונה נסתרת בהגבהת הכותל בפרופורציות המסוימות הללו. הרחבה הונמכה (ועל ידי כך הכותל הוגבה) מתוך רצון ליצור תחושת פליאה והיקסמות (רגש דתי). היא הונמכה גם מתוך מחשבה שבכך תיווצר ירידה לצורך עלייה, והירידה הפיזית תביא לשפלוּת שתתמוך בעלייה רוחנית. כלומר, הייתה מחשבה מוּדעת לכך שהכותל המערבי ישמש מקום שבו אנשים יעברו בין המישורים, האופקי והאנכי. אבל לא הייתה התייחסות מודעת ליחס הזהב, ואם הוא הופיע, זהו כנראה “תכנון אלוהי”.

מרכז מחבר

אליאדה היה זה שהציע שבכל מקום קדוש יש מעין מרכז (ציר) עולם, המחבר בין שמיים, ארץ, ושאול (Axis Mundi), שבו הבריאה מתחדשת כל הזמן, ודרכו המקודש מופיע בחולין. בחרתי להוסיף להגדרה של מרכז את המילה “מחבר”. בכדי להדגיש שלא מדובר דווקא במרכז פיזי, אלא בנקודת חיבור למישור האחר.

אחת הדוגמאות הטובות לציר עולם המחבר בין המישורים הוא סלע השתייה בירושלים, שהיה לב המקדש היהודי וכיום במרכז כיפת הסלע. הכותל מקבל את המאנה שלו מהנוכחות של סלע השתייה מעבר לו, מהיותו המקום הקרוב ביותר לקודש הקודשים של בית המקדש. והוא מהווה כיום במידה רבה תחליף וסמל למקדש.

רחבת הכותל בנויה בצורה מדורגת, כשקיר הכותל עצמו הוא המרכז ונקודת האוריינטציה. הווקטור האנכי של הקיר מכוון אל השמיים, והפתח בצד מוביל לחללים תת קרקעיים. החפירות הארכיאולוגיות הסמוכות והחשיבות ההיסטורית של המקום מחברים בין הזמנים, והשחרור הפלאי של המקום במלחמת ששת הימים, ותקומת ישראל שנקשרת לכך, מהווים מעין בריאה מחודשת של העם היהודי במולדתו החדשה.

במקרה של רחבת הכותל המרכז מורכב מאינספור מרכזים שהם נקודות שונות לאורך הקיר של הכותל המערבי והאבנים שכלפיהם מתפללים. מעשה התפילה והבקשה מביא להתרכזות של המבקרים בתוך עצמם, והאוריינטציה כלפי הקיר עוזרת בכך. המהות העמוקה ביותר של הפולחן מתבטאת בתיקון חצות הנערך על ידי המקובלים של ישיבת בית אל, ומהווה מעין בריאה מחודשת, העונה בכך על הפנומנולוגיה והתכונות של ציר עולם.

מורכבות פרקטלית

המורכבות של אתר קדוש עוזרת לחולל חווייה של קדושה. האתר צריך להיות גדול ומורכב מספיק כדי שאפשר יהיה להלביש עליו תמונת עולם, וגם כדי שאפשר יהיה לעבור בתוכו תהליך של השתנות והתחברות. אלא שהמורכבות היא לא סתמית, אלא קשורה לארכיטיפים בתפיסה שלנו, ומכאן שהיא פרקטל של היקום או האדם. במקרה של הכותל הפרקטל הוא הקשר לבית המקדש, שבדומה לרחבת הכותל היו בו דרגות של קדוּשה, וחלקים בעלי אופי שונה שהתייחסו זה לזה.

מרגע שיש חיבור בין המישורים, מופיעה תפיסה חדשה של הסביבה, וזה מביא בעקבותיו לסידור (בריאה) מחדש של העולם. המורכבות הפרקטלית עוזרת לנו לבנות תמונת עולם חדשה (Imagio Mundi) לפי ארכיטיפים אוניברסליים. לדוגמא תפישה מרחבית מרובעת המחלקת את העולם לקדימה, אחורה, ימינה ושמאלה. או החלוקה לשלושה חלקים הקשורה לתפיסת הזמן שלנו. אלו תבניות תפישתיות שמהדהדות סידורים קוסמיים בעולם שמחוצה לנו, המשולש מהדהד את שלושה המימדים של גובה, רוחב, ואורך, המרובע את הכיוונים הקרדינליים, וכן הלאה.

העולמות החדשים שאנחנו יוצרים לאחר חוויית קדושה, מתייחסים אל המציאות כמורכבת מכמה חלקים שיש ביניהם הבדלות ודירוג. וכך, תפיסת הקדוּשה ביהדות, הגורסת דבר בתוך דבר בתוך דבר (משנה, כלים א, ו-ט), מהדהדת ארכיטיפ תפיסתי זה. החלוקה לקודש וחול, ורמות שונות של קדושה, משתקפת במבנה העיר ירושלים ורחבת הכותל. כדי להגיע לרחבה יש להגיע תחילה אל ירושלים, להיכנס אל העיר העתיקה דרך אחד השערים, ללכת בסמטאות עד למקום הבידוק הביטחוני שלפני הרחבה, לעבור על פני הרחבה החיצונית הפתוחה בדרך אל אזור התפילה, ודרך הרחבה הפנימית הסגורה בדרך אל הכותל עצמו.

בדרך זו, ולעיתים מסיבות פרוזאיות לחלוטין (ביטחוניות), נוצר מעין מידרג של קדוּשה בן כמה שלבים, מהם שלושה עיקריים: העיר; העיר העתיקה; והמקום הקדוש. מידרג זה קיים גם בכנסיית הקבר ובכיפת הסלע. קודם כול, החול – העיר מסביב לעיר העתיקה. לאחר מכן הקדוּשה – כל מה שבין החומות. ולבסוף קודש הקודשים – הכותל המערבי ליהודים, כנסיית הקבר לנוצרים, וכיפת הסלע למוסלמים. אדם המבקר בירושלים עובר דרך שלושה מעגלי הגעה לקדוּשה, והחלוקה הזו מתחזקת בעקבות הדגשת האזור הפתוח מסביב לחומות העיר העתיקה (טיילת וגנים), השערים, והבדיקות הבטחוניות.

אילולא הייתה הבדלה בין העיר החדשה לעיר העתיקה בצורה של גנים וטיילת, והמבנים של העיר החדשה היו מגיעים עד החומה, ואילולא היו שערים מונומנטליים בכניסה לעיר העתיקה, אילולא היתה הדרך בסמטאות כדי להגיע אל הכותל בתוך אווירה שונה מהרגיל, ואילולא נדרש בידוק ביטחוני אישי בכניסה לרחבת הכותל – חוויית הביקור בה הייתה שונה לחלוטין.

להבדלות בין החלקים השונים של המקום הקדוש יש תכונה בררנית ודינמית. לא תמיד הם נוצרו באופן מודע, אבל יש כאלו שהוכנסו לאתר במכוון. דוגמא לכך נמצא בגבול המפריד בין מקום התפילה לכינוסים. מתכנן הרחבה, יוסף שנברגר, ראה ברחבה התחתונה בית כנסת, וברחבה העליונה חצר בית כנסת, ובכל המתחם כולו – מקום קדוש עם מדרג של קדושה כפי שהיה קיים בבית המקדש. הרחבה העליונה היא מקום שנערכים בו גם טקסים לאומיים ממלכתיים (למשל, השבעת הטירונים בצה”ל, או עצרת הפתיחה לאירועי יום הזיכרון לשואה ולגבורה) ופתוחה לכולם. הרחבה התחתונה היא מקום קדוּשה ותפילה שבכדי להיכנס אליו צריך ללבוש לבוש אחר (כיפה וכיסוי ראש לנשים לחילוניים).

כשמגיעים לרחבת הכותל, כאילו נכנסים לעולם נפרד שבו חלקים מספר המתייחסים זה לזה: מקום התפילה עצמו הוא מעין בית כנסת המחולק לעזרת נשים ולעזרת גברים, בצורה היוצרת גיאומטריה וסדר; לפניו משתרעת רחבה גדולה עממית, ובצידה ברזייה ושירותים; לידו מתפתלות מנהרות הכותל, שהן נסתרות מהעין; הרחבה כולה מתייחסת לישיבות ולבנייני הרובע היהודי מצד אחד, ולכיפת הסלע שמעליו מהצד האחר. לידה מתנהלות חפירות ארכיאולוגיות גלויות המחברות את הכאן והעכשיו לימי העבר, ויש במקום התגודדויות שונות של אנשים ולעיתים גם מבנים זמניים.

כדי להגיע למקום הקדושה עצמו (הכותל) יש שטח שצריך לעבור, מעין מסע גיבור (הישתנות) מהכניסה אל כותל התפילה, כשבדרך עוברים מעין סף נוסף ומשנים את הלבוש, הירידה אל מקום התפילה, הדרישה להיות בשקט, וההגעה אל הקיר עם האבנים הלא־רגילות ועם פתקים תחובים ביניהן – כל אילו משנים את מצבו של המבקר במקום, והוא מסוגל לחוות את האבנים אחרת. ההבדלה והמדרג הופכים את רחבת הכותל לכריזמטית, מכיוון שהיא כמו אורגניזם שיש יחסי גומלין בין חלקיו.

שמואל בהט מספר כי זרח ורהפטיג, שר הדתות בעת תכנון הרחבה, הצדיק את הרעיון ליצור מפלסים שונים ליד הכותל באומרו: “כדי שההמון יוכל לגשת בחרדת קודש, גם בקודש צריכה להיות הכנה… צריכות להיות דרגות” [3]. ההבדלה בין שני אזורי הרחבה מודגשת על ידי יצירת מפלסי גובה וגדר ברזל אמנותית עם סמלי מנורה. החלק החיצוני משמש מעין מבוא, הכנה, לפני בואו של המתפלל אל הקודש פנימה, “הכנה זו כוללת את הכנת הגוף: הסרת האבק, התקנת הלבוש ומקום לנטילת ידיים לפני התפילה, והכנת הגוף מביאה גם לידי הכנת הנפש” [4].

לסיכום:

עם הקמתה של רחבת הכותל נוצרה במקום פנומנולוגיה חדשה של קדושה, וזו עזרה לפופולריות שלו. סביב הכותל התפתחו פולקלור ומנהגים שלא היו בו בימים עברו, והם מקבלים השראה באופן תת מודע ממחוללי הקדושה הקיימים במקום. המערך הנוכחי של המקום תומך בהתרחשותה של חוויית קדושה, חווייה דתית מיסטית, במסגרת של ביקור יחידאי ולא מופרע במקום. ישנם חוויות קדושה אחרות הנקשרות לכותל שקשורות לתפילה בציבור, טקסים בציבור, וחוויית קדושה שנעזרת בדינמיקה קבוצתית, אבל זה נושא למאמר אחר.

ביבליוגרפיה

אוטו, רודולף, הקדושה: על הלא־רציונלי באידיאת האל ויחסו לרציונלי, תרגמה: מרים רון, תל־אביב: כרמל, 1999.

אליאדה, מירצ’ה, תבניות בדת השוואתית, תרגם: יותם ראובני, תל־אביב: נמרוד, 2003.

אריאל, ישראל, בית המקדש בירושלים, ירושלים: מגיד, 2005.

בהט, דן, “לתולדות התקדשותו של הכותל המערבי”, בתוך: אלי שילר וגבריאל ברקאי, הכותל המערבי, ירושלים: אריאל (תשס”ז), עמ’ 40-33.

בהט, שמואל, “‘להבדיל בין קודש לחול’: עיצובה של רחבת הכותל המערבי אחרי מלחמת ששת הימים ומשמעויותיו”, קתדרה 174 (תש”ף), עמ’ 181-155.

בן אריה, זאב, מאפייני קדושה במקומות קדושים בישראל, חיבור לשם קבלת התואר מוסמך האוניברסיטה, אוניברסיטת חיפה, 2019.

בר, דורון, לקדש ארץ: המקומות הקדושים היהודיים במדינת ישראל, 1968-1948, ירושלים: יד יצחק בן־צבי, תשס”ז.

ג’יימס, ויליאם, החוויה הדתית לסוגיה: מחקר בטבע האדם, תרגם: יעקב קופליביץ, מהדורה שנייה, ירושלים: מוסד ביאליק. 1959.

יונג, קרל גוסטב, פסיכולוגיה ודת, תל־אביב: רסלינג, 2005

ליביו, מריו, חיתוך הזהב: קורותיו של מספר מופלא, תרגם: עמנואל לוטם, תל־אביב: א. ניר, תשס”ג.

קולינס־קריינר, נגה, המאפיינים והפוטנציאל התיירותי של עלייה לרגל לקברי צדיקים, דוח סופי מוגש למשרד התיירות, חיפה: אוניברסיטת חיפה, 2006.

Eliade, Mircea, The Sacred and The Profane: The Nature of Religion, tr. Willard R. Trask, New York: Harcourt, 1959.

Rennie, Bryan S., Reconstructing Eliade: Making Sense of Religion, Albany, NY: State

מראי מקום

[1] בן אריה, זאב (2023). קיומם של מחוללי קדוּשה במקומות קדושים כריזמטיים בישראל אוניברסיטת חיפה

[2] בהט, “להבדיל בין קודש לחול”, עמ’ 161.

[3] בהט, “להבדיל בין קודש לחול”, עמ’ 167.

[4] שם, עמ’ 168.שם, עמ’ 168.