להתמודד עם המוות : סקירה על ספר השירים של רות נצר “מעבר יבוק”

אביבה בר יעקב מנתחת את המשמעויות העמוקות בספר השירה של הפסיכולוגית רות נצר “מעבר יבוק”.

המערכת

                       

מעבר יבוק, ספר השירים החדש של רות נצר (הוצאת עיתון 77, 2024) עוסק במפגש עם המוות, מות אחיה, והוא רקמה עדינה וכואבת, אך גם מלאת תקווה ואמון בחיים, ובתהליכי התפתחות וצמיחה בנפש.

מעבר להיות הספר קינה לאחיה הוא גם מתעד את תהליך ההתמודדות שלה עם המוות, וצמיחה אל החיים.

שם הספר, מעבר יבוק, לוקח את הקורא היישר לסיפורו של יעקב, החונה בלילה במעבר יבוק, ושם מנהל מאבק לחיים או למוות במהלך כל אותו לילה עם זר מסתורי, ובסופו מצליח להכריע את הזר המתגלה כמלאך (בראשית, ל”ב).

יעקב, שהיה אדם פתלתל – עקוב כלומר עקלקל, מפותל – שמשיג את מטרותיו בדרכי רמייה (קבלת הברכה מיצחק דרך התחזות לעשיו וכדומה), נאלץ להיאבק במלאך בלי מניפולציות, ויכול לו. המאבק וההתגברות מעידים על השינוי שחל בו. הפעם הוא ראוי לברכה ולבכורה, והוא נאחז במלאך ומסרב להרפות ממנו עד שיברכו. כאות לתהליך השינוי שחל באישיותו הוא מקבל את השם ישראל.

בספרות ההלכתית קיבל מעבר יבוק קונוטציה של מאבק עם המוות. ספר בשם זה משנת 1626 עוסק בטקסים ותפילות לליווי הנוטה למות (ברכיה, 1626).

שם הספר, אם כך, מאגד בתוכו את הסמל של מאבק בין חיים למוות, ואת פוטנציאל ההתמרה וה”לידה מחדש”.

בספרה של רות נצר מתחולל מאבק איתנים מול מלאך המוות. אחיה של המשוררת חולה ונוטה למות. היא מלווה אותו בחוליו ורואה אותו הולך ודועך. בניגוד ליעקב הוא אינו מצליח לגבור על מלאך המוות, ומי שעתיד לעבור תהליך של התמרה היא הכותבת עצמה. בהמשך אנסה לעקוב אחר תהליך ההתמרה שלה.

פרק א׳

הפרק הראשון בספר נקרא “לזכר אחי”. 

חלק זה מתאר בעזות ובכאב את תהליך הליווי של אחיה אל מותו, שלוקח אותה תחילה אל תהומות הכאב וחוסר ההשלמה עם מות האח הבכור הנערץ והיקר. 

הפרק נפתח בתחנונים על חייו, שהכותבת שמה בפי אמם המנוחה: “בְּנִי לוּ יָדַעְתִּי/ אִלּוּ הָיְתָה יוֹדַעַת/אִלּוּ הָיְתָה יוֹדַעַת/ בַּמָּקוֹם בּוֹ הִיא עַכְשָׁו/ הָיְתָה מִתְחַנֶּנֶת עַל חַיֶּיךָ” (עמ’ 9).

נראה שהאח עצמו כבר אינו נאבק על חייו: “בְּלִי מְהוּמָה/ אַתָּה הוֹלֵךְ אֶל הַמָּקוֹם אֵלָיו נִקְרֵאתָ” (“אחי”, עמ’ 18).

הכותבת היא זו שנאבקת על חייו, נאחזת בו, ומתקשה לקבל את האובדן הקרב. היא מתארת רגעים יקרים בקשר המעידים על קרבה גדולה, הערכה, אולי אף הערצה: “אֵיךְ צָלַחְתָּ מִכְשׁוֹלִים וְגָאִיתָ” (“מה שהיה”, עמ’ 12).

או בשיר “מספד” (עמ’ 20): “וְאַתָּה חַזָּן עוֹבֵר לִפְנֵי הַתֵּבָה בְּעוֹדִי מַשְׁקִיפָה עָלֶיךָ/ מִבַּעַד לְוִילוֹן עֶזְרַת הַנָּשִׁים, שָׁר עָטוּף בְּטַלִּית רְקוּמָה/ בַּעֲטֶרֶת הַכֶּסֶף שֶׁל סַבָּא,/ שָׁר בְּגִרְסָא דְּיַנְקוּתָא. גַּם אַתָּה מַגְנִיב מַבָּטִים לִרְאוֹת/ אֵיךְ נְשׁוֹת הַמִּשְׁפָּחָה/ נוֹשְׂאוֹת עֵינַיִם אֵלֶיךָ הַבֵּן יַקִּיר לִי עַכְשָׁו אֵינְךָ”.

הקשר האמיץ עם אחיה זורם במעבר ישיר מחייו האוזלים לשיריה, כאילו השירים יכולים להיות קרבן שימנע את מותו: “צְעָדָיו שֶׁנָּפְלוּ עַל הַדַּף/ כְּמוֹ צִפּוֹרִים/ שֶׁמַּקְרִיבוֹת עַצְמָן/ מִתַּחַת לְיַד הַכּוֹתֶבֶת” (“איש”, עמ’ 10).

או בשיר “לקבוע יתד” (עמ’ 13): “שִׁיר בְּיוֹם לִקְבֹּעַ יָתֵד/לְשַׁחֵד אֶת הָאֹפֶל הַהוּא”.

מילותיה זועקות בשקט. היא מתחננת, נאחזת בכל רגע משותף, בכל זכרון יקר: “הַתְזַכֵּר?/ כַּמָּה יְקָרִים רְגָעֶיךָ מִסְּפֹר. / אֲהוּבֶיךָ/  מֵעֵבֶר / לַתְּהוֹם / יָהֹם / דָּם לְדָם /.כַּמָּה נִפְלָאִים רְגָעֶיךָ אֵין סְפֹר/ תָּו לְתָו/ קַו לָקָו/ הֵד לְהֵד” (“בינתיים”, עמ’ 15).

השירים הם שליחיה הנשלחים לאחוז באחיה ולמנוע ממנו להיעלם: “וּכְבָר בָּאִים הַשִּׁירִים לֶאֱחֹז בְּקַרְסֻלֵּךְ-/ אַל תֵּלֵךְ מִפָּנֵינוּ” (“אחי”, עמ’ 18).

המוות  הקרב נוגע בפצעים קדומים, העובדה שגדלו בלינה המשותפת בקיבוץ, ולא הייתה אם שידעה לכסותם, אם עוטפת וחמה: “אַשְׁרֵי מִי שֶׁאִמּוֹ בָּאָה בַּחֲלוֹמוֹ לְכַסּוֹתוֹ./ בְּעוֹדָהּ, גַּם בְּאַחֲרִיתָהּ, בַּחֲלוֹמָהּ/ אִמִּי לֹא יָדְעָה לְכַסּוֹת אֶת יְלָדֶיהָ / שֶׁלֹּא יָשְׁנוּ לְיָדָהּ בַּיָּמִים הַהֵם וְעַכְשָׁו/ מִי יְכַסֶּה אוֹתָהּ בְּאֵינוּתָהּ/ וּמִי יְכַסֶּה אוֹתִי” (“כיסוי אם”,  עמ’ 46).

היעדר העטיפה והחום האימהי רק מגבירים את ההיאחזות באחיה. היא מפצירה בו שלא ימהר לזרועות המוות שצילו האפל אורב בכל פינה (“ירוץ”, עמ’ 14): “וְאַתָּה וְהוּא/ מַמְתִּין חֲדָרֶיךָ/ מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַלּוֹנוֹת/ מֵצִיץ מִן הַחֲרָכִים”.

מתוך המפגש האינטנסיבי עם המוות מתחיל תהליך בנפשה: “וּבֵינְתַיִם הַלֵּב מְתַחֵחַ/ אֶת אַדְמָתוֹ בְּאֵין שֶׁקֶט / מִתְבּוֹנֵן וּמַבִּיט/מַאֲזִין וּמַקְשִׁיב” (“בינתיים”, עמ’ 15). 

המפגש עם המוות אינו רק מפגש עם מות אחיה, היא מישירה מבט גם אל מותה שלה: “סוֹפְךָ שֶׁהָיָה טָמוּן בְּךָ/ הִבְשִׁיל וּפָרַץ-/הוֹלֵךְ אֶל סוֹפְךָ/  אַתָּה מְסַפֵּר לִי עַל מוֹתִי” (“אחי”, עמ’ 18).

ותוהה: “אֵיךְ הוּא יָבוֹא?/ לְאִטּוֹ, זָהִיר, זַחְלָנִי / אוֹ בַּחֲטָף, בְּהֶלֶם,/ בְּהֶנֵּף קַרְדְּמוּ?” (“הַמַּלְאָךְ”, עמ’ 19).

בהדרגה האינטימיות במפגש עם המוות מקבלת דימויים רומנטיים (“הוא”, עמ’ 52): “זֶה לֹא יִהְיֶה הַמָּוֶת./זֶה יִהְיֶה הַמָּוֶת שֶׁלִּי /שֶׁיַּעֲטֹף אוֹתִי/ מָה יֹאמַר לִי? / אֵיזוֹ אֲרֶשֶׁת יִלְבְּשׁוּ פָּנָיו?/ הַאִם נִתְחַבֵּק?/הַאִם נִרְקֹד יַחַד?/ הַאִם נִהְיֶה לָאֹהֲבִים?/ הַאִם יִשָּׂא אוֹתִי עַל כַּפּוֹתָיו/ מֵעֵבֶר לַמִּפְתָּן?”.

מות האח מגיע, וכמו יעקב הפוגש במלאך, גם הכותבת חווה באחד הלילות לאחר מות האח חווייה מיסטית, מפגש עם מה שמעבר: “ובחצי הלילה בא והיה הסוד/ עליו מתקיים העולם מקדמת דנא…” (“ובחצי הלילה”, עמ’ 21).

השיר “ובחצי הלילה” הוא שיר מכונן בתהליך הטרנספורמטיבי. השיר מחולק לשלושה חלקים.

בחלק הראשון אנו עדים לחוויית התמוססות גבולות, הסרה של הפרגוד, גילוי פנים, וחזרה למצב בראשיתי כשהרוח מרחפת על פני המים  ולאותיות כח בורא: “הוֹי הָרוּחַ עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְשַׁעֲרֵי הַנֶּפֶשׁ הוֹי אוֹתִיּוֹת הַבְּרִיאָה/ הוֹי הַטְּרַקְלִין וְהוֹי הַפַּרְגּוֹד, הוֹי הַמִּסְתּוֹר וְהוֹי הַנִּגְלֶה/ וְהוּא עַצְמוֹ הַפָּנִים שֶׁלִּפְנִים הַפָּנִים” (“בַּחֲצִי הַלַּיְלָה”, עמ’ 21).

ובהמשך: “כִּי רַק הָאוֹתִיּוֹת יָשִׁיבוּ אוֹתְךָ כְּאִלּוּ הָיִיתָ בְּנִי/ כְּאִלּוּ הָיִיתָ אֲבִי אָבִי וּמֵאַנְתִּי הִנָּחֵם” (“בחצי הלילה”, עמ’ 21).

במצב זה שתי הישויות הנפרדות, של הכותבת ושל אחיה, קורסות ומאבדות את מובחנותן, מתערבבות, וחוזרות למצב ההיולי של הפוטנציאלים הראשוניים בהם הזהות  עדיין עלומה: “לְתוֹךְ הַמִּרְוָח בֵּין אוֹתִיּוֹת הַשֵּׁם בֵּין הָאוֹתִיּוֹת קָרַסְנוּ /  אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה תִּהְיֶה אֲשֶׁר לֹא תִּהְיֶה” (שם עמ’ 21).

רק על האל נאמר “אהיה אשר אהיה” (שמות ג’ י”ד). החווייה היא נומינוזית אך גם מסוכנת, זוהי הליכה על סף התהום, על קו ההפרדה בין חיים למוות. סכנת ההבלעות אורבת על כל צעד.

החלק השני בשיר מתחיל כך: “וּבַחֲלוֹמִי הָיְתָה כּוֹס הַכֶּסֶף שֶׁל קִדּוּשׁ וְהַבְדָּלָה/ עַל שֻׁלְחָן בֵּיתְךָ” (עמ’ 22).

כוס ההבדלה משמשת במוצ”ש בטקס ההבדלה בו מברכים: “ברוך אתה ה’ אלהינו מלך העולם המבדיל בין קודש לחול. בין אור לחושך. בין ישראל לעמים. בין יום השביעי לששת ימי המעשה…”. הכוס שלפנינו מסמלת, אם כך, חזרה למצב של מובחנות, הפרדה, ושמירה על גבולות. לאחר גילוי הפנים צריך לחזור למצב מובחן של הבדלה בין החיים למתים, בין קודש לחול, חזרה לסדר.

ההבדלה מתוארת כחגיגה מוארת ועתירת שפע שבה מועברים נכסי הרוח מדור לדור מהסבא לאחיה ומאחיה אליה: “כּוֹס מוּאֶרֶת שֶׁל סַבָּא הִיא עַכְשָׁו שֶׁלְּךָ / עַד סוֹף הַיָּמִים / וְהַיַּיִן נִשְׁפָּךְ סְבִיב מֵרֹב שֶׁפַע / וְהָיוּ הַדְּבָרִים עַל חֹשֶׁן לִבֵּנוּ/ לֹא יָדַעְנוּ פִּשְׁרָם רַק הַלֵּב גָּאָה..מתבוננת בך, אתה ואני, מדור לדור” (עמ’ 22).

בחלק השלישי בשיר הכותבת אוחזת בכנף מעילו של האח ומתעקשת שיברכה לפני שתרפה ממנו. כמו יעקב האוחז במלאך, כשהוא חש הפעם ראוי לברכה ולבכורה, גם היא חשה בשלה לקבל מידי האח את משא המורשת המשפחתית והבכורה: “כְּמוֹ עֲטֶרֶת הַכֶּסֶף לַטַּלִּית שֶׁל סַבָּא רְקוּמָה לַטַּלִּית שֶׁלְּךָ / וְהִיא זִיק שֶׁלּ אוֹר מִדּוֹר לְדוֹר, עוֹלֶה  אֱלֵי עַד עֶזְרַת הַנָּשִׁים אֶל עֵינַי…וְלֹא אֵלֵךְ עַד אִם בֵּרַכְתַּנִי וְאֹחַז בִּקְצֵה מְעִילְךָ” (עמ’ 22).

האחיזה בכנף המעיל מזכירה את שאול הנאחז בכנף מעילו של שמואל וגורם לקריעת המעיל (ובעקבותיה לנבואה על קריעת הממלכה) וקריעה זו מעלה את האסוציאציה של קריעת דש הבגד בלוויית המת.

השיר המופיע מיד אחרי הקריעה נקרא “קריאה”, מלה שנשמעת זהה, אך משמעותה מבטאת את הקריאה לסדר. הקריעה הושלמה, המתים נקראים לארץ המתים: “נִקְרֵאתָ- / הֵן שַׁלְּמוּ יָמֶיךָ-” (“קריאה”, עמ’ 23).

השימוש בפועל שלמו מעיד על השלמה כחלק מהשינוי שחל בנפשה של הכותבת: “כשֶׁחָלִיתָ אֶת חָלְיְךָ/  אֲשֶׁר תָּמוּת בּוֹ/ נִכְפְּלָה רְאִיָּתִי/  נִכְפְּלוּ חַיַּי” (שם, עמ’ 23).

היא חשה שראייתה התרחבה, והיא נושאת את אחיה בתוכה, חיה את חייה אך גם את חייו. הקשר נשמר: “אַתָּה שֶׁמֵּעֵבֶר / לַפַּרְגּוֹד / הַנֶּעֱלָם / מֵאִיר פָּנִים  / אֵלַי-”  (“פרגוד”, עמ’ 32).

השינוי נחווה על ידה כחוויית התעברות ולידה: “קַפְּסוּלָה זְעִירָה /בַּטַּבּוּר בִּטְנִי / שָׁזוּר בִּי / מַעֲלֶה מֵי תְהוֹם כְּמו תִּינוֹק רָטֹב מִדָּם / מוּנָף לַמָּרוֹם / נוֹלַד מִתּוֹכִי/עֵירֹם” (“קפסולה”, עמ’ 45).

הפרקים הבאים מהווים יציאה הדרגתית מן הקדושה והנומינוזיות, אך גם מן האימה הראשונית במפגש עם המוות וההיאחזות באחיה. שמם של הפרקים מעיד על שלבי התהליך הנפשי.

פרק ב’

הפרק השני בספר נקרא “מקדש מעט”, שהוא כינוי לבתי כנסת – התחליף לבית המקדש שחרב. חוויית המפגש הקונקרטי עם ה”מלאך”, התחלפה בקדושת החיים השוכנת עכשיו בנפשה של הכותבת. היא המקדש מעט והיא נושאת בתוכה עכשיו את מה שנשא אחיה לפניה: “ידיהם של אבותי אחוזות בתוך ידי” (“מקדש מעט”, עמ’ 61).  

בשיר הפותח פרק זה היא מתארת את החוויה המופלאה שחוותה אך כבר אינה נגישה לה: “מֶה הָיָה שָׁם כֹּה מֻפְלָא,/כֹּה עָצוּם כֹּה/ מְעוֹרֵר עֶרְגָּה/ עַד כִּי נִשְׁכַּח מִמֶּנִּי-/ כְּאִלּוּ נָגַע מַלְאַךְ הַחֲלוֹמוֹת בְּקַו הַתֶּפֶר שֶׁל חַיַּי/ לְבַל אֶמְאַס בְּחַיַּי הָאֵלֶּה/ מֵרֹב כִּלְיוֹן הַנֶּפֶשׁ לָשׁוּב לְשָׁם” (“מה היה שם”, עמ’ 57).  

פרק ג’

הפרק השלישי בספר נקרא “דברים קורים”. הכותבת חוזרת ליש הפשוט של החיים, יש שהיא רוצה לחוש ולחוות. “שֹׁרֶשׁ הַחַיִּים בַּהֲלִיכָה יוֹמִית בַּמִּדְרָכָה”, היא אומרת בשיר “שורש” (עמ’ 90). חוויית הקדושה שורה עכשיו על העשייה היומיומית.

ובשיר “דברים קורים עכשיו” (עמ’ 87) היא נאחזת ברגעי החיים הקטנים ויקרי הערך: “רְגָעִים שֶׁל סְתָם, שֶׁל יוֹם-יוֹם, שֶׁל בֹּקֶר עֶרֶב,/ רְגָעִים שֶׁל שְׁהִיָּה, שֶׁל תְּהִיָּה, שֶׁל בְּהִיָּה -/ רְגָעִים שֶׁמְּחַבְּקִים, שֶׁמְּהַדְּקִים, שֶׁמּוֹעֲכִים, שֶׁפּוֹתְחִים, שֶׁכּוֹתְבִים אוֹתָנוּ -/ הִשָּׁאֲרוּ נָא אִתִּי רְגָעִים זְמַנִּיִּים, פֵּרוּרִים סַהֲרוּרִיִּים/ רְגָעִים זְעִירִים הִשָּׁאֲרוּ נָא, עוֹד מְעַט קָט אֶשְׁלַח אֶתְכֶם,/לָתוּר הֲקָלוּ הַמַּיִם.”

כשהיא משחררת את הרגעים, כמו נח המשלח את היונה, היא מבקשת משלוחיה, בניגוד לנח, לבדוק אם המים נעשו קלים יותר ולא אם המים נעלמו.

אולי בכך, בשינוי של אות אחת, מתמצה התהליך שעברה: הכיליון והמבול אינם נחווים מאיימים כל כך, אפשר לקבל ביתר קלות את הסופיות והמוות, ודווקא הזמניות הופכת כל רגע ליקר יותר ומעורר התפעלות.

גם הכתיבה מהווה עבורה מקדש מעט, נחמה, והצלה. השירים הם “סירות הצלה” (“סירות”, עמ’ 107), והמילים תיבה, מיכל, והיכל: “גִּפַּרְנוּ תֵּבַת מִלִּים לִשְׁכֹּן בָּהּ/ תֵּבַת מִלָּה/ הֵיכַל לִפְנִים הֵיכַל” (“תיבת מלים”, עמ’ 108).

קיראו גם :

רות נצר ב”יקום תרבות “