מבוא
יש מי שהגדיר את המאה העשרים כ”מאה של הטראומה” (סלבוי ז’יז’ק; טראומה – פצע ביוונית עתיקה). על פי ההווה, נראה כי המאה העשרים ואחת תזכה לכינוי “המאה של הפוסט-טראומה“. אמנם, יש לחכות למה שיקרה באותם שלושת הרבעים הבאים של מאתנו כדי לתקף אמירה זו. לכל פציעה בגוף ו-או בנפש של הפרט האנושי (נכון גם לבעלי חיים ואף צמחים, ובקרב המין האנושי, גם לקבוצות ואף עמים) יש בתר-פציעה: תהליכי החלמה, שיקום וחזרה לחיי שגרה עם צלקת בגודל, עוצמה ונראות החל מזעירה וזמנית וכלה במחרידה וכרונית.
אין פוסט-טראומה בלי טראומה! נשמע הגיוני, הלא כן? אלא שיש כאן לא מעט כשלים לוגיים או צורות של אוקסימורון, למשל: יש מי שיגדיר כי מנקודת המבט של הילוד, תהליך הלידה הוא טראומה אדירה, שהרי המעבר הכפוי והמסוכן ממרחבי הרחם המתוק והמפנק דרך תעלת הלידה הצרה והרועדת אל תוך אוויר העולם המזוהם והעוין, דומה להסתערות של חייל בקרב התקפה על מוצב אויב זועם ומתגונן בפסגת גבעה שולטת… ומכאן ניתן להסיק שחיי אדם מרגע לידתו עד יום מותו הם מצב צבירה פוסט-טראומתי בעליל, הלא כן?
כדי לצאת מהסבך הזה יש להבדיל בין שני סוגים מהותיים של פוסט-טראומה: פוסט-טראומה נורמלית, טבעית, אוניברסלית ואפילו הכרחית, כזאת שהעדרה מעוררת תהייה (זה מאוד מוזר והזוי שאדם שמאבד ילד מתחיל לשמוח ולחגוג כאילו דבר לא קרה ורובנו יזעיקו פסיכיאטר כדי לטפל בו), לבין פוסט-טראומה פתולוגית, פרטנית ומתמשכת שהופכת למחלה גורמת סבל לפרקי זמן ארוכים, לעיתים לתמיד. למה הדבר דומה? להבדל בין תגובת אבל נורמלית, תקנית ומקובלת לבין תגובת אבל פתולוגית (מלנכוליה), על פי פרויד (ראו במקורות):
“ננסה להבהיר את מהות המלנכוליה על ידי השוואתה לאפקט התקני של האבל […] האבל הוא באופן קבוע תגובה לאובדן של אדם אהוב או של אובייקט מופשט שהוצב במקומו, כגון מולדת, חירות, אידיאל. בנסיבות דומות מופיעה אצל אנשים אחדים מלנכוליה במקום אבל, לפיכך הם חשודים בעינינו כבעלי נטייה חולנית. כמו כן, ראוי לשים לב לכך שלעולם לא יעלה על דעתנו לראות באבל מצב חולני ולהעניק לו טיפול רפואי, אף על פי שהוא מלווה בחריגות קשות מההתנהגות הרגילה. אנו סומכים על כך שלאחר פרק זמן מסוים יישאר האבל מאחורינו, ואנו מחשיבים כל הפרעה לאבל כבלתי הולמת ואפילו מזיקה. ייחודה הנפשי של המלנכוליה מתבטא ברוח עכורה עמוסת כאב, דהיינו בהסתלקות מכל עניין בעולם החיצוני, באובדן היכולת לאהוב, בעכבה הבולמת כל הישג וכן פגיעה בתחושה העצמית. פגיעה זו באה לידי ביטוי בתוכחה עצמית ובגידופים עצמיים והיא הולכת ומגברת עד לציפייה מוטרפת לעונש. תמונה זו נעשית מובנת יותר כשלוקחים בחשבון שהאבל מפגין מאפיינים זהים למעט אחד: באבל חסרה ההפרעה בתחושת-העצמי. אך מלבד זאת הם זהים.” בהמשך המסה פרויד מעמיק את הניתוח וההסברים להבדל דרך ביצוע ההשוואה. בשורה התחתונה, האבל הוא טבעי וזמני וחולף בעוד המלנכוליה היא אבל מתמשך ומתעצם שהפך למחלה כרונית קשה (ראו במקורות).
הלם קרב (תגובת דחק קרבית) הוא דוגמה פרטית של המכלול הפסיכיאטרי המודרני, תסמונת בתר-חבלתית או בשמה המדעי-רפואי, הפרעת דחק פוסט-טראומתית, פי.טי.אס.די. (Post-Traumatic Stress Disorder, PTSD), ובהכרח קשור בהשתתפות פעילה או סבילה בקרב ומלחמה (לגבי ההגדרות והקריטריונים, ראו במקורות). על פניו ניתן להגדיר ולתקף את האמירה הבאה: הלם הקרב הוגדר, הוכר, הוכנס לספרי החוקים ולשיח החברתי-כלכלי בקרב הציבור והממסדים הרלבנטיים בעולם המערבי, החל מתחילת שנות השמונים של המאה העשרים בעקבות שתי מלחמות משמעותיות. המלחמה האחת היא מלחמת וייטנאם שהתנהלה בין צפון וייטנאם הקומוניסטית והווייטקונג (אשר נתמכו על ידי ברית המועצות וסין) לבין דרום וייטנאם וארצות הברית (היא מכונה גם ‘מלחמת הודו-סין השנייה’ או ‘המלחמה האמריקאית’), בין השנים 1955 ל-1975, ומעריכים כי גבתה קרוב לארבעה מיליון חללים. המלחמה השניה היא מלחמת יום הכיפורים בין ישראל למצרים וסוריה באוקטובר 1973. התופעה של הלם הקרב, תחת תיאורים וכינויים שונים, הייתה ידועה באופן משמעותי החל מהמלחמות התעשייתיות מסוף המאה ה-18, במהלך המאה ה-19, ובעיקר המלחמות הגדולות של המחצית הראשונה של המאה העשרים – אך זכתה במשך כל הזמן הזה להתעלמות, הכחשה, ואי-רצון עיקש של הממסדים והציבור להכיר בה, וזאת בניגוד מוחלט להכרה ולהוקרה כלפי נכויות פיזיות נראות לעין כמו למשל קטיעות. הלם הקרב היה שקוף ומכוסה במסך עבה של שתיקה וניכור.
לאחרונה, בעקבות הפוגרום של השביעי באוקטובר 2023 ביישובי עוטף עזה ובהמשך מלחמת עזה המכונה מלחמת חרבות ברזל, מתרבות ההשוואות בין הפוסט-טראומה של החיילים והאזרחים של ימינו לבין שתי תקופות ומצבים דומים מהעבר – השואה מצד אחד ותקופת מלחמת תש”ח ותקופת מלחמת יום הכיפורים 1973 מן הצד השני. ההשוואה לשואה היא מופרכת מכל בחינה שהיא ולא תידון במאמר הנוכחי. ההשוואה למלחמת יום הכיפורים, גם היא אינה רלוונטית מכיוון שזו הייתה קצרה וזירת האירועים הייתה בין צבאות מדינתיים במרחבים לא אזרחיים (ללא קשר למחדל המודיעיני שקרה בשני המקרים). לעומת זאת, ההשוואה למלחמת תש”ח היא אכן נכונה ומשמעותית: שתיהן ארוכות ומתרחשות בין צבאות ומיליציות במרחבים אזרחיים. ההשוואה הזאת היא מושא המאמר הנוכחי.
מלחמת תש”ח ומלחמת עזה
מלחמת תש”ח הייתה המלחמה הראשונה, המכוננת, הארוכה, הקשה, ומרובת הנפגעים ביותר במלחמות ישראל מאז ועד לימים אלה (ראו במקורות). מלחמת 1948 פרצה ביום שלאחר קבלת תוכנית החלוקה בעצרת האו”ם, בערבו של ה-29.11.1947, ונמשכה ברציפות עד 20.07.1949 (חתימת הסכם שביתת הנשק האחרון, עם סוריה), דהיינו קרוב לעשרים חודשים, או קרוב ל-600 ימי לחימה רצופים. לחימה של חיילים ואזרחים, במרחבי ארץ ישראל המנדטורית, בתוך ובין ישובים וערים משני צידי המתרס הפוליטי, שהרי שתי האוכלוסיות היו מעורבבות זו בזו ללא גבולות. הקרבות התנהלו בין צבא של מדינה בהתהוות ואזרחיה, לבין צבא מיליציוני ערבי מקומי, מתוגבר בצבאות סדירים של מדינות ערביות שפלשו לארץ ישראל. במלחמה הזאת היו כ-6000 חללים (לא כולל פצועים ונכים למיניהם, פגיעה באזרחים וכו’), אחוז אחד שלם ביחס לגודל האוכלוסייה! לשם השוואה: אילו מלחמת יום הכיפורים הייתה ברת השוואה אזי היו צריכים להיות בה קרוב לשלושים אלף חללים! אך בפועל היו מעל 2600 ‘בלבד’ עד כמה שזה נורא בפני עצמו…
מלחמת עזה מתקרבת למשך זמן של 11 חודשים, מעל 300 ימי לחימה, כאשר סופה אינו נראה באופק. גם היא רב-זירתית בו זמנית, כולל התרחשות במרחבים אזרחיים משני צידי הגבולות בדרום ובצפון, ואף בשטחים הכבושים-משוחררים במזרח. גם כאן יש מעורבות של מדינות ערביות שלא גובלות בישראל כמו אירן המובילה, עירק, ותימן (לא על ידי צבאות פולשים אלא על ידי ירי טילי בלתי פוסק). מספר החללים (כולל אזרחים) מתקרב לאלפיים כאשר היא עדיין בעיצומה.
על רקע הנתונים האלה, מתבקשת ההשוואה בין שתי תקופות המלחמה בפער זמנים של כ-75 שנה, בכל הקשור לפוסט-טראומה בקרב חיילים ואזרחים בכלל, ובפרט במקרה הספציפי שבו בחרתי לדון, הלם קרב. על פניו מסתמן הבדל ענק בשכיחות, בהתבטאות, ובעיסוק הציבורי בנושא הלם קרב בין שתי המלחמות: במלחמת תש”ח המושג הלם קרב כלל לא התקיים, ומה ומי שכן הזכירו אותו זכו להתעלמות והכחשה גורפים מצד הציבור והממסד גם יחד. לעומת זאת, במלחמת עזה זהו נושא מרכזי, מבעבע במגזרים האזרחי והצבאי, ובתוך הממסד הביטחוני והפוליטי. ההשוואה תבוצע על ידי סקירת איזכורים בסיפורת של דור תש”ח ובספרות המחקר ההיסטורי הצבאי והרפואי דאז, לעומת הנתונים המתפרסמים בימים אלה בתקשורת הישראלית, בשיח הציבורי ובתחזיות של גורמים מקצועיים.
הלם הקרב במלחמת תש”ח בספרות
כמעט כל האזכורים שיובאו להלן מקורם בפרקי המבוא וסקירת הספרות המופיעים בעבודת הדוקטורט שנכתבה במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב תחת הכותרת “לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק” שאושרה ביולי 2021. ראו במקורות, לא אביא כאן את הביבליוגרפיה הענפה לפרטי פרטים.
כאמור, במלחמת העצמאות לא היה הלם קרב! אז עוד לא היו גברים שבכלל יכלו לסבול ממין מחלה שכזאת! במלחמה הזאת היו רק גיבורים, חיים ומתים, ולא ייתכן שהם יסבלו מחולשות אנושיות ירודות כמו הלם קרב… לא היו אז פחדנים, רחמנא ליצלן, כי זה לא מתאים לאתוס של עם ומדינה בתקומתם. ברם-אולם, סקירה של הסיפורת הזאת מגלה אינספור תיאורים שאי-אפשר להגדירם אלא כהלם קרב חריף או כרוני על פי כל קנה מידה, כזה שכבר היה קיים מסוף המאה ה-19, וגם ובוודאי כזה שמתקיים ומוכר מאז שנות השמונים של המאה העשרים. התיאורים האלה לא קיבלו כותרת של השם המפורש, אלא סופר “כך היה… קרו גם מקרים כאלה… ומכאן נעבור לגיבור הבא עלינו לטובה”. מדובר בסיפורת שנכתבה על הקרבות ותוצאותיהם בידי מי שהשתתפו בהם, ומתארת אירועים שקרו ללוחם הבודד או לקבוצה קטנה של לוחמים. ברוב המקרים, הכותב היה הקורבן של הלם הקרב או עד לו אצל מי מחבריו, ויש בכתיבתו מרכיב אוטוביוגרפי. במילים אחרות, לא מדובר בסיפורת בדיונית שכתב מישהו מפלנטה אחרת, כזה שמעולם לא חווה בעצמו דם, יזע, ודמעות של לוחמים בקרב ולאחריו. זמן הכתיבה והפרסום היה שונה מכותב לכותב, היו כאלה שפרסמו תוך כדי הקרבות (הרי במלחמה ארוכה עסקינן) או מיד אחריהם, והיו כאלה שכתבו על אודות המלחמה שנים רבות אחריה (‘זמן דגירה’ ארוך) בסקירה הזאת כלולים הסיפורים, הנובלות ואף רומנים של הסופרים הבאים:
יורם קניוק (2013-1930): קורפוס הכתיבה העצום שלו הוא מושא עבודת הדוקטורט (ראו במקורות). בחלק ניכר מסיפוריו יש תיאורים עזים ואותנטיים של הלם הקרב שלו (עליו הוא העיד בראיונות הרבים שנתן) וגם של חבריו. דוגמאות בולטות: “היורד למעלה”; “חימו מלך ירושלים”; ובעיקר “העיטים” ו-“תש”ח”. קניוק החל לכתוב ולפרסם בחלוף יותר מעשור מאז המלחמה.
ס. יזהר (יזהר סמילנסקי; 2006-1916): צבר, שכבר היה סופר מוכר בן 32 בפרוץ המלחמה, ושירת כקצין מודיעין חטיבתי. ארבעה סיפורי מלחמה מכוננים שלו פורסמו בין סוף 1948 לאמצע 1950: “בטרם יציאה”; “חרבת-חזעה”; “השבוי”; “שיירה של חצות”. הארבעה אוגדו לספר אחד “ארבעה סיפורים” שיצא לאור מחדש ב-1965. בסיפורים אלה הוא עסק בעיקר בניפוץ כואב ורגיש של מיתוס טוהר הנשק וההשפעות על הלוחמים. יזהר הוא הסופר היחיד ששייך פיזית ונפשית לשתי תקופות כתיבה על מלחמה – גם מלחמת תש”ח, וגם מלחמת יום הכיפורים! כי ב-1999, בגיל 83, הוא פרסם את הספר גילוי אליהו על מוצאותיו כמרצה, מקשיב, ומתעד חיילים בשטחי הקרבות במדבר סיני במלחמת 1973. עליו נאמר שחווה בחייו הארוכים פעמיים הלם קרב (עינת ברקוביץ, “הלם הקרב השני של ס. יזהר”, ראיון, ynet, 21.08.2006, פורסם עם פטירתו) הספר הוא כתב-אשמה פציפיסטי, שפורץ מתוך פקעת כאבים שוחקת של טראומה ופוסט-טראומה חוזרים. ב-1958 הוא פירסם את רומן המלחמה הענק “ימי צקלג” על מלחמת תש”ח – אפוס מכונן של גבורה ורעות לוחמים, אבל גם שם יש תיאורים מובהקים של הלם קרב לצורותיו (ראו במקורות מאמר ספציפי).
אורי אבנרי (2018-1923): יליד גרמניה, עלה ארצה ב-1933 בגיל 10. בפרוץ המלחמה היה בן 25 וכבר כותב מוכר. הוא לחם במסגרת יחידת “שועלי שמשון” עד לפציעה קשה. ביוני 1949 פרסם את “בשדות פלשת” וב-1950 את “הצד השני של המטבע”, שני ספרי מלחמה שמתארים את תהליך התפכחותו של צעיר, מהיות לוחם שש אלי קרב לפציפיסט מושבע, דרך תיאורי הלם קרב מכמירי לב. בספר הראשון הוא מתאר את קורותיו בלחימה רציפה מאז הגיוס בפבר’ 1948 עד יום פציעתו הקשה ב- 31.12.1948, שלאחריה היה מאושפז, כולל שיקום, קרוב לשנה. הספר הוא יומן מלחמה רווי “פאתוס וחדוות מלחמה”, אך בה בעת רווי בניצנים של הלם קרב וביקורת שמתפתחת עד כמעט פציפיזם. הספר השני הוא מסמך אנושי מזעזע – זיכרונותיו של חייל פצוע קשה השוכב בין חבריו הגוססים בבית החולים, ומעלה לנגד עיניו את הקרבות ותוצאותיהם האיומות. מדובר בכתב אשמה חריף כלפי עצמו והחברה אליה הוא משתייך.
דן בן אמוץ (1989-1923): יליד פולין, עלה ארצה ב-1938 עם עליית הנוער. היה בן 25 בפרוץ הקרבות, שירת כחייל בפלי”ם ועל אניות מעפילים. הוא פרסם ב-1950 את הספר “ארבעה וארבעה”, ובו אסופה של שמונה סיפורים, מתוכם שלושה נוגעים ישירות למלחמה וזוועותיה: “שלוימה הטבח או הלוחם הצנוע”; “במלחמה”; סיפור על הגמל והניצחון”. על הסיפור האחרון העיר רן יגיל: “הגמל שנרצח כך סתם, קם לתחייה ויהיה הסיוט של החייל הלום הקרב, החייל שירה בו לשווא” (“סיפור על הגמל והניצחון”, סיפור מאת דן בן אמוץ והערה מאת רן יגיל, יקוד (מקוון) 10.10.2015). בנוסף, אמנם לא בהקשר למלחמת תש”ח, בן-אמוץ פרסם את הספר “לא שם זין” על רפי, החייל הצעיר המשותק וההלום אחרי מלחמת ששת הימים, נובלה מחרידה על חייו של אדם פצוע בגופו ובנפשו שחי את התסמונת הכפולה לשארית חייו.
נתן שחם (2018-1925): צבר, היה בן 23 בפרוץ המלחמה, שירת כקצין בפלמ”ח. ב-1949 פרסם את הספר “האלים עצלים”, ובו שמונה סיפורים, מתוכם שלושה נוגעים ישירות במלחמה: “שבעה מהם”; “קרום האדמה”; “דגל הדיו”. הסיפור הראשון הוא תיאור מובהק של הלם קרב בתוך קבוצת חיילים.
נסים אלוני (1998-1926): צבר, היה בן 22 בפרוץ הקרבות, אותם התחיל כלוחם פשוט וסיים כקצין בגדוד 52 של חטיבת גבעתי. בין 1948 ל-1951 פירסם סיפורי מלחמה מפעימים, מכאיבים, ואירוניים בעיתונות, שנאספו לאחרונה בספר הקרוי “שממית”. שני סיפורים בולטים מתארים הלם קרב פרטני בצורה כמעט קלינית – “סיפורי מלחמה” ובעיקר הסיפור “פחדים”, הכולל אפילו הפנייה לטיפול פסיכיאטרי. אפיזודות משמעותיות של ועל נסים אלוני בהקשר להלם קרב, מופיעות בספר “לטרון” של רם אורן.
נתיבה בן-יהודה (2011-1928): צברית, לוחמת פלמ”ח, הייתה בת 20 בפרוץ הקרבות. היא פרסמה שלושה ספרי זיכרונות בין 1981 ל-1991, כשלושים עד ארבעים שנה אחרי מלחמת 1948, גדושים בתיאורי קרבות והלם קרב – שלה ושל חבריה: “1948 -בין הספירות”; “מבעד לעבותות”; “כשפרצה המדינה”.
כל שבעת הכותבים האלה היו צעירים בשנות העשרים לחייהם, רווקים (פרט ל-ס. יזהר), רובם צברים או כאלה שעלו ארצה כילדים וגדלו ביישוב וחונכו כצברים, חיילים פשוטים, סמלי כתות או מפקדי מחלקות במהלך הלחימה (פרט ל-ס. יזהר). כולם מספרים על אותה המלחמה ואנשיה מזוויות שונות, כולם מזכירים את הלם הקרב שלהם ו/או של אחרים בלי לקרוא לזה כך. כמעט כולם מזכירים את השואה בהקשר לקרבות, למרות שאף לא אחד מהם היה ניצול שואה או בן למשפחה כזאת. בהקדמה לספרה הראשון כותבת בן-יהודה את הדברים הבאים שמתאימים לכל הכותבים:
“הספר הזה הוא לא ‘האמת’ על הפלמ”ח. אני לא יודעת את ה’אמת’ על הפלמ”ח. אני לא היסטוריונית ולא חוקרת וגם אין לי שום שאיפה להגיע אל ה’אמת’ על הפלמ”ח. הספר הזה הוא לא ‘אומנות’, הוא לא ‘יצירה ספרותית’ […] והספר הזה הוא גם לא ‘זיכרונות’. אני לא מאמינה שיש ‘זיכרונות אמיתיים’. ואני גם לא השתדלתי להיזכר […] אז מה הוא כן, הספר הזה? פשוט מה שיש לי בראש מ’אז’. כל מה שמ’אז’ תקוע לי בראש, תמיד, כל הזמן, כל יום, כל רגע, לא חשוב מתי, לא חשוב איפה. הולך איתי לכל מקום. חי איתי. מזקין איתי […] ברגע שהחלטתי, מאלף ואחת סיבות, שהיה מן הראוי שהדברים האלה ייראו לעין-כל, בשחור על גבי לבן, שמתי ניירות במקום קבוע, וכל יום כשחזרתי מהעבודה הביתה – רוקנתי ישר לנייר כל מה שבאותו רגע היה לי בראש מ’אז’… לא ‘ערכתי’ כלום. בעצם אפשר לאמר, שהספר הזה הוא ראיון. כאילו שמישהו, סמוי, שלא יודע כלום על ‘אז’ שואל אותי במשך כל הספר שאלות, ועוד שאלות וחוזר ושואל, והספר כולו הוא התשובות שאני עונה – בדיבור.”
בן-יהודה אומרת על עצמה שהיא לא היסטוריונית ולא חוקרת. היא גם לא פסיכיאטרית, ולא מכירה את המושג המודרני פוסט-טראומה כזו או אחרת, אבל זה מה שהיא מתארת, שחי איתה והיא אתו במשך עשרות שנים, כולל הטיפול העצמי בביבליותרפיה שהיא מבצעת בטרילוגיה שפרצה מתוכה בזקנתה. אם יש טקסט שמסביר הלם קרב כרוני, שאינו מחלה אלא פצע פתוח שנוטף דם במשך כל החיים, ושיש ללמוד לחיות אתו – זהו הטקסט! בהמשך אותו הספר הראשון (“1948 – בין הספירות”) מופיע התיאור המרשים והאותנטי ביותר של הלם קרב חריף שנמשך שבועות רבים, ללא טיפול אקטיבי, שהולך עם הכותבת לאורך חייה, פצע נפשי אחרי קרב קשה, נואש וכושל מ’אז’ (עמ’ 271-255).
הלם הקרב במלחמת תש”ח בספרות המחקר ההיסטורי-צבאי
הספרות הזאת נכתבת על ידי היסטוריונים צבאיים לסוגיהם, או גנרלים וקצינים בכירים שבעצמם היו שם בשטחי המלחמות. נדיר למדי למצוא ספרים מסוג זה שנכתבו על ידי חיילים פשוטים וקצינים זוטרים, אף בעשורים האחרונים עולה השכיחות של כתיבה מחקרית שבכוונה נחקרת ונכתבת מלמטה, מנקודת המבט של החיילים הפשוטים ומפקדי כיתות או מחלקות ופלוגות, ולא מלמעלה, מהחיים שגנרלים מסמנים על מפות, המסמלים חטיבות, אוגדות, וארמיות שנעות אלי קרב בהבל פיו של הגנרל. מאות ואולי אלפי מחקרים, מאמרים, וממוארים בתחום ההיסטוריה הצבאית, נכתבו על מלחמות ישראל מתש”ח ועד מלחמת תשפ”ג-תשפ”ד הטרייה והנמשכת עדיין. סקירה מקפת וכוללנית של חומרים אלה מגלה נטייה לכתיבה שכמעט ולא מתעכבת על או מאזכרת בכלל נושאים כמו: בריאות הצבא; רפואה צבאית קרבית דחופה; פציעות; נכויות; ובוודאי עוד פחות מזה טראומה נפשית – לכיוון של אזכורים הולכים ומתבלטים יותר, אבל עדיין בשיעור נמוך עד כדי מבוכה. התיאור הזה בוודאי נכון לגבי מלחמת העצמאות.
להלן שתי דוגמאות.
הדוגמא הראשונה: ב-1953 יצא לאור (לראשונה, ראו במקורות; בהמשך הזמן יצאו מהדורות נוספות עם שינויים קלים) “ספר הפלמ”ח” בשני כרכים גדולים ועבי כרס, ובו ההיסטוריוגרפיה הצבאית המלאה של הקרבות בהם השתתפו יחידות הפלמ”ח לפני הכרזת העצמאות, ובהמשך במסגרת צה”ל עד סוף המלחמה. מתוך קרוב לאלפיים עמוד, בכרך ב’ הוקדשו שני עמודים (742-741) לנושא הרפואה באופן מאוד כללי, תחת הכותרת “השירות הרפואי”, ובהמשך עוד ארבעה עמודים (787-784) תחת הכותרת “באור האחווה והרעות: מחלקת-הסעד ופעלה”, שם מצאתי בקושי כמה משפטים ומילים שניתן לפרשם כרמזים רלוונטיים לענייננו, פצעי הגוף והנפש כפי שנחוו באותה מלחמה:
“תפקידי רופא החטיבה… כללו באותם הימים: בדיקת המתגייסים החדשים; דאגה לחובשים ואחר כך גם לרופאים ביחידות; ביקורת והדרכה בעבודה בשדה; דאגה לפצוע בבית החולים ולפצועים-מחלימים; בעיות ההיגיינה במחנות […] ענייני ההדרכה עברו לרשות בית-הספר הארצי של השירות הרפואי […] החובשים הגדודיים היו באופן טבעי ל’קצינים רפואיים’ גדודיים [לארגן קורסים עצמיים לחובשים מחלקתיים; בעיית השגת הציוד – חומרי חבישה, רפואות, מכשירים וכו’]. […] באופן טבעי קיבלנו על עצמנו, עם ראשית המאורעות [התקופה בין ה-כט’ בנובמבר 1947 עד הכרזת העצמאות], גם את הטיפול החברתי בפצועים שנזקקו… אף לשיחת עידוד […] לשם שיקום הפצועים הקמנו, ביוזמת אסתר אבני, את בית הי”ד בנס-ציונה…”
בקטע הבא כותבים על מחלקת-הסעד ופעלה:
“הדאגה לחבר הפצוע… ומשפחתו […] הפצועים היו זקוקים לדברים יסודיים ופשוטים ביותר: שיחה רצינית עם הרופא וקשר עם המוסדות והמשפחה, ציוד מינימלי וכיו”ב… גם ערך אנושי ומעודד לפצוע ועזרה לשיבתו לחיים פרודוקטיביים [… כך למשל] הקים גדוד ‘העמק’ מיד אחרי הקרבות הראשונים בית הבראה לפצועיו בגבת. היו שולחים לשם גם לוחמים תשושים ולאו דווקא פצועים מחלימים. […] בפתרון בעיות כלכליות ובזירוז הסידורים הרשמיים במשרדים הצבאיים. […] עם הסתעפות והתרחבות הפעולה נתחלקה מחלקת-הסעד למדורים מספר: לטיפול בפצועים, מדור החללים והנעדרים, מדור לטיפול בשבויים, להגשת עזרה למשפחות ועוד. […] בעיה מיוחדת בפני עצמה היווה הטיפול בחיילים שיצאו מבתי-החולים והם בעלי מום ונכים ואינם יכולים לחזור למסלול חייהם הקודם.[…] כאן [במחלקת הסעד] היו זוכים למילה מעודדת, לשיחת-רעים עם ה’ג’מעה’ שחזרו מן החזית. […] בית-הנופש בבית ברל בנען משמש היה באותו זמן מקום מנוחה והבראה ללוחמים שהשתתפו ללא הפוגות בקרבות. מלבד כלכלה טובה גם דאגנו להווי תרבותי מחנך, ברוח החטיבה שלנו […] מטרת בית הי”ד (ע”ש חללי גשר א’זיב) הייתה להחזיר לפצועים שריפויים הוא ממושך (בעיקר לזקוקים לפרוטזות) את כושר עבודתם ותנועתם.”
משפטים אלה מוקדשים לתיאור הטיפול בפצועים ונכים גופניים כמטרה בלעדית, שאמנם גם כוללת עידוד וחינוך ועזרה לחזרה לחיים תפקודיים “פרודוקטיביים” – אבל אף מילה על עזרה נפשית, או הלם קרב, או טראומה שקופה וכדומה… פרט לפעם אחת שבה מוזכרת העובדה “שהיו שולחים לשם גם לוחמים תשושים ולאו דווקא פצועים מחלימים”! סביר להניח שהמושג לוחמים תשושים מתייחס למה שבימינו היו מכנים הלומי קרב ובמלחמת העולם השנייה קראו לזה תשישות קרב.
הדוגמא השנייה: ב-1982 יצא לאור הספר “לטרון: המערכה על הדרך לירושלים” בשני כרכים, 630 עמוד. ספר מחקר היסטורי צבאי מקיף, לעיתים עד ‘טרחנות’, על סידרה של קרבות מהקשים והאכזריים ביותר, שאירעו במהלך כחצי שנה על פני אזור מצומצם – לטרון וסביבותיה, המפתח לפריצת הדרך לירושלים הנצורה. שם מופיעים – בתוך תיאורים מפורטים של מהלכי הקרבות (לעיתים מהלכים שמפורטים שעה אחרי שעה במשך יממות), שחלקם הסתיימו בכישלונות, נסיגות, אבדות כבדות, והתנהגויות חייליות לא ראויות -אזכורים של מה שניתן בשפת ימינו לכנות הלם קרב חריף, כולל של יחידות שלמות (כרך א’, עמ’ 109; 118; 203; 213-212; 2015; 231-221; 262-258; 316). יש לשים לב לשפת התיאורים בדוגמאות הבאות:
“הייתי פעם עד [הציטוט הוא של העד אורי אבנרי שכתב על כך בספרו “בשדות פלשת”, ובהמשך גם בעיתונו ‘העולם הזה’ בתקופה יותר מאוחרת; מדובר בגדוד 51 מחטיבת גבעתי דאז, שלדבריו נכנסה לפאניקה] למחזה נורא כזה. בקרב הראשון על לטרון נגד צבא קאוקג’י בראשית מאי 1948, הייתי שייך למחלקה שעליה הוטל להתמקם בגבעה בודדה, לאבטחת האגף המזרחי של הכוח העיקרי. כוח עיקרי זה נשבר תחת אש התותחים של קאוקג’י – התותחים הראשונים שבהם נתקלנו בשדה הקרב. המחלקה שלי לא נתגלתה כלל לאויב – וכך ראינו, כאילו מן היציע, את המחזה המחריד של מאות חיילים הבורחים על נפשם בכיוון לבסיס היציאה שלנו, חולדה ה’ערבית’. התותחים הערביים לא הפגיזו את הכוח עצמו אלא את השדה הפתוח שמאחוריו. קשה היה לנו להאמין למראה עינינו: מאות חיילים אחוזי פאניקה רצו לתוך השדה המופגז שהפריד בינם ובין בסיסם הרחוק. הם רצו בריצה זקופה בין הפגזים ונהרגו. עשרות אנשים נקטלו כך לנגד עיני. איש מהם לא היה צריך למות. אילו שלטו בעצמם, יכלו להתארגן לנסיגה מסודרת, לעקוף את השטח המופגז, ולהגיע הביתה בשלום – כפי שעשינו אנחנו לאחר מכן….נפתחה עליה הפגזה כבדה שנמשכה שבע שעות ברציפות, ובה נפצעו קשה חמישה חיילים, והשאר היו המומים ומדוכדכים…”
על סמך מה כותב היסטוריון דקדקן משפט מהסוג הזה ללא המשך? האם “המומים ומדוכדכים” זה נתון היסטורי מתועד? ובכלל מה זה אומר לקורא דאז ויותר מכך לקורא של ימינו אנו?
וגם עדות מהשטח ממש, של מפקד כיתה על מהלך קרב מסוים:
“עוד לא עלה השחר וכבר ספגנו הפגזה ירדנית כבדה […] השפעת ההפגזה הייתה קשה. כל אנשי היו עולים חדשים. הם ממש איבדו את העשתונות […] כעבור זמן קצר נשארתי עם כיתתי ללא פיקוד יותר גבוה [רוב הקצינים נהרגו בשעות שלפני כן באותו מהלך קרב]. היו שצעקו לסגת, אחרים התחננו למים. הפצועים התבוססו בדמם. הברחש והחמסין של עמק אילון היו קשים כמעט כמו ההפגזה, כשאתה מזיע חודר הברחש לכל נקב בגופך ושותה את זיעתך. הנפגעים רבו והלכו… נוראה הייתה קריאתם של העולים החדשים, בהם רבים מניצולי השואה: ‘וואסער, וואסער’ (מים, מים). בעקבות ההפגזה התלקחו שדות הקוצים. היו בין הלוחמים שנסוגו בריצה מבוהלת. שמעת צעקות: ‘חיילים לסגת!’, תפסתי מישהו, ושאלתיו ‘למה אתה רץ?’ הוא ענה: ‘אתה לא רואה שמפגיזים ויש לסגת? אחרת יהרגו כולם’. החייל המשיך בריצתו וכעבור מטרים אחדים נפגע ונפל…”
אלה הם תיאורים של מפקדים זוטרים ולא של רופאים, חובשים, או קצינים בכירים. כמה מהלוחמים האלה הפכו להלומי קרב? אין לנו מושג וגם לא לאף אחד מהארכיונים וההיסטוריונים ובכלל הכותבים למיניהם (פרט אולי לסופרים שכן כתבו וסיפרו בהמשך הדרך) – האופציה הזאת לא הייתה קיימת בתודעה ובלקסיקון ובממסד.
והנה עוד עדות:
“‘גוליבר’ תמך בלוחם פצוע, ונוסף על כך הטעין על עצמו מקלע, חצובה של מק”ב, שני רובים ועוד כמה אביזרים. זאת בשעה שאחרים הקלו על הנסיגה באמצעות השלכת נשק וציוד. […] חלק מהנהגים סירבו לצאת [כדי לפנות פצועים ונסוגים מותשים] והוא [המג”ד] הפעיל שוטרים גדודיים, שאיימו עליהם בנשק ואף נאלצו לירות באוויר, כדי להכריחם לצאת לשדה….[הבורחים] ושם מצאו את שמחה פנחסי שוכב פצוע מאחורי סלע ששימש כמחסה. הוא ביקש מהם להרגו, כדי להצילו מעינויים ומשבי, אך הם המשיכו לרוץ בבהלה […] השבעה המשיכו בריצה כשהם מוכי הלם […] פעם בפעם צנח אחד מהנסוגים באפיסת כוחות, והמשיך לנוע רק לאחר עידוד ודחיפות של חבריו.”
פלמ”חניק ותיק מתאר את מוראות הנסיגה:
“רצנו בדרך לא דרך בין סלעים ושקעים. הנסיגה הפכה למבוהלת ואנו רעבים וצמאים עד טירוף… הנסוגים זורקים את נשקם: רובה אחר רובה, מקלע אחר מקלע, כובעי פלדה וחגור, חולצות וגופיות… וליד הנשק שנעזב שלוליות דם, גוויות, איברים מרוסקים, לידם שכובים פצועים הניצלים בשמש היוקדת, בקרבתם חבורות חבורות של המומים ומדוכאים רעבים וצמאי מים […] לאורך הדרך היו מוטלים נשק וציוד שהושלכו, אך החיילים היו עייפים מכדי לאוספם ולשאתם. בצד הדרך גילו לפתע חייל ששכב המום. תחילה חשבוהו להרוג, אך לאחר שהרימוהו וטלטלוהו, ניעור לתחייה, והחל רץ במלוא כוחו לבית ג’יז [לכיוון האויב! – תגובה קלסית של התקף אמוק בלבולי בלשון ימינו]. אחר כך נתגלו חיילים נוספים, ששכבו על גבם, בהו בארשת טמטום, ובחלקם טענו: ‘אנחנו רוצים להישאר’. הסכנה הוודאית לחייהם, וכל ניסיונות השכנוע לא הועילו… נאלצו להכותם, לבעוט בהם, ולנעוץ בהם את קני הרובים, כדי להכריחם להמשיך”.
להלן עדות של רופא, העדות היחידה מסוג זה בשני הכרכים, ד”ר ישראל מהרי”ק, שהיה רופא גדודי בחטיבת ‘אלכסנדרוני’:
“ניסיונותינו החוזרים לכבוש את לטרון לשם השגת דרך קצרה ובטוחה לירושלים עלו בתוהו. בעד ניסיונות רבים אלה שילמנו מחיר רב מאוד בהרוגים ובפצועים. אך רבים היו בין המתים, רבים מידי, שלא נפצעו ולא נהרגו בקרב, אלא מתו מאפיסת כוחות – בהיעדר מים לשתייה, הם מתו ממכות חום”.
הכול פיזיולוגיה: השפעות של חום, חוסר מים, תשישות הגוף… הכול חוץ מהנפש!
בן-גוריון הגיע לחולדה “כדי להתרשם ממקור ראשון, ולחשל את רוח הלחימה. זאת מאחר שחשש, כי התבוסה תזעזע ותפגע במוראל הגייסות, ואכן היו תופעות של זעזוע. מספר מפקדים בגדודים החדשים הודיעו, כי הם מסרבים לצאת פעם נוספת לפעולה עם חיילים בלתי מאומנים […] לסקוב קיבל מכתב מאנשי הפלמ”ח בגדודו, שבו הובע אי-אמון במפקד החטיבה, והיו תופעות דומות נוספות”.
ועדות מקרב אחר:
“להתפוצצות [אוטובוס שעלה על מוקש] ולאבידות הייתה השפעה הרסנית על רוח היחידה. החיילים, שירדו מן האוטובוסים האחרים, הוכו בהלם והחלה מנוסה כללית, וגם נהגי האוטובוסים פתחו בנסיגה עם רכבם ונעלמו בחשיכה”.
באחד הקרבות האחרונים, מתאר מ”פ את תופעות הבהלה וההלם של החיילים:
“וביניהם היו שתי חוליות שנשאו אלונקות עם פצועים. חיילים אלה היו במצב פיסי ונפשי ירוד, ולמעשה נעו כאוטומטים בכוח ההתמדה. אחת מהחוליות של נושאי האלונקות אף איבדה את יכולת ההתמצאות בשטח, ונעה בכיוון ההפוך – לעבר לטרון”.
לסיכום: הובאו לעיל ציטוטים משני ספרים עבי כרס (כל אחד בן שני כרכים, מתוך עשרות ואולי יותר טקסטים רלוונטיים), העוסקים בהיסטוריה הצבאית של מלחמת תש”ח. הטקסטים האלה ודומים להם נכתבו אחרי עבודת מחקר מעמיקה שכוללת סקירה וסריקה של מסמכים, תצלומים, מפות, עדויות בכתב ובע”פ של מפקדים וחיילים פשוטים, ראיונות וחיטוט בארכיונים, עיתונים ופרוטוקולים, תחקירים, ומה לא… ברם-אולם, הם נכתבו על ידי היסטוריונים מדופלמים ולא על ידי רופאים, ובוודאי לא על ידי מומחים ברפואת הנפש, והם כמובן לא עוסקים בתוצאות ומעקבים לטווחים ארוכים, אלא אך ורק במה שקרה בשדות הקטל ממש, לפני, בזמן ואחרי האירועים. האזכורים של נושאים ברפואה צבאית קרבית וברגיעה, הם אנקדוטיים ודלים, ואלה העוסקים ברפואת הנפש כמעט ולא קיימים.
עם זאת, אותם היסטוריונים משתמשים בשפה, מילים, משפטים רומזניים, שמקורם ברפואת הנפש, כבדרך אגב, כאילו שמדובר במצבים טבעיים חולפים. דוגמאות לכך מופיעות בהדגשות שלי בתוך הציטוטים: מחלקת סעד; טיפול חברתי בפצועים; שיחות עידוד; לוחמים תשושים; מחזה נורא; חיילים בורחים על נפשם; פאניקה; המומים, מדוכדכים, מדוכאים; איבדו את העשתונות; נסיגה תוך זריקת נשק וציוד; בהלה; מוכי הלם; תופעות של זעזוע; רוח לחימה ירודה; בעיות מוראל; נעו כאוטומטים בכוח ההתמדה”.
אולם, הרי יש בנמצא גם כתיבה ותיעוד של אלה שעסקו ברפואה צבאית לגווניה, ונשאלת השאלה, האם שם יש אולי התייחסות לפוסט-טראומה והלם קרב במלחמת תש”ח?
על כך, ועל מלחמת עזה, בחלק ב’ של רשימה זאת.
מקורות
יצחק מלר, לטבול את העט בתוך הפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, מחקר לשם מילוי חלקי של הדרישות לקבלת תואר “דוקטור לפילוסופיה”, בהנחיית ד”ר אמיר בנבג’י ופרופ’ חיים וייס, במחלקה לספרות עברית, בפקולטה למדעי הרוח והחברה, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע, אושרה סופית ביולי 2021.
יצחק מלר, לטבול את העט בפצע: טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק, הוצ’ רסלינג, תל-אביב, 2022 [עיבוד של עבודת הדוקטורט לעיל].
זיגמונד פרויד, אבל ומלנכוליה/פעילות כפייתית וטקסים דתיים, מבחר כתבים ד’, תרגום מגרמנית אדם טננבאום, הוצ’ רסלינג, תל-אביב, 2007, עמ’ 43-15 ובמיוחד עמ’ 17-15 (משם לקוח הציטוט לעיל בטקסט).
עמנואל סיון, דור תש”ח: מיתוס, דיוקן וזיכרון, הוצ’ משרד הביטחון, תל-אביב, 1991.
יצחק מלר, “הלם קרב ב’ימי צקלג’ של ס. יזהר: היה או לא היה?”, עמדה 50, סתיו 2023, תל-אביב, עמ’ 196-172.
ספר הפלמ”ח: מכונס וערוך בידי זרובבל גלעד בהשתתפות מתי מגד, הוצ’ לאור: ארגון חברי פלמ”ח בהוצ’ הקיבוץ המאוחד, תל-אביב, 1953 (שני כרכים, 1950 עמוד).
אריה יצחקי, לטרון: המערכה על הדרך לירושלים, הוצ’ כנה, ירושלים, 1982 (שני כרכים, 630 עמוד).
עמיחי לוי ואחרים, “תגובות-קרב במלחמות ישראל 1973-1948”, חלקים א’ ו-ב’, שיחות ד’, 1, נוב’ 1989, עמ’ 70-60.
Eliezer Witztum, Amihay Levi and Zahava Solomon, “Lessons Denied: A History of Therapeutic Response to Combat Stress Reaction During Israel’s War of Independence (1948), the Sinai Campaign (1956) and the Six Days War (1967)”. Isr.J.Psychiatry Sci., Vol 33(2) 1996, pp. 79-88.
אדם צחי, “היסטוריוגרפיה של הלם הקרב על המסך הישראלי”, חברה, צבא וביטחון לאומי, הוצ’ מערכות, גיליון 2, 20.10.2021, עמ’ 20-1.
