שולה ברנע בסיפור קצר וחד על הרופאים שלכאורה עושים קסמים, לאחרים, מספרה החדש מה עוד לא קרה (עורך פרופ’ יגאל שוורץ, הוצאת כנרת זמורה דביר, 2024).
המערכת
יגאל שוורץ על הספר
מה עוד לא קרה הוא קובץ סיפורים ונובלה השונים באופיים מהסיפורת הישראלית בת זמננו. ההוויה המתוארת בהם אינה מקומית מובהקת, והמניעים המובילים את הדמויות אינם נגזרים מהמצב הישראלי, אלא מנתוני אישיות בסיסיים, מעמד סוציו־כלכלי, וגורל – במסורת הנטורליזם הצרפתי האלים.
דמויותיה של שולה ברנע הן ברנשים מפוקפקים ונשים חמדניות. היא מגוללת את עלילותיהם, שסופן ההרסני בלתי נמנע, מעמדה של מי שנהנה לגעת בחטא, ועם זאת ממלא, מצוות אנשים מלומדה, גם את מלאכתם של השופט והתליין.
לסיפורים, שרבים מהם מבוססים על “מקרים אמיתיים”, שאת גיבוריהם פגשה ברנע במהלך עבודתה, יש כוח משיכה סנסציוני. הם נעים על הקו הדק שבין דרמה למלודרמה, ומביאים לנו בהעצמה “פיסות חיים” של מי שניסו, ולעתים גם הצליחו, לחרוג, לפחות לרגע, מהשוליים האפורים לאור הזרקורים.
מה עוד לא קרה הוא ספר של מי שניסו לנפץ את תקרת הזכוכית שלהם – כשמו של הסיפור הפותח את הקובץ, שיש לו אופי לא־מציאותי גרוטסקי – ושילמו על כך את מלוא המחיר. האופי, האירועים והגורל הם הגיבורים האמיתיים כאן.
שרביט הקסם
מחלון המרפאה ראיתי מספר עורבים מעופפים בפראות מופרזת. חשבתי: “ציפורים. היצ’קוק”. כמובן, ביטלתי זאת מיד ביד קלה, שהרי זה המבט שלי, וזה לא אומר שזה נכון במציאות. פציינטים שונים ישבו בפיזור על ספסל ההמתנה לרופא המהולל, ששמו הפליג עד מחוזותיי בצפון הארץ.
הכול נראו לי רגועים יתר על המידה על אף העובדה שכולם, כולל אני, חיכינו לאיזשהו ניתוחון בפנים להסרת נגע. מולי ישבה אישה מבוגרת מאד, אולם עיניה, באופן מדהים, היו פקוחות לרווחה וגדולות למידות אישה בגילה. פתע קלטתי שעין אחת שלה כחולה והאחרת ירוקה. היא נעצה בי עיניים נוקבות, כמו שחשה בי שאני מהופנטת ממנה. לא יכולתי להסיר עיניי ממנה. לבסוף פנתה אליי בשאלה: “גברת, את יודעת שזה לא מנומס ככה להסתכל על בן אדם זר ועוד מבוגר ממך”. התנצלתי בקול נמוך ועניתי: “כן גברת, את צודקת, כנראה לא שמתי לב לעצמי”. נזכרתי כי בבניין שלנו חי כלב, ששמו חץ, שאף לו יש עיניים בצבעים שונים לגמרי, ממש כצבעי העיניים של האישה ההיא. כל זה היה מוזר ומגוחך כאחד, ואני נכנסתי למעין אווירה פלאית בלתי מוסברת. הרהרתי בתופעה הזו בכלל ובאשה הזו בפרט. תהיתי, למשל, האם ואלו השלכות יש לשוני בצבעי עיניה על חייה, וגם הסתקרנתי לדעת מהו הדבר שהביא אותה למרפאה הבוקר, והאם הוא קשור לעיניה.
הייתי שקועה בהרהורים, ולכן אין תמה שקפצתי ממקומי כשהרמקול הכריז את המספר שהיה כתוב על הפתק שבידי. הרופא, שישב על כסאו, היה גוץ קרח בגיל העמידה. כבר צמחה לו פימה מתחת לסנטרו, פייפ כבוי נח על שולחנו, מוצג שמסמל לקליינטים אי שמירה תקינה על בריאות. ידיו, שהשתרבבו מבין שרווליו, היו שמנמנות ושעירות בצבע ג’ינג’י, וכך גם אצבעותיו. חשבתי שאולי אודם שערותיו מעיד על מזג חם ויצריות עודפת. מכל מקום, קיוויתי שיתייחס אליי בעדינות.
“בוקר טוב, ליידי”, פנה אליי. הופתעתי מפנייה כה מרעננת מרופא עור, ועוד עם שחר. התעודדתי מעט ומשוכות הפחד החלו לקרוס אצלי. התיישבתי על הכיסא לידו והגשתי לו את המספר שלי בעוד ידי עוד קצת רועדת. ניסיתי להירגע בדיבור פנימי של הכול יהיה בסדר.
“ממתי הנגע הזה?”, תיחקר אותי הרופא, בעודו שולף זכוכית מגדלת עבת עדשה, והחל מתבונן בנגע.
מלפני שלושה חודשים”, עניתי לו.
“האם הוא שינה את גודלו ואת צבעו?”
“כן, זה גדל ושינה צבעו לכהה יותר, לכן החלטתי להגיע אליך לבדיקה”, עניתי בהיסוס. חשתי שהייתה פה הזנחה מצידי…
“אני מבין שאת אדם בריא בסך הכול פרט לבעיות עור”, ציין. “את יודעת, ביקרתי לאחרונה בגיאורגיה, שם אנשים בכלל לא מודעים לאופציות של טיפול בעור שלהם”, שיתף אותי שלא לצורך, ואני שתקתי וחששתי ליזום שיחה מסיחת דעת כדי שאשכח לפחד. ואכן, זה די הצליח, נזכרתי בטיול שעשינו בגיאורגיה ובמאכלים הטעימים שאכלתי שם. ואז קלטתי את עיניו המצמיתות. הן נתגלו לי מבעד לעדשות משקפיו: עין ימין נראתה פוזלת ועין שמאל כביכול הבהבה. אחר קלטתי שעדשת משקף שמאל הייתה עבה בהרבה מהימנית ולכן נראתה עין זו מכווצת ורחוקה. פתאום דאגתי בליבי שאולי ראייתו פגומה, ואז איך יראה כראוי את מקום הנגע. יחד עם זאת הסקתי מהופעתו, שהייתה כה מעוררת כבוד, שאין ספק שהוא מאלה שאינם טועים לעולם!
לאחר התישאול והבדיקה, הוא קם לעבר דוד אדיר ממדים, מכוסה היטב במכסה מעץ, ואמר: “נמחק עוד מעט את הגורם המפריע ליופייך”. בתנופת קוסם הרים באחת את המכסה, ענן סמיך לבן התנשא אל על מהדוד, שהוא טבל בו את מקלו ובבת אחת הדביקו על הנגע שבפניי. חשבתי: זהו, במקום הזה נחקק אות קין, ואני, כנראה, עוד חוליה בשושלת, אלא שלא פשעתי ולא רצחתי אף אחד.
“תודה דוקטור”, אמרתי בקומי באיטיות מהכיסא, “יום טוב, כמעט ולא הרגשתי כלום”, חלקתי מחמאה שחשתי שבא לי לתת לו, לקוסם.
“שבוע טוב ולא להתראות בקרוב” השיב.
“אמן”, עניתי ברוגע יחסית.
בקושי חלפו חודשיים, וכשרציתי לבוא שוב ל”קוסם” לקופת חולים, התברר שהגורל מהתל באופן מקברי, ללא כל חמלה, והוא חלה בסרטן עור. רופא צעיר הוצב בחדרו במקומו. דוד הקסמים לא חולל עבורו כל מזור או נס.
.){kind=link}