יואב איתמר במאמר ביקורת מקיף על ספר שירה חדש של גד קינר קיסינגר.
המערכת
גד קינר-קיסינגר, היונה משתוקקת למבול, הוצאת כתב ווב (2023), 129 עמודים.
המאמר בגרסתו המקוצרת הופיע בכתב העת “עתון 77” והשיר נכתב לערב שירה בנושא גשרים.
פתיחה
“המשורר, כנציג הטהור ביותר מבין אנשי הרוח, נמצא לכוד כיום בין עולם המכונות לבין עולמו האינטלקטואלי, כמי שנדחק לחלל ריק ונידון למחנק. זאת משום שהמשורר הוא דוברם ופרקליטם של אותם כוחות יצירה וצרכים של האדם, שעליהם הכריזה תקופתנו הפנאטית מלחמה ניצחת”. כך פותח הרמן הסה את מאמרו “‘אני מאמין’ של המשורר”. הסה מוסיף ואומר: “כל מבוקשנו אינו אלא לחשוף את סבלנו ואת חלומותינו, כדי לפתוח מחדש שוב ושוב את עולם התמונות, את עולמה של נפש האדם. חלומות אלה הם בחלקם חלומות בעתה ובלהות ובחלקם תמונות של אימה וזוועה. אל לנו לייפות אותם ואל לנו להתכחש להם” [1]. דברים אלו, שנכתבו לפני כמעט מאה שנה, מתארים היטב את ספרו החדש של גד קינר-קיסינגר.
קינר-קיסינגר הוא איש תיאטרון, מתרגם, מרצה, ומשורר שפירסם עד כה שבעה ספרי שירה – חמישה מהם מאז שנת 2000. הוא עוסק בסוגיה זו בשירו “הגמול”: “פַּעַם פִּרְסַמְתָּ סֵפֶר אַחַת לְעֶשֶׂר אַחַת-עֶשְׂרֵה שָׁנָה / עַכְשָׁו סֵפֶר רוֹדֵף סֵפֶר אוֹחֵז עֲקֵב אָחִיו לְהִוָּלֵד / רִאשׁוֹן לִשְׁדֹּד אֶת הַבְּכוֹרָה וְהַבְּרָכָה. מָה בּוֹעֵר / לְךָ? עַל מָה בְּהִילוּתְךָ? אֲנִי בּוֹעֵר לִי. אֲנִי הַמְּבֹהָל שֶׁלִּי” (עמ’ 127). בשורות מעטות אלו, שהן מעט המחזיק את המרובה, נדרש המחבר למיתוס התנ”כי של יעקב ועֵשָׂו. הן מראות את רוחב כנפיו והשכלתו של קינר, ואף את ניסיונו לאחוז בהווה. ספר זה זכה לתוספת אקטואלית בעקבות מאורעות השבת השחורה, והוא הוקדש לזכר קורבנות השבעה באוקטובר. אבל בעיניי חשוב יותר מן ההקדשה הוא המוטו של הספר, ציטוט של ברטולט ברכט: “הַכֹּל מִשְׁתַּנֶּה. לְהַתְחִיל מֵחָדָשׁ / יָכוֹל אָדָם בִּנְשִׁימָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה”. הציטוט מתכתב עם אמירתו של הסה על פתיחתו המתמדת של ספר התמונות, שהיא במידה מסוימת משימתו המתמשכת של המשורר.
לדעתי, בספר שירה יש לתת חשיבות ראשונה לתפארת הפתיחה והסיום. אצל קינר הפתיחה והסיום יוצרים קשת אַרְס-פואטית, המבצבצת לאורך הספר כולו. השיר הפותח במחזור השירים “להגדיר אהבה” נקרא “אני קורא בך”: “אֲנִי קוֹרֵא בָּךְ כְּבָר יוֹבֵל. / אֲנִי יוֹדֵעַ אוֹתָךְ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת. / יוֹדֵעַ מָה תְּגַלִּי לִי / עַל עַצְמִי בָּעַמּוּד הַבָּא. / וַעֲדַיִן מֵשִׂים עַצְמִי / לֹא יוֹדֵעַ” (עמ’ 13). מערכת היחסים המשורטטת בין הדובר השר (או כפי שאפשר לומר בנוגע לתיאוריה המפורסמת של קינר – המחבר המובלע) למושא אהבתו, עוברת כחוט השני לכל אורך שירי המחזור הזה. הדובר השר מנסה לשרטט את דמות אהובתו בכל הכלים והדימויים העומדים לרשותו – לרבות בקיאותו בנצרות, במוזיקה, ועוד – אולם מוטיב הספר חוזר גם בשירים “ספר תורה עתיק גופך” (עמ’ 20) ו”אוחילה (עמ’ 25), ולאחר מכן מושווית האהבה שוב לספר: “הוֹצֵאתִי לָאוֹר אֶת גּוּפִי. / סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. / סֵפֶר הַמַּזְכָּרוֹת. / סֵפֶר הָעִנּוּגִים. / סֵפֶר הַמַּכּוֹת. / סֵפֶר שֶׁפָּקְעוּ זְכֻיּוֹתָיו / וְאֵין לוֹ קוֹרֵאת //” (עמ’ 27). קשירתה הסופית של תמת האהבה מופיעה בשיר האחרון, שבו יש סוג של הבטחה: “וְכָל עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ מִתְמַקֶּדֶת בִּי / בְּלַהַט וּבִדְבֵקוּת כְּמוֹ אַבְרֵךְ / בְּדַף גְּמָרָא מֻקְשֶׁה, אֲנִי חַי, / וְזֶה אוּלַי לֹא הַדַּף הָאַחֲרוֹן” (עמ’ 129).
מחזורי השירים
ספר השירה שלפנינו מורכב מ-11 מחזורי שירים. המחזור “חלבה המר” נוגע לזיכרונותיו של המחבר המובלע מאימו, וזה מתבטא בעיקר בשירים “שבת. אוגוסט 1958” (עמ’ 32), “היא” (עמ’ 33), “דבלה” (עמ’ 34), “אימי מהדהדת” (עמ’ 35). לאורך שירים אלו קיימת אמביוולנטיות מסוימת ביחסו של הדובר לאימו: “אִמִּי מְהַדְהֶדֶת פְּסִיעוֹתֶיהָ / בִּטְרַקְלִינֵי מוֹחִי הַכּוֹאֵב אֶת הֲלִיכָתָהּ / כְּמוֹדֵד בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַמַּתְוֶה / בִּפְסִיעוֹתָיו הַמְּרֻקָּעוֹת בְּפַרְסוֹת בַּרְזֶל / אֶת קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים / לְצִינוֹק עוֹלָם זוּגִי / לַכֹּהֵן הַגָּדוֹל / וְלֶאֱלֹהִים”. כל השרטוטים הללו מסתכמים ב”תסביך אנטיגונה”: “אִמִּי עֲדַיִן מוּטֶלֶת בְּקִרְבִּי / לְלֹא קְבוּרָה / וְאֵין בִּי תַּעֲצוּמוֹת הַנֶּפֶשׁ / שֶׁל אַנְטִיגוֹנֶה לְהִתְקוֹמֵם / נֶגְדִּי לָצֶקֶת נֶסֶךְ / וְלִזְרוֹת חוֹל / כְּדֵי שֶׁנִּשְׁרֵי הָאֵבֶל / יַחְדְּלוּ לְבַתֵּר אוֹתִי //” (“אנטיגונה”, עמ’ 38).
המחזור “שדות אליסיום הסגולים” נע אף הוא ממיתוס למיתוס. אליסיום, למי שאינו בקיא במיתולוגיה יוונית, הוא המקום שאליו הגיעו קרוביו האנושיים של זאוס ואנשי הצדק ההגונים שהפגינו גבורה נשגבת. ההגעה לשם כרוכה בחציית אוקיינוס. אולם מי מגיע לשדות אליסיום הללו? ילדיה של המנקה התימנית (רומיה), שהצילה את המחבר המובלע ממוות בילדותו (עמ’ 42–43). גם במחזור הזה יש התכתבות עם מיתוסים ועם תיאטרון (“העקֵדה. גרסת הבמאי”, עמ’ 44), עם אביו המת (“כיפורים”, עמ’ 45–46), עם הוריו (“אופק”, עמ’ 47), וכן הלאה. הפרספקטיבה של “אלבום התמונות” שהסה מדבר עליו, משתקפת במחזור זה כמעין קלידוסקופ.
המחזור “לפני הכניסה למקלחות” מתכתב, כפי הנגזר משמו, עם מורשת השואה (“קינדרטרנספורט”, עמ’ 53). המחבר המובלע פותר במחזור זה את שאלת נוכחותו של אלוהים בשואה: “לִפְנֵי הַכְּנִיסָה לַמִּקְלָחוֹת / רָאִיתִי אֶת אֱלֹהִים בַּכִּסֵּא שֶׁלְּיָדִי / מִתְחַנֵּן עַל מַחְלְפוֹתָיו. […] עָלָה בֶּעָשָׁן, / וְלֹא בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים. / רַק הָרֵיחַ הַחֲמַצְמַץ שֶׁל הַשֶּׁתֶן שֶׁהֵטִיל / מֵרֹב פַּחַד עוֹד עָמַד בָּאֲוִיר” (“לפני הכניסה למקלחות”, עמ’ 54).
המחזור “אנלוגי” מתמודד עם זִיקנה, עם מוטיב השמש החוזר לאורך הספר, עם הזיכרונות מן ההורים ועם הדמנציה: “סוֹף-סוֹף פִּנָּה בְּמוֹחוֹ / צִיָּה צְחִיחָה, / חַפָּה מִזִּכָּרוֹן. / נוֹשֶׁבֶת מֵאָדָם. / רַק הָרוּחַ מַסִּיעָה חוֹל / כִּמְטַפֶּלֶת הַמַּסִּיעָה אָנֶה / וָאָנָה / עֲגָלָה רֵיקָה. // סוֹף-סוֹף פִּנָּה מָקוֹם / לְאַהֲבָה” (“דמנטי”, עמ’ 64). סוגיית הימצאותו או היעדרו של אלוהים חוזרת אף היא במחזור זה: “כִּי אֱלֹהִים יָצָא לְסִדּוּרִים / בְּיוֹם כִּפּוּר. / אָז הוּא קוֹלֵעַ לוֹ זֵר נָאֶה הָרָווּי בְּדָמֵנוּ / וּמֵבִיא לְאִמּוֹ. / בִּמְקוֹם שִׁירִים” (“באנו בימים”, עמ’ 67–68). במחזור זה אפשר לראות כיצד האַרְס-פואטיקה משתלבת עם המיתולוגיה השזורה לאורך כל הספר. השיר הנותן את שמו למחזור מתמודד עם הקושי של בני העידן האנלוגי בעידן הדיגיטלי: “הָאָמוֹדָאִים שֶׁיִּתָּקְלוּ בָּנוּ פַּעַם / יְגַלּוּ אַרְגָּזִים וַעֲלֵיהֶם צִיּוּר שֶׁל / חֵץ וְגָבִיעַ מְכֻוָּנִים כְּלַפֵּי שְׁמַיָּא / וּכְתֹבֶת: / שָׁבִיר. אַהֲבָה. / בְּשָׂפָה נִשְׁכָּחָה. / בִּכְתָב מָחוּק. / שֶׁכָּל הַמְּפַעֲנֵחַ / יָמוּת” (עמ’ 69). גם כאן ניתן להבחין כיצד האהבה, אלוהים, המיתולוגיה, העבר והעתיד – נכרכים לצמה מורכבת של שירה, כמו בחלה קלועה.
המחזור שלאחר מכן, “הטביעה היפה”, ממשיך את הקליעה הזאת. המחבר המובלע מתגעגע לוונציה, ולמעשה עוסק במוות שהתרחש בעיר זו (“געגועיי לוונציה”, עמ’ 74). מוונציה אנו מדלגים דרך פלורנטין (עמ’ 75–76) להשתוללות שבשיר “אסכולה” (עמ’ 77), שבו המחבר המובלע נוטש את השפה המעונבת. בתחושה המתרקמת לפתע פתאום כאילו נשבר הקיר הרביעי, כשהדובר השר כותב לנו: “זֶה לֹא הַזְּמַן שֶׁחָסֵר. / זֶה לֹא הַחֶסֶר. / זֶה הָעֹדֶף. / יוֹתֵר מִדַּי אֲנִי. / יוֹתֵר מִדַּי יַרְבִּיצֵנִי. / יוֹתֵר מִדַּי נְאוֹת דֶּשֶׁא. / פָּחוֹת מִדַּי יְשׁוֹבֵב. / פָּחוֹת מִדַּי נַפְשִׁי” (“זה לא הזמן”, עמ’ 78). אולי אפשר לראות עוד הבהוב של המשורר המובלע בשיר “אומנות הטביעה היפה”: “מוּטָב רֶצַח קָטָן מֵחֹסֶר סֵדֶר / כֹּה אָמַר גֵתֶה / אֲבָל הוֹסִיף: / מְשׁוֹרֵר גֶּרְמָנִי חָשׁ שֶׁהוּא כִּשָּׁלוֹן / אִם הוּא מוּבָן. / וְכִשָּׁלוֹן הוּא לָבֶטַח לֹא הָיָה” (עמ’ 81). מהיכרותי עם שירתו של קינר, אף הוא חושש להיות מובן מדי. לפיכך הוא רותם ליצירתו עולם דימויים שלם, שאינו מתפשר עם הידוע לקורא או עם הבלתי ידוע לו.
המחזור “תעמולת חורף” משרטט עולם של חוסר תקשורת: “שְׁכֵנִי הַכָּבוּי לֹא מְהַנְהֵן לְבִרְכַּת הַשָּׁלוֹם / שֶׁלִּי. לְשֵׁם מָה לְבַזְבֵּז אֵנֶרְגִּיָּה כְּבָר / עַכְשָׁו. כְּשֶׁיַּגִּיעַ הַזְּמַן הוּא יִשְׁלַח מֵיְל / תַּנְחוּמִים” (“סתיו”, עמ’ 87); או “הָאָבִיב יַעֲקֹר אוֹתָנוּ עִם הַשָּׁרָשִׁים / הַכְּנִימוֹת הַחֲפַרְפָּרוֹת הַחֹלֶד / הָעִיר וְהַשָּׂדֶה / לְבוֹלְעָן אֶחָד גָּדוֹל” (“שלכת סופנית”, עמ’ 90).
המחזור “אלוהים. השולחן.” מנסה לגשר שוב בין המיתוס למודרנה, ובעיניי יש בו מֵעֵין חלומות הבלהה שעליהם מדבר הסה. שיאו של המחזור הזה לדעתי הוא השיר “שיחות עם שולחן ואלוהים” (עמ’ 96), שבו מתאחדים שוב כל השריגים לכדי צמה: “אֶתְמוֹל הָיְתָה לִי שִׂיחָה. עִם אֱלֹהִים וְשֻׁלְחַן / הַכְּתִיבָה שֶׁלִּי. הֶחֱלַטְנוּ עַל פֵּרוּד זְמַנִּי. לָקַחַת / חֻפְשָׁה זֶה מִזֶּה, לִנְשֹׁם מְעַט אֲוִיר נָקִי מִתּוֹלְעֵי / עֵט. סִכַּמְנוּ עַל מִשְׁמֹרֶת. שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן הַמִּלִּים / אֶצְלִי. הֵן רַק שָׁמְעוּ אֶת זֶה וְזִנְּקוּ עָלַי בִּשְׁאָגוֹת / קְרָב. הִפְצִירוּ בִּי לְשַׂחֵק אִתָּן. מִשְׂחֲקֵי מַחְשֵׁב / חֲדָשִׁים שֶׁאֲנִי לֹא מַכִּיר. / דָּחֲקוּ בִּי לָשׁוּב. / הִכְתִּיבוּ לִי אֶת הַשִּׁיר הַזֶּה. / לְמָשָׁל //” (עמ’ 96–97). כפי שכבר הֵבַנּוּ משירים קודמים בספר – אלוהים אינו כל יכול, ובשיר זה הוא נדחק להיות “בורר” במֵעֵין משפט שלמה, המסתיים כך: “קָבַעְתִּי שִׂיחָה עִם אֱלֹהִים. / בִּדְלָתַיִם סְגוּרוֹת. / לְלֹא נוֹכְחוּת הַשֻּׁלְחָן. //”. המונח “דלתיים סגורות” אף עשוי לאזכר את מחזהו של סארטר ומכאן בעצם לרמוז לסוג של גיהינום, שבו המחבר המובלע כלוא עם אלוהיו.
המחזור “גלישת שפה” כשמו כן הוא – מחזור אַרְס-פואטי, שבמהלכו מביע הדובר השר משאלה ששירו “יְרַסֵּק אֶת שִׁנֵּיכֶם / וְיִתָּקַע בִּגְרוֹנְכֶם” (“ניקודים”, עמ’ 101). השיר הבא הוא פרדוקסלי: “שִׁירָיו חַדִּים כְּתַעַר / הַגַּלָּב מַשְׁחִיז עֲלֵיהֶם אֶת רְצוּעָתוֹ / לְגַלֵּחַ אֶת רֹאשׁוֹ הַקֵּרֵחַ” (“שיריו”, עמ’ 102). בשיר “שיחה בערב השקה” הדובר השר מחליף בין המילה כּוֹתֵב לחוֹטֵב, והחלפה זו מולידה רצף אסוציאציות מקורי ומתוחכם (עמ’ 103). בשיר “ערב שירה” המשורר משול לתליין (עמ’ 104), ואחר כך השירה מדומה לכלבת חוצות (עמ’ 105): “אֲבָל אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁמְּסֻכָּן / שֶׁאָסוּר לִי לָגַעַת / שֶׁהִיא כְּאוֹתִיּוֹת סֵפֶר תּוֹרָה / אֵשׁ כְּתוּבָה עַל אֵשׁ / אֲבָל אֲנִי צֵל הֶחָרֵד מִצִּלּוֹ. / וַאֲנִי חַיָּב. //”. אף המשך המחזור הוא אַרְס-פואטי ומקורי.
המחזור “אובך” פותח בשיר המוקדש לצפנת אוהלי. צפנת אוהלי הייתה אשת תקשורת ואינטלקטואלית שמתה בגיל די צעיר. גם בשיר הזה נקשר המוות עם האַרְס-פואטיקה (עמ’ 111). מוטיב הריקוד חוזר כאן בכמה שירים, ובייחוד בשיר שבו מכה המחבר המובלע על עיוורונו: “קוּם לֵךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ / אֲשֶׁר הֶרְאֵיתִי לָךְ. / בְּשׁוֹגֵג. // […] זְמַן רַב מִדַּי חָרַזְתִּי חֲרוּזִים עַל / הַשִּׁנַּיִם שֶׁנִּשְׁבְּרוּ בַּחֲקִירָה שֶׁחָרַזְתִּי / עַל שַׁרְשֶׁרֶת שֶׁאַחֲלִיף בְּחַטֵּי שֶׁנְהָב / שֶׁל פִּיל בַּסָּפָארִי הַבָּא” (“קלישאות”, עמ’ 115). אין ספק שאפילו אם נכתב השיר לפני השבעה באוקטובר, קריאתו כיום דורשת משקפיים אחרים – כמו השורות החותמות את השיר “דיילת”: “וְדַי בְּכָךְ לְרַכֵּךְ אֶת הֶלֶם הַנְּחִיתָה / הַקָּשָׁה בְּאֶרֶץ שֶׁאֵין בָּהּ רַחֵם” (עמ’ 117). את המחזור הזה חותמים שלושה שירים, המבקשים להתכתב עם האסון שקרה לנו בשבעה באוקטובר. בטריפטיך זה נשמעים דברים נוקבים, כפי שנכתב למשל בשורות החותמות את השיר “סופת אובך 7.10.2023”: “וְעַמּוּד הָאֵשׁ הָיָה לְרֶמֶץ וְהָאָרֶץ הַטּוֹבָה / לְצִיָּה, / לְעֵינֵי בָּנֶיהָ //” (עמ’ 118). שירה זו אף משרטטת את כתב האישום שנצטרך להתמודד עימו, כשתקום ועדת החקירה: “הַחַמַאס יָרָה בָּהֶם מִלְּפָנִים. / הַמְּדִינָה יָרְתָה בָּהֶם בַּגַּב. // […] וְתַלְמִידֵי הַתִּיכוֹן יִסְּעוּ לְרֵעִים בִּמְקוֹם לְפּוֹלִין. / זֶה יוֹתֵר זוֹל. / וּמִישֶׁהוּ יִנְאַם: לֹא הֶאֱמַנּוּ שֶׁבִּמְדִינַת הַיְּהוּדִים / יִתָּכֵן פּוֹגְרוֹם כָּזֶה. וּמִישֶׁהוּ יְתַקֵּן אוֹתוֹ: / לֹא פּוֹגְרוֹם. שׁוֹאָה שׁוֹאָה. / מֻתָּר לְהַשְׁווֹת. / וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים דַּקּוֹת. //” (“שיר הרֵעִים 7.10.2023”, עמ’ 119). המחזור האחרון “היונה משתוקקת למבול” כמו קושר את מוטיב האֵם (“ציפיות אחרות”, עמ’ 123) עם מוטיב הנוסטלגיה והתמונות (“על שובם של הזמנים הטובים”, עמ’ 124), מוטיב העולם הבא (“מרק עוף”, עמ’ 125), ומוטיב הפיכתו של המחבר המובלע לסבא בעצמו (“שער”, עמ’ 126). אליהם מצטרפים לבסוף המֵמַד האַרְס-פואטי (“תגמול”, עמ’ 127), אלוהים (“מול קרחון באיסלנד או: היונה משתוקקת למבול”, עמ’ 128), וכן האהבה והאַרְס-פואטיקה (“*וזו האמת הפשוטה”, עמ’ 129).
אי-אפשר לחתום מאמר זה בלי להחמיא לעורך הספר, חיים פסח, שידע לשזור את שיריו של גד קינר לרצף מעניין ודיאלוגי.
נקווה שצפויים לנו עוד ספרים הרבה מאת גד קינר, אשר מצליח לפרושׂ כנפיים רחבות בשמי עולם השירה שלנו.
[1] הסה, הרמן, “‘אני מאמין’ של המשורר”, קסמו של ספר, תל אביב: שוקן, 1982, עמ’ 9–10.
