חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על "אנטיגונה" בתיאטרון בית ליסין
אנטיגונה היא דמות מהמיתולוגיה היוונית. קורותיה סופרו בעת העתיקה בעל פה וכן הועלו על הכתב. הגרסה הידועה ביותר של הסיפור היא הטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, מהמאה החמישית לפנה"ס.
המחזאי הצרפתי ז'אן אנוי כתב גרסה מודרנית של "אנטיגונה", אשר הוצגה לראשונה בפברואר 1944, בה הביע את דעתו על צרפת הכבושה ע"י הנאצים ועל תנועת ההתנגדות הצרפתית.
בימים אלה "אנטיגונה" של ז'אן אנוי מוצגת בתיאטרון בית ליסין בתרגומו של רועי חן, בבימויו של יאיר שרמן, עם ששון גבאי וליהי קורנובסקי בתפקידים הראשיים. העיתוי סמלי מאין כמותו: כפי שהמחזה נכתב בזמן המלחמה הממושכת ההיא, כך הוא מוצג בזמן המלחמה הלא-נגמרת העכשווית.
עיצוב הבמה ייחודי ומרהיב. בתחילת ההצגה המספר-המקהלה מציג את הדמויות, ומזמין את השחקנים לשבת בשולי הבמה בשתי שורות של כיסאות הזהים לאלה שבאולם. השחקנים צופים לאורך ההצגה בחבריהם המשחקים בסצינות במרכז הבמה. להפקה מאפיינים בימתיים בולטים. האחות איסמנה, בשמלתה האדומה, הבוהקת, מעשה ידיה של פולינה אדמוב, מעצבת התלבושות, זוכה למקום מרכזי ליד המיקרופון בסצנת spoken word . השומר, גדול הממדים, שופע הומור אנוכי, מנותק מהטרגדיה. המְסַפֵּר, בגילומו של יורם טולדנו, באיפור כהה של פלג גופו העליון, נראה כזומבי, שקם מן המתים.
הסצינה של העימות החזיתי בין המלך קריאון לאנטיגונה היא מרכזית ועוצמתית. מתגלית בו האיוולת של שלטון יחיד, ללא בקרה משפטית, המחוקק חוקים פוגעניים, א-סוציאליים, לא מוסריים. אנטיגונה הזועמת, המתנגדת בכל מחיר, אשר פירוש שמה ביוונית "זו שנועדה להתנגד", היא לוחמת-חופש צרפתית מאוד לאורך הדורות – מזכירה את ז'אן ד'ארק, המצביאה מן המאה ה-15, את מריאן, סמל המהפכה הצרפתית, מן המאה ה- 18, את פסל החירות מן המאה ה-19, את הסטודנטית המורדת בפריז בשנת 1968, ומייצגת את תנועת ההתנגדות הצרפתית במלחמת העולם השניה.
אנטיגונה מדגימה את מרדנות הנעורים. יש מרץ של אידאליזם באדם הצעיר, שמעז לקרוא תיגר על המבוגרים השולטים, האינטרסנטים. יש סכנה קיומית בהתנגשות הבין דורית הזאת: השליטים מקריבים את צעירי עמם על מזבח שלטונם.
תוך כדי העימות המילולי עם המלך, אנטיגונה מפרקת בזעם את רצפת הבמה/הארמון/שלטון המלך קרש אחר קרש, וזורעת הרס – המצאת הבמאי יאיר שרמן, תמונה בלתי נשכחת. ועוד פנינה חזותית – מילת אהבה הפוכה בתוך המהפכה:
