ג׳ון קיטס והאודה לכד יווני בתרגום טובה נווה והמקור באנגלית

ג’ון קיטס היה מגדולי המשוררים הרומנטיים באנגלית. קיטס השתייך לדור השני של משוררים רומנטיים, כמו פרסי ביש שלי ולי האנט. הוא התייתם מהוריו בגיל צעיר ונשלח לאפוטרופוס שדאג לחינוכו, התחיל ללמוד רפואה, וזנח את לימודיו כדי לעסוק בכתיבת שירה. במקביל לכתיבה עבד כעוזר בבית חולים, אך החליט לעזוב את משרתו ולהקדיש את עצמו לשירה.

שירו הראשון “אנדימיון” נכתב בשנת 1816, והמשורר לי האנט עזר לו לפרסמו בכתב עת שערך. לאחר מכן פרסם 30 שירים שהתקבלו באהדה פושרת.

בשנת 1819 התפרסמו כמה מהטובים בשיריו, שירי האודה המפורסמים, ובשנת 1820 פרסם את קובץ שיריו השני וזכה לביקורות נלהבות.

שירי האודה, שהביאו לו כבוד רב לאחר מותו הם: “אודה לכד יווני”; “אודה לזמיר”; “אודה לעצבות”; “אודה לבטלה”; “אודה לנפש”; והאחרונה, “אודה לסתיו”. השיר “אודה לכד יווני” נכתב במאי 1819 יחד עם חמש האודות הגדולות שלו. “אודה לסתיו” נכתבה בתקופה מאוחרת יותר. זה היה גם השיר האחרון שכתב לפני מותו. יתכן והיה קשור למותו הקרוב. הוא נפטר משחפת בגיל 25 בעת שהותו ברומא לצורכי החלמה.

האודות שלו מייצגות את מאמציו ליצור סוג חדש של שירים ליריים קצרים, אשר השפיעו על כתיבתם של הדורות הבאים. קיטס היה חייב לעזוב את כתיבתו מסיבות כלכליות ובריאותיות ומאז לא חזר לכתיבה.

אחדות של ניגודים היא העיקרון השירי של קיטס, והוא בא לידי ביטוי בשיר החידתי “אודה לכד יווני”, שיר שהוא אלגוריה הכוללת בתוכה את היש והאין באחדותם הפרדוקסלית.

האודה היא שיר הלל על כד יווני שהיו טומנים בו את עפר המת. המשורר פונה אל הכד הדומם, ופנייתו היא אל העיטורים המקיפים את הכד בדימויים מגולפים. הגילוף הדומם על הכד הוא האודה. השירה עצמה היא הכד, כלומר הגילופים המעטרים הם שירה בשני קולות. זהו שיר ארוטי של השתוקקות, ערגה, אל המופלא מאיתנו. ומתוך כך אל התשוקה, כלומר, אל השירה עצמה. כמו במעשה האהבה שהוא פיסי ומיסטי כאחד – אחדות הניגודים.

שתי השורות האחרונות בשיר מהוות מעין סיכום או פואנטה של כל השיר. קיטס מסתמך על הקביעה של הפילוסופיה היוונית (אפלטון ואריסטו) שהמעלות החשובות ביותר לאנושות הן: האמת; היופי; הטוב. ובמידה מסוימת הן גם מקבילות. המשורר נותן לכד לומר – זאת תמצית החיים, ומעבר לכך אין מה לשאול או לחפש. מבחינת האנשת הכד, המשורר מדבר אליו כאל אישה. יתכן בהשפעת הגילופים שעל הכד, או מסיבת היותה של האישה יודעת מהי אהבה, והיא גם מסמלת אותה.

תרגום טובה נווה

אודה לכד יווני – ג’ון קיטס

תרגום : טובה נווה

אֵת עֲדַין כַּלָּה נִלְהֶבֶת

יָלְדָה מְאֻמֶּצֶת שֶׁל שַׁלְוָה וּזְמַן

הִיסְטוֹרְיוֹן שֶׁל עֲצֵי יַעַר לֹא יוּכַל זֹאת לְהַבִּיעַ

אַגָּדָה פִּרְחוֹנִית מְתוּקָה יוֹתֵר מֵהַשִּׁיר שֶׁלָּנוּ

אֵיזוֹ אַגָּדָה רוֹדֶפֶת אֶת צוּרָתֵךְ

שֶׁל אלוֹהוּיוֹת, אוֹ בְּנֵי תְּמוּתָה אוֹ שְׁנֵיהֶם

בְּמִקְדָּשׁ אוֹ בְּגֵיאֳיוֹת שֶׁל אָרְקַדְיָה?

אֵלּוּ אֲנָשִׁים אוֹ אֱלֹהִים הֵם? אֵיזוֹ אִי הַסְכָּמָה שֶׁל נָעַרוֹּת?

אֵיזוֹ רְדִיפָה מְטֹרֶפֶת ? מֵאֵיזֶה מַאֲבָק לְהִמָּלֵט?

מֵאֵלּוּ חֲלִילִים וְתֻפִּים? מֵאֵיזוֹ אֶקְסְטָזָה פְּרָאִית?

הַמַּנְגִּינוֹת הַנִּשְׁמָעוֹת מְתוּקוֹת הֵן, אֲבָל אוֹתָן שֶׁאֵינָן נִשְׁמָעוֹת

מְתוּקוֹת יוֹתֵר. לָכֶן חֲלִילִים עֲדִינִים הַמְשִׁיכוּ לְנַגָּן,

לֹא לָאֹזֶן הָחוּשַׁנִית, אֶלָּא לְזוֹ הַיְּקָרָה לָנוּ.

חָלִיל לְפִזְמוֹנִים, לְלֹא צְלִיל שֶׁל רוּחַ.

כֹּה יָפִים הַנְּעוּרִים מִתַּחַת לַעֵצִים, אֵינְךָ יָכֹל לְעוֹזְבַם.

וּבְשִׁירְךָ, עֵצִים אֵלֶּה אֵינָם יְכוֹלִים לִהְיוֹת חֲשׂוּפִים לְעוֹלָם.

מְאַהֵב נוֹעָז לְעוֹלָם לֹא תּוּכַל נְשִׁיקָתְךָ לִהְיוֹת נִצְחוֹנְךָ,

לַמְרוֹת קִרְבָתְךָ לַמַטָּרָה, אֵל נָא תִּתְּאֳבֶּל.

אַהֲבָתְךָ לֹא תּוּכַל לְהַחְוִיר, לַמְרוֹת שֶׁלֹּא הַשָּׂגְתָ אֹּשֶׁר עִלָּאִי,

לְעוֹלָם תֹּאהַב וְאַהֲבָתְךָ תְּהִיָּה לְלֹא דֹּפִי.

עֲנָפִים מְאֻשָּׁרִים שֶׁאֵינָם יְכוֹלִים לְהֵחָשֵׂף מֵעֲלֵיהֶם

עֲלֵיהֶם לְעוֹלָם לֹא יְבָרְכוּ לִשְׁלוֹם שֶׁל פְּרִידָה.

וּמַלְחִין מֵאֹשֶׁר שֶׁאֵינוֹ לֵאֶה

תָּמִיד יְחַלֵּל שִׁירִים, תָּמִיד חֲדָשִׁים

עוֹד אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת! עוֹד אַהֲבָה מְאֻשֶּׁרֶת!

לְעוֹלָם חֲמִימָה וְעָדַיִן מְהַנֶּה

תָּמִיד מִתִּנְשֶׁמֶת וּלְעוֹלָם צְעִירָה.

כֻּלָּם נוֹשְׁמִים תְּשׁוּקָה אֱנוֹשִׁית מֵעַל לַכֹּל

שֶׁמַּשְׁאִירָה לֵב סָגוּר בְּצַעֲרוֹ.

מֵצַח בּוֹעֵר וְלָשׁוֹן חֲרוּכָה.

מֵי הֵם אֵלֶּה הַבָּאִים לְהַקְרָבַת הַקָּרְבָּן?

לְאֵיזֶה מִזְבֵּחַ יָרֹק, הוּ כֹּמֶר מִסְתּוֹרִי

מוֹבִיל אַתָּה אֵת עֶגְלָתְךָ גּוֹעֶה לַשָּׁמַיִם

וּמֶשִׁי צַלְעוֹתֶיהָ מְעֻטָּר בְּזֵרִים?

אֵיזוֹ עֲיָרָהּ קְטַנָּה לְיַד הַנָּהָר אוֹ חוֹף הַיָּם

אוּלַי טִירָה שְׁלֵוָה בְּנוּיָה עַל תֵּל

מְרוֹקֶנֶת מִקְּהִלָּתָהּ בְּבֹקֶר צַדְקָנִי זֶה.

עֲיָרָה קְטַנָּה, רְחוֹבוֹתָּיךְ לְעוֹלָם

יִהְיוּ שְׁקֵטִים לְלֹא נְשָׁמָה שֶׁתְּסַפֵּר,

מַדּוּעַ הִנְּךָ נְטוּשָׁה לְלֹא יְכֹלֶת לַחְזֹר.

צוּרָתֵךְ עֲלִיַּת גַּג! עִם מִקְלַעַת

שֶׁל אַנְשֵׁי שִׂישׂ וְעַלְמוֹת יְגֵעוֹת

עִם עַנְפֵי יַעַר וַעֲשָׂבִים רְמוּסִים:

מַרְאֵךְ הַשָּׁקֶט, מַקְנִיט אֶת הַמַּחְשָׁבָה

כְּפִי שֶׁעוֹשֶׂה הַנֶּצַח: שַׁלְוָה פָּסְטוֹרָאלִית קָרָה.

כַּאֲשֶׁר דּוֹר זֶה יִכְלֶה מִזְּקֵנָה

אַתְּ תִּישָּׁאֲרִי בְּתוֹךְ צַעַר אַחֵר

חֲבֵרָה לָאָדָם אֲשֶׁר לוֹ תֹּאמְרִי:

“הָאֱמֶת הִיא הַיֹּפִי, אֱמֶת יֹפִי, – זֶה הַכֹּל

אֲשֶׁר תֵּדַע עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

וְזֶה כָּל שֶׁאַתָּה זָקוּק לָדַעַת”.

המקור באנגלית

        Ode on a Grecian Urn     

John Keats

Thou still unravish’d bride of quietness,,

        Thou foster-child of silence and slow time

Sylvan historian, who canst thus express

       A flowery tale more sweetly than our rhyme:

What leaf-fring’d legend haunts about thy shape

       Of deities or mortals, or of both,

               In Tempe or the dales of Arcady?

        What men or gods are these? What maidens loth?

What mad pursuit? What struggle to escape?

               What pipes and timbrels? What wild ecstasy?

Heard melodies are sweet, but those unheard

       Are sweeter; therefore, ye soft pipes, play on:

Not to the sensual ear, but, more endear’d,

       Pipe to the spirit ditties of no tone:

Fair youth, beneath the trees, thou canst not leave

       Thy song, nor ever can those trees be bare;

               Bold Lover, never, never canst thou kiss,

Though winning near the goal yet, do not grieve;

       She cannot fade, though thou hast not thy bliss,

               For ever wilt thou love, and she be fair!

Ah, happy, happy boughs! that cannot shed

         Your leaves, nor ever bid the Spring adieu;

And, happy melodist, unwearied,

         For ever piping songs for ever new;

More happy love! more happy, happy love!

         For ever warm and still to be enjoy’d,

                     For ever panting, and for ever young;

All breathing human passion far above,

         That leaves a heart high-sorrowful and cloy’d,

                A burning forehead, and a parching tongue.

Who are these coming to the sacrifice?

         To what green altar, O mysterious priest,

Lead’st thou that heifer lowing at the skies,

         And all her silken flanks with garlands drest?

What little town by river or sea shore,

         Or mountain-built with peaceful citadel,

                Is emptied of this folk, this pious morn?

And, little town, thy streets for evermore

         Will silent be; and not a soul to tell

                Why thou art desolate, can e’er return.

O Attic shape! Fair attitude! with brede

         Of marble men and maidens overwrought,

With forest branches and the trodden weed;

         Thou, silent form, dost tease us out of thought

As doth eternity: Cold Pastoral!                         

         When old age shall this generation waste,

                Thou shalt remain, in midst of other woe

Than ours, a friend to man, to whom thou say’st,

         “Beauty is truth, truth beauty,—that is all

              Ye know on earth, and all ye need to know.