כריכתה הקדמית של ״מחרוזת תפילה״ אסופת שירה למען החטופות והחטופים

צווחת אי / אורית צמח

וּבַסּוֹף יִפָּרְמוּ הַחוּטִים וְנִרְאֶה אָרִיאַדְנֶה בְּלִי פְּקַעַת, צְעוּקָה

כְּמוֹ הַהִתְבַּגְּרוּת שֶׁל מוּנְק* עַל מִטַּת חֶדֶר אוֹ כֶּלֶא אוֹ בֵּית חוֹלִים

לְחוֹלִים. עַל גּוּפָהּ הַמִּשְׁתּוֹמֵם יְשׁוֹטְטוּ אֲזוֹבֵי הָאוֹר, עַל עֶרְוָתָהּ

צִלְלֵי יָדַיִם. עַד יִתְבַּהֲלוּ הָרְגָשׁוֹת אֶל מְבוּכָה אַחַת וְיָבוֹאוּ יָמִים

בְּלִי הִלָּה וּבְלִי זְכוּת, יָמִים בֵּין שָׁעוֹן וּמִטָּה,* יְמֵי אָרִיאַדְנֶה בְּלִי חוּט.

וְתֵדַעְנָה כָּל אָרִיאַדְנֶה כִּי בְּסוֹף מְנוּסָה תָּמִיד בְּעִילָה. תָּמִיד צִוְחַת אִי.

תָּמִיד מִינוֹטָאוּר.

* “התבגרות מינית” (Puberty ובנורווגית Pubertet), שמו של ציור של אדוורד מונק (1895-1894).

* “בין שעון ומיטה: דיוקן עצמי”, ציור נוסף של מונק (1943-1940).

השיר לקוח מתוך ספר שיריה של אורית צמח “שתי נשימות מחוץ לעצמי” (2023, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה טל ניצן), ומופיע בשער הפותח את הספר, “עולם ללא שבויות” (עמ’ 13).

“אנחנו קרובים לעסקה יותר מאי פעם”, אמר שר הביטחון יואב גלנט, בעקבות תשובת חמאס למתווכות בניסיון להגיע לעסקה להשבת 120 החטופים מהשבי בעזה, ושוב התעוררו בלבי החששות שהממשלה והעומד בראשה יטרפדו עסקה אפשרית כדי לשמר את שלטונם ולהמשיך את המלחמה.

חשבתי אז על שירהּ של המשוררת אורית צמח (ילידת 1978, רמת גן), “צווחת אי”, המופיע באסופה השירה שערכתי יחד עם המשוררת מכי חכם נאמן, “מחרוזת תפילה – משוררות ומשוררים למען החטופות והחטופים” (2024, הוצאת יונה שחורה, עמ’ 55), ולקוח במקורו מספר שיריה הראשון, “שתי נשימות מחוץ לעצמי” (2023, הוצאת ספרי עיתון 77, עריכה טל ניצן, עמ’ 13). אמנם הספר ראה אור לפני הטבח של השביעי באוקטובר, אך השער הראשון בו נקרא כבמעשה נבואה, “עולם ללא שבויות”, ובמהלכו מופיע השיר הקצר “שבי”, המכוון אל הרעיון המרכזי בו באמצעות רפרור למעשיה העממית הידועה על כיפה אדומה: “האם יש לזה עיניים גדולות / האם יש לזה שיניים חדות / האם יש לזה בטן מלאה / בְּאישה בלועה” (עמ’ 11).

שירת המחאה הנשית-המיתית של אורית צמח, הבולטת בספר ביכוריה, הכולל גם שירים על מקרים של חטיפות משוערות בידי חוצנים אולי לראשונה בתולדות השירה הישראלית, נוכחת כמובן גם בשיר שלפנינו. השיר מתכתב עם סיפור אריאדנה מהמיתולוגיה היוונית על פיו אריאדנה, בתו של מינוס, מלך כרתים, התאהבה בתסאוס, וסייעה לו לצאת מהמבוך בעזרת תחבולה של קשירת חוט מפקעת חוטים לדלת המבוך, בתמורה לכך שייקח אותה איתו לאתונה. תסאוס הסכים, אך לא עמד בהבטחתו. לאחר שהרג את המינוטאורוס ונמלט מהמבוך, הפליג יחד איתה ועם נעריו מכרתים, ונטש אותה, שבורת לב, באי נקסוס.

המשוררת צמח מרכזת את סיפור המעשה בצווחת הייאוש, או הכעס, או הזעם, של אריאדנה הננטשת, ושל האי כולו. אפשר לחשוב, באמצעות השיר הזה ושירים נוספים בספרה של צמח, גם על כך שאולי לראשונה מאז קום המדינה ישראל מתמודדת עם מקרים של חטופות, נשים – אזרחיות וחיילות (תצפיתניות) – שנפלו בשבי החמאס. יש ביניהן כאלו שכבר שוחררו. יש כאלו שנרצחו, ויש כאלו שעדיין ממתינות לשחרורן, שצווחת האי עדיין נשמעת בקולן, ושאסור בשום פנים ואופן לשלטונות הישראליים שלא לשמוע את קול זעקתן.

שחררו אותן ואת כל החטופים! עשו את המעשה המוסרי הנכון! אל תינטשו אותןם!

קיראו גם :

דף הפייסבוק של אורית צמח

כריכת ״שתי נשימות מחוץ לעצמי״ של אורית צמח
כריכת ״שתי נשימות מחוץ לעצמי״ של אורית צמח

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שלוש עשרה − שמונה =