חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה
על האופרה "ריגולטו"
עד יום שישי 19.7.2024 האופרה הישראלית מציגה את "ריגולטו", אחת האופרות המפורסמות של המלחין ג'וזפה ורדי, ללברית של פרנצ'סקו מריה פיאבה על פי המחזה "המלך משתעשע" מאת ויקטור הוגו.
"ריגולטו" הועלתה לראשונה ב-11 במרץ 1851 בתיאטרו לה פניצ'ה בוונציה, והוצגה באופרה הישראלית בבכורה ב-29 במרץ 1997 בבימויו של דיוויד פאונטני, ומאז התקיימו למעלה מ-60 הופעות של ההפקה הזאת.
עכשיו מוצגת באופרה הישראלית הפקה אחרת של "ריגולטו" – בבימויה של רגינה אלכסנדרובסקיה הישראלית לפי הבימוי המקורי של מיגל דל ארקו הספרדי. בדומה, הכוריאוגרפיה של הלל קוגן מתבססת על הכוריאוגרפיה המקורית של לוז ארקס. על התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון מנצח המאסטרו מתאו בלטראמי, לו מודה האופרה הישראלית על שניאות לנצח על ההפקה בהתראה קצרה של פחות משבוע.
צוות הסולנים מורכב מזמרים ישראלים ומזמרים בינלאומיים. הדבר משמח כפליים: גם כי יש בארץ זמרי אופרה כישרוניים, אשר רובם למדו ב-"מיתר אופרה סטודיו", וגם כי ההפקות של האופרה הישראלית מוערכות בזירה העולמית, ומושכות זמרים בינלאומיים, גם בתקופה הזאת של התגברות האנטישמיות. ההפקה של "ריגולטו" משותפת עם בית האופרה המלכותי מדריד, האופרה של בילבאו, והאופרה של סביליה.
ההפקה כוללת משתתפים רבים בנוסף לסולנים – זמרי מקהלה ורקדנים. כולם מוצאים את מקומם על הבמה הגדולה, המעוצבת בצורה מיטבית ע"י נומן/פור יוז, עם ניצול של כל עומק הבמה ותפאורה רבת מפלסים.
הסיפור ידוע לשמצה. גברים ממעמד גבוה, ובראשם הדוכס, מתעמרים זה בזה, ומתהוללים עם נשים. הדמות הראשית, ריגולטו, הוא ליצן החצר, גיבן, ממורמר, הלועג לאחרים. הבת של אחד האצילים נחטפה וחוללה ע"י הדוכס. האב הזועם מטיל קללה על הדוכס ועל ריגולטו, שגם לו בת, ג'ילדה. ריגולטו נבהל מהקללה, וחושש לשלומה של בתו הצעירה והטהורה, עליה הוא שומר בביתו מפני גברים שטופי זימה, ובמיוחד מפני הדוכס. העלילה רצופה בהתחזויות ובטעויות טרגיות. בסצינות מסוימות הגברים ההוללים עוטים מסכות של ארנב.
זהו רעיון של הבמאית רגינה אלכסנדרובסקיה, וכך היא מסבירה: "מסכת הארנב משמשת בהפקה הזאת כסמל השתייכות למועדון הגברים האקסקלוסיבי, בראשותם של הדוכס והליצן. הסמל הזה עמוס במשמעויות תרבותיות מנוגדות: תום וטוהר מחד גיסא, ומיניות חסרת מעצורים מאידך גיסא".
ג'ילדה לא יוצאת מביתה, למעט לכנסיה. הנה הפירצה. ואכן, בכנסיה היא פוגשת בסטודנט עני, בו היא מתאהבת. הסטודנט הזה אינו אלא הדוכס המחופש. גם הדוכס מתאהב בג'ילדה, ומצהיר לה אמונים, ואף מופתע מעצמו: איך קרה שמרודף נשים כפייתי הפך להיות גבר מאוהב באישה אחת? האם זו השפעת הטוהר של ג'ילדה, או ההשתלטות של דמות הסטודנט העני? או שמא מצפוּנוֹת ליבו להיות נאמן לאישה אחת, ואולי אף היה כזה, לפני שהעושר השחית אותו. בכל מקרה, עד מהרה הדוכס חוזר לסורו, התאהבותו מתפוגגת, והוא נוטש את ג'ילדה לטובת נשים אחרות.
עד כה ראינו שהדוכס אוהב נשים בדרכו, ודאי נהנה מהן, אך הנה באה האריה המפורסמת של הדוכס "La donna è mobile",, בעלת מנגינה רומנטית יפהפייה, אך מילים פוגעניות-מיזוגיניות ביותר: "נשים הפכפכות … כל אישה קלת דעת, כנוצה ברוח, משנה מילים, מחליפה מחשבה … אל תאמינו, הפרצוף כולו זיוף … אבוי לאיש שיבטח בה, שייתן לה את ליבו." להתקפה הזאת על המין הנשי אין כל הצדקה בעלילה. הרי ג'ילדה ממשיכה לאהוב את הדוכס, על אף בגידתו, עד נשימתה האחרונה, כפי שנשבעה, ומקריבה את עצמה, כדי להציל את הדוכס. מי שהפכפך בסיפור הזה הוא הדוכס עצמו. ויקטור הוגו, הסופר, שם את המונולוג המוגזם והמקומם הזה בפי הדוכס, כדי לחדד את הביקורת שלו כלפי הטיפוס הזה של גבר, ולעורר ביקורת דומה אצל הצופה.
בית האופרה הפיק תוכנייה עתירת מידע:
וגם מציע הרצאה על האופרה כשעה לפני תחילתה, ושיח גלריה עם הסולנים לאחריה, בו הזמרים לבושים בבגדי הדמויות שלהם, בתוספת סרט צהוב של הזדהות עם החטופים.
