בארי, זמן אימה

א. בתוך קפל הקרקע

אני שומע קולות עזים מסביבי – יריות, צעקות בערבית, צעקות בעברית, קולות דיבור רמים גם בשפות אחרות, או שאלה הם סתם קולות שנשמעים לי כמו דיבור. אני שומע קולות של תותחים יורים, קולות של מטוסים, מסוקים אבל…

…עיניי מסרבות להיפקח.

האם אני חי?

כנראה שכן.

כי כשאני צובט את עצמי כדי לחוש בכאב, אני מגלה שאני אכן חש בו.

איפה אני?

משהו מצמיד את עפעפיי לעיניים, מדביק אותם אליהם, מצמית אותם, מונע מהם מלהפתח, אבל האור שחודר מבעד לעַפעַפּיים מעיד על שני דברים. הראשון הוא שאני רואה, השני הוא שכנראה עדיין יום עכשיו.

אבל מה הסיבה שהם נדבקו…

העַפעַפּיים?

אולי כדי למנוע ממני לראות את ההרס שמסתתר מאחוריהן, את המקור לצעקות, את המקור לזוועות.

למרות שאני מנסה להימנע מלזכור את מה שקרה ואת מה שקורה ממש עכשיו, אני יודע שהיה…

…הרס

היה הרס… והוא נוראי.

והוא עדיין נמשך.

אני יודע שהמקור לצעקות גם הוא נוראי, זאת אומרת המקור עצמו, הסיבה לצעקות.

פתאום אני מאבד את הזכרון…אני לא זוכר, אני לא זוכר…

לא מצליח להיזכר בכלום.

סוף סוף הם נפתחו, העפעפיים. זה היה מלווה בקצת כאב או אפילו בהרבה כאב…

אבל זה כלום ושום דבר לעומת הכאב העצום שאפף אותי קודם, כאב שמהול גם בעצב,

כאב גדול ועצב גדול.

ואני עדיין לא מצליח להיזכר בכלום.

… אני לא מצליח להיזכר במקורו של הכאב הזה המהול בעצב.

כאב על מה? עצב על מה?

זה משהו שקשור  בפחד?באֵימה?

כן.

וזה הולם בי כמו גרזן, זה משהו שמצמית את הנשמה ואת הגוף, משהו מצמית שאיננו נגמר, שאינו מרפה.

???

עכשיו אני רואה היטב את סביבתי.

מה זה? איפה אני?

אני מגלה שאני נמצא במין שקע, מין קפל קרקע. פני פונים הצידה, בתנוחה של שינה.

כנראה שמעדתי לתוכו ואיבדתי את ההכרה.

לפתע אני רואה לצידי את הטלפון הנייד שלי. הוא פועל. הסוללה שלו על 22 אחוז?

אני נכנס לווטסאפ של הקיבוץ. מהומה עצומה. אנשים זועקים, אומרים דברים בלתי אפשריים כמו "הם הבעירו לנו את הבית, מחבלים אצלנו בבית, שורפים את הבית שלנו, רצחו את ההורים שלי. רוצחים את הילדים שלי. הם חוטפים אנשים". מוחי מסרב לקלוט אותם. בתוך כך גם קולות בערבית. זעקות שבר ואימה נשמעות בכל.

אני מנסה להתעורר מהסיוט אבל הנסיונות אינם עולים בהצלחה.

זהו, כנראה שזה איננו עוד סיוט.

אולי זו מציאות מדומה?

אני אוחז בראשי כדי להסיר את קסדת המציאות המדומה.

אין שום קסדה.

אז מה זה?

כנראה שזה… אמיתי?

מעלי קולות של שבר, תחנונים, ירי בלתי פוסק.

קולות של מסוקים, מטוסי קרב.

הניסיון להסב את ראשי כלפי מעלה גורם לי לכאבים עזים.

לפתע אני רואה את הטילים החוצים את השמים

איך הגעתי לכאן?

אינני מצליח להיזכר בדבר.

ואז אני משחזר לאטי פרטים על עצמי ועל מקומי כדי לוודא שלא איבדתי את הזיכרון…

שמי הוא יואב

אני בן ארבעים ושלוש.

אני אזרח ישראלי.

אני נשוי ויש לי שתי בנות ו…בן.

אני יהודי.

אני גר בבְּאֵרִי…

ואז אני נזכר במשהו ממקור הכאב הזה, המהול בעצב.

במשהו.

וזה נוחת עלי כמו סלע ענק מהשמים.

כן, בהבזק חד וכואב, אני נזכר לפתע, נזכר…בהסתערותם של מאות המחבלים על הקיבוץ, על הבתים, על הבית הפרטי שלי ושל משפחתי. בוהק המכוניות הלבנות והאופנועים להמוניהם העמוסים במחבלים על נשקיהם, הדוהרים ללא מעצור וחוצים את שבילי הקיבוץ לאורך ולרוחב וזורעים הרג והרס, צורב את מוחי.

המחבלים פורצים אל הבית הפרטי שלי ושל משפחתי, שניות לפני שנמלטתי ממנו.

הבית שבו הייתי לבדי, כשאשתי וילדיי ביקרו בבית אחותי בקצה הקיבוץ, רחוק מהבית הפרטי שלי, שלנו.

עוד הספקתי לראות איך שורפים אותו.

לרגע אני מצטער שהכרחתי את עצמי לזכור.

הדבר הראשון שאני מנסה לעשות לפני שאני יוצא מקפל הקרקע הוא להתקשר לנורית אשתי.

אין תשובה.

אני מנסה להתקשר לאחותי נילי, לבעלה אבי.

אין תשובה, לא מנילי ולא מאבי.

"נילי, אבי, איפה אתם. למה אתם לא עונים?", אני צועק במחשבתי. אינני מעז לצעוק זאת בקול.

גם מאלי אחי אין כל תשובה.

איפה אתה אלי, איפה אתה אלי אחי. איפה?

אני רוצה לצרוח אבל מתאפק.

הסוללה על 19 אחוז.

…

אני יוצא מקפל הקרקע. כל גופי כואב.

בתים עולים באש מסביבי ומחבלים יורים לכל עבר.

ב. אני רץ

…אני רץ, רץ ורץ. ללא הרף. קפל הקרקע מאחוריי.

לאן? לאן אני דוהר? לאן מועדות פני?

לאן?

הבלבול אופף אותי במלקחיים של אופל. אני טובל בתוכו כמו בתוך ענן כבד, ענן כאוטי. האם מישהו עירבל לי את המוח ואת התודעה ויצר בין נוירוני המוח שלי חיבורים לא קשורים, לא הגיוניים, אסוניים, קשרים שאינם ניתנים להתרה?

האם זה אמיתי או שאולי אני במצב פסיכוטי כלשהו?

שמש אוקטובר בוערת משמאלי, ירי מנשק אוטומטי מימיני, מאחורי ומצדדי, המוני טילים חותכים את השמים שמעלי.

אני שומע פגיעות של אר. פי. ג'י.

והתפוצצויות של רימונים.

זעקות מלפני ומאחוריי.

מקפיאות לי את הגוף…

ואת הנשמה.

תיכף הן יקפיאו גם את הדם הזורם בעורקיי ובורידיי. הדם יקפא ולא אוכל עוד לרוץ.

או שאפגע מהירי הבלתי פוסק ואצנח אל האדמה היבשה.

אבל למרבית הפליאה אני ממשיך…

בינתיים.

לפתע, ללא סיבה ברורה, עוברת בי אסוציאציית ילדות ממשחק נשכח: "אין מלפני, אין מאחורי, אין מצדדיי, אני הולך לחפש". איך זה קשור? לא יודע, אבל יש המון מלפני, יש המון מאחוריי, יש המון מצדדיי וגם… מעליי – מטוסים, טילים.

יש המון מלפני ומאחוריי – יריות, פיצוצים, זעקות אימים.

ובתוך כל זה אני שומע קרקורים של עורבים. מה עושים כאן עורבים? אני מצליח לזהות אחד מהם חולף לידי במהירות, כמעט פוגע בי. עורב אחר נוחת  לידי וצופה בי ללא פחד, כאילו אומר לי: "אני לא שם עליך".

מה אני עושה עכשיו? לאן אני…?

כן, אני יודע לאן מועדות פני, כן, יודע, יודע. אני רק מקווה שהם עוד שם.

בעצם למי אני מתכוון?

אה, כן. כמעט שכחתי מי.

מי?

"כן, אשתי נורית, שתי בנותיי, גפן ושקמה, ובני, אבנר", מבליחה בי המחשבה, כאילו רק עכשיו גיליתי שהם קיימים, כאילו רק עכשיו גיליתי את מטרת ריצתי,

כאילו הריצה קדמה למחשבה.

כאילו המעשה קדם למחשבה, לכוונה.

או כאילו הגוף שלי כבר יודע מעצמו לאן הוא צריך לדהור.

אני רץ ובוכה, רץ ובוכה…

וצמא בלי גבול,

אבל למי יש עכשיו את הפריווילגיה לשתות עכשיו או בכלל להשקיע מאמץ במחשבה על הצמא, למי בכלל יש רשות לעשות זאת.

אני רק רוצה להציל אותם,

להציל אותם אם עדיין …אפשר?

האם הם עדיין שם…?

בחיים?

בעיני רוחי מופיעים לפתע הבזקים של נורית, הבזקים שלה מלטפת בעדינות את זרועי כשאנחנו יושבים ביחד מול הטלוויזיה או בשולחן האוכל עם או בלי הילדים. הבזקים של אושר תוקפים אותי למראה פניהם הזוהרים של שלושת ילדי. הצבע הבלונדי הרך של שיער בתי גפן ממלא אותי באושר פתאומי, ודבריה הביקורתיים לעתים של בתי שקמה אהובים עליי פתאום ולא עוקצים אותי כמו שקורה בדרך כלל. ובתוך כל זה מבזיק מראהו התמים של אבנר בני שתמיד מביט סביבתו בעונג גדול, בהנאה צרופה, כאילו קיבל כרטיס לגן עדן.

אני מציץ בטלפון הנייד שלי. מחוון הסוללה מורה על 18 אחוזים.

שוב אני שומע את הקרקורים המכוערים האלה.

עורבים.

וכשאני עוצר לרגע כדי להתאושש מעט וצופה הצידה אני רואה עורב מנקר…

כשאני ממקד את ראייתי אני רואה במה הוא …מנקר.

בבשרו של אדם

מת.

כשאני מצליח להתגבר מעט על הזוועה שחודרת אל עומק עצמותיי אני מבחין באיש כיתת הכוננות ההרוג של הקיבוץ.

רק אתמול שוחחתי אתו.

ג. ראשים ועורבים

השמש שקעה וכבר מתחיל להחשיך. היריות שככו אבל המחבלים עדיין מסתובבים בשטח. אני רואה אותם. אני עושה את דרכי בזהירות כדי לא להתגלות.

באור הדמדומים אני מחפש את בית אחותי.

ואז…

אני רואה בית בוער.

אני מצביע עליו ביד רועדת.

זה בית אחותי, המקום בו שוהים אשתי וילדיי.

אני מנסה להתקשר שוב לנורית אשתי.

הסוללה עומדת על 9 אחוז.

מישהו עונה לי

התרגשות אוחזת בי

הקול נשמע מקוטע ואז נפסק לחלוטין.

הטלפון מתנתק.

עכשיו מתקשרים אלי.

זה הטלפון של נורית. לבי הולם בפראות.

עכשיו הקול נשמע ברור. סוף סוף.

זה קול של גבר,

קול גס ומחוספס.

הוא מדבר בערבית. אינני מבין דבר חוץ מ"אללה הוא אכבר".

צמרמורת מרעידה אותי.

"ווֵן מַרַאתִי ווַאַוולַאדִי (איפה אשתי וילדי?)", אני משתמש בערבית הדלה שאני יודע.

צחוק מתגלגל ופרוע נשמע מצדו השני של הקו.

מפלים של צמרמורת פחד שוטפים את גופי לפני שאני מנתק.

… האם בכל זאת יש אפשרות שהם עדיין בחיים?

אני מתקרב בזהירות לבית העולה בלהבות.

בצידי אחד מהשבילים היפים של הקיבוץ אני רואה משהו…עגול, עגלגל.

מה זה?

…

האם ייתכן שזה ראש של אדם?

ויש עוד אחד, ממש לידו.

ראייתי מסתחררת והדם אוזל מגופי.

ושוב העורבים. הפעם הם צוללים לעבר הראשים ומנקרים בהם ללא רחם,

מנקרים ללא רחם.

אני מסב את ראשי הצידה.

מחוון הסוללה מורה על 5 אחוז.

במילא לא אזדקק עוד לטלפון. אני מטמין אותו בכיס האחורי של המכנסיים.

ד. על הגבעה

השמש שקעה. צבע השמיים הופך בהדרגה לכחול כהה, האור נסחט מהם ומשאיר רק עקבות מדולדלים של זוהר.

דממה רובצת על האדמה, דממה רוויה בריח של שריפות ושל אבק שריפה,

דממה לא שקטה.

קולות הירי נדמו וגם הצעקות והזעקות אינם עוד.

אבל הם כבר חדרו עמוק עמוק אל תוך מוחי. הם היכו בו שורשים.

הם ישכנו בו לעד.

אני צופה על סביבותיי.

על הגבעה שמולי אני רואה מספר דמויות תחת השמים המחשיכים. קשה לעמוד על טיבן.

האם אלה מחבלים?

הידיים החשופות, בחולצות קצרות, הידיים הריקות מנשק, העידו שלא.

האם יכול להיות שאלה הם חברי הקיבוץ שלי, חברי בארי?

אולי.

אני מסתכן ומתקרב בזהירות, בחסות הסביבה המחשיכה והולכת. אל מול עיניי נשקפים אחרוני אורות הדמדומים.

אני יודע היטב שאם טעות בידי, אני עלול לשלם על כך בחיי,

לא פחות.

על רקע האופק שאורו הולך ואוזל אני רואה פנים. כן, אלה הם הפנים של…נורית, גפן, שקמה, ואבנר.

אני רועד, אינני יודע אם מצינת הסביבה המחשיכה או מעוצמת ההתרגשות.

אני מתקרב עוד.

לרגע מפחיד אחד הם נראו לי כראשים מנותקים מהגוף… מנותקים,

ממש כמו אלה שראיתי קודם בצד הדרך, בצדו של אחד משבילי הקיבוץ.

צמרמורת מרעידה את גופי.

אני קופא.

ואז מתנפלים עלי כולם בחיבוקים ונשיקות.

אני לא זז ממקומי.

"מה קרה?", שואלת נורית, בוהה בי במבט דואג.

אני עומד על מקומי, עדיין קפוא.

"שום דבר", אני מניד את ראשי מצד לצד.

ואז אני מבחין לפתע בהיעדרה של נילי אחותי… ושל בעלה אבי.

"איפה נילי ואבי?", אני שואל.

נורית פורצת בבכי פתאומי שהולך ומתעצם.

כאילו המתינו לבכייה, מתפרצים השאר בבכי משלהם, אחד אחרי השני, כאילו מהדהדים לפי התור את בכיה של נורית.

נורית מצביעה ביד רועדת לכיוון הגבול עם עזה.

"חטפו אותם", היא אומרת וקולה מתעוות.

אנחנו אוחזים ידיים בדממה ויורדים לאיטנו במורד הגבעה אל עבר בתי הקיבוץ העולים באש.

אפלה נופלת על הקיבוץ ועל בתיו הבוערים.

הלילה שקט

שקט מדי.