אבל אני תמיד נשארת אני

קרן זוהר מסקרת את פסטיבל הקולנוע בירושלים, וממליצה על הקומדיה "התחת הזקן שלי".

המערכת

זוהי שנתו ה-40 של פסטיבל הקולנוע ירושלים, וניכר המתח באוויר בשנה זו. הסרטים ממשיכים להיות מצוינים, והפסטיבל מקצועי ומזמן, אך כבר בגשר המחבר בין הירידה מגן הפעמונים אל הסינמטק נתקלים, לצד הפוסטר הענק המבשר על הפסטיבל, בפוסטר ענק עם תמונות החטופים קית' סיגל ועמרי מירן, שמזכיר לנו שאנחנו לא אותם האנשים שהיינו, והזמנים הם זמנים שונים.

בצד השני של הגשר, מתחת לדגלי הפסטיבל המסורתיים, מביטות בנו חמשת התצפיתניות החטופות: נעמה לוי, לירי אלבג, קרינה ארייב, דניאלה גלבוע, ואגם ברגר. ממול, מוצבת תבנית גדולה של הסרט הצהוב, במדרגות המובילות מטה, אל הסינמטק.

איזכור החטופים מכה בנו, ומציב מראה קשוחה וחשובה בכניסה אל מעוז האסקפיזם – הקולנוע. מהמציאות הזו אי אפשר, ואסור (!!!) לברוח. הפסטיבל הוא פסטיבל בינלאומי, ומעט התיירים הנמצאים בו בשל המלחמה, מביטים בסקרנות בפנים שכולנו אוהבים ומתגעגעים אליהם, ומבינים שיש פה אנשים אמיתיים ולא רק פלקטים מהחדשות. כולי תקווה שכל החטופים ישובו במהרה למשפחותיהם.

האיכות בפסטיבל, כתמיד, אינה מאכזבת. מאחר ועל יתר הסרטים עוד יזדמן לי לכתוב לכשיצאו להקרנה מסחרית בארץ, בחרתי לכתוב על הסרט "התחת הזקן שלי" שכרגע אין לו צפי להקרנה מסחרית בארץ, ולכן תהיה לכם הקוראים הזדמנות לצפות בסרט הזה שוב במסגרת פסטיבל הקולנוע בירושלים בשבת, יום נעילת הפסטיבל. הסרט השתתף בפסטיבל סאנדנס, ובין רשימת המפיקים המרשימה תמצאו את השחקנית מרגו רובי (בחיי, הבחורה הזאת יודעת לזהות משהו טוב כשהיא רואה אותו!)

"התחת הזקן שלי" הוא סרט הביכורים המשובח של מייגן פארק (שכתבה וביימה). הסרט הוא קומדיה העוסקת באליוט בת ה-18 (מייסי סטלה), לסבית תוססת שאוהבת להשיט ספינות, הנמצאת בשיא פריחת נעוריה. אליוט היא בת למשפחת מגדלי חמוציות מחווה קטנה בקנדה שלא ממש סופרת את בני משפחתה, ומעדיפה לסנן אותם לטובת עיסוק נהנתני שכולל בילוי עם חברותיה, בחורות יפות ונחשקות, ופטריות הזיה.

רגע לפני שהיא עוזבת את הבית ונוסעת ללמוד בטורונטו, העיר הגדולה, היא עורכת קמפינג בלב יער עם חברותיה, והן מחליטות לקחת פטריית הזיה. במהלך הטריפ מגיעה אליה מהעתיד בת דמותה בת ה-39 (אוברי פלאזה), ובתקווה לגונן עליה(ן) ממכאובי לב שצפויים לה(ן) היא מזהירה אותה להתרחק מבחור בשם צ'אד!

אליוט הצעירה, שלא מכירה שום צ'אד, מנסה לחלץ מעצמה הבוגרת פרטים אודות אותו צ'אד: מי הוא? מה הוא עשה? למה היא צריכה להתרחק ממנו? אך אליוט הבוגרת לא מוכנה לתת הסברים, ורק מתעקשת: תתרחקי מצ'אד!

בזמן שאליוט הצעירה נרדמת, אליוט הבוגרת שומרת בטלפון הנייד של אליוט הצעירה את מס' הטלפון העתידי שלה, בתקווה שהן יצליחו לתקשר למרות פער התקופות, ואיכשהו זה עובד! אליוט הצעירה מגלה את המספר של אליוט הבוגרת במכשירה, ומתחילה לתקשר איתה. כשאליוט הצעירה פוגשת בפתאומיות ובסמוך למפגש עם גרסתה הבוגרת את אותו צ'אד (פרסי היינס ווייט), הוא מתגלה כבחור יפה, מנומס, ושובה לב, מה שמקשה על אליוט הצעירה להתרחק ממנו, והיא באמת מנסה…

למעשה, צ'אד כל כך מקסים, שאליוט מתחילה להתחבט: האם היא ביסקסואלית? אולי פאנקסקסואלית? מה צ'אד הזה מעולל לה, לכל הרוחות? אליוט הצעירה מתוסכלת! היא מתקשרת עם בת דמותה הבוגרת בהודעות ובשיחות טלפון, ומנסה שוב ושוב לדחוק בה שתיתן לה קצה חוט, מה כל כך נורא בצ'אד? למרות שאליוט הבוגרת לא מוכנה לנדב מידע, היא מסבה את דעתה של אליוט הצעירה ליחסיה עם בני משפחתה, ואליוט הצעירה לאט לאט מחזקת את הקשר עם אמה ועם אחיה, והקשרים האלו מלמדים אותה דבר או שניים על עצמה.

הסרט הוא קומדיה שנונה וקיצבית על נעורים, אהבה, משפחה, ומסע התבגרות. הוא לגמרי Feel good movie, אך הוא אינו חוטא בשטחיות, אלא מוצא דרך אינטיליגנטית להעביר מסרים עמוקים באמצעות הומור, וכל זאת מבלי להכביד על הצופה או לגרום לו להרגיש שמטיפים לו.

בדומה ל"בחזרה לעתיד" או אפילו ל"דלתות מסתובבות" יש כאן את אלמנט המשחק בין חייו של אדם על ציר הזמן הנע בין עבר לעתיד, וניסיון להבין "מה היה קורה אם" – אם אליוט לא הייתה מתאהבת בצ'אד. אך בניגוד לסרטים האייקונים הללו, אין כאן מחוות גרנדיוזיות כמו ב"בחזרה לעתיד" או מבנה צורני הנע בין האפשרויות של העבר וההווה זו מול זו כמו ב"דלתות מסתובבות". ב"התחת הזקן שלי" האבחנות מוגשות בצורה פשוטה ומדויקת, מקורית ומרעננת, שפשוט חודרת אל הלב.

"התחת הזקן שלי", 27.4.24, 17:45, אולם 1, סינמטק ירושלים.

צפו בטריילר לסרט