אסתי הלפרין – מיימון קוראת ב-“מקום” של דליה-רות הלפרין, וב-“בין לבין” של אל-עד כהן קינגסברג, שני ספרים מאויירים חדשים לבני הנוער על חייהם. בשני הספרים המפגש עם האחר נעשה דרך “תרגום” מהשפה הפנימית, לא דווקא לשפה מדוברת “סטנדרטית”.

נזכיר כאן שאתמול פירסמנו ביקורת על ספר פנטזיה שבעולם שלו התרגום תופס מקום מרכזי, והוא מקור גם לעוצמה וגם לבעיות.

המערכת

כריכת ״בין לבין״ של אל-עד כהן קניגסברג
כריכת ״בין לבין״ של אל-עד כהן קניגסברג

הבחירה לכתוב על מקום (בעריכת יפעת דרורי, הוצאה עצמית, תשפ”ד 2023), ספר אומן לילדים שכתבה ואיירה דליה-רות הלפרין, ועל “בין לבין”, רומן גרפי לנוער שכתב ואייר אלעד כהן קינגסברג, זה לצד זה, נובעת הן מהתכנים הדומים, והן מכך שאמנות האיור שבהם הינה חלק בלתי נפרד מהיצירה השלמה ומאמירתה. שני הספרים מתארים את המכשולים ואת ההצלחות שחווים ילדים ובני נוער במציאת השפה בה יוכלו לבטא ולהבין את עצמם, ולתקשר עם העולם החברתי סביבם באופן שמייצר קרבה ושותפות. בשניהם עוברים הגיבורים מסע פנימי וחיצוני בו בחיפוש אחר שפה או שפות בהן יוכלו למצוא ולהמציא את עצמם.

כריכת ״מקום״ של דליה רות הלפרין
כריכת ״מקום״ של דליה רות הלפרין

“מקום”, ספר האומן שכתבה ואיירה דליה-רות הלפרין, הוא ספר ילדים המספר את סיפורה של ילדה שמנסה להשתלב בחברה הישראלית כתושבת חוזרת בירושלים. הילדה, ששפתה, בגדיה, ומנהגיה, שונים מאלה של בנות גילה הישראליות הוותיקות, מתקשה להשתלב חברתית וסובלת מלעג ומנידוי. סבתה, דמות תומכת ורגישה שמלווה אותה, מעניקה לה מקום מפלט מהזירה החברתית הקשה, מספקת עבורה הזנה קונקרטית ורגשית, ומעניקה לה מרחב בטוח בו היא יכולה לחוש רצויה ומוערכת כפי שהיא. המקום בו הילדה חשה בטוחה דיה להרגיש, לדמיין, ולחשוב, הוא כיסא עתיק בבית סבתה. הכיסא העתיק הזה מלווה את תהליך התפתחותה של הגיבורה, ומייצג את המקום הבטוח המופנם אצלה כחלק מתהליך עיבוד החוויות החברתיות הפוקדות אותה.

כולנו זקוקים למקום, למרחב פנימי. מקום שבו נעבד ונעכל קושי וכאב, מקום בו נתמלא בכוחות מחודשים, מקום להסתתר בו מפני הקושי שבחוץ, מקום לצאת ממנו ולהתגלות במלא יפעתנו בפני העולם. כפי שהיטיב לנסח זאת הפסיכואנליטיקאי ד. ו. ויניקוט: ” זהו אושר להיות חבוי אך אסון לא להימצא”. מהו המקום הזה, המתקיים בתווך שבין הפנים לחוץ? כיצד אפשר לזהות אותו בזמנים קשים? הילדה ב”מקום” משתמשת בכיסא העתיק בבית סבתה: “הכיסא היה המקום שבו תמיד נרגעה. היא הרגישה עטופה בו… זו היתה פינה של שקט שבה היא היתה המלכה. פה יכלה לנשום ולהרגיש איך השקט מתפשט בתוכה.” (עמ’ 5).

דליה הלפרין. בלוג הספרנים. הספריה הלאומית

ואילו אבי-אל, גיבור הספר “בין לבין”, מוצא את המקום הזה דרך הוצאת מכשיר השמיעה מאזניו: “כשאני עם מכשירי השמיעה אני מרגיש רק בלגן. מכשיר שמיעה הוא לא כמו משקפיים, כי כשמרכיבים משקפיים מיד רואים ברור. כשמרכיבים מכשירי שמיעה לא באמת שומעים ברור מיד. צריך ממש ללמוד ולהתאמן להבין מה שומעים. ואני לא מצליח בזה. ופשוט רק מרגיש קולות מעצבנים שאין לי מושג מהם. כשאני מוציא אותם אני מרגיש טבעי, בשקט שלי” (עמ’ 18-19).

כריכת ״בין לבין״ של אל-עד כהן קניגסברג

“בין לבין” (מטר, בני ברק, תשפ”ד 2023), הרומן הגרפי שכתב ואייר אל-עד קינגברג כהן, מתאר את מסע ההתבגרות של אבי-אל, נער המתמודד עם חירשות במשפחה וסביבה לימודית חברתית שומעת. הוא מתמודד עם בריונות והדרה חברתית, ועם חוויית החריגות והנחיתות המלווה אותו לאורך חייו. במהלך המסע נע אבי-אל בין הנסיגה פנימה אל תוך עצמו, לבין ניסיונות ליצור קשר ולייצר קרבה עם סביבתו. אבי-אל מודע מאוד לחריגותו, הוא עוסק בה ובהשלכותיה עליו ועל סביבתו הקרובה, מתאבל עליה, ולצד זאת לומד לחיות עמה בשלום.

שני הספרים מתארים קושי בהשתלבות חברתית עקב מאפיין של חריגות כלשהי, את הבדידות והעלבון שנלווים לחוויה זו, את השקט כמרחב פנימי, ואת הדמיון כנחמה. השקט של השפה המקובלת הדבורה מתחלף בשפות אחרות: שפת הסימנים; שפת החושים – המגע, הטעם, התנועה במרחב, הראיה; ושפת הציור והאמנות. שני הסופרים-יוצרים, שפנו לתחום האמנות בחייהם הבוגרים, ובחרו לכתוב וגם לאייר את ספרם, אומרים בבחירה זו דבר מה על היכולת הרחבה של האדם לתקשר, ומציעים ביצירותיהם אלטרנטיבה לשיח המדובר, לשפת החברה, שפת הכיתה. במובן מסוים ניתן לומר ששני הספרים עוסקים בשאלת המשמעות והשימוש הפנימי והחיצוני בשפה. כל אחד מהם בוחן מהי שפה, על מגבלותיה ועל יתרונותיה מתוך נקודת מבטו הייחודית של גיבור הסיפור.

אל-עד קניגסברג כהן. אתר “העוקץ”

ב”מקום”, לצד פערי התקשורת שבין הילדה לחברותיה לכיתה, מתקיים שיח אחר בינה לבין סבתה, המיוצג גם דרך השפה השונה (לדינו), והאוכל השונה. המפגש בין שתי השפות שמובאות בספר, העברית והלדינו, השפה הפנימית והשפה החיצונית, מייצג פער שלעיתים הופך לסתירה, לקונפליקט, ולעיתים אף למלחמה. כשהגיבורה מצליחה ליצור שפה פנימית מחזקת המאפשרת מרחב למחשבה, היא מצליחה לתקשר באופן אחר גם עם חברותיה לכיתה.

ב”בין לבין” מתואר הקושי של אבי-אל לקרוא שפתיים במצבים שונים, הקושי להשתלב בשיחות, והקושי של הסובבים אותו להבין את דבריו עקב דיבורו הלקוי. כשהוא לומד את שפת הסימנים, מתכתב עם בת כיתתו, ומביע את עצמו דרך ציור קומיקס, הוא מצליח ליצור קשרים חברתיים חדשים ולמצוא את מקומו בעולם. בשני הספרים המפגש עם האחר נעשה דרך מלאכת התרגום. תרגום החוויה הפנימית של הגיבור כך שיוכל להיות מובן לאחרים, תרגום התנהגותו של האחר באופן שהגיבור יוכל להבין את מניעיו.

בשני הספרים, השפה העברית המדוברת בזירה החברתית מייצרת בלבול, אי הבנה, ומהווה חיץ בין החוויה הפנימית של הגיבור לבין זו של האחרים בסביבה. לעומתה, שפות אחרות – כתובות, מסומנות, וחושיות – מאפשרות אלטרנטיבה לתקשורת פנימית וחיצונית. ריבוי השפות הוא האופן שבו הנפש מתמודדת עם כאב, מגבלה, ואתגר. ככל שהשפות רבות ועשירות יותר, כך אפשר יותר לשאת את הכאב הנלווה להתבגרות ולהשתלבות בחיים.

המלאכה המרפאת הן את הנפש והן את היחסים הבין אישיים היא מלאכת התרגום. זוהי מלאכת המרה וטבעה שהיא כופה על עצמה יצירתיות, כיוון שנאמנות מלאה למקור לעולם אינה אפשרית. מתוך הכרה זו אפשר להבין את הבחירה ברומן גרפי ובספר אמן כדי לבטא את האפשרויות הגלומות בתרגום משפה אחת לאחרת. בחירה זו גם מבארת את דבריה של מרג’ורי אגוסין: “תרגום הוא דרך אחרת לאהוב, להישאב אל חריצי המילים, לאחוז בהן בידיים כמי שאוחז בחיי הנולד”.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

16 + שמונה =