עופר חן מנתח שיר של פרופסור שלום רצבי העוסק במשמעויות של האלהת האדם.
המערכת
שלום רצבי הוא משורר בעל קול ייחודי בשירה המודרנית, שנובע בראש ובראשונה מתולדות חייו שזימנו לו את האפשרות לשאוב מלוא חופניים הן ממורשת התרבות החילונית והמערבית, והן מאוצר התרבות הדתית, שבשניהם הוא בן בית.
מאז פרסום ספרו הראשון, "פחד ואת" (1975), ועד היום, פירסם רצבי שירים רבים, שבהם נמצא התייחסות לשאלות של אמונה בעולם ספקני, של החיפוש האנושי אחר האלוהים, של מהות הקיום האנושי, ושל המשמעות הנגזרת מהכרת האדם בהיותו בן תמותה.
ייחודיות שירתו של שלום רצבי באה לביטוי בשני היבטים מרכזיים.
האחד, שעליו הצביעו רבים מחוקרי שירתו ומאוהביה, הם השפה והלשון. הבקיא בלשון המקורות יזהה שימוש בביטויים ומונחים ממגוון מקורות: המקרא; המשנה; התלמוד; הספרות החסידית; לשון הקבלה; מדרשי ההלכה והאגדה. אולם, כמי ששבילי הספרות התורנית נהירים לו כשבילי ירושלים, אין רצבי שואל את המונחים לצרכים אסתטיים, ואין אלו משמשים לו כפרפראות לנוי, אלא הוא מנהל שיח באמצעותם – במרבית המקרים הוא יוצר היפוך פרשני, ויוצק משמעות חדשה, קיומית, ספקנית, ולעתים אף אירונית, לרעיונות ולמונחים מורשתיים.
ההיבט האחר נמצא, כאמור, בשיח האמוני והקיומי הבולט בשירתו בכלל, ובשירתו המאוחרת בפרט. כבן תורה לשעבר תר רצבי אחר האלוהים, שואל למשמעותו ולעצם קיומו. השיח שמתנהל לאורך יצירתו הוא במידה רבה סביב מקומו ומשמעותו של אלוהים בחיי היחיד, ולעתים אף בחיי העם והחברה. מכאן עולה השאלה האם מדובר בשירה יהודית בהכרח, שייחודה בלשונה, או שמא עיקרה דווקא באדם כשלעצמו. במאמין הספקן והתוהה למשמעות קיומו כאדם בעולם שהתרוקן מהוודאות האלוהית הקמאית, שהייתה כה ברורה והשרתה ביטחון בחברה המסורתית בעבר הלא רחוק. כדרכה הדיאלקטית של שירת רצבי דומני כי המענה לכך כפול. בדומה לגרשם שלום לפניו סבור רצבי כי בעולם שלא נמצא בו הגדרה אובייקטיבית, מוסכמת וחלוטה, למשמעות היהדות, הרי שכל יצירה המתייחסת ליהדות וליהודים – יהודית היא. אולם, באותה נשימה, נוכל לומר כי עצם מרכזיותן של השאלות הקיומיות של הפרט הבודד, המאמין, הספקן, המכיר בזמניות החיים האנושיים וחי בתודעת היותו בן תמותה, מפקיעות את שירתו של שלום רצבי מעל המסגרת הלאומית הקונקרטית ומעלות אותה לגבהים אוניברסליים.
ביטוי קונקרטי לייחודיות הלשונית ולהיפוך המשמעות של מונחים מורשתיים בשירת רצבי, בצד התייחסות למעמדו של האל בחיי הפרט והחברה, נמצא בשירו המאוחר: "וזעקת יום וזעקת לילה" (שפורסם בעיתון "הארץ",מוסף תרבות וספרות, 11.4.2023).
וזעקת יום וזעקת לילה
מֵאֵין אֱלֹהִים
קַח יִרְאַת אֱלֹהִים
וְיָצַקְתָּ עַל רֹאשׁ הָאָדָם
בְּשַׁגַּם הוּא בָּשָׂר
וָדָם; וְזָעַקְתָּ יוֹם
וְזָעַקְתָּ לַיְלָה
לְאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם; וְהִתְפַּלַּלְתָּ
עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה; וְהָלַכְתָּ
שְׁבִי אַחֲרֵי הָעֵינַיִם הַזּוֹנוֹת אַחֲרֵי אֵין אָדָם וְגַם
אֵין אֱלֹהִים וְהָיִיתָ גַּל עֵד, מִזְבֵּחַ
אֲבָנִים שׁוֹתְקוֹת בְּלֶכְתְּךָ
עַל דִּמְעָתְךָ
חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ מַנִּיחַ
אֶת לְהַב הַמַּאֲכֶלֶת
בְּתְמוּנוֹת תְּמוֹל שִׁלְשׁוֹם וְקוֹל
אֵין אָדָם גַּם אֵין אֱלֹהִים מֵהַלֵּךְ
בִּרְחוֹבוֹת בּוֹאֲכָה גֵּיא בֶּן הִנֹּם.
בשירו זה עוסק המשורר במשמעות הנגזרת מהאלהת האדם ומהענקת קדושה ליסוד הארצי, ובתוצאותיה החברתיות והלאומיות.
המשורר פותח בהאלהת האדם: "קח יראת אלוהים ויצקת על ראש אדם". אך האדם, מדגיש המשורר, ורומז לדברי האל עצמו (בראשית ו', פסוק ג'), איננו אלא בשר ודם: "בשגם הוא בשר". התייחסות לאדם כאל אלוה הכרח שתעורר זעקה חברתית "זעקת יום וזעקת לילה", שתקיף את הארץ כולה "לארבע רוחות השמים".
בצד הסכנות מהאלהת האדם, רומז המשורר להשלכות הנגזרות מהענקת קדושה ליסוד ארצי, הנרמזת בביטוי "והתפללת על הארץ הטובה". הביקורת של המשורר כלפי יצר הכיבוש וההתפשטות משתמעת מתוך ניגוד: החוק המקראי אוסר הליכה על פי היצר – "לא תתורו אחרי לבבכם, ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם" (במדבר ט"ו, פסוק ל"ט) – אבל בשיר מצטייר האדם דווקא כמי שנכנע ליצרו ולמראה עיניו, ומקדש את הקרקע ואת האדם "והלכת שבי אחרי העיניים הזונות ואחרי אין אדם".
התוצאות הלאומיות מהשקפה זו נרמזות בחתימת השיר: "והיית גל עד, מזבח אבנים שותקות בלכתך / על דמעתך / חרש חרש מניח / את להב המאכלת […] אין אדם גם אין אלהים מהלך / ברחובות בואכה גיא בן הינום". כלומר, סוף חברה המעלה אדם למעלת אל או מקדשת קרקע שתחריב עצמה ותיהפך ל"גל עד, למזבח אבנים שותקות". הדרך לחורבן, רומז המשורר, תעשה מתוך מאבק פנימי, כאשר הביטוי "להב המאכלת" רומז לעקדת יצחק ולהקרבת הבנים (בראשית כ"ב, פסוק י'). אולם, אם בעקדת יצחק נמנעת הקרבת הבן, הרי שדין חברה שנוהגת כך שאכן תקריב את בניה, רמז ברור לכך נמצא בביטוי "גיא בן הינום", שהיה מקום הנהוג להקרבת בנים למולך.
צפו בשלום רצבי מסביר על השירה שלו ומקריא שיר שלו:
