אייל חיות-מן סוקר ספר רב מכר באנגלית שמוערך כיצירת מופת של פנטזיה והיסטוריה חלופית, אבל בו זמנית האם אפשר לראות אותו כאמצעי מתוחכם להסתה פוליטית?

המערכת

כריכת Babel של R.F. Kuang

סקירה של Babel, Or the Necessity of Violence: An Arcane History of the Oxford Translators’ Revolution / R. F. Kuang (יצא בשנת 2022 בהוצאת Harper Voyager)

השנה היא 1830. רובין סוויפט גדל בעיר קאנטון שבסין, אבל כשאמו מתה ממגפה הוא נאסף בידי ריצ’ארד לובל, פרופסור המתמחה בשפות אסייתיות במחלקה היוקרתית לתרגום באוקספורד. לובל מציע לרובין עסקה: הוא יאומץ על ידי לובל, יזכה לחיים בלונדון ולחינוך הטוב ביותר שכסף יכול לקנות, ובתמורה יציית ללובל בכל דבר, ויקדיש את עצמו לעבודה כמתרגם. סוויפט הילד והנער מתגורר בביתו של לובל במשך כמה שנים – במהלכן נעשה ברור למדי שהפרופסור הנכבד הוא למעשה אביו הביולוגי – ומקדיש את עצמו באופן בלעדי ללימודיו, תחת החשש מאלימות ומגירוש חזרה למקום שממנו בא. לאחר מכן, הוא מתחיל את לימודיו בפקולטה לתרגום באוקספורד, שזוכה לכינוי Babel. שם לראשונה יש לו חברים בני גילו: ראמי, נער מוסלמי ממוצא הודי; ויקטואר, נערה אפריקאית מהאיטי; ולאטי, בתו הלבנה של אדמירל בריטי.

תחילה הלימודים מאירים לו פנים – תרגום, כך מתברר, הוא לא רק כישור אקדמי חשוב, ולא רק הבסיס ליכולתה של האימפריה הבריטית לנהל את הקולוניות שלה. בראש ובראשונה, הוא הבסיס למערכת הקסם שעליה נשענת האימפריה. בכל תרגום, רובד כלשהו של משמעות הולך לאיבוד, ואת המשמעות הזו ניתן לאגור במטילי כסף, ולהשתמש בה כדי לחולל השפעות בעולם. כדי שמטילי הכסף יעבדו, הם חייבים להיות מופעלים בידי אנשים ששולטים באופן מלא בשתי השפות שמהן ואליהן נעשה התרגום. כך, מתרגמים הם למעשה סוג של מכשפים, וכלכלת האימפריה ועוצמתה נשענות דווקא על מתרגמים זרים, ששולטים על בוריין בשפות כמו הינדי, מנדרינית, או קריאולית.

אבל עד מהרה, רובין מתחיל לחוש בקונפליקט ביחס לתפקיד שהוא ממלא. לצד הבטחות הקידמה והאחדות הכלל-אנושית, הוא נחשף לצדדיה הברוטאליים, הנצלניים, הגזעניים, והמפלים של האימפריה. הוא מוצא את עצמו משתף פעולה – אף שרק בחצי לב – עם אגודה סודית של מתרגמים שמבקשת להפיל אותה. כשרובין וחבריו נשלחים שוב לסין, והם עדים לניסיון של תאגידים פרטיים ושל ממשלה מושחתת לצאת למלחמה כדי לכפות על הסינים את השימוש באופיום, הם נאלצים לקבל החלטות קשות שישפיעו באופן בלתי הפיך על עתידם – ואולי על עתידה של האימפריה כולה.

“בבל” הוא ספרה הרביעי של רבקה קוואנג, סופרת אמריקאית ממוצא סיני, דוקטורנטית לשפה וספרות של המזרח הרחוק, שבגיל 28 כבר הספיקה להפוך לאחד מהקולות הבולטים בז’אנר הפנטזיה העכשווי. ספר הביכורים שלה, שהתרחב לטרילוגיה, The Poppy War, התרחש בעולם פנטזיה שמבוסס על סין הקיסרית בראשית המאה ה-20. עם זאת, “בבל” הוא ספר שסיימתי בתחושה עמוקה של אמביוולנטיות, שאותה אנסה כמיטב יכולתי לשקף בסקירה הזו.

אתחיל בצדדים הטובים, ויש רבים כאלה: מערכת הקסם שקוואנג בנתה כאן היא אחת מהמקוריות והחכמות שנתקלתי בהן עד כה. הרעיון של קסם מבוסס תרגום ואטימולוגיה הוא לא רק מבריק, אלא גם ברגע שמקבלים אותו לכאורה “כל הקלפים על השולחן”: אין שפנים שהסופרת יכולה לשלוף מהכובע, וכל קסם חייב להתבסס על שפות ומילים שקיימות בעולם האמיתי. לכאורה, בלשן או חובב שפות שיקרא את הספר הזה יוכל להבין וליישם את מערכת הקסם שלו לא פחות טוב מהדמויות עצמן. מעבר לזה, זו מערכת קסם שמתכתבת באופן עמוק עם התמות שבהן קוואנג עוסקת, של אימפריה לעומת ייחוד תרבותי. ככל ששפות מתקרבות זו לזו, כך הן שואלות זו מזו מילים, ופערי התרגום קטֵנים, ובהתאם גם הקסם נחלש. כך, האימפריה היא פרדוקסלית ביסודה, שכן התבססותה מאיימת על הכוח שמתחזק אותה, והיא זקוקה באופן מתמיד לכיבושים חדשים ולשפות חדשות. זה ניתוח כלכלי פוסט-קולוניאליסטי שמועבר לתחום הפנטסטי, וההעברה עובדת נהדר (אולי אפילו בצורה משכנעת יותר מאשר הטענה המקורית של הפוסטקולוניאליזם).

אין ספק שקוואנג המשיכה להשתפר ככותבת בשנים שחלפו מאז פרסומו של The Poppy War, כשהייתה בת 22: המהלכים הרגשיים של הדמויות אמינים, משכנעים, ומעוררים הזדהות; דינמיקת החבורה עובדת מצוין; המהלך העלילתי קוהרנטי; ובעיקר תהליך השינוי שעובר רובין – מהערצה של האימפריה ושל דמויות הסמכות בחייו להתנגדות – בנוי בצורה מצוינת, והוא לעתים קורע לב ממש.

החלק הפחות טוב, בעיני, קשור בעיקרו בסוגייה אידיאולוגית, ובאופן שבו קוואנג בוחרת לשקף את הסוגייה הזו. כפי שאפשר להבין, “בבל” הוא בראש ובראשונה ספר אנטי-קולוניאליסטי ואנטי-אימפריאלי, והרבה מהמסע שעוברים הגיבורים הוא למעשה מסע לעבר הכרה בצדקתה של אלימות אנטי-קולוניאליסטית, כפי שבא לידי ביטוי בשם הספר (הארוך מדי). ללא קשר לעמדה עצמה, יש מקרים רבים שבהם נדמה שהאג’נדה של “בבל” באה לפני ועל חשבון הספרות.

יש קווי דמיון רבים בין “בבל” ובין “עשרת אלפי הדלתות של ג’נוארי” מאת אליקס הארו (יצא בעברית ב-2020 בהוצאת “ספרים בעלמא”, תרגמה לי עברון). שני הספרים מתרחשים במאה ה-19, שניהם מתמקדים בגיבור או גיבורה צעירים מגזע מעורב, שמגודלים בידי מנטור שמתגלה די מהר כקולוניאליסט מושחת, ובשניהם כוח הקסם עצמו מייצג את הפוטנציאל לשינוי ולהתנגדות לקולוניאליזם, אך כדי לנצל את הקסם לשם כך צריך להתמודד מול ממסד שמנסה לרתום אותו למטרה ההפוכה. הטרנד של ספרי פנטזיה שעוסקים בנושא קולוניאליזם והתנגדות הוא כמובן רחב משני הספרים הללו, אבל הדמיון ביניהם בולט ומעניין במיוחד.

אבל אם “ג’נוארי” נוטה לעתים להאכיל את הקוראים בכפית במסרים שלו, “בבל” כבר כופת אותם למיטה ומחבר אליהם זונדה. לאורך הספר כולו, שרבות מהדמויות בו הן לכאורה מהאנשים האינטליגנטיים ביותר בעולם, לא נשמע טיעון קוהרנטי אחד שעשוי להצדיק את האימפריה ואת פעולותיה. ואם כבר עולה טיעון שאפילו נראה ככזה – נניח, הטענה שלפיה העבדות רווחת לא רק בעולם המערבי אלא גם באסיה ובאפריקה – הסופרת ממהרת להוסיף הערת שוליים שמתווכחת ומפריכה אותו, שמא מישהו יטעה להשתכנע מאיש הקש שבנתה.

לאורך שהותם באוקספורד, הגיבורים חווים כל סוג של הצקה, הטרדה, ומיקרו-אגרסיה על רקע גזעי שניתן להעלות על הדעת. זה כמובן לא תיאור מופרך בכלל – בטח כשאנחנו נמצאים בשנות השלושים של המאה ה-19, כשבני מיעוטים באוקספורד היו תופעה כמעט לא קיימת – אבל העניין הוא שאין שום תיאור מאזן לזה. אין אף דמות לבנה בצד של הטובים, למעט מנהיג פועלים שמופיע לקראת הסוף, שהוא אמנם לבן אבל חווה את הדיכוי מהצד המעמדי, ואין כמעט שום אינטראקציה בין-גזעית חיובית או כזו שיש בה שיתוף פעולה של ממש.

עטיפת התרגום לעברית של הספר “טאי פאן” של ג’יימס קלאוול

יצא במקרה שזמן קצר לפני “בבל”, קראתי את ספרי “הסאגה האסייתית” של ג’יימס קלאוול. “בבל” הוא במידה רבה תמונת ראי, או אפילו תגובה מודעת, ל”טאי פאן” של קלאוול, שעוסק בייסוד המושבה הונג קונג: הוא מתרחש סביב אותן שנים; עוסק באותם קונפליקטים; והחברה שבנציגיה רובין פוגש – ג’רדין ומתיסון – היא הבסיס ההיסטורי הממשי לחברת סטרואן הבדיונית, “בית האצילים” של קלאוול. אין ספק שיש מקום לבקר את הייצוג של סינים ב”טאי פאן”, והידע של קוואנג על התקופה והנושאים ודאי רחב בהרבה מזה שלי. ועם זאת, זה לפחות אירוני שמינעד האינטראקציות הבין-גזעיות שקלאוול תיאר בשנות ה-60 הוא משמעותית רחב, מגוון, ובמובן הזה אמין יותר, מזה שמתארת קוואנג בשנות ה-20 של המאה ה-21.

לבסוף, לא יכולתי שלא לקרוא את הספר הזה – שמכריע, בסופו של דבר, שהדרך היחידה להילחם בקולוניאליזם היא התנגדות אלימה שכוללת פגיעה בבלתי מעורבים – גם בהקשר של ה-7 באוקטובר, לצד הידיעה שמבחינת קוואנג ולא מעט מעמיתיה, המדינה שאני חי בה מהווה ייצוג מודרני של אותו קולוניאליזם. אמנם, ייאמר לזכותה של קוואנג שהיא כן מציגה מורכבות וקונפליקט סביב הנקיטה באלימות, ושהאלימות שננקטת בספר בסופו של דבר היא מכובדת ומעונבת למדי – יותר שביתת עובדים ובריקדות מאשר טרור וטבח חסר הבחנה – ועם זאת ההכרעה העקרונית היא רחבה יותר, ובהחלט מתירה גם פגיעה מכוונת בחפים מפשע, משלל נימוקים (וביניהם כמובן “מה שהאימפריה עושה הרי גרוע יותר”). זו הכרעה שההשלכות שלה חורות לי, ושקשה לי להתעלם ממנה בשיפוט של הספר.

לסיכום, אני לא ממליץ על “בבל”. מצד אחד, מהרבה בחינות מדובר כאמור בספר מצוין, שנגע ללבי והחזיק אותו מרותק, ואני מאמין שחובבי שפות ייהנו עמוקות ממערכת הקסם שלו. מצד שני, יש לי הסתייגויות עמוקות מהפוליטיקה שלו ומהאופן שבו הוא מייצג אותה, כמו גם ממקומות רבים מדי שבהם נדמה שהפוליטיקה דורסת את האיכות הספרותית ברגל גסה.

קראו עוד

של איל חיות-מן ביקום תרבות

רשימה על שני ספרי ילדים שמתארים כמה “התרגום”, מהעולם הפנימי, חשוב גם במציאות הלא-פנטסטית.

5 תגובות

  1. אני לא היסטוריון אבל לפי זכרוני כלל לא היה קולוניאליזם בסין. היא אף פעם לא נכבשה על ידי מעצמות המערב. כן, כמובן היתה השפעה. כן, היו מלחמות האופיום שבהן בריטניה הכריחה את סין לפתוח נמלים ולא לאסור על סחר האופיום, אף שמה בעצם הפריע לקיסרות הסינית להלחם בסחר באופיום בתוך הקיסרות? אבל בדיוק כפי שחיות-מן כותב, כל האופנה הזאת של להאשים את האדם הלבן והתרבות האירופית בכל דבר רע כבר עלתה לכל אדם סביר על העצבים והיא גם פשוט אנטי-עובדתית. אפשר לחשוב שבקיסרות הסינית חיו בשיוויון ועל זכויות הנשים עדיף בכלל לא לדבר (קשירת כפות רגליים למשל). כפי שהתחילו אנשים, מפורסמים ממני ומכירים את העובדות טוב ממני, לענות לטענות האלו – התרבות המערבית היא זו שהמציאה בכלל את כל מושגי הצדק, השיוויון, ועצם המושג של ״זכויות אדם״. בדמוקרטיות המערביות יש לאזרח הפשוט, שלא לדבר על האזרחית הפשוטה, או על להט״ב, יותר זכויות ויותר השפעה על החברה והפוליטיקה מאשר בכל תרבות אי פעם בעבר. כולל אותן דמוקרטיות רק לפני מאה וקצת שנים – לנשים לא היתה זכות בחירה, וגם לא זכות לקבל חלק מהרכוש, והומוסקסואלים נזרקו לכלא. והמצב בדמוקרטיות במאה ה-19 היה טוב מהמצב היום ברוב מדינות העולם. כולל, אגב, סין המודרנית.

    • מסכים.
      ממליץ על ספרו האחרון של ניל פרגוסון שתורגם, ‘אימפריה’, שמציג באור מאוזן את הישגי (וחסרונות) האימפריה הבריטית ( https://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=1009095 ).

      עובדה היא שכיום כל מדינות אסיה המצליחות, מחקות תרבות מערבית. הסינים עצמם גונבים כל רעיון מערבי, לרבות עיצוב ערים ידועות במערב, שאצלם הפכו לשכונות. השיטה שלהם היא להשתמש ברעיונות מערביים ולמכור אותם בזול: זה כל מה שהביא אותם למקומם כיום.

      הודו לא היתה היכן שהיא ללא בריטניה; רק האנגלית מאחדת בין עשרות שפות ותרבויות שונות בחצי היבשת הזו.

  2. בספר יש הסתה משום שהמחברת טרחה ופירסמה הערה שוליים שקרית שבה טענה שרק מעצמות המערב עסקו בשיעבוד אנשים בזמן שדפדוף קל בספרי ההיסטוריה היה מראה לה שבתקופה שבה היא עוסקת המאה ה-19 היה זה הצי הבריטי שהשמיד את תעשיית העבדות על ידי עוצר על יבשת אפריקה שמנע את יציאת ספינות העבדים שם.ספינות ששולחיהם היו שחורים וערבים ששיעבדו שבטים שחורים שונים.

    • אלי, אפילו אתה נפלת בתעמולת ה woke השקרית כביכול רק שחורים היו עבדים. הצי הבריטי הפסיק בכוח, ונגד התנגדות האפריקאים עצמם, שהרוויחו הרבה כסף מלמכור את ״אחיהם״ ללבנים, את סחר העבדים הטרנס-אטלנטי. הספינות לא נשלחו על ידי השחורים, אבל הם מכרו את העבדים ללבנים בשווקי עבדים באפריקה. לעומת זאת סחר העבדים דרך מדבר סהרה, למשל לאימפריה העות׳מנית, המשיך ועוד איך. וכמובן העבדות בכל מקום לא-מערבי. בברזיל העבדות בוטלה רק בסוף המאה ה-19, ובאפריקה עצמה קראתי טענות שאפילו כיום, או לפחות עד לפני 10-20 שנה, היתה עבדות, למשל במאוריטניה. ואם חוזרים לסין, כמובן שהיו עבדים גם בסין. שלא לדבר שהיתה עבדות בכל חברה אנושית קדומה. אצל היוונים והרומאים העבדים היו כמובן לבנים, זה מה שהיה, לא היו שחורים, או שהם היו מאוד נדירים.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

1 + עשרים =