יהודה איש קריות כמשיח האמיתי

מלי רול מנתחת את ספרו האחרון של עמוס עוז “הבשורה על פי יהודה”.

המערכת

“כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו^[1].

בתקופה שבה, מצד אחד, מתגברים כוחות משיחיים, ומצד שני, גואים כוחות אנטישמיים, אפשר לראות ברומן “הבשורה על פי יהודה” (2014) מאת עמוס עוז “צוואה ספרותית”^[2] של מי שכותב ב”מצב חירום”. את המונח “מצב חירום” טבע ההיסטוריון של התרבות וולטר בנימין בשנות גלותו בפריז בזמן מלחמת העולם השנייה^[3]. בפרגמנט “על מושג ההיסטוריה” מתייחס בנימין להיסטוריה כאל “מסורת הנדכאים”, וטוען ש”מצב החירום שאנו חיים הוא הכלל”. לפיכך, הוא מנחה את אנשי הספרות לא להסתפק ב”ניסויים פואטיים, בחדשנות אסתטית או בדיבור מהפכני”, אלא לנהוג “כמי שמתערב בנעשה על הארץ-בפוליס”^[4].

ואכן, עוז “מתערב בנעשה על הארץ”. הוא מפרסם את “הבשורה על פי יהודה” כתגובה ספרותית ועקיפה ל”מצב”, ובכותרתו הוא מציב את תמת הבגידה של יהודה איש קריות, שבה טמונים יסודות משיחיים ורגשות אנטישמיים. תמה זו משתלבת כיסוד המסכן מסגרות משפחתיות ואישיות, וגם לאומיות, במכלול יצירותיו. התמה הזו מתגבשת באופן עקיף לאזהרה מפני סכנה ל”עלילת העל הציונית” ^{[5] [6]}. כמי שכותב ב”שאיפה ללב ליבה של ההיסטוריה” וכן כמי ש”צופה לבית ישראל” ^[7] עוז הרבה לעסוק בקורפוס יצירותיו ביצרים של תשוקה ובגידה, המניעים באופנים נסתרים וגם גלויים את דמויותיו לעבר תהליכי קריסה בתקופות שונות, וגם במציאות של בני דורו ^[8]. היצרים הללו נקשרו בין היתר בסמלים ובמיתוסים ששולבו בעלילת הדמויות החותרות תחת הנורמות החברתיות והמוסריות ^[9]. אמנם גם ברומן אחרון זה קיימת אנלוגיות בין מיתוסים לדמויות ^[10], אך הפעם גובר קולו של מחבר מובלע, שמלקט מסמכים, עורך אותם, מעיין בהם, ומפרש אותם בדרכו. מתוך האנלוגיות בין מיתוסים לדמויות, ומתוך שפע הסמלים בעלילה, משמיע המחבר המובלע ברומן קול המשלב גם את קולה של הדמות הראשית שמואל, ולעיתים גם את קולן של דמויות נוספות. הקול המשולב של המחבר ושל שמואל הגיבור קורא במסמכים עיוניים וגם במסמכים אחרים, שמופיעים בחטיבות מובחנות בתוך העלילה. קול זה קורא, בין היתר, במקורות המתעדים את ישו ואת יהודה איש קריות.

לפיכך, העיון בדוקומנטים מהווה מפנה מסויים בהיסטוריית הספרות הישראלית: ברומן אחרון זה משלב הסופר בעלילת הדמויות נורמה חדשה/ישנה של חטיבות עצמאיות, שבהן קוראת סמכות מספרת חזקה במקורות שונים. סמכות זו היא שליחתו של מי שמטרתו היא להציב בעלילה גם דוקומנטים הנקראים מתוך חתירה לאמת. השיבה לסמכות מספרת, הקוראת במסמכים המאורגנים בחטיבות עצמאיות במארג עלילת הדמויות, קשורה ל”מצב” – טענות נגד אי קיומה של אמת מעודדות הסתה אנטישמית, הכרוכה באמונות שווא משיחיות ואחרות. סמכות זו (שמואל הדמות הראשית והמחבר המובלע) מקנה ליצירה מעמד של “צוואה ספרותית”, ובה מנחה  הסופר להתמקד בעובדות ובתיעוד. ברומן זה “מתערב” הסופר ברוח התקופה מתוך היערכות לסיום תקופתו שלו ומתוך ניסיון להשארת חותם ופרידה^[11].

עלילת “הבשורה על פי יהודה” מתרחשת בירושלים של העשור הראשון למדינה, בסוף שנות ה50 בירושלים, ואילו המסמכים המוטמעים בה נכתבו ופורסמו במהלך ההיסטוריה. במרכז העלילה מתוארת אלמנת מלחמת העצמאות בשם עתליה, ואביו השכול של בעלה המת – מיכה ואלר – ושמו גרשום ואלר. השניים מתגוררים בבית אבן ושרויים באבל מתמשך לאחר נפילתו של יקירם בקרבות שער הגיא בשניים באפריל בשנת 1948 . בביתם מתגורר במשך שלושה חודשי החורף סטודנט לשעבר בשם שמואל אש בן העשרים וחמש, שמטפל באב השכול ואלר. הסטודנט חוקר את יחס היהודים לישו, אך מתמקד בעיקר בשאלת הבגידה הקשורה ליהודה איש קריות. 

בקטעים שבהם נשמעת קריאת שמואל במקורות, משולבת גם קריאתו של מחבר מובלע עורך ומפרש. במקורות הללו מתועדים בין היתר רגעים קיצוניים בחיי ישו ובחיי יהודה איש קריות. ב”קריאה המשולבת” הזו מתפתחת “חירות אומנותית” שבה מתקיים מעקב אחר יסודות תודעתיים ומחשבתיים שהוליכו אותן שולל. ^[12]. הקריאה הזו היא טרנספורמטיבית, מאחר שהיא “מחיה” במיתוסים “אישיות ספרותית כמו ממשית” ברגעי האמונה השלמה, בנס תחיית המתים, וגם ברגעי הגילוי של השניים לפני מותם שאמונתם הביאה לאסונם. רגע לפני מותם הם חשים נבגדים. תחושת הנטישה הזאת היא ואריאציה הצהרתית ומרוכזת של תמת הבגידה, האופיניית לקורפוס היצירות של עוז, אלא שהפעם נקודת המבט המתארת אותה היא פנימית, כלומר “נוגעת ברגשות”, וגם חיצונית, כלומר מותירה את קווי המתאר של המיתוס בעת ובעונה אחת ^[13]..

כפילות המבט המתאר את הדמויות החוות בגידה חושפת בהן, מצד אחד^[14] רגשות כנים – יהודה מתואר כנאמן למורו ישו, בניגוד למה שמיוחס לו בנרטיב האנטישמי – ומצד שני סמליות מיתית של מאמין ולא בוגד בתרבות. יותר מכך, שתי הדמויות המיתיות הללו מתוארות בסערת רגשותיהן, בלהט האמונה שתובע מהן אומץ והקרבה עצמית, יחד עם תודעת המוות הצפוי להם, שחושף ביתר שאת את כוונתן להביא גאולה לעולם. גורלן מעורר בזמן הקריאה הזדהות, כך שתיאור “סובייקט נבגד” חושף פגיעות של דמויות איקוניות, הירואיות, נאצלות, שוחרות טוב, שאמונתן המשיחית הוליכה אותן שולל. ההזדהות עימן מעוררת בקורא גם מודעות לסכנות הגלומות במגמות חוץ ספרותיות המתפתחות בתקופת פרסום הרומן: התחזקות מיתוסים משיחיים מוליכי שולל, והשפעתם על הלכי רוח חברתיים בארץ ובעולם, על חשבון ערכים הומניים ובראשם ערך חיי האדם.

מבחינה פואטית ותימטית אפשר לקרוא את “הצוואה הספרותית”, שבה משתלבת סמכות מספרת חזקה בעלילת הדמויות ביחידות מובחנות, כ”רומן צומת”^[15]. על פי שוורץ “רומן  צומת” הוא סוגה שנכתבת בסיום תקופה ובפתח של תקופה חדשה. עוד הוא מסביר שב”רומן צומת” “סופר חזק” מביא ביצירתו למיצוי נורמות פואטיות ישנות, ומציע לדור העתיד נורמות פואטיות חדשות^[16].  

כ”רומן צומת” בולט היקף ומגוון המסמכים המשולבים בעלילת הדמויות. משולבים בחטיבות נפרדות בעלילה קטעי עיתונות, פרקים מספרות חז”ל, סצינות ממחזות, וגם בשורות נוצריות. הדמויות מספרות חז”ל ובבשורות ישו ויהודה קשורות באמונת הנוצרים בכוחו המשיחי של ישו המשיח, וזו כרוכה בהאשמת יהודה בבגידה. הקריאה בהם מעלה ברומן את האמת הנסתרת שאליה חותרים שמואל והמחבר המובלע: ישו המשיח מפקפק בכוחו לחולל ניסים ופוחד להסגיר את עצמו לרומאים, ויהודה, שנתפס כבוגד, מאמין בכוח מורו לחולל ניסים, ובמיוחד מאמין בנס תחיית המתים. הן ישו אכול הספקות והן יהודה המאמין עיוורים לסכנה הטמונה בנהייה אחר כוח משיחי, ורק לפני מותם מתפכחים השניים.   

עוד היבט של נורמה פואטית-תמטית חדשה/ישנה ב”רומן צומת” זה כרוך בשיחות בין הדמויות, שבהן עולים נושאים היסטוריים וגם אקטואליים, וכן עולים פרטים ביוגרפיים על הדמויות מלפני תחילת עלילת הרומן. עתליה וואלר מספרים לשמואל על מיכה שנהרג במלחמת העצמאות, ועל השפעת השכול על חיי השניים. מתוך השכול הזה מזהיר שמואל באחת משיחותיו עם ואלר מפני אסון, לדבריו: “הכוח יכול רק למנוע. לא ליישב ולא לפתור. רק למנוע את האסון לזמן מה” ^[19]. שוב קול שמואל וקול המחבר המובלע מזהירים מפני שיכרון הכוח העלול להוביל לאסון. ובתגובה לאזהרה מפני אסון זה עונה ואלר: “בני יחיד אבד לירק כדי לדחות מעט את האסון אשר בעיניך אין שום דרך למנוע אותו?”^[20]. גם תשובת ואלר ב”רומן הצומת” הזה משרטטת תמונת עולם של “מצב חירום” שבו מתפתחת ודאות לגבי בואו של אסון. בשיחות הללו מואר מיתוס הנופל בקרב כהקרבה שיכולה היתה להימנע. האסון של נפילת הבנים, במישור האישי ובמישור הלאומי, מנציח ברומן אבלות, עצב אין סופי, וכאב, שאינם נחלת המשפחות השכולות בלבד אלא גם הווית קיום של שאר הנותרים בחיים.

במצב של אבל קיומי, שבו חיות הדמויות את היעדר אהובן, וחשות נבגדות עקב כך, עולה בשיחה נוספת עם עתליה ועם ואלר גם דמותו של שאלתיאל אברבנאל, אביה של עתליה. אחת העדויות למה שארע לשאלתיאל נמצאת בעיתון “דבר” משנת 1948, שבו מופיעה ידיעה על “בגידתו” של שאלתיאל אברבנאל, ועל הדחתו מהוועד הציוני בשל התנגדותו לרעיון הלאומי שהתווה דוד בן גוריון. הוא נתפס בזמנו כבוגד בשל אמונתו בדו-קיום יהודי ערבי, וסיים את חייו מנודה, בודד, ומדוכא. חי-מת. 

תמת הכוח, שנזכר בסיפור נפילת מיכה, ותמת הבגידה, המגולמת גם בדמות שאלתיאל אברבנאל, משתלבות זו בזו. ההסתמכות על הכוח היא אמונה ביסוד כוזב ומביאה לבגידה בערך חיי אדם באשר הוא. תמת הבגידה הכרוכה באשליית הכוח עולה גם בשם הרומן “הבשורה על פי יהודה”. זהו מקור נוסף אשר מתורגם מהשפה הקופטית מהמאה השנייה לספירה. הוא מוזכר בכותרת הרומן עצמו. הקריאה בו מחוץ לרומן חושפת תיעוד על יחסים קרובים בין ישו לבין יהודה איש קריות מנקודת ראות גנוסטית. מסופר בו כי ישוע מוסר ליהודה ידע נסתר מבני אדם בדבר קיומם של עולמות עליונים, כדי שיעזור לו למות ולהיגאל מהעולם הזה. לפיכך, יהודה הוא היחיד שיודע שישוע הוא שליח עולמות עליונים אלה, והם מנוגדים לאל הבורא הרשע ששולט בעולם. לכאורה הכוח נמצא בידע של יהודה, אך כוח זה יביא לכליונו, כי ישוע מורה ליהודה “היפרד מן האחרים, ואומר לך מסתרי המלכות. לא כדי שתבוא לשם, אלא תצטער צער רב”^[21]. עוד מודיע לו ישוע “אתה תקריב את האדם שבי”^[22]. לפי המקור ישוע מבקש מיהודה להסגיר אותו כדי להיגאל, ומבחינה זו יהודה מקבל כוח להחליט ומגלה נאמנות. עוז מעניק לרומן שם של מסמך שמתאר תפיסת עולם גנוסטית, החותרת תחת הנצרות ותחת היהדות כאחד. תפיסה זו רואה במציאות אשליה ותופסת את הסדר הקיים כהכפפה של האדם לכוח בורא שלילי^[23]. הקריאה במסמך זה מפנה שוב את תשומת לב הקוראים אל החולשה האנושית המתגלה כאשר קיימת אמונה בכוח הכפייה. את האמונה העולה במקור הגנוסטי בדבר כוח שלילי בעולם מנסה המחבר להדוף.

ובחזרה ל”פרגמנט על ההיסטוריה” שבו פונה בנימין למעורבות ב”נעשה בארץ” על ידי “הסכמה חשאית בין הדורות שהיו לבין דורנו שלנו”^[24] בדבר “מפתח עניינים סודי”^[25] שמניע תנועה “אל הגאולה”^[26]. במילים אחרות, המחבר המובלע ברומן אורג בעלילה מסמך גנוסטי, ובתהליך טרנספורמטיבי נהפך מקור זה ל”מפתח” לזיהוי נאמנותו של יהודה איש קריות למורו, וגם לסכנה הטמונה באמונה בכוח שלילי בעולמנו. 

עוד “מעורב” המחבר המובלע ב”רומן הצומת” ביצירת קשרים בין זמן הסיפר לבין מיתוס ישו באמצעות אסוציאציות של שמואל. כך למשל בזמן שהותו בבית ואלר מזכיר לו עץ תאנה בחצר “עץ התאנה שבברית החדשה, בבשורה על פי מרקוס” ^[27]. עצם אזכור התאנה ברומן טווה זיקות בין ארוע קללת ישו את עץ התאנה כי לא מצא בה פרי לבין תמת הבגידה והכוח. הארוע המתועד בבשורות היה אמור להעיד על אנושיותו של המשיח, ועל העובדה שאיננו מסוגל תמיד  לחולל ניסים. האנושיות הלא תמיד חיובית של ישו נקשרת למחקרו של שמואל בנושא יהודה כיהודי. שמואל מציין: “ישו וכל שליחיו היו יהודים בני יהודים. אבל בדמיון העממי הנוצרי היחיד שנחרת בזיכרון כיהודי – וכמי שמייצג את העם היהודי כולו -הוא יהודה איש קריות” ^[28]. ככל שהמחקר אודות ישו מתקדם, כן מתגלה, בנוסף לחולשותיו ולמעלותיו האנושיות, גם יהדותו, בניגוד לטענה שהוא משיח ומייסד הנצרות. חשיפת אנושיותו וגם יהדותו של המשיח הנוצרי היא “מפתח עניינים”, במונחי וולטר בנימין, לגילוי הסתירה במיתוס הנוצרי. הפער בין הנרטיב הנוצרי לבין גילוי אנושיותו ויהדותו של ישו מסתמן כגילוי של היסטוריוגרף, כלומר כתובנה של מי שמפרש את העובדות ההיסטוריות מעבר לנאמר בהן, בתוך יצירת ספרות. זהו נדבך פואטי ותמטי חדש/ישן נוסף המופיע ב”יצירת צומת”. שוב ב”צוואה ספרותית” זו מציע הסופר לקרוא בהיסטוריה מתוך חירות הפרשנות.    

קריאה פרשנית נוספת מנקודת ראות כפולה – פנימית רגשית, וחיצונית השומרת על מתאר המיתוס – מתארת ב”בשורה על פי מתי” את  מעמד הצליבה. בתיאור זה נחשפת  נאמנות יהודה, לעומת בגידת השליחים. “בשעה שבאו שלוחי הכהונה ושומרי המקדש לאסור את ישו נבהלו כל שאר השליחים וחרדו על נפשם….ורק יהודה נשאר שם. אולי נשק לישו לחזק את רוחו. אולי אף הלך עם הסוהרים ההם למקום שאליו הם לקחו את המורה. גם פטרוס הגיע לשם, אבל עם עלות השחר כיחש פטרוס בישו שלוש פעמים. יהודה לא כיחש בו”^[29]. על פי קריאה זו יהודה נאמן לישו עד הרגע האחרון לעומת השאר שנטשו את מורם ובגדו בו. זהו היפוכו של הנרטיב המערבי: יהודה מגלה חולשה כי הוא מאמין במורו, והשליחים כולל פטרוס מגלים גישה אנוכית כי אינם מאמינים.

עוד מקור שבאמצעותו “מעורב” המחבר בנעשה במציאות הוא מחזה מאת נתן אגמון שכותרתו “ישוע מנצרת”. שם מוצג יהודה כמי שמנסה לשכנע את ישו מורו לברוח מאימת הרומאים, אך נאלץ בניגוד לרצונו לציית לו ולהסגירו לרומאים. במחזה ישו מצווה על יהודה: “אני גוזר עליך להסגיר אותי מפני שרצוני למות בצליבה”, ואילו יהודה “כוח פנימי חזק ממנו כופה עליו לשוב ברגע האחרון על עקבותיו. לכרוע לרגלי מורהו, לנשק את כפות ידיו ואת כפות רגליו ולקבל עליו ברוח נמוכה את השליחות שהוטלה עליו”^[30]. מתוך השיחה בין הדמויות במחזה יהודה נתפס כגיבור טראגי כי אינו מצליח למלט את מורו עימו, ואילו ישו נתפס כחלש ושתלטן. הוא כופה על יהודה להסגירו לרומאים כדי להחיש את מותו. הטרגדיה של יהודה נעוצה במסירותו למורו והוא עצמו קורבן לנסיבות.         

ועוד רובד רגשי של יהודה. המחבר קורא וגם מפרש בבשורה על פי מתי כ”ז, ובמעשה השליחים פרק א פסוק ה ^[31] “האיש הגבוה שעמד שם, קצת נבדל מן ההמון… הנס, בכך בטח האיש מעבר לכל ספק, עומד להתרחש עכשיו, כעת, בכל רגע, הנה עכשיו, עכשיו, יתקדש שמך, תבוא מלכותך שאינה מן העולם הזה.. אני רצחתי אותו… אני משכתי אותו בעל כורחו לירושלים.. ואף על פי כן שמע לי כדרך שהמהססים נגררים תמיד אחר נחישותם של המשוכנעים ונטולי הספקות”^[32]. על פי פרשנות הקול הקורא ברומן עולמו של יהודה חרב עליו ברגע התפכחותו מאמונתו בנס הירידה מן הצלב של ישו. הוא לוקח אחריות על רצח אדונו תוך כדי הודאה באשמתו כמי שהאיץ במורו להסגיר את עצמו לרומאים כדי להוכיח את כוחו להחיות מתים. הכרה טרגית של יהודה בטעותו מזוהה עם חטא ההיבריס. אותם רגעי התפכחות של יהודה מאמונה בנס מאותתים לקוראים כי אנו נמצאים ב”מצב חירום”, וכי עלינו לזהות בנו אחריות ולא להאמין בכוחות משיחיים המסכנים את הקיים. 

שיא החרטה בא לידי ביטוי בקול משולב של המחבר, של שמואל, ושל יהודה עצמו: “אבל אני התעלמתי מקללת התאנה. אני התעקשתי להוליך אותו לירושלים…כוכב ראשון מופיע בשמים ואני אומר לו בלחש ‘כוכב אל תאמין’. אחר כך בעיקול הדרך מחכה לי התאנה המתה ההיא. אני עומד ובודק ענף אחר ענף. מוצא את הענף הנכון וקושר אליו את החבל” ^[33].  הקול הספרותי  ברומן מתעד את יהודה המאבד את חייו לאחר מות מורו. ההתפכחות מאשליית נס  תחיית המתים נוטלת ממנו כל טעם לחייו שלו.

הקריאה בטקסטים החוץ ספרותיים משמרת רגעי חולשה המשולבים בהתפכחות טראגית ^[34]. המחבר מתמקד בין היתר באותות שקדמו לאסון שלא פורשו כהלכה על ידי הדמויות, באמונתן העיוורת בנס תחיית המתים, ובלקיחת אחריות של יהודה איש קריות כמי שלקח חלק במשיחיות. ממרחק של שנים רבות, מעומק ההיסטוריה, מכובדו של המיתוס, מבשר יהודה “בכוח משיחי” חלש לקוראי הרומן: אין ניסים, אין כוח עליון מציל, המוות הוא סופי ואינו דומה לחיים. אין תיקווה. אין אפשרות לשינוי. אי אפשר לחזור מעולם המתים, והעולם הזה אדיש לסבלם של בני אדם. אי לכך, הציפיה לנס או לכוח משיחי תסתיים באסון. אין כוחות עליונים המונעים מוות. 

ב”צוואת הצומת” הזאת נקודת המבט המשולבת בין כותבי המסמכים, המזוהים בשמם או האנונימיים, לבין המחבר המובלע ושמואל מאפשרת להרחיב את הפרספקטיבה מעבר להווה של הסיפר ומעבר להווה של הקריאה אל “חורבות ההיסטוריה”.

לסיכום

אפשר לקרוא את “צוואת הצומת” של “הבשורה על פי יהודה” בהקשר של “מצב החירום” ושל “הכוח המשיחי העובר בין הדורות” בנוסח וולטר בנימין. כדי להמחיש את הריסות ההיסטוריה עורך בנימין אנלוגיה בין ציור של פול קליי בשם “המלאך הכחול” לבין האופן בו יש לראות את ההיסטוריה מרובת האירועים האלימים. הוא כותב: “יש תמונה של קליי הנקראת אנגלוס נובוס. מתואר בה מלאך, הנראה כאילו הוא עומד להתרחק ממשהו שהוא נועץ בו את עיניו. עיניו קרועות לרווחה, פיו פעור וכנפיו פרושות. כך נראה בהכרח מלאך ההיסטוריה. הוא מפנה את פניו אל העבר. במקום שם מופיעה לפנינו שרשרת של אירועים, רואה הוא שואה אחת ויחידה, העורמת בלי הרף גלי חורבות אלו על אלו ומטילה אותן לרגליו. בלי ספק רוצה היה להשתהות, לעורר את המתים ולאחות את השברים, אבל רוח סערה הנושבת מגן-העדן הסתבכה בכנפיו, והיא עזה כל-כך, שהמלאך שוב אינו יכול לסגרן. סערה זו הודפת אותו אל העתיד, שהוא מפנה אליו את גבו, ובאותה שעה מתגבהת ערמת ההריסות לפניו עד השמים. מה שאנו מכנים קידמה הוא הסערה הזאת”^[35].

ב”הבשורה על פי יהודה” קורא המחבר, יחד עם הדמות שמואל, מקורות חוץ ספרותיים, כשליחו של סופר שמבין כי זמנו עבר. ברומן האחרון שלו הוא משאיר “צוואה ספרותית” שבה הוא משלב נורמה פואטית-תמטית חדשה, המתמקדת בהיסטוריה, שבה במילותיו של בנימין “לא קיים מסמך של התרבות, שאינו בו בזמן, מסמך של ברבריות, וכשם שהוא עצמו אינו נקי מברבריות, כך גם תהליך המסירה שבו נפל נכס זה מידי האחד לידי זולתו…תפקיד ההיסטוריון ‘להבריש את ההיסטוריה נגד כיוון הפרווה'” ^[36]. אי לכך, תפקיד איש הרוח הוא למסור נכסי תרבות מקוריים, וגם לזהות בהם רגעיים ברבריים, להתערב בהם, ולהציע ממבט-על של הדורות ודור ההווה כאחד מימד אנושי של זיכרון, מהימנות, אמת, תיעוד, חופש יצירה, אמונה, אמון, פגיעות, נאמנות, ואהבה. 

מראי מקום

[1] זמן קצר לפני מותו, בשנת 1940 , מנחה וולטר בנימין את ההיסטוריון המטאראליסטי לתעד את הקטסטרופה  בהווה של מלחמת העולם השנייה כמלאך בציור של פול קליי המתרחק בסערה מהעבר וחרד מעתידו של הגזע האנושי. בנימין ממחיש באמצעות הציור מודעות לתפקיד איש התרבות להתריע מפני הרס הקיים ומפני הסיוט של מי שעלול לסיים את חייו ולהיעלם מההיסטוריה. וולטר בנימין, “על מושג היסטוריה” בתוך: כרך ב: הרהורים   עמ 313  מגרמנית: דוד זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996 .

[2]    ” אפשר להתייחס ל ה ב ש ו ר ה ע ל-פ י י ה ו ד ה כאל “צוואה ספרותית” ; משמע, מסמך ספרותי שמורה לנו באיזה היטל עלינו לקרוא את מכלול היצירות הגדול של עוז . ואכן, אם קוראים את הספרות של עוז, וגם את פרשת חייו, מהסוף להתחלה, אפשר לראות בבהירות, יגאל שוורץ “הבשורה על פי עמוס ” מתוך: מכאן ומכאן : מסות ומאמרים על ספרות ישראלית  פרדס 2020 עמוד: 152 -151

[3] לדברי וולטור בנימין “מסורת הנדכאים מלמדת אותנו, שמצב החירום שבו אנו חיים הוא הכלל. עלינו למצוא מושג תואם של ההיסטוריה. אז תעמוד לנגד עיננו יצירה של מצב חירום האמיתי וכך ישתפר מעמדנו במאבק נגד הפשיזם.” וולטר בנימין, “על מושג היסטוריה” בתוך: כרך ב: הרהורים   עמ 313  מגרמנית: דוד זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996

[4] לדברי וולטר בנימין “המגמה הספרותית הנכונה היא זו החותרת-לצד שינוי קיצוני של תחביר הכתיבה-גם לפירוק מנגנוני הייצוג, הייצור  והצריכה של חיי האומנות. הספרות במובנה זה אינה מסתפקת בניסויים פואטיים, בחדשנות אסתטית או בדיבור מהפכני לשמו, אלא היא שבה להתערב בנעשה על הארץ-בפוליס. בנימין וולטר,ביקורת ומראית עין- מבחר כתבים על ספרות ותאטרון כתבים כרך ב עמ 10 הוצאת רסלינג 1989

[5] לדברי גרשון שקד: “עמוס עוז אולי הוא הציוני ביותר מבין סופרי “הגל החדש”. הוא מעמיד בהרבה יצירות אמות מידה ההולמות את “עלילת העל הציונית” הזהה במידה זו אחרת עם אמות המידה של החברה הקיבוצית. אמות המידה החיובית היא הרקע המאפשר לקדם דמויות מפוקפקות ומפקפקות יותר לחזית…בכל היצירות הללו פתח עוז אופציה שכנגד לעלילת העל הציונית. הסיפורת העברית 1880-1980 בהרבה אשנבים בכניסות צדדיות שם,  עמ 94

[6] לדברי יגאל שוורץ עוז “מייצב את עצמו כסופר עברית מודרנית במישור של “עלילת העל הציונית”, ולפיכך “קיבל על עצמו במסגרת הפרויקט הציוני ליצור עם חדש ואומה חדשה במרחב ישן-חדש: הכרעה אידאולוגית שיש לה נגזרת ברורה: שינועם של הגיבורים במסגרת של סיפור העקדה המבוסס על סיפור השעיר לעזאזל. קביעה זו מוכחת באמצעות  התכתבות דמויות “מקום אחר” נוגה ורמי עם דמויות ספרות דור תש”ח שנציגה הוא אורי, גיבור “הוא הלך בשדות” מאת משה שמיר. שוארץ מסמן  את אורי “הצבר הקורבן” כמיתוס מכונן  תודעה לאומית. זמר נוגה של עמוס עוז. פולחן הסופר ודת המדינה. עמ 113. 

[7] שקד טוען ” עוז כ”צופה לבית ישראל מתאר מוטיבים וארכיטיפים … והם באים לידי ביטוי בשילוב “הראלי ומעבר לראלי .. כאקטואליה וכותרות של תקופה מתועדת.. העלילה משרתות חתירה לשורשי ההוויה הישראלית מתוך שאיפה לב ליבה של ההיסטוריה.” גרשון שקד, “השאיפה לב ליבה של ההסטוריה” בתוך גל אחר גל בסיפורת העברית עמ 84

[8]  לדברי שקד “הדמויות מפרות בדרך כלל את האתוס הציוני ואנושי ומגשימות אנטי נורמות….גם ביחס למעשי אנטי גבורה שאינם הולמים את צופן ההתנהגות המקובל …יש כאן דה רומנטיזציה המקנה מעמד רומנטי לדמות שמתברר שהיא חסרת הילה רומנטית מעבר לתפקידה בעלילה. גרשון שקד, הסיפורת העברית  1880-1980 עמ 216

[9] לפי שקד : ” הוא אינו משנה סגנון ואינו מחליף נושאים, אלא מנסה לגבש ולמתן את סגנונו ולמצוא דרכים חדשות לנושאים הישנים. הטקסטים של עוז מתייחסים בדרך כלל לחומרים ראליים ואקטואליים שאפשר למצוא להם מסומנים חוץ ספרותיים…המסומנים הראליים הללו ממלאים ביצירותיו גם תפקיד מטאפורי, הדומה לזה של הלייטמוטיבים… אלא שקיימת שכבת תשתית שצריך לפרשה על דרך הרמז.. החומרים החברתיים הם מטאפורות או סמלים לעולמו הפנימי של המחבר ולהוויה מיתית קולקטיבית על אישית.” שקד,  הראלי ומעבר לראלי בתוך:  הסיפורת העברית 1880-1980  שם 212

[10] יגאל שוורץ עומד על “עודפות של קשרים כפולים ומשולשים היוצרת פיצוץ אנלוגי, שקשה מאוד להשליט בו סדר, וגם, והדברים קשורים אלה באלה, מפני שכתב הסנגוריה של עוז על יהודה איש קריות הוא מסמך פסבדו-משפטי מפותל ומסובך שאי אפשר לחלץ ממנו הצהרת כוונות בהירה וברורה . למעשה, עמוס עוז סובב סביב סוגיית הבגידה כמו פרפר הסובב סביב מנורת להט . הוא מנסה להציג את הבגידה של יהודה בישו כמפגן של נאמנות מוחלטת, אבל, מנגנון האיפכא מסתברא שלו כל כך מסועף ומוגזם ( היפרבולי ) עד שאי אפשר שלא להסיק שהוא גייס את כל הלהטוטים הספרותיים שלו, המרהיבים כשלעצמם, כדי שיוכל לגעת שוב ושוב באש הבגידה, שאותה הוא שנא, ממנה  הוא ירא אבל אליה הלכה תשוקתו . ולכן התנועה-תשוקה של עוז אל “הסנה הבוער”של חייו חזרה ונמשכה, חזרה ונשנתה . “הבשורה על פי עמוס עוז” יגאל שוורץ, בתוך : מכאן ומכאן : מסות ומאמרים על ספרות ישראלית, פרדס 2020 עמוד: 152 -151-

[11] שוורץ טוען ” התקופה שהוא (עמוס עוז)  היה אחד מגיבוריה הסתיימה. הרבה לפני שמת. עוז ידע זאת. בחושיו המחודדים וביכולת המופלאה שלו להפוך תחושות ותובנות לגופי יצירה הוא תיעד את תהליכי הקריסה של תקופתו בזמן אמת. בשנות השמונים, או ליתר דיוק, משנת 1982 עד 1991 כתב סדרת כתבי אשכבה, רקוויאמים על עולמו ותקופתו וניבא כפי שעשה כבר בסיפור “דרך הרוח” בתוך “ארצות התן” 1965 את המסלולים החלופיים לאנשים אחרים. שיהיו גיבוריה של התקופה הבאה…דמות  (אפרים ניסן), גיבור “המצב השלישי” (1991), הרקוויאם השלישי בסדרה,.. מטרימה את דמותו כובשת הלב של הסטודנט שמואל אש ברומאן “הבשורה על פי יהודה”(2014)  תחושת השחרור הזאת התממשה, באופן אחר, בחזרות המפויסות שלו לסיפוריו המוקדמים: “הבשורה על פי יהודה” ששב בדרך שוחרת טוב לנרטיב הנוצרי הקנאי־רצחני ב”עד מוות” (1971), כאמור, דרך “המצב השלישי” כתחנת ביניים.”הארץ” 31.12.2018  המגדלור מאת יגאל שווארץ

[12] בניתוח תחושות הבגידה והנטישה בנובלה “עד מוות” ובנובלה “ואהבה מאוחרת” מציין יגאל שוורץ ” השאלה שצריך לשאול בהקשר זה היא, כמדומני, מהו הרכיב התודעתי ו / או הרגשי המערער את הנפשות הפועלות, מחבל בראיית המציאות שלהן ומעקר ומחסל את אפשרות הגאולה הארצית והרוחנית שלהן ? התשובה היא : תחושות הנטישה וחרדות הבגידה המטלטלות אותן, כמו את שרגא אונגר ב”אהבה מאוחרת” . אלה הן תחושות, שנלווה להן, שוב כמו לתחושותיו המקבילות של שרגא אונגר, גוון פרנואידי . אלה טורדות את האדון די-טורון כספחת, מלוות אותו מחבר/ים: “הבשורה מאת עמוס עוז” יגאל שוורץ  מכאן ומכאן : מסות ומאמרים על ספרות ישראלית , פרדס 2020 עמוד: 159

[13] “הנושא הראשי בעולמו היה, מאז ומתמיד, הבגידה ושאסטרטגיית היסוד של הסופר הייתה ליצור הקבלות בין מופעי בגידה ברמת הפרט לבין מופעי בגידה חברתיים-תרבותיים עצומי ממדים, או בלשון אחרת, סיפוריו של עוז מאופיינים בהשלכה היפרבולית של סיפור הבגידה הפרטי על קונפליקטים אדירי ממדים . זהו, על פי הבנתי, חוט השני המחבר בין פרקי חייו וחטיבות יצירתו של עוז . מבחינה זו, ה ב ש ו ר ה ע ל-פ י י ה ו ד ה, הרומן האחרון שלו, הוא”רק” המניפסטציה הגלויה והבולטת ביותר של העיסוק האובססיבי שלו בנושא הזה ובנושאים הנגזרים ממנו . הקריאה של כל כתבי עוז דרך הפריזמה התמטית הזאת, חושפת את בסיס ההיגיון של מסלולההתפתחות שלו, היא מגלה את אופי זיקות הגומלין בין הפרוזה שלו לבין מסותיו הספרותיות והפוליטיות והיא מנמקת גם את אופיין של כמה מהתחבולות שהיו מסימני ההיכר של אמנות הסיפור שלו. ואולם, כאשר מנסים לחלץ מ”הצוואה הספרותית” של עוז אמירה ברורה ביחס לנושא הבגידה, נתקלים במעקשים על גבי מעקשים . גם מפני שכדבריו של האב הישועי דוד נויהאוז ה ב ש ו ר ה ע ל-פ י י ה ו ד ה, כולם בוגדים בכולם” יגאל שוורץ “הבשורה על פי עמוס ” מתוך: מכאן ומכאן : מסות ומאמרים על ספרות ישראלית  פרדס 2020 עמוד: 152 -151

[15] יגאל שוורץ מתאר את הרגע שבו נולדה הסיפורת הישראלית, שלטענתו הוא רגע החלפת המשמרות בין משה שמיר וס. יזהר, ״הסופרים החזקים״, בני הדור האחרון של הספרות הארץ־ישראלית (״דור הפלמ״ח״) לבין עמוס עוז וא.ב. יהושע, ״הסופרים החזקים״ בני הדור הראשון של הספרות הישראלית (״דור המדינה״). הוא קובע כי הטענה לפיה בני ״דור המדינה״ מרדו בבני ״דור הפלמ״ח״ הייתה המצאה של ״המבקרים החזקים״ של ״דור המדינה״, ושבפועל התקיימה דינמיקה אחרת לחלוטין. במעבר מתקופה לתקופה מצביע שוורץ על סוגה ספרותית בשם “רומן צומת” שבה מופיע דיאלוג תמטי ופואטי בין תקופות מתוך מודעות הסופר לסיום תקופה ולהתחלה של תקופה חדשה. לדבריו:  “המעבר מדור לדור ומתקופה לתקופה בקורותיה המסופרים של כל קהילה מתרחש כאשר נוצרת מערכת סמיוטית מסוימת המאפשרת דיאלוג הורס/בונה בין הנרטיב/המטא נרטיב הישן לבין הנרטיב/המטא נרטיב החדש. הוא מתבטא בהופעתן של יצירות שהן סוגה או תת סוגה מיוחדת שאכנה אותה “יצירות צומת”, שהדומיננטות שלהן הן “התפלגויות משלימות”, מנטרלות/ מערערות /משתקות את “ההתפלגויות הסימטריות”.המשקפות את המחלוקות הקשות ואת הקופליקטים הסוררים בין הנציגים (“החזקים”) של שני הדורות”   מגש הכסף” יגאל שווארץ, הוצאת קדימה, 2020,  עמ 31   

[16] לפי יגאל שווארץ “יצירות צומת” נחלקות ליצירות שמסכמות  וחותמות דור/תקופה ופותחות דור/תקופה. “יצירות צומת” שסוגרות וחותמות דור/תקופה מציעות דרך (אופציונלית) לסופרי הדור/התקופה הבאים. “יצירת צומת” שפותחות דור/תקופה מגיבות גם בענווה ובהערכה ליצירות דור/תקופה קודמת. מגש הכסף” יגאל שווארץ, הוצאת קדימה, 2020,  עמ 31    

[19] הבשורה על פי יהודה  עמ 115  “אם לא יהיה שלום יום אחד הערבים ינצחו אותנו. זו רק שאלה של זמן ושל סבלנות… כל הכוח שבעולם לא יוכל להפוך שונא לאוהב. אפשר להפוך את השונא לעבד, אבל לא לאוהב. בכל בכוח שבעולם לא תוכל להפוך אדם פנאטי לאדם נאור… הכוח יכול למנוע, לא ליישב ולא לפתור את האסון לזמן מה.

[20] שם עמ 115

[21] האדם הגנוסטי מוצא את עצמו בעולם עוין ודכאני. הוא קורא תיגר על הסדר הקיים. המיתוס הגנוסטי מתחיל בתיאור של עולמות עליונים/אלוהות מושלמת טהורה ועליונה. כאשר אחד העולמות הוא “סופיה” או “לוגוס” טעה בנסותו להיפרד מהמערכת ונוצר נפל בו כוח עצום- אור רוחני מן העולמות העליונים ירד לארץ ואינו מסוגל להביט עליהם או להבינם. ולכן מכריז כי “אנוכי אל ואין עוד מלבדי”. ^[21] על פי הגנוסטיקה ההיסטוריה האנושית מתחילה בניסיון האל הבורא שתפס את מקום עולמות עליונים למנוע את הגאולה מהגנוסטים. שאר העולמות העליונים שלחו את ישוע כריסטוס למסור את הידע הגנוסטי כדי שהאדם יוכל להתנכר לעולם הקיים ולחזור לשלמות העליונה. ברגע שזה יתרחש תתוקן הטעות של סופיה והאל הבורא יקרוס. האל הבורא אינו מתכוון לוותר. כדי למנוע את תבוסתו הוא יצר את הנצרות שתסמא את עיני בני אדם לחשוב שישוע נשלח על ידי האל הבורא.כהנא  גנוסטיקה עמ 76 

[22]שם,  כהנא  גנוסטיקה  עמ 77

[23] שם, כהנא גנוסטיקה, עמ 18

[24] וולטר בנימין כתבים ב  שם עמ 313

[25] וולטר בנימין כתבים ב עמ 313

[26]  וולטר בנימין  כרך ב הרהורים  “על מושג ההיסטוריה  עמ 313

[27] ” זו התאנה אשר ישו בצאתו מבית היני, חיפש לשווא בין עליה פרי למאכל, וכשלא מצא פתח וקילל אותה בזעמו וגרם לה בו ברגע להתייבש ולמות. והרי ישו ידע היטב ששום תאנה אינה מסוגלת לתת פרי עוד לפני חג הפסח. במקום לקלל אותה, יכול היה לברך אותה, לחולל נס קטן לעשות שהתאנה תצמיח לו פרי בו ברגע?” הבשורה על פי יהודה עמ 61

[28] שם עמ 197

[29] “כמה אירוני הדבר, רשם שמואל במחברתו שהנוצרי הראשון והאחרון, הנוצרי היחיד שלא עזב את ישו אף לרגע ולא כיחש בו, הנוצרי היחיד שהאמין באלוהותו של ישו עד אחרון רגעיו על הצלב, הנוצרי שהאמין עד כלות שישו אכן יקום וירד מן הצלב קבל כל ירושלים וקבל כל העולם, הנוצרי היחיד שמת עם ישו ולא הוסיף לחיות אחריו. היחיד שליבו נשבר באמת במותו של ישו דווקא הוא נחשב בעיני מאות מליוני בני אדם בחמש יבשות ובמשך אלפי שנים ליהודי המובהק ביותר. והמתועב והבזוי ביותר. להתגלמות הבגידה ולהתגלמות היהדות. ולהתגלמות הקשר שבין היהדות לבין הבוגדנות. לו יהודי  הבשורה על פי יהודה  עמ1 199

[30] “בשנת 1921 פרסם הסופר נתן אגמון,  מחזה בשם “יהשוע מנצרת”. יהודה מפציר בישו שיצטרף אליו, שעליהם לקום ולהימלט בו בלילה מירושלים. אבל ישו של ביסטריצקי מסרב להימלט ואומר שעייפה נפשו ושהוא מבקש למות… ישו עומד על דעתו: אני גוזר עליך להסגיר אותי מפני שרצוני למות בצליבה”. .. אבל איזה כוח פנימי חזק ממנו כופה עליו לשוב ברגע האחרון על עקבותיו.לכרוע לרגלי מורהו, לנשק את עכפות ידיו ואת כפות רגליו ולקבל עליו ברוח נמוכה את השליחות שהוטלה עליו . הבוגד, על פי היצירה הזו, אינו אלא שליח נאמן: בהסגירו את ישו לידי רודפיו אין הוא אלא ממלא בהכנעה את התפקיד שמורהו הטיל עליו” הבשורה על פי יהודה, עמ 257

[31]   לדברי קרטון בלום עוז קורא ברומן קריאה קרובה מקורות אוונגליוניים כדי לסרוק מחדש “סוגיות היסטוריוסופיות” אשר “צמחו משאלות טקסטואליות. כמו בדרך משל מדוע משנים עשר השליחים  זוכרת המסורת הנוצרית רק את יהדותו של יהודה ולא את שנים עשר האחרים?” התאבדותו של יהודה היא פרט הידוע רק למחברי האוונגלין מתי כ”ז ולמחבר מעשה השליחים פרק א הבחירה של עוז בדעת המיעוט היא דוגמא לאסטרטגיה זו. המטפחת של ורוניקה עמ 175

[32] הבשורה על פי יהודה עמ 272

[33] הבשורה על פי יהודה  עמ 277

[34] “עמוס עוז לא כתב רומן היסטורי ולא צירף חומרים זרים אנכרוניסטים, אלא שינה את הסיפור מבפנים וברא דמות נוגעת ללב הצומחת מפרטי הטקסט האונגליוני. עמ 171 התאבדותו של יהודה היא פרט הידוע רק למחברי האוונגלין בחירה של עוז בדעת המיע וט היא דוגמא לאסטרטגיה זו. רות קרטון בלום, המטפחת של רוניקה עמ 171

[35] זמן קצר לפני מותו, בשנת 1940 , מנחה וולטר בנימין את ההיסטוריון המטאראליסטי לתעד את הקטסטרופה  בהווה של מלחמת העולם השנייה כמלאך בציור של פול קליי המתרחק בסערה מהעבר וחרד מעתידו של הגזע האנושי. בנימין ממחיש באמצעות הציור את חובת ההיסטוריון  להתריע מפני הרס הקיים ומפני הסיוט של מי שעלול לסיים את חייו ולהיעלם מההיסטוריה. וולטר בנימין, “על מושג היסטוריה” בתוך: כרך ב: הרהורים   עמ 313 מגרמנית: דוד זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996 ,עמ’ 310 .

[36] וולטר בנימין כתבים ב “על מושג ההיסטוריה”  עמ 313

קיראו גם

הבשורה על פי נשר שרשבסקי: אמנון נבות על “הבשורה על פי יהודה”

ד”ר שוש שפירא על “הבשורה על פי הבשורה על פי יהודה”

יהודה איש קריות: סיפור מאת ליאוניד אנדרייב