השיר השבועי עם אילן ברקוביץ׳: “באוקטובר 73′ הייתה מלחמה” של סהר עדס

באוקטובר 73′ הייתה מלחמה / סהר עדס

אַף אֶחָד לֹא קָרָא לְאַחְמֶד, לְמַחְמוּד וּלְגַ’מִילַה “הָעֲרָבִים”.

–

בַּדֶּרֶךְ מִבֵּית הַסֵּפֶר הָיִינוּ מְטַפְּסִים עַל גִּבְעוֹת הַחַמְרָה,

הַבֹּץ הָיָה צוֹבֵעַ אֶת מִכְנְסֵי הֶחָקִי אָדֹם,

אַפְלוּלִית צִלּוֹ שֶׁל עֵץ הַפֵּקָאן וּרְטִיבוּת עָלָיו

קִבְּלוּ בְּשִׂמְחָה אֶת רַגְלֵינוּ הַיְּחֵפוֹת.

צְרִיבַת קְלִפָּתוֹ שֶׁל הַתַּפּוּז הַמְּחֹרָר

שֶׁסָּחַטְנוּ כְּמוֹ שָׁד, סִמְּנָה אֶת הָאָבִיב.

–

שִׁכּוֹרֵי אָבִיב עָנַדְנוּ שַׁרְשְׁרָאוֹת שֶׁל חַרְצִיּוֹת,

מְחוֹגֵי מַקּוֹר הַחֲסִידָה סָפְרוּ אֶת הַשָּׁעוֹת

בְּגִבְעַת הָרַקָּפוֹת הָיִינוּ צְמֵאִים

וְצַבִּים מִזְדַּוְּגִים הִשְׁמִיעוּ קוֹל נְקִישַׁת שִׁרְיוֹנִים.

–

זַרְעֵי הַסּוּף שֶׁנִּנְעֲצוּ בַּסְּוֵדֵרִים שֶׁלָּנוּ,

נִחֲשׁוּ אֶת יְלָדֵינוּ הָעֲתִידִיִּים.

עַל הַנַּדְנֵדָה בֶּחָצֵר הָיִינוּ פֵיוֹת,

לַמִּשְׁקָל לֹא הָיָה אָז מִשְׁקָל.

–

בְּאוֹקְטוֹבֶּר 73′ הָיְתָה מִלְחָמָה.

לְגַ’מִילַה הָיָה אָז תִּינוֹק. עֹפֶר נֶהֱרַג.

הָלַכְנוּ לְהוֹפָעָה שֶׁל לַהֲקַת כַּוֶּרֶת בְּקוֹלְנוֹעַ חוֹף,

כָּתַבְנוּ שִׁירִים וְיָדַעְנוּ בְּעַל פֶּה אֶת הַפִּינְק פְלוֹיְד.

אַחַר כָּךְ הָיָה זְמַן הַדָּם הָרִאשׁוֹן,

וּזְרָעִים אֲחֵרִים הִכְתִּימוּ אֶת מִכְנָסֵינוּ.

השבוע יצאה הכנסת לפגרה, בעיצומה של המלחמה, ובשעה ש-134 חטופות וחטופים עדיין נמצאים בשבי החמאס בעזה, חלקם חיים וחלקם למרבה הצער כבר מתים. מהלך קלנדרי זה מעיד בעיני על ניתוק רגשי מקומם מצד נבחרי הציבור כלפי החברה הישראלית. ניתוק מנטלי דומה היה בהצעת השם “מלחמת בראשית” למלחמה, שנפתחה בטבח קטסטרופלי שזכרו לא יימחה, כאילו מדובר בתחייה מחדש של העם בארצו ולא במחדל נוראי שקרה.

האביב עומד בפתח, ואולי יש מי ששיכורים לעומתו, כמו בצירוף המובא בתחילת הבית השני של שירה היפה של המשוררת סהר עדס (ילידת 1962, חדרה), “באוקטובר 73′ הייתה מלחמה”, המופיע בספר ביכוריה הנפלא, “קריאת הינשוף” (2023, הוצאת פרדס, עורכת יונית נעמן, עמ’ 15).

מבחינת ציר הזמן השיר מתחיל באביב שלפני המלחמה, ורק כותרת השיר מלווה את פריחת האביב כעננה מבשרת רעות. באביב הייתה חגיגה של שיכרון חושים, המתוארת באופן מרהיב וחושני כל כך בידי המשוררת, של ילדי בית ספר המתפלשים בטבע החי של גבעות החמרה והבוץ, של עץ הפקאן רטוב העלים, של התפוז המחורר, הנסחט כמו שד, של צבים מזדווגים, של מציאות קסומה וחסרת משקל מעיק, של חופש אפילו מזהויות – “אף אחד לא קרא לאחמד, למחמוד ולג’מילה ‘הערבים”, כנאמר בשורת הפתיחה של השיר, שאצל ציבורים שלמים היום בחברה הישראלית לא תתקבל בברכה.

אך כשפרצה המלחמה, כפי שעדס שבה להזכיר לנו בתחילת הבית החמישי והאחרון של השיר, שיכרון החושים נפגע. אמנם נמשך כאן התיאור החי, הוויטאלי, של המציאות, אבל בסוף הטור השני של הבית הזה מופיע הצירוף המצמית, “עופר נהרג”, וחורג מתחושות השיכרון.

המלחמה מכתימה את החיים. גם זו של אוקטובר 1973 וגם זו של אוקטובר 2023.

קיראו גם

דף הפייסבוק של סהר עדס

סהר (תמי) עדס ‘אתר הוצאת “פרדס”