שירה אימאג’יסטית -המשורר סקיפוויז קאנל והאימג’יזם

סקיפוויז קאנל, יליד 1887 ונפטר בשנת 1957, היה משורר אמריקאי מקושר לתנועה האימג’יסטית בשירה, שהושפע מאוד מהמשורר אדגר אלן פו ומהמשוררת אמילי דיקינסון. שירתו נאספה לראשונה על ידי עזרא פאונד בשנת 1914 באנתולוגיה Des Imagistes, האימג’יסטים, של אלברט וצ’ארלס בוני.

בשנת 1915 הצטרף לאלפרד קרימבורג, וואלאס סטיבנס, ווויליאם קרלוס וויליאמס, כדי לייסד מגזין של השירה החדשה.

אימג’יזם, או שירה אימג’יסטית, היא סוגת שירה שדגלה בתיאורים פשוטים של הדברים עצמם, בשפה חדה וחסכונית ככל האפשר. שיאה היה בין 1912 ל-1917. האימג’יזם חתרה נגד השירה הרומנטית ושפת הפואטיקה המצועצעת של התקופה. בין ההשפעות על התנועה היו השירה הסינית והיפנית, שטפטפו באותם ימים למערב, ושירה יוונית עתיקה, במיוחד זו של המשוררת סאפפו.

על אף השפעתה על השירה האנגלית, שירה אימג’יסטית מעולם לא תורגמה לעברית כספר אנתולוגיה שלם.

ספרי שירה בעברית יצאו לנודעים שבמשוררים האימג’יסטים, ויליאם קרלוס ויליאמס, ועזרא פאונד. בעיתוני השירה עכשיו, כרמל, הליקון ועיתון 77 פורסמו שירים אימג’יסטים מדי פעם. במאזניים התפרסמה אנתולוגיה אימג’יסטית בת כעשרה דפים שנערכה על ידי חיים פסח, עם הקדמה מעניינת של המבקר והמשורר סטנלי קוניץ.

אף שעורכי כתב העת מעין מעידים כי האימג’יזם היווה השפעה מרכזית עליהם, השירה האימג’יסטית לאו דווקא קנתה לה השפעה מרכזית על השירה העברית, שמעטים בה המשוררים שמקמצים בתיאורים. בכל זאת ניתן למצוא השפעה של השירה על חבורת “עכשיו” בשנות השבעים, במיוחד בספריו המוקדמים של אהרן שבתאי, ובטקסטים של יואל הופמן.

הנה השיר בבוא הלילה של קאנל. תחילה במקור האנגלי, ולאחר מכן בתרגומה של טובה נווה.

The Coming of the Night by Skipwith Cannell

(In the City)

The sun is near set 

And the tall buildings 

Become teeth 

Tearing bloodily at the sky’s throat;

The blank wall by my window

Becomes night sky over the marches 

When there is no moon, and no wind, 

And little fishes splash in the pools.

I had lit my candle to make a song for you, 

But I have forgotten it for I am very tired;

And the candle … a yellow moth …

Flutters, flutters,

Deep in my brain. 

My song was about, ‘a foreign lady

Who was beautiful and sad, 

Who was forsaken, and who died

A thousand years  ago.’   

But the cracked cup at my elbow,

With dregs of tea in it, 

Fixes my tired thought more surely 

Than the song I made for you and forgot…

That I might give you this. 

I am tired. 

I am so tired

That my soul is a great plain 

Made desolate,

And the beating of a million hearts 

Is but the whisper of night winds Blowing across it.

ובתרגום לעברית.

בבוא הלילה / סקיפ-וויז קאנל

תרגום: טובה נווה

(בָּעִיר)

הַשֶּׁמֶשׁ קְרוֹבָה לִשְׁקֹעַ

וְהַבִּנְיָינִים הַגְּבוֹהִים

הוֹפְכִים לְשִׁנַּיִם

קוֹרְעים אֶת גָּרוֹן הַשָּׁמַיִם הַמְּדַמְּמִים;

הַקִּיר הָרֵיק לְיַד חַלּוֹנִי

הוֹפֵךְ לִשְׁמֵי לַיְלָה מֵעַל מִדְרָכוֹת

בְּאֵין יָרֵחַ וּבְאֵין רוּחַ,

וְדָגִים קְטַנִּים מִשְׁתַּכְשְׁכִים בִּבְרֵכוֹת.

הִדְלַקְתִּי אֶת נֵרִי כְּדֵי לִכְתֹּב לְךָ שִׁיר,

אֲבָל שְׁכַחְתִּיו כִּי עָיֵיף אֲנִי מְאוֹד;

… וְהַנֵּר … עָשׁ צְהֹב

מְרַפְרֵף, מְרַפְרֵף,

עָמֹק בְּמֹחִי.

שִׁירִי הָיָה עַל ‘גְּבֶרֶת זָרָה,

יָפָה וַעֲצוּבָה שֶׁנֶּעֶזְבָה וּמֵתָה

לִפְנֵי אֶלֶף שָׁנָה.’

אַךְ הַסֵּפֶל הַסָּדוּק לְיַד מַרְפֵּקִי

עִם שְׁאֵרִיּוֹת תֵּה בְּתוֹכוֹ,

מְשַׁפֵּר לְבַטַּח אֶת מַחְשַׁבְתִּי הָעֲיֵפָה, יוֹתֵר

מֵהַשִּׁיר שֶׁכָּתַבְתִּי לָךְ וְשָׁכַחְתִּי.

וְנוֹתַר בִּי לָתֶת לָךְ אֶת עֲייֵפוּתִי כִּי רַבָּה

וְנִשְׁמָתִי – מִישׁוֹר גָּדוֹל שׁוֹמֵם

וּפְעִימוֹת שֶׁל מִילְיוֹן לְבָבוֹת

שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְחִישָׁה שֶׁל רוּחוֹת הַלַּיְלָה

הַנּוֹשְׁפוֹת עַל פָּנָיו.

השיר בבוא הלילה מתחיל בתיאור שקיעה מאוד לא שגרתית, המעוררת בקורא סקרנות וחרדה מסוימות, כדי לקרבו אל הנפש הכואבת של המשורר.

“הַשֶּׁמֶשׁ קְרוֹבָה לִשְׁקֹעַ

וְהַבִּנְיָינִים הַגְּבוֹהִים

הוֹפְכִים לְשִׁנַּיִם

קוֹרְעים אֶת גָּרוֹן הַשָּׁמַיִם הַמְּדַמְּמִים;”

והנה מגיע הלילה המתגלם בקיר הריק שליד חלונו, והמשורר נשאר במקומו המוגן כדי לכתוב את אשר עם לבו:

“הַקִּיר הָרֵיק לְיַד חַלּוֹנִי

הוֹפֵךְ לִשְׁמֵי לַיְלָה מֵעַל מִדְרָכוֹת

בְּאֵין יָרֵחַ וּבְאֵין רוּחַ,”

שיר זה נכתב בשפה פשוטה ובתיאורים קצרים ומרתקים על זמן, מקום, וגילוי לב של משורר לאהובתו. כל זאת מבלי להזכיר את הכמיהה אליה. אנו חשים באהבתו במילים האינטימיות והפשוטות:

“הִדְלַקְתִּי אֶת נֵרִי כְּדֵי לִכְתֹּב לְךָ שִׁיר,

אֲבָל שְׁכַחְתִּיו כִּי עָיֵיף אֲנִי מְאוֹד;”

האוירה שנוספת למילים אלו היא תמונת העש הצהוב המרפרף עמוק במוחו ואינו נותן לו לכתוב את רגשותיו, הוא רק זוכר כי היה זה שיר על גברת זרה, יפה ועצובה, שנעזבה ומתה לפני אלף שנה.

באמצעות הריחוק מאובייקט השירה מעורר המשורר באופן עקיף את הנוסטלגיה לאהובתו.

מלבד עייפותו הוא נותן לה גם את נשמתו:

“וְנִשְׁמָתִי – מִישׁוֹר גָּדוֹל שׁוֹמֵם

וּפְעִימוֹת שֶׁל מִילְיוֹן לְבָבוֹת

שֶׁאֵינָם אֶלָּא לְחִישָׁה שֶׁל רוּחוֹת הַלַּיְלָה

הַנּוֹשְׁפוֹת עַל פָּנָיו.”

תיאור נשמתו נכתב בתיאור של רוחות הלילה, ובין השורות אנו קולטים את מיליון הלבבות הפועמים של הרוח, המביעים בכנות מרוחקת את אהבתו הגדולה.