פואטיקה ספרותית בתיאור מחלות -תסמונות רפואיות מוכרות בנובלה “איש וביתו נמחו” של אשר ברש: דיוק, אמינות, ופואטיקה

לרגל יום הולדתו של אשר ברש (נולד 16 מרץ 1889 בגליציה), אנו מפרסמים את מאמרו של ד”ר יצחק מלר על המחלות ביצירתו של ברש, ובמיוחד בנובלה הידועה שלו “איש וביתו נמחו“.

אשר ברש (1952-1889). יליד פולין, סופר, משורר, מחזאי, מתרגם, עורך, פובליציסט, מורה, וציוני סוציאליסט ישראלי. האיש שלט וכתב בשפות: עברית; יידיש; פולנית; גרמנית; ואוקראינית. עלה ארצה ב-1914 בגיל 25, התיישב בתל-אביב, בה חי ופעל עד יום מותו בגיל 63. היה פעיל בייסוד וקידום מפעלים ספרותיים רבים: כתבי עת שונים; אגודת הסופרים העבריים; מייסד ומזכיר הכבוד של סניף פא”ן (ארגון הסופרים הבינלאומי); הקמת מכון גנזים הקרוי על שמו; ועוד. קורפוס הכתיבה שלו מעורר השתאות בהיקפו וגיוונו – מעל ארבעים ספרים משלו, עשרות ספרים בעריכתו, תרגומים ומאמרים רבים, ועוד. נושאי יצירותיו והדמויות לקוחים מחיי היהודים בגלות מזרח אירופה ובארץ ישראל בתקופת היישוב. כתיבתו ריאליסטית, רומנטית, וקולחת.

הנובלה איש וביתו נמחו פורסמה לראשונה ב-1934 וזכתה מאז לכמה וכמה מהדורות. האחרונה והמיוחדת ב-2023 (ממנה לקוחים מספרי העמודים שבציטוטים), אשר ברש, איש וביתו נמחו, נובלה (כולל: לחץ, תסריט גנוז של דוד אבידן המבוסס על עלילת הנובלה, ואחרית דבר תחת הכותרת קל-דם של רן יגיל), הוצ’ עזבון אשר ברש, תל-אביב, 2023.

עטיפת מהדורה חדשה של “איש וביתו נמחו”.

הנובלה מכילה את סיפור חייו של הגיבור בוריס קלדם “שעלה לארץ שנתיים או שלוש לפני שנבנה הבית הראשון בתל-אביב [שנת הייסוד הרשמית של העיר היא 1909]. בעצמו היה מסביבות אודסה. גמר באודסה בית ספר למסחר…”. כשהגיע לנמל יפו היה רווק בן 27. עלילות חייו מתרחשות בארצות המזרח התיכון – פלשתינה רבתי, סוריה, לבנון, תורכיה ומצרים – בכולן עסק בסוגים שונים של עסקים, ממסחר ועד חרושת, עם עליות וירידות מבחינה חברתית-כלכלית. בחייו שזורות, כחוט השני, שלוש נשים (משתי הראשונות התאלמן בנסיבות רפואיות) יהודיות: גינה מביירות; אלגרה מאיסטנבול; ולאה מאלכסנדריה. חייו הסתיימו בהתאבדות אפוקליפטית לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה (על מעשה ההתאבדות יסופר בהמשך).

מטרת הרשימה הנוכחית היא לתאר את אותן המחלות שבנובלה, ולעמוד על מידת הדיוק והאמינות הרפואית-קלינית של תיאורן, על רקע הידע הרפואי של תחילת המאה העשרים בכלל ובמזרח התיכון בפרט. כמו כן, לנסות לזהות את הפואטיקה של ברש, המאפשרת את אותה צורת תיאור ספרותי, מבלי ליפול בבור של אי-דיוק רשלני ומזלזל אל מול פני הקורא האלמוני. שהרי בסיפור ריאליסטי מובהק עסקינן, בסיפור שמתאר את חיי החברה היהודית בארץ ישראל העותומנית והמנדטורית בכלל, ובעיר הצעירה הצומחת מן החולות, תל-אביב, שליד יפו עתיקת היומין.

מחלת הטטנוס (צפדת או פלצת)

מחלה בה חלתה גינה, אשתו הראשונה של גיבור הנובלה (עמ’ 29-26):

“יום אחד לעת ערב טיפלה גינה בגן שלפני הבית. היא ישבה לפני ערוגה קטנה תלויה על ברכיה….היא עקרה באצבעותיה מתוך האדמה התחוחה ספיחי פטונים קטנים…. פתאום נדקרה אצבעה בקוץ שהיה טמון בעפר. היא הקפיצה את ידה כאילו נכוותה, קינחה את האצבע בירכה, וכשראתה דם זב ממקום הדקירה, נתנה את אצבעה בפיה והייתה מוצצת ופולטת את הדם עם הרוק. כשנפסק הדם הוסיפה לעבוד עד שהחשיך….כעבור שבוע או עשרה ימים חשה בלילה כעין מתיחות וקרישות בשרירי הפנים, בסנטר ובעורף; ובבוקר, כשביקשה לקום מן המיטה לא יכלה לכופף את גבה כדי לשבת. כל עמוד שדרתה היה רועד בעווית מושכת ומכווצת. בטוחה הייתה כי אחזתה צינה…וביקשה לקחת את הכוס – לא יכלה להושיט את ידה, כאילו נשתתקה היד לגמרי. הפנים נתעוו עווית של צחוק…. היא חשה בלהט חום נורא העולה מפניה, מכל ראשה, וכשאמרה להיאנח הרגישה, כי הגרון מהודק והלשון עמוסה וכואבת”. הרופא שהוזעק, ד”ר ציפין הזקן (כעבור שעה קלה הובא גם ד”ר ביין לקונסיליום והייתה הסכמה) “שהיה דיאגנוסטיקן מהיר ומנוסה – ראה מיד את פעולת הטטנוס בדרגה מסוכנת“. הרופא ביקש להביא לו בדחיפות חומרי זריקה כלשהם – אין פירוט. כאמור הסימפטומים הופיעו בבוקר וכבר “בשעה שלוש אחר הצהריים, לאחר שבדק אותה לרגע נוסף, קרא את קלדם [הבעל] שיצא עימו אל המסדרון ואמר לו, כי אבדה כל תקווה. היא לא תחיה עד הבוקר. הארס כבר מפעפע בכל עצביה.” בערב-לילה מצבה הדרדר במהירות “היא לא יכלה להניע איבר. ייסוריה היו, כנראה, קשים מנשוא. חומה הגיע לארבעים ושלוש וחצי”. היא נפטרה בלילה כשהבעל מחזיק בידה, “ועוד זמן מה אחרי יציאת נשמתה, כשמישמש אותה, להט גופה…. גינה מתה באביב 1913”. לפנינו אחד מהתיאורים הספרותיים הכי מדויקים ואמינים של מחלה זיהומית קטלנית (בתחילת המאה העשרים, זה לא המצב בימינו, ועל כך בהמשך), עד לפרטי פרטים, גם כאלה שלכאורה חסרי חשיבות סיפורית, ולכן הפואטיקה פה מאוד ריאליסטית ואמינה עד כדי השתאות.

כמה מילים על מחלת הצפדת: מדובר במחלה זיהומית לא מידבקת, קטלנית, הנגרמת על ידי חיידק אנארובי בשם “קלוסטרידיום טטני”. החיידק מצוי בשפע באדמה ובצואה של בעלי חיים רבים, והנבגים שלו מצויים במזבלות בכפרים וערים. ההידבקות באה בדרך כלל מפצע מזוהם כמו חתך או דקירה עמוקה. המחלה נגרמת על ידי הרעלן (טוקסין) שחודר למערכת העצבים הפריפרית והמוח. התסמינים הקליניים הם: חום גבוה מאוד, הזעות קשות, פרכוסים, נוקשות שרירים (ספזמות), קשיי נשימה ובליעה, עד מוות מחנק. הסימן הראשון הוא התכווצויות בשרירי הלסתות, השכמות, הצוואר, הגב, והבטן. תקופת הדגירה נעה בין שלושה ימים עד שבועיים. תקופת הדגירה ארוכה יותר ככל שהפציעה רחוקה יותר מהמוח (פציעה בכף הרגל או כף היד בהשוואה לפציעה באזור הפנים). ככל שתקופת הדגירה ארוכה יותר כך הסיכוי למוות קטן. פצע עמוק שמזדהם ותומך בהתרבות החיידקים מסוכן יותר מפצע שטחי רדוד ויותר נקי. יש חשיבות למסה של החיידקים ולעומק הפצע, שמאפשר תנאים אנארוביים להתפתחות כמות יותר גדולה של חיידקים, וכמות יותר גדולה של רעלן שמתפזר בזרם הדם למערכת העצבים המרכזית. הטיפול המקומי כולל ניקוי של הפצע עד הסרה מלאה של הרקמה הנגועה באמצעים כירורגיים, טיפול אנטיביוטי יעיל (בעיקר תרופה הקרויה מטרונידזול, פלג’יל), אולם הטיפול היעיל באמת הוא מניעתי, על ידי חיסון כללי ומתן מנת דחף בעת ההדבקה.

ברם-אולם, ב-1913, מועד מותה של גינה – לא הייתה אנטיביוטיקה ולא היו חיסונים למחלה. החיסונים הראשונים הופיעו בשוק ב-1924, והאנטיביוטיקה בעשורים שלאחר מכן. בנוסף, מרגע שהרעלנים הגיעו למערכת העצבים האנטיביוטיקה לא יכולה לעזור וגם החיסון כבר אינו יעיל. ולכן גורלה נחרץ מראש. תיאור נסיבות הפציעה של גינה, לוחות הזמנים של תקופת הדגירה, תיאור התפתחות התסמינים עד למותה מחנק במהלך של 24 שעות (יש לשים לב ל’מציצת הדם מהאצבע’, מה שגרם עוד יותר לקיצור המרחק בין מאגר החיידקים פולטי הרעלן לבין רקמת המוח) – כל אלה מדויקים להפליא, ושני הרופאים המנוסים לא ‘פספסו’ דבר, כך שחוסר האונים שלהם היה אמיתי ומציאותי לחלוטין בהתאמה למצב הידע הרפואי באותו הזמן. לכן, כל מה שנותר לבעל האומלל לעשות הוא ללוות את גסיסת אשתו במסירות נוראית ללא תקווה לנס, “הוא לא זז ממיטתה, ישב על הדופן באמצעה וליטף בלי הרף את כף ידה היוקדת וקרא לה בשמות חיבה, שאוזנה לא שמעה כמותם מימיה …[אחרי רגע מותה] קלדם קימט בכפו את פאת הסדין לצניפה ותחבה לתוך פיו, שלא תפרוץ זעקתו אשר אמרה לפוצץ את ליבו…”. נראה כאילו ברש מתאר כרוניקה כתובה של רופא וותיק מומחה למחלות זיהומיות של אותה התקופה.

מחלת העגבת הראשונית

מחלתו של בוריס קלדם (עמ’ 41-38):

סיפור המחלה מתחיל בלילה אחד בביירות, שבו בוריס קלדם בחברת “חבורה של קציני צבא תורכים צעירים” מבלה “באחד הבתים” (בית בושת). באותו הזמן הוא נשוי בשנית לאלגרה מאיסטנבול, בתחילת הריונה הראשון, ומתגורר בתל-אביב הצעירה. “לאחר חודש ימים [חודש אחרי הבילוי בבית הזונות]. כשהקיץ משנתו, חש נקודת צבייה קטנה בשפתו התחתונה. משחה במעט ספיריטוס שהיה עימו בילקוט, כי אמר יתוש עקצו, והרבה לעשן….רופא צבאי, מאיור גרמני מכירו, פגשו באותו בוקר ברחוב, התבונן בו רגע ואמר: ליבער פרוינד [חבר יקר בגרמנית], עליך להיכנס אלי באחד הימים הקרובים…. בעניין מה, אדוני המאיור? המאיור שירבב משהו את שפתו התחתונה, נגע בה בראש האצבע וקרץ לו בעין אחת”. ברגע זה הרופא איבחן כיב טיפוסי של מחלת העגבת (סיפיליס). כעבור עוד זמן הוא הראה את הפצע לאשתו וזו יעצה לו “להיכנס אל ד”ר נעמני”. בשלב זה שניהם עדיין לא חושדים במחלה הזאת שהייתה נפוצה ומוכרת בציבור. קלדם, בכל זאת היה מוטרד כי הלך לבדוק את עצמו בחדר השירותים “הסתכל במראה. השאת [הכיב העגבתי נראה כמו מכתש בתוך גבשושית כרוביתית ולכן מזכירה ‘שאת’, גושיש גידולי]  לא פשתה אך גם לא קטנה. הוא חש עתה גם איזה גירוי בגרון, באף וברום החך. חשד שחור עבר במוחו, אך מייד התגבר עליו: ‘הבלים’!”. פעם ראשונה האיש חושד בעגבת. הוא היה אדם משכיל שידע את קיום המחלה השכיחה. כאשר גם מכר ערבי שאינו רופא איבחן את המחלה במהלך פגישתם, קלדם מבין שזה רציני ופונה סוף-סוף לד”ר נעמני וזה האחרון “בדקו בדיקה יפה, אחר כך הניח את ידו על כתפו ואמר בקול חוטמני ובעצימת עין אחת, כדרכו: תפשת עניין ביש, חביבי… נצטרך להשתמש בסאלוורסאן… חושבני, שאצל הרופא הגרמני הופמן אפשר להשיג את המנה הדרושה… אינך צריך להצטער הרבה, עכשיו מרפאים ‘זאת’ כמעט בוודאות של תשעים למאה….האין חשש בשביל אשתי? היא כידוע לך, הרה… – לפי שעה – הינזר, כשנקבע את הדרגה – נדע את מידת הסכנה….הוא לא סמך על ד”ר נעמני, הרופא הרוסי מלפני המלחמה, ונכנס אל המאיור הגרמני”. קלדם מטופל (באותה התרופה סאלוורסאן), ומצוי במעקב אצל המאיור במשך כמה שבועות, ואז הרופא מודיע לו “אפשר כבר להפסיק. לפחות למשך שנים אחדות – נרפאת. – ובנוגע לאשתי? – מעתה אין כל חשד. מצב רוחו הוטב. אך לאלגרה לא סיפר עוד דבר וחצי דבר על המחלה ועל ריפויה”.

מבחינה היסטורית הקטע הסיפורי הזה מתרחש לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה. המצב בפלשתינה מחמיר, האנגלים בדרך לכיבושה מידי העותומנים, ואלגרה שהיא בחודש השישי להריונה חשה “אימה גדולה”, ולכן קלדם מעביר אותה לקושטא, לבית הוריה, שם הוא משאיר אותה בביטחון לקראת הלידה, וחוזר לעיסוקיו הפרנסתיים.

מות אלגרה והעובר על רקע הידבקות בעגבת מבעלה (עמ’ 45-44): “לאחר חודש, בערך, קיבל טלגרמה, כי אלגרה מתה מלידה קודם זמנה. הילד הוצא מת…. מפי הרופא האוסטרי נודע לו, שאלגרה נדבקה ממנו והנגע פגע בעובר (מה שגרם למותו). כשבוע ימים היה הילד (בן זכר) מת בתוכה. לולא נתקפה אחרי הלידה ב“קדחת הלידה”, אולי אפשר היה להצילה על ידי שיטת הריפוי החדשה. אבל הקדחת באה בצורה אנושה, וכל המאמצים לא נשאו פרי. ליבה כבר נחלש מן הנגע ולא יכול להתגבר.”

כמה מילים על מחלת העגבת: מדובר במחלת מין זיהומית, כרונית (יכולה להימשך שנים רבות), רב-שלבית, הנגרמת על ידי חיידק עמיד בשם טרפונמה פלידום. היא עוברת בעיקר ביחסי מין, ואצל נשים הרות במעבר בין האם לעובר. המחלה מוכרת היטב לעולם הרפואה, בכינויים שונים, החל מסוף המאה ה-15. תקופת הדגירה ארוכה מאוד, עד כשלושה-ארבעה חודשים. בשלב הראשון היא מופיעה בשולי עור וריריות בכל אזורי הגוף, בעיקר בפה, פות, ופי הטבעת, בצורת פצע-כיב אופייני, ובסמוך לו נפיחות קלה של בלוטות הלימפה האזוריות. הנוזל שבכיב מכיל את החיידק, ולפיכך, מגע ישיר עימו עלול להדביק בעגבת. הכיב מתרפא באופן ספונטני במהלך של כמה שבועות. בשלב השני, בחלוף שלושה עד שישה חודשים מהעלמות הכיב הראשוני, מופיעים שוב כיבים, פריחה אופיינית, ושטפי דם עוריים קטנים, מלווים בסימנים לא טיפוסיים של חום נמוך, כאבי ראש, ותסמינים דמויי הצטננות שגרתית. שלב זה נמשך כמה שבועות ונעלם. מרגע זה המחלה הופכת להיות לטנטית (רדומה, חבויה) ויכולה ל”נום בשקט” במשך שנים רבות, עד חמישים שנה אפילו. ללא טיפול, יופיע אצל 50-30 אחוזים מהחולים השלב השלישי בצורה של פגיעה חמורה עד קטלנית באיברי גוף רבים כמו דופנות הלב וכלי הדם הגדולים, במוח, בחוט השדרה, בעור, בעצמות, ובריריות (מעי, איברי המין). הפגיעה האנושה היא במערכת העצבים המרכזית, ותסמיניה כוללים עיוורון, שיטיון, ועוד. לא לחינם הכינוי הנפוץ לעגבת הוא “החקיין הגדול” כי היא יכולה לחקות המון סוגי מחלות אחרות, מה שמקשה מאוד על האבחון הנכון ובזמן. עד הופעת האנטיביוטיקה בשנות הארבעים של המאה העשרים לא היה בנמצא טיפול יעיל במחלה! לפני כן היו טיפולים כמו כספית – החיידקים אמנם מתו אבל הרעלת הכספית הרגה את החולים. בראשית המאה העשרים השתמשו כנגד העגבת בחומר כימי המבוסס על ארסן, הוא הסאלוורסאן המפורסם, שהיה די יעיל, אך גם הוא היה רעיל לגוף, אם כי פחות מהכספית. כמו כן ניסו להדביק את החולה במלריה, על מנת שחום גופו הגבוה יהרוג את החיידק הרגיש לחום גבוה. עם המצאת הפניצילין, שהיה יעיל וריפא את החולים, בפועל נעלמה המחלה. עגבת פעילה אצל אישה הרה עלולה לגרום לפגיעות קשות בעובר, ואף למוות תוך רחמי או למוות מיד אחרי הלידה, וכמובן להפלות. קדחת הלידה המוזכרת כאן אינה קשורה ישירות לעגבת. מדובר במחלה זיהומית קשה מחיידקים שגרתיים שונים שגורמים לאלח-דם (ספסיס) ומות היולדת, על רקע אי-שימוש בכללי היגיינה וחיטוי במהלך הלידה, וזאת לפני הופעת האנטיביוטיקה. בסיפור של ברש ניתן הסבר נוסף – לא מדעי, כי היא לא הייתה בשלב השלישי של המחלה ולפיכך לא יכולה הייתה להיות עם פגיעה לבבית – והיא העובדה שאלגרה לא הצליחה להתגבר על “קדחת הלידה” כי כנראה ליבה וכלי הדם הגדולים היו נגועים בעגבת… לא ממש נכון.

ושוב, התיאורים של העגבת הראשונית (השלב הראשון) שבה לקה קלדם, הדבקת אשתו במחלה, וכתוצאה מכך הדבקת העובר ומותו ברחם, מדויקים להפליא, ותואמים בהחלט את מצב הידע הרפואי של תחילת המאה העשרים. יש לשים לב כי באותה התקופה (וגם עד עצם הימים האלה) העגבת נחשבת למחלה בזויה המביישת את בעליה, כי היא מצביעה על הוללות ובוגדנות, ולפיכך זוכה להסתרה מסיבית – עד כדי כך שבטקסט של ברש המילה עגבת כלל אינה מופיעה אלא בצורות עקיפות: “נקודת צבייה קטנה”; “קריצת העין” של הרופא הגרמני; הערת המכר הערבי; “הזאת”; “הנגע”; “השאת”. כמו שבימינו אנשים רבים לא הוגים, מפחד ואימה ורצון לגרש עין רעה, את המילה “סרטן”, אלא “המחלה ההיא”, אם כי סרטן אינו בעל קונוטציה מבזה או מביישת.

תסמונות נפשיות פסיכיאטריות

מחלותיה של לאה (עמ’65-72), אשתו השלישית של קלדם: תסמונת פוסט-טראומתית על רקע גילוי עריות בילדותה; מחלת הרדיפה (פרנויה); הפרעת אישיות טורדנית כפייתית (אובססיבית-קומפולסיבית).

אנשים פגועי נפש הם שקופים. הם נראים בריאים לחלוטין, אין רואים פצעים, צלקות, תחבושות, פגמים, חוסר איברים, או שינויי צבע כמו חיוורון אנמיה או צהבת מגרדת. אצל פגוע הנפש – ואין זה משנה אם מדובר בפוסט-טראומה מכל סוג שהוא, מחלת נפש מלידה או מסמים, הפרעת אישיות, או סתם דיכאון לידה או זקנה או לכפרה – כל המראות חבויות, סמויות מן העין, אי שם בנשמה, בתודעה, או במחשבה. זה כמו להביט בריק ערטילאי, ערפילי, או מעונן. לפיכך, כדי לתאר ולייצג את המחלות האלה במילים, הכותב צריך להראות ולהדגים סטים של התנהגויות, תגובות, אמירות, התנהלויות חוזרות, וכל מיני דיבורים ומעשים מוזרים שאינם מתיישבים עם המקובל, הנורמלי, והסביר באותה העת ובאותה הסביבה התרבותית. להלן הדוגמאות של ברש אצל אותה לאה מאלכסנדריה:

השימוש במילה היסטריה חוזר כמה וכמה פעמים. כבר “בדרך, בעוברם בלילה ברכבת את המדבר [בדרך מאלכסנדריה לתל-אביב], הציצה לאה בעד החלון ונרתעה לאחור בקריאת בעתה: ‘אוי, כמה גמלים מתים!’ ונפלה על צוואר בעלה ונלחצה אליו בכובד כמתעלפת. וגם אחר כך, כשישבה על ידו חיוורת וגדולת עיניים, עוד הייתה רועדת, אחזה בשתי אצבעותיו ולא חפצה להרפות מהן עד שהגיעו ללוד (‘היא קצת היסטרית!’ הרהר קלדם)”. תערובת הזיות ותגובה היסטרית לא הגיונית וחסרת בסיס מציאותי. “אך לא עבר שבוע ימים עד שהתחיל מרגיש בה דברים זרים שלא היו לו לרצון”. היא החלה מאשימה אותו בדברים שאמר או עשה חסרי הקשר הגיוני כלשהו “היה לה טבע, שכל מעשה אשר אמרה לעשות, הייתה מודיעה עליו במלל לנפשה [בקול רם קבל עם ועולם]….הייתה מתגוללת עליו, שהוא בודה עליה עלילות מליבו, שאין מנהגה שונה ממנהג שאר בני האדם, ‘מה אני? לא נורמלית?’ ובאישוני עיניה נצנצה נקודת הטירוף”. כמו כן “כמעט לא יכלה לפסוק פסוק בלי המילה ‘אני’, כמין דיבוק היה אצלה ה’אני’…. זה היה מין אגואיזם חולני, בלי כל תערובת של אנוכיות תועלתית”. קלדם, בניסיון לרדת לשורשי התנהגותה שמע ממנה לראשונה את טראומת גילוי העריות מילדותה: “היא סחה לו, כי בהיותה ילדה רכה כבת שתים עשרה… לקחה אביה בוקר אחד אל מיטתו, לחצה בחזקה אל ליבו החלש ולחש באוזנה: ‘את חכמה, את יפה, את מתוקה יותר מכל הנערות שבעולם. עליך גאוותי’. דמה סער אז בכל גופה והמילים נתקעו במוחה לבלי היעקר. זו לה הפעם הראשונה שהיא מגלה את ‘סודה’ לנפש חיה”. ובהמשך, “עוד יותר הבליטה את תביעותיה להתחשבות, לחליקת כבוד, לשמיעת דעתה. אסור היה לו בהחלט לחלוק על דעתה ויהי גם בדבר קטן שבקטנים…. ולא היו ימים מועטים עד שהתחילה להאשימו, שהוא מתנגד לדבריה מתוך כוונה להרגיזה. יש לו תענוג מיוחד להרגיזה. בטוחה היא, שהוא נשאה לאישה רק כדי שיוכל להרגיזה… כל העולם רוצה להרגיזה ולשפוך את דמיה… [ואז] הייתה בורחת אל חדר המיטות, ננעלת בחרי אף ויומיים או שלושה אינה משיבה על שאילת שלומו”. קלדם ניסה בכל מיני דרכים לשכך את התנהגותה ואף סיפר לה כל מיני דברים מעברו ומעשיו “ולא ידע שבזה יזון את דמיונה החולני, יזבל ויפרה את כעסה”. וכך באחד הימים, כאשר קלדם אמר לעצמו בלחש שהוא מבין כעת למה האימא נבהלה מאוד כשהציע לה לבוא עם לאה אליו לתל-אביב, “או אז פרץ מליבה כמו לבה של הר שרפה, בשרה הוצת אודם כחלחל והיה סוער ומרטט כולו מכף רגלה עד קודקוד: אהא, היא סיפרה לך הכול, המנוולת. היא השפיעה עליך. היא השחירה את פניי בפניך, ייחסה לי כל מום רע… אבל עוד אראה נקמה בשניכם… עוד תשלמו לי בעד דמי השפוך… כן, כן…”. לפנינו אסופה של תגובות פרנואידיות קשות מנשוא בנוסח ‘כולם רודפים אותי ורוצים ברעתי’, ודוגמה קלסית של הפרעת אישיות טורדנית כפייתית “רבה הייתה חריצותה בבית. קפדנותה בניקיון הייתה עוברת כל גבול. שלוש או ארבע פעמים ביום יכולה הייתה לדרוש מן התימניה הקטנה [עוזרת בית], שתנגב את הרצפה במקום אחד, כי מצאה רבב על המרצפות. בקיץ צריך היה לשטוף פעמיים ביום את הרצפות שבכל החדרים. את החלונות ניקו פעמיים בשבוע. אם השאירה הנערה כוס לא רחוצה הייתה רואה בזה מעין עלבון לעצמה ותבעה את עלבונה בכל כוח גרונה ועצביה. גם בגופה ובבגדיה נהגה ניקיון חמור מאין דוגמתו. פעמים אחדות ביום הייתה נוטלת מקלחות, ומחליפה לבנים כמה פעמים בשבוע, וכן גם דאגה ללבניו של קלדם, שיהיו נקיים ומגוהצים למשעי”.

עגבת שניונית

העגבת השניונית הופיעה אצל קלדם (עמ’ 72, 82, 85): במהלך החודשים הבאים והזמנים המשתנים (מלחמת העולם הראשונה…), קלדם מנסה להמשיך בעסקיו שהולכים ומתרסקים, במקביל למערכת היחסים המדרדרת עם אשתו – ואז מופיע השלב השני של העגבת שלו: “סימן השאת פרח שוב בשפתו….הרגש הרגיש, כי להבת החיים בו דועכת והולכת. אין צורך ברוח חזקה כדי לכבותה. הנגע הממאיר אוכל את כל רקמותיו”. הוא חש יותר ויותר עייפות, אובדן תיאבון, וקשיים פיזיים, עד כדי כך שהוא חש שמותו קרב. ואז מופיע התיאור של השלב השלישי של העגבת, ובמקרה הזה היא עצבית ופוגעת אט אט במוחו של קלדם בזמן שהוא מנסה להציל את עסקיו ולשלם את חובותיו.

עגבת שלישונית

העגבת השלישונית מופיעה אצל קלדם לאחר תקופת חביון קצרה ביותר – הוא לא זוכה לחסד של שנים רבות של לטנטיות ללא מחלה פעילה – פגיעה מוחית (עמ’ 110-95):

“הוא כמעט לא יצא מן הבית, כי רפה היה כתינוק. בלכתו היה מתנודד מעט. מיום ליום כחש בשרו ופניו נעשו חיוורים ושקופים ועיניו עמקו וכאילו כהו, כאומרות לדעוך. המוח היה ‘מרפרף’ רוב שעות היום ועוד יותר בלילה, כשלא יכול לישון”. האישה הצליחה לשכנעו לגשת לרופא עצבים, מכר, “ושלא בידיעתו הייתה עוד קודם אצל הרופא ותיארה לו בטוב טעם ובפרטי פרטים את [השינויים ב-] התנהגותו”. בדרך היא מגינה עליו מפני רכילויות ומסבירה לכל התוהים על ההידרדרות במצבו הגופני והנפשי ואי-תפקודו, “או, לא כלום! הוא חלה באינפלואנצה [שפעת] ונחלש מעט”. הרופא פותח במה שקרוי ‘לקיחת אנמנזה’, שמיעת תיאור התסמינים מפי החולה, כתשובה לשאלותיו: “[קלדם] באומרו לסלסל את שפתיו בחיוך, לא נשמעו לו השפתיים [קלדם מקונן על עייפותו ותחושת ההתפוררות של גופו. הוא מספר לו על מחלתו מאז, כולל מראה את הכיב על שפתיו]… המוח שלי, אתה מבין? המוח נפגע, נתפוקק, נתרכך… אני יודע. אני חש בזאת מאחור, פה ליד העורף. ולמה הוא ‘מרפרף’ תמיד? אך אנסה לרכזו באיזו מחשבה, מיד הוא מתחיל תוסס ומרפרף…. אה, אילו פגעה בי עכשיו איזו מחלה אקוטית: טיפוס, דלקת הריאות או מעין זה… כמה טוב היה לי! הייתי שוכח הכול… זה המוצא”. לפנינו תיאור מדויק של ‘עגבת עצבים’, במיוחד לאור העובדה שהייתה לו כבר אבחנה של שני שלבים קודמים. כמו כן, תחילת הבעת הרצון להתאבדות, תופעה שתלך ותגבר בזמן הקרוב. הבדיקה הפיזיקלית של הרופא: “והוא בדקו ארוכות, הקשיב, דפק, העביר קווים על גבו, על חזהו. הפך את שמורות עיניו, נתן חבישה על זרועו, מדד את לחץ הדם…”. המלצות טיפוליות בלי להגות אבחנה (דיאגנוזה): “עליך, קלדם. לישון כהוגן. זה הכול. הכנסת למוחך שטויות, וצריך שיתנדפו. אתן לך טבלאות אחדות ‘פאנודורם’ ותישן יפה. גופך בריא כגופו של שור הבר. והלוואי היו לי כלים ככליך. אני בעצמי ‘מרוסק’ בזמן האחרון, ובלי ‘פאנודורם’ איני יכול לעצום עין….הרופא ליווה את שניהם עד קצה הפרוזדור והספיק ללחוש על אוזנה של לאה: ‘התקפה של היפוכונדריה‘. אין דבר, הוא גבר חזק ויתגבר.”

קריאה בקטע דלעיל בעין רפואית קלינית, מעלה כמה תובנות וגם תהיות. ברש מדגים יפה את תכונת החקיינות של עגבת שלישונית עצבית, וזאת על ידי אזכור של תסמונות אחרות כמו שפעת, היפוכונדריה, וכדומה. תיאור ההיסטוריה הרפואית והתסמינים מפי המטופל הם מדויקים ואמינים, ומפלילים בעליל, אבל בדיקת הרופא, האבחנה שלו, והטיפול, הם שגויים לחלוטין. נשאלת השאלה, הכיצד ולמה? האם מדובר ברשלנות או בכוונה פואטית? ראשית יש לשאול מהו “רופא עצבים” בתחילת המאה העשרים? באותה התקופה ההפרדה בין נוירולוגיה, ההתמחות שעוסקת במחלות אורגניות של מערכת העצבים, לבין פסיכיאטריה, ההתמחות שעוסקת במחלות נפש, הייתה די מטושטשת, ולעיתים קרובות אותו רופא עסק בשניהם או נטה לכיוון מסוים יותר מהאחר. הבדיקה הפיזיקלית של הרופא ‘שלנו’ דמתה לבדיקה של רופא פנימי כי לא כללה בכלל בדיקה ספציפית של מערכת העצבים! הטיפול שניתן היה תומך וכללי, ולא ממש רלוונטי לאבחנה, שגם הוסתרה מהמטופל ונלחשה באוזניה של אשתו בלבד. היפוכונדריה אינה מחלה כלל וכלל, אלא נטייה של אישיות מסוימת לחשוב שהוא חולה מסיבות כאלה ואחרות, ולא כאן המקום להיכנס לדיון מעמיק בנושא. קשה להאמין שמדובר בנוירולוג. מדובר כנראה ברופא פסיכיאטר כלשהו, אבל גם פסיכיאטר אמור לדעת שתסמונות נפשיות יכולות להיות על רקע אורגני, ודווקא עגבת המוח היא דוגמה קלאסית (ראו את מקרה ניטשה). ברם-אולם, האם ייתכן ש’השגיאה’ נובעת מכוונה פואטית או הסתרה כדי לא לייאש חולה שממילא אינו בר-טיפול – כאמור, באותה תקופה עגבת מוח הייתה מחלה סופנית ללא אופציות טיפוליות – אכן ייתכן, אבל אין לנו יכולת להוכיח זאת בשלב הזה של הסיפור. מה שכן בולט לעין בסיפור, היא העובדה שהמטופל בעצמו ידע לעצמו את האבחנה יותר טוב מכל רופאיו ושוחרי טובתו.

מצבו הרפואי של קלדם ממשיך להידרדר: “והנה התחיל המוח שוב ‘מרפרף’. ציורי החידלון מילאו את דמיונו. כל ציור מתוק מחברו. הוא לא הזיז איבר, רק שכב ועיניו אחוזות בתקרה [דווקא בתקופה הזאת הוא ולאה מתקרבים מחדש זה לזה והיא סועדת אותו באדיקות ומסירות אין קץ]…. [מתוך שיחה עם לאה] רוצה אני רק לומר לך מה שבליבי… מה יועיל לך אם אשלה את נפשך? אין לי מוצא, איני יכול לחיות… הכול מרחמים עלי וסוטים ממני… הנה – אני אוכל הרבה, תאבוני גדול, ואני הולך ונרזה מיום ליום… אך הרי זה מראה לאן אני הולך… אני אעזבך… ידי כשני סמרטוטים… מוחי סמרטוט… ליבי סמרטוט [האיש מתאר תחושות המעידות על פגיעה רב-מערכתית של העגבת ולא רק במוח]”. בכל אותם הזמנים האיש ממשיך לדאוג לטפל בפירעון חובותיו ותיכנון מפורט ומדוקדק של אבטחת העתיד הכלכלי של האלמנה שלאה תהיה בקרוב. באותם הימים והשבועות תחושות האובדנות שלו הולכות ומתגברות והופכות לפרויקט מעשי ולא מדומיין בלבד!

בעמ’ 111-110 מופיע קטע פיוטי מרתק שבו הגיבור מדמיין את ההתאבדות שלו: “רעיון החידלון. מכל צורות המוות הנעימות, המפתות, חזרה תמיד אחת, הנעימה מכולן: חיתוך העורקים מעל לפיסת היד [מי שבאמת מתכוון להתאבד אכן יחתוך את העורקים שהם יותר עמוקים ולא את הוורידים השטחיים שדימום שלהם בדרך כלל לא יגרום למוות, בוודאי לא מהיר]. קילוח הדם נצטייר לו משום מה קריר, נופל ויורד בנעימות על ברכיו, ואחריו באה התרוקנות, התרוקנות מלאת אושר של החיים הכואבים מתוך הגוף. המוח יחדל ‘לרפרף’, ילך ויצטלל ויירגע, עד כי יבול ויעמוד מחשוב. הוי חידלון המחשבה! אין מתוק מן המחשבה על חידלון המחשבה!…”. וכך, על פני יותר מעמוד, הוא מפליג בדמיונו על נפלאות המוות והקבורה בחולות שפת הים וכך הלאה והלאה.

ההתאבדות

ההתאבדות המתוכננת של קלדם מבוצעת לתפארה (עמ’ 124-113). האיש מבצע את המעשה בצורה מתוכננת להפליא, על פי המתווה עליו חלם, ואותו כבר דמיין קודם לכן. המעשה מתרחש במלון הארדיג במושבה הגרמנית, כולל ההכנות (קניית הלהבים המתאימים ב’בית רפואות’), הסעודה האחרונה, הוראות הפעלה של נושאים הקשורים לאישה ולרכוש, ומכתב הפרידה. התיאור של האיש לפני ההתאבדות הוא תיאור קלסי של עגבת המוח: “השאת על השפה התחתונה נתבלטה. השפם נקלש ונראה כמקורח קצת, עין אחת הוזה ולוכסנה ושמורתה התחתונה הופשלה וגילתה את האודם”. עדות ברורה לנזק מוחי מתקדם שפוגע בעיניים עקב לחץ תוך-גולגולתי מוגבר על רקע המורסות המוחיות. לא נתעכב כאן על התיאור המרהיב של המעשה עצמו, אך נציין את אמינותו מכל בחינה שהיא, כולל פתרון ‘בעיות’ של הרגע האחרון, כמו “פתאום נעצר בפה פעור אחוז מחשבה מתלהטת: ‘ולאחר שאחתוך יד אחת – איך אחתוך את השנייה?’. עיניו גדלו עד לזוועה. ‘אין דבר. ביד השחוטה, רק לא לדחות, לא לדחות!”.

הסיום התקשורתי: “באותו יום נדפסה בכרוניקה של העיתון המקומי ידיעה קצרה: ‘ב.ק., סוחר מתושבי תל אביב הישנים, נמצא אתמול מת במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית. הוא איבד עצמו לדעת על ידי חיתוך עורקי הידיים. הסיבה כנראה, מחלה חשוכת מרפא’. כעבור יומיים באה באותו עיתון ידיעה אחרת: ‘אתמול נמצאה בבית העלמין, על קברו הרענן של המתאבד ב.ק., אשתו האלמנה במצב אנוש. לידה מצאו חצי בקבוק ליזול. העבירוה לבית החולים…”, ובהמשך נפטרה.

אחרית דבר

חיי בוריס קלדם, גיבורה של הנובלה, כפי שהם מתוארים על ידי ברש, יוצרים הקבלה בין ובתוך ארבעה מישורי אירועים. השלושה הראשונים הם: הצדדים הפוליטיים-סוציולוגיים של הקהילות היהודית והערבית בראשית המאה העשרים בפלשתינה העות’מנית, בואכה לתחילת המנדט הבריטי וזאת באוכלוסייה העירונית (תל אביב, יפו, חיפה…); עולם המסחר, החרושת, והעסקים המזרח תיכוני באותה התקופה; חיי הנשים והנישואין בקהילה היהודית העירונית דאז. בכולם יש עליות ומורדות, אסונות וכישלונות. מישור האירועים הרביעי הוא חוט השני המקשר בין כולם, והיא שורת המחלות בהם חולים קלדם ונשותיו, שורת מחלות שמהוות בבואה של האירועים במישורים האחרים.

ברש בוחר לעסוק בעיקר בשני סוגי מחלות, מחלות הנפש, ומחלת המין העגבת לצורותיה, וזאת מבלי להזכיר את המילים האלה ולו פעם אחת לאורכה ולרוחבה של הנובלה. המשותף להן היא העובדה שמדובר במחלות בזויות, כאלה שיש להתבייש בהן ולהסתירן, כאלה שיש לתפוס מהן מרחק כי הן מסמלות את הזרות התרבותית האחרת, את הבוגדנות, השפלות, והטומאה. בקיצור, מחלות שהשתיקה יפה להן. האם לברש היו כוונות ביקורתיות על היישוב העברי העירוני הצעיר המתהווה? האם רצה לתאר סיפור איוב מודרני אלגורי וכדומה? כדי לענות על שאלות אלה נזדקק למחקר מעמיק הרבה יותר של הקורפוס הברשי על רקע התקופה המתוארת. ברשימה הנוכחית רק הופנה זרקור ראשוני לשימוש בתיאורים רפואיים קליניים לצרכים פואטיים אלה ואחרים, ובעיקר להראות כי ברוב המקרים הסופר מדייק ואמין בתיאורים האלה.

עטיפת מהדורת הוצאת “תרמיל” של ” איש וביתו נמחו”.

קיראו גם :

קיראו את “איש וביתו נמחו” בפרויקט בן יהודה” 

איש וביתו נמחו -האמת ההיסטורית מאחורי סיפור של אשר ברש

רן יגיל על “איש וביתו נמחו”

הסופר רן יגיל מקריא מ”איש וביתו נמחו”