אילנית יהודה כותבת על אסופת שיריה של חוה פנחס-כהן “לחישת הארץ לשמים” ומקשרת שירים נבחרים למציאות העכשווית.

המערכת

כריכת ״לחישת הארץ לשמיים״ של חוה פנחס כהן
כריכת ״לחישת הארץ לשמיים״ של חוה פנחס כהן

חוה פנחס כהן הייתה משוררת פורייה שפרסמה שלושה עשר ספרי שירה. היא התבלטה גם בשדה התחדשות התרבות היהודית, ופעלה למען הנגשת ארון הספרים לקהלים מגוונים. המשוררת הלכה לעולמה ב- 29.10.2022, בגיל 67.

אסופת שיריה, “לחישת הארץ לשמים“, יצאה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (2023), בעריכת רפי וייכרט. השירים באסופה הם פרי עמל של עשרות שנות כתיבה. השירים האלו נכתבו, כמובן, הרבה לפני פרוץ מלחמת “חרבות ברזל”, ובלי שום קשר אליה. עם זאת, מטבע הדברים, כל טקסט שאנו נחשפים אליו נקרא בהקשר של התקופה. לכן גם השירים הכרוכים בקובץ, מהיבטים ישירים ועקיפים, מאירים את מציאות הימים הקשה של השבעה באוקטובר ואילך. במאמר הזה אציג ארבעה שירים מתוך הקובץ: וישכם אברהם; אשה; ניסן והכסא הריק; אגם. אפרש את השירים תוך התייחסות למציאות העכשווית, לביוגרפיה של היוצרת, וגם אתור אחר מקור של מזור או נחמה.

נתבונן בשיר, אשר פותח את הקובץ, והופיע כבר בספר השירים הראשון של המשוררת, “הצבע בעיקר” (1990):

וישכם אברהם

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם

הוּא לֹא יָדַע שֶׁהָלַךְ בְּהָרֵי יְרוּשָׁלַיִם

הַשֶּׁמֶשׁ קְרוֹבָה עֲדַיִן לְהָרֵי מוֹאָב

וְהַטְּרָשִׁים צְבוּעִים אָדֹם זָהָב

וְרוּחַ קָרָה נַחְשׁוֹן בֵּין רוּחוֹת הַסְּתָו

נוֹגַעַת בְּעַצְמוֹתַי וּמְכַוֶּצֶת עוֹרִי.

טָמַנְתִּי בָּאֲדָמָה שֶׁהִשְׁאִירוּ הַסְּלָעִים בֵּינֵיהֶם

פְּקָעוֹת נַרְקִיס וְכַלָּנִית

זָרַעְתִּי יַרְקוֹת חֹרֶף וְעָלִים לַמָּרָק

שֶׁלֹּא כַּאֲבִי, לֹא שָׁתַלְתִּי עֲצֵי פְּרִי וָאֳרָנִים

לֹא רִמּוּן לֹא תַּפּוּחַ וְאַף לֹא זַיִת

בִּזְהִירוּת, בִּזְהִירוּת,

זָרַעְתִּי רַק אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר יְמַהֲרוּ לְהָשִׁיב לִי אֶת

אָהַבְתִּי.

(הדגשים שלי)


הפתיחה של השיר לוקחת אותנו מיד לסיפור הטעון של העקידה. בעיתות מלחמה הדיון בעקידה תופס מקום של רלבנטיות מחודשת. כך קרה לאורך כל ההיסטוריה היהודית והישראלית. בעוצמה יתרה בשואה, במלחמת העצמאות, וגם במלחמת לבנון השנייה ובהקשרים אחרים. במובן זה המלחמה הנוכחית אינה יוצאת דופן, ולכן השיר מאוד בולט לעין. עם זאת, נדמה שלאחר הפתיח השיר מצליח להתנתק מכובד המשקל של האירוע ולייצר מציאות אחרת ובלתי תלויה.

תחושת העקידה מרומזת בציטוט מתוך הפסוק המקראי מבראשית כב ג’: “וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו אִתּוֹ וְאֵת יִצְחָק בְּנוֹ וַיְבַקַּע עֲצֵי עֹלָה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים”. אברהם אבינו השכים קום על מנת לעקוד, כמצוות האל, את בנו יחידו אשר אהב, על הר המוריה, הוא המקום אשר הראה לו האל, שיכול גם להיות כל מקום. משום שאין אתר (מקום) בעולם פנוי משמו של האל והווייתו. דברים רבים לא ידע אברהם אבינו, בשעה שנפנה עם שחר ראשון לבצע את המשימה שהוטלה על כתפיו. אך מסתבר שהמשוררת יודעת את מה שאבי האומה, שהוא גם האב המטאפורי שלה עצמה, אינו יודע. זאת עובדת היותו מהלך בעצם בהרי ירושלים, בשעה שהשמש עולה ממזרח לנהר הירדן. הליכתו חוצה את מישורי הזמן ואת מרחבי הגיאוגרפיה, מן העבר הרחוק אל ההווה. ירושלים מופיעה כמרחב סמלי, מסומן בנצח, והיא גם העיר שבה חיתה המשוררת. לכן בולט המעבר בבית הראשון מגוף שלישי (הוא – אברהם אבינו), לגוף יחיד (אני – המשוררת) החל מהשורה האחרונה בבית הראשון והלאה, עד סוף השיר.

אנו מודעים לפרדוכסליות העמוקה שישנה בציווי העקדה משום שהשם הבטיח לאברהם כי ביצחק יקרא לו זרע. בבראשית כא יב כתוב: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל־אַבְרָהָם אַל־יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל־הַנַּעַר וְעַל־אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָֽרַע”. ואכן, בבית השני קשה שלא לחוש בדומיננטיות של המילה “זרע”. ההתמקדות של פנחס-כהן היא בזרעים משמעותיים: זרעי הפרחים נרקיס וכלנית, וזרעי הירקות. אלו הם זרעים של יופי, ריח, צבע, וטעם. הם יכולים להניע אותנו לרקום מערכות יחסים של אהבה, למשל, באמצעות מרק חורף מהביל שמכניס בנו חום ונחמה. רואים כאן אהבה לזרעים של פשטות: “שֶׁלֹּא כַּאֲבִי, לֹא שָׁתַלְתִּי עֲצֵי פְּרִי וָאֳרָנִים לֹא רִמּוּן לֹא תַּפּוּחַ וְאַף לֹא זַיִת”. אם לא שתלנו עצים גבוהים לא זימנו את היכולת להביא את העצים לשם הקרבת קורבן לעולה. זה מזכיר גם את “לא כברוש” של יהודה עמיחי, התכתבות בלתי אמצעית עם מה שנמצא בגובה העיניים.

“לֹא כִּבְרוֹשׁ
לֹא בְּבַת אַחַת, לֹא כֻּלִּי,
אֶלָּא כְּדֶשֶׁא, בְּאַלְפֵי יְצִיאוֹת זְהִירוּת-יְרֻקּוֹת,
לִהְיוֹת מֻסְתָּר כְּהַרְבֵּה יְלָדִים בַּמִּשְׂחָק
וְאֶחָד מְחַפֵּשׂ. “
 
גם אצל פנחס-כהן מזהים רצון שלא להלך בגדולות כברוש מתנשא אל על, אלא להצטנע. להיות חלק, נקודה אנונימית קטנה בתצרף ההוויה. אני רואה אצלה גם קשר חזק לזרעים של נשיות, שמלוקטים משחר הדורות באמצעות ידיים חשופות, מן הקרקע עצמה. אלו הזרעים שנטמנים בזהירות ובשקט רבים, כמו בתוך ביצית שמאפשרת יצירת חיים אינטימית. מתוכה יוצאת אהבה ללא תנאי של אמא אדמה. המשוררת מבצעת כאן שילוב ייחודי בין המילה “זרע”, שהיא במובהק מילה גברית שמתקשרת ליכולת של המין הזכרי לממש את המשכיותו, לבין עולם הטבע הנשי, ואדמתו. בהסתכלות רחבה על הדברים, המשוררת, כאישה, היא בתו היחידה של האב הקדום, שזורעת את זרעי קיומה בדרך אישית וחדשה. יש לציין שפנחס-כהן התעקשה לנתב דרך משל עצמה בתוך השיח הקנוני על דמות האב, גם במחירים של הדרה תרבותית וספרותית. 

בשיר אחר בקובץ,” אישה”, אנו מוצאים התייחסות נוספת לזרע:

אִשָּׁה

אַתָּה תָּמִיד תּוּכַל לְקַנֵּחַ עַצְמְךָ מִמֶּנִּי

וַאֲנִי יְכוֹלָה לָשֵׂאת זַרְעֲךָ עוֹד שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת

אִישׁ לֹא יֵדַע זֹאת בְּלֶכְתִּי בָּרְחוֹב.

אַתָּה יָכוֹל לְהֵעָלֵם מִן הָאֲדָמָה בְּמִלְחָמָה הָאַחֲרוֹנָה

וַאֲנִי יְכוֹלָה לָשֵׂאת יַלְדְּךָ עוֹד שָׁנִים אֲרֻכּוֹת

בִּלְעָדֶיךָ. אוּלַי זֹאת סִבַּת הָעַקְשָׁנוּת שֶׁהַשֵּׁם

הַשַּׁיָּךְ לַמִּשְׁפָּחָה יְנַשֵּׂא אַחֲרֶיךָ, וּמָה אַחֲרַי.

אַחֲרַי יִשָּׁאֵר הַזִּכָּרוֹן וְכָל הַמַּבָּטִים שֶׁאָסַפְתִּי

בְּחַיֵּי יִהְיוּ הַמַּחְרֹזֶת עַל צַוָּארִי בִּתֵּנוּ



בשיר זה, שאלת הזרע מייצגת את השאלה: היכן נמצא הזיכרון? מי בסופו של דבר נושא אותו? שם המשפחה הוא זה של האב, המנציח את שמו בדור ההמשך של ילדיו. השם לכן, יישאר אחריו. ואילו אחרי האם יישארו כל המבטים שאספה בחייה, כמחרוזת על צוואר הבת. זוהי מחרוזת סמלית בלבד. היא אינה עשויה מחומר או מחרוזים אלא ממבטים שנאספו עם השנים. המבט, בניגוד לשם, הוא רגעי ובר חלוף, זהו יופי מתכלה, אך יש לו משמעות, ומשתקף ממנו יופי כמו ממחרוזת נאה על צוואר אישה.

שורה מצמררת במציאות של ימינו, ובהקשר של החדשות המגיעות אלינו מעזה מדי יום, היא: “אתה יכול להעלם מן האדמה במלחמה האחרונה”. אלו הן שורות פוצעות על רקע תמונות של נשים שנשארות לבדן מאחור. חלקן אימהות וחלקן עדיין הרות, ואולי בשלב שבו, כלשון המשוררת, איש לא יודע זאת עדיין בלכתן ברחוב. באופן אישי, אני נזכרת באחת ממשפחות החטופים, משפחת חיימי. שלושה ילדים במשפחה, האמא בהריון, והאבא, טל חיימי ז”ל, נרצח בשבי חמאס.

שיר נוסף שמהדהד את מציאות המלחמה הינו השיר הבא:

ניסן והכסא הריק

יָשַׁבְתִּי וְשַׁרְנוּ מִנַּיִן אֲנָשִׁים וְעוֹד אַחַת

וְהַכִּסֵּא מִמּוּל הָיָה רֵיק.

דִּבַּרְנוּ וְשַׁרְנוּ וְאָכַלְנוּ

וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק

יָשַׁבְתִּי לְיַד הַכִּסֵּא

לִפְעָמִים זֶה מוּל זֶה

לִפְעָמִים זֶה מִיָּמִין

לִפְעָמִים בָּא גַּם מִשְּׂמֹאל

וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק.

וְנִצְעַק וְנִזְעַק שׁוּב וְנִזְעַק

לְמַלֵּא אֶת הָרֵיק בְּקוֹלֵנוּ

הַהוֹמָה מֶה מֶה מֶה מֶה

קָרְבָּן הֵבֵאנוּ לוֹ כֶּבֶשׂ תָּמִים

שֶׁיְּהֵא שָׁרִיר הַזִּכָּרוֹן

מֵיתָר מְשׁוֹרֵר בֵּינֵנוּ לְבֵינוֹ

וְהַכִּסֵּא הָיָה רֵיק.

בֵּרַכְנוּ וּבִקַּשְׁנוּ לָלֶכֶת

וְהַכִּסֵּא הָרֵיק הָלַךְ בְּעִקְבוֹתֵינוּ

וּכְשֶׁיָּרַד לַיִל דָּפַק בְּרַגְלֵי הָעֵץ

עַל דֶּלֶת הַבַּיִת:

“פִּתְחִי לִי פִּתְחִי לִי פִּתְחִי

כְּמוֹ שֶׁהָיִיתִי מָלֵא” כָּךְ נִקֵּשׁ וּבִקֵּשׁ

            נִכְנָס לְמָטָתִי הָרֵיק

           וּבְאַרְבַּע רַגְלָיו אוֹתִי חִבֵּק.

בשיר זה, האובדן מתבטא בריק של הכיסא, שפעם היה מלא, והפך למצב קבע שבו הוא חסר את מי שנהג לשבת עליו. זה לא משנה בדיוק מה מקום הישיבה, מימין או משמאל או מכל כיוון אחר, עובדת היותו של הכיסא ריק נשארת בעינה. שום זעקה או קורבן לא יעבירו אותו ממצב של ריק למצב של מלאות. כמו שינוי מצב צבירה שאינו הפיך עוד. ואותו הכיסא עם חלוף הזמן הופך לא רק לאובייקט או לרהיט, אלא למהות. הוא הוא הדמות שאינה מרפה, לרגליים שלו יש כוח רצון עצמאי, והוא הולך אחר מי שחסרים את דמות היושב בו. בסופו של דבר הדמות, כמו בסרט אימה, מסוגלת לנקוש על דלת ולדרוש את שלה. מתברר שהוא עצמו זקוק להתמלאות מחודשת, זו שהייתה בו פעם ואבדה. כך הוא נכנס לתוך מיטתה של הדוברת, מותיר אותה מחובקת בארבע רגליו, מבלי לאפשר לה להתנגד לו, או אף להביע את רצונה.

פנחס-כהן ידעה בחייה אובדנים רבים, וממקום של צימאון למלא את הכיסא הריק, ואף את הכיסאות הריקים, היא כותבת. מתברר כאן הקשר העמוק לביוגרפיה של היוצרת. היא עצמה העידה שפרשת העקידה שואבת אותה אליה, ובכל פעם מנקודה אוטוביוגרפית אחרת. המשוררת התייתמה מאביה כבר בגיל שמונה. בעלה נפטר בסוף שנות הארבעים לחייו, והותיר אותה אלמנה צעירה ואמא לארבע בנות. אחיה למחצה, נטל את נפשו בכפו. כל אלו מובילים לפרישה תלת ממדית של הכאב, העוברת בשלושה צירים בו זמניים: הזמן הקדום; הזמן של הזיכרונות האישיים; וזמן ההווה שבו כל שלושת הצירים מתלכדים ועולים לאחד.  בהקשר של זמן ההווה איני יכולה שלא להביא את כרזת המחאה של מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים המציגה בחזיתה כיסא ריק בצבע צהוב:

הכיסא הריק מכרזת המחאה של משפחות החטופים לעזה
הכיסא הריק מכרזת המחאה של משפחות החטופים לעזה

מיצגים שונים המתכתבים עם מוטיב הכיסא הריק הוצגו ברחובות הערים הגדולות ובמקומות אחרים. לרוב נבחרים כסאות בצבע אחיד, לבן או צהוב, אשר מוצגים זה בצד זה, כמוטיב של ריקנות החוזרת על עצמה. ריקנות זו מעצימה את הכאב של כלל האנשים אשר חסרים כעת בחייהם את יקיריהם שנלקחו בשבי. לעיתים שמותיהם כתובים בכתב יד על דף ניר, ומוצמדים לכיסא להמחשת שבריריות מצבם. הכיסאות הקשורים אחד לשני בחבל מביעים את חוסר האונים ואת זעקתם האילמת לעזרה. מיצגים אלו מלווים לפעמים באביזרים כגון נרות או סרטים.
יש לציין שההתכתבות עם מוטיב הכיסא הריק איננה חדשה בתולדות האמנות. אמנים גדולים לאורך הדורות, כולל ואן גוך, התייחסו אליו כאל דיוקן, ועשו בו שימוש על מנת להביע מסר של היעדרות נוכחת.
 
כפי שציינתי קודם, פנחס-כהן לא שוכחת לפצות אותנו במבט אוהב על החיים. מסיבה זו אתייחס בסוף המאמר לשיר “אגם”:

אגם

נִכְנַסְתִּי לַאֲגַם כְּמוֹ לְאֵינְסוֹף קָטָן

וְהַמִּלִּים הֵחֵלּוּ נִדְלוֹת מִבְּאֵר שֶׁאֵין לָהּ אַחֲרִית.

שָׂחִיתִי לִמְקוֹם אַחְדוּת הַמַּיִם וְהַשָּׁמַיִם. סִירָה דּוּ

מִפְרָשִׂית נָעָה וְגִלְּתָה הַקַּו הַסָּמוּי.

אֶצְלִי הָלְכוּ הַשּׁוּרוֹת אֵלּוּ אַחַר אֵלּוּ וְנַעֲשׂוּ שִׁיר שָׁקוּף,

הָאוֹר גָּבַר בַּמִּזְרָח וְהַמַּיִם לֹא נִרְאוּ.

בְּשֶׁל חֲשִׂיפָה יְתֵרָה שָׂחִיתִי וְכָתַבְתִּי בַּתְּנוּעָה וּמַרְאוֹת

הַמַּיִם מָחֲקוּ הַכֹּל וְהַשִּׁיר נִשְׁאַר בֵּינִי לְבֵינוֹ.

בשיר ישנו מקום של אחדות והשלמה בין מים לשמים, בין מה שלמעלה ומה שלמטה, ובין המצוי לבין מה שמעבר לו. בין נקודה לאינסוף,  בין באר לאגם, בין הגלוי לסמוי מן העין.

השיר, למרות היותו שקוף ונמחק במים תוך כדי תנועה, מצליח, בניגוד לכל הסיכויים, למסור את עדותה של הדוברת לנמען. עדות זו מצליחה לשרוד ללא כל סיבה הגיונית, ומותירה פתח לנחמה קלה גם בצוק העיתים.

חווה פנחס כהן. הוצאת “הקיבוץ המאוחד”.

קראו גם

קינל, שולמית, רובין, נגה, and Rubin. 2013. על הדרתה הכפולה של משוררת עברייה: חוה פנחס-כהן קולות: כתב עת לענייני חינוך וחברה, 5: 28-29, 2013.     

שיימא פאדל חמודי (2018), ” תימת העקדה בשירתה של חוה פנחס כוהן” עוזר פרופ’ ד”ר שיימא פאדל חמודי. Journal of College of Languages, (37).

וינשטיין ישראל ש (2019, 14 באפריל), הכסא הריק – דיוקן סמוי (פוסט בבלוג). אוחזר מתוך בלוג השלולית.

חוה פנחס כהן בויקיפדיה

אילנית יהודה על קלרה והשמש מאת קאזואו אישיגורו

תגובה אחת

  1. שיר הנקרא בראי תקופה ומתכתב אתה כמעט “ברחל בתך הקטנה” הוא על זמני, ואני מתפתה לכתוב “נצחי”, אם כי זו הפרזה קלה…
    היכולת שלך, אילנית, להעמיד את המראה הזו ולכוון את מיתרי לב השיר כך שיפיקו את מנגינת הזמן הזה – היא אדירה.
    תודה על העין, הראש והלב…

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע − שלוש =