מסע המוות של קוסטיגן לים המלח: פרק מתוך "פני ים המלח – המסעות לחקר המקום הנמוך בעולם"

הספר "פני ים המלח" של חיים גורן (הוצאת איתי בחור, 2022) מביא את פניו האנושיים של ים המלח, את סיפוריהם המרתקים של הנוסעים הנשכחים והמשלחות העלומות, שגילו את צפונותיו של המקום הנמוך בעולם. התחקות אחר קורותיהם של אנשים יוצאי דופן אלה ואחר הנסיבות הסוערות בהן פעלו, מאפשרת לשרטט תמונת מציאות־היסטורית קרובה לאמת ככל האפשר ביחס למידע שיש בידינו היום.

רק בשנת 1837 התגלה למרבה ההפתעה שפני ים המלח נמוכים באופן משמעותי מפני הימים האחרים. בעקבות התגלית הגיעו לארץ ישראל יחידים ומשלחות ממדינות שונות, ירדו לשקע הירדן ולים המלח וניסו לקבוע את גובהם המדויק. זאת בעוד המזרח התיכון שרוי במלחמות בין מוחמד עלי לאימפריה העותמנית, ובמאבקים בין המעצמות האירופאיות על ההשפעה באזור ועל השליטה בימים הגובלים בו ומובילים להודו.

בקרב היורדים לים המלח היו הרפתקנים, רומנטיקנים, אנשי מדע, אמנים ידועים, אנשי צבא, מרגלים חובבים ומקצועיים, אנשי דת, ואחרים חדורי תחושת ייעוד דתי. רובם ניחן בעוז רוח, סקרנות, עקשנות. שלושה מהם מתו במהלך שליחותם.

אינדיבידואלים אלה קידמו, במודע או בבלי דעת, גם אינטרסים אימפריאליים וגיאופוליטיים, שאיפות דתיות, התפתחות טכנולוגית ותמורות מדעיות בתחומים רבים: גיאוגרפיה, גיאולוגיה, כרטוגרפיה, טכנולוגיות מדידה, שימוש בקיטור, ועוד. לעיתים פעילותם נכרכה במאבקים על יוקרה, הכרה מדעית, וזכות ראשונים על תגליות.
בספר מובאות למעלה משלושים מפות, וכמאה רישומים וציורים, רבים מהם נדירים, מעשה ידי האמנים מקרב הנוסעים, בהם דייוויד וילקי, דייוויד רוברטס, ליאון עמנואל סימון ז'וזף דה לבורד, יוהן מרטין ברנץ, קרל וילם מרדית ון דה ולדה, ואחרים. חוקרים־נוסעים־אמנים אלה פרסמו אלבומים, וספרי מסעות ומחקר, מלווים בציורים, תחריטים, ורישומים, שהמחישו לקורא המערבי את מראה המזרח כפי שנתפס בעיניהם. רבות מעבודות אמנות אלה שוקמו והותאמו לטכנולוגיית הדפוס המודרני. הן משוות לספר אופי ויזואלי של אלבום ספרי מסעות משותף, שמתייחס לספרות הנוסעים בת הזמן, ומבליט את סגנונותיהם השונים של הנוסעים־האמנים ואת הדמיון ביניהם. העבודות שובצו כאן תוך התייחסות לכתוב, ומצטרפות לקולאז' שמוסיף תוכן ויזואלי ומעורר חוויית התבוננות.

כריסטופר קוסטיגן, שניסה לשוט בים המלח ומת ב-7 בספטמבר 1835, היה ככל הידוע הקורבן הראשון של חקר ים המלח במאה התשע-עשרה. כעבור כמה שנים נספו עוד שני חוקרים של ים המוות, תומס האוורד מולינה ורוברט דייל.

באדיבות ההוצאה לאור יובאו כאן הפרק על קוסטיגן והצילומים מתוכו. עלילותיו של קוסטיגן התפרסמו, ותועדו בהתייחסויות ספרותיות שונות. מקור מפתיע המלמד על ימיו האחרונים נמצא בפרוטוקולים העלומים של "החברה הספרותית הירושלמית", שאותה הקים הקונסול הבריטי ג'יימס פין בשנות הארבעים של המאה התשע-עשרה. באחת הפגישות של החברה הביאה מרי אליזבת ניקולייסן דברים שאמר לה אביה המיסיונר ג'ון ניקולייסן, שבזמנו טיפל בקוסטיגן הגוסס. דבריה תורגמו לעברית על ידי ד"ר יולנדה יבור והם מופיעים במלואם בספר.

במקביל קיראו ב"יקום תרבות" את מחזור השירים של המדען המשורר אבנר טריינין על מסעו של קוסטיגן. שירים שאפשר באמת להבין אותם רק עם קריאת המאמר כאן.

המערכת

כריסטופר קוסטיגן, הקורבן הראשון של השיט בים המלח

נראה שאחד הסיפורים המרגשים והנוגעים ללב, מבין אלה המתארים את היוזמות של הנוסעים ואת מסירותם, הוא זה המתאר את גורלו המר של קוסטיגן. הזיכרון של אדם ראוי לכבוד עמוק, כשנמצא שהוא היה אחוז באנרגיה המיוחדת שהובילה אותו לסכן אפילו את חייו כדי להשלים מטרה שהאמין שהיא טובה וגדולה.^[i]

דברים אלה נכתבו על ידי איש הכנסייה והסופר האנגלי הנרי סטבינג כתריסר שנים אחרי מותו של כריסטופר קוסטיגן, הידוע כאדם הראשון בתקופה המודרנית שניסה לשוט בים המלח כדי לחקרו. סטבינג הוסיף וכתב, שאילו אותו נווד אירי היה מביא את נפשו הסוערת לכלל ביטוי בארץ הקודש בדרך מעט שונה, ברור ששמו היה נחרט בין "המכובדים ביותר בתולדות האנושות," ואף שזה לא קרה – אין לשכוח אותו! ^[ii]גם אם יש מעט הגזמה בקביעות הנלהבות האלה, הן מעידות על התפעלות כנה מסיפורו של קוסטיגן. בכיתוב שעל מצבתו מצוין, שתכנן לשוט לאורך הירדן לתוך ים המלח בניסיון לחקור את חופיו, למדוד את עומקו, להסביר את תכונתו לגרום לדברים לצוף בו, ולהבין תופעות מסקרנות אחרות; ניסיונו זה הסתיים במוות. במהלך מאה ושמונים השנים שעברו מאז, זכרו של "קוסטיגן ביש המזל"[iii] קם, נחרת ונוספו לו נדבכים חדשים.

משפחת קוסטיגן נזכרת במסמכים בעלי משמעות לתולדות אירלנד. בארכיון טריניטי קולג' בדבלין נמצא דוח של חוקר פרטי בו נזכר אחד קוסטיגן או קוסטיגין, שקשור למרד הרפובליקני האירי נגד הבריטים ב־1798.^[iv] ממכתב מ־1834 עולה, שג'ון קוסטיגן מדרוגדה הסמוכה לדבלין, בן משפחתו של כריסטופר, אולי אחיו, היה בקשר עם אדמירל פרנסיס בופור. המכתב ממוען לכתובתו האישית של האדמירל ובו נזכרת ידידתו הקרובה, הסופרת הבריטית מריה אדג'וורת, שמוצאה מממשפחה אירית של בעלי אדמות;  היא העבירה את רוב חייה באירלנד ושם כתבה את ספריה.[1] על חוג מכריה הקרובים נמנו גם הסופר והמשורר ולטר סקוט ואימו של ג'ורג' הנרי מור, לואיזה.^[v]

בשנים 1826-1819 קוסטיגן למד (כאחרים מבני משפחתו) בקולג' הישועי החילוני 'קלונגווז ווד', שבמחוז קילדייר.[vi] מוסד זה היה קשור לסמינר רומי־קתולי למועמדים לכמורה בעיר מיינוּת, שנמצאת באותו מחוז.[2] כמה מקורות ציינו, שקוסטיגן "צבר לא מעט ניסיון במסעות בארצות המזרח."^[vii] במאי 1834 היה בקהיר ובספטמבר בתבאי.[viii]

ב־2005 אנדרו ימפולר, טייס ותיק בצי האמריקאי, פרסם את ספרו 'מלחים בארץ הקודש: המשלחת האמריקאית לים המלח בשנת 1848 והחיפוש אחרי סדום ועמורה'; זהו כנראה המחקר המקיף ביותר שנעשה עד כה על ויליאם פרנסיס לינץ' ומשלחתו לים המלח (על כך להלן בפרק נפרד). ימפולר התייחס בספרו גם לקוסטיגן והעלה את האפשרות, שג'יימס ובר סמית,[3] אותו פגש בבירות, הוא זה ששכנע אותו לצאת למסע המחקר בירדן ובים המלח.[ix]

בבירות שכר קוסטיגן משרת מלטזי (עוד על מקומם של המלטזים בערי החוף של מזרח הים התיכון במהלך המחצית הראשונה של המאה התשע־עשרה, להלן בנספח 2 לפרק זה) ובחורף 1835 העביר סירה קטנה מעכו לטבריה, השיקה בכנרת וניסה ללא הצלחה לשוט בירדן. אחרי הרפתקאות ותלאות הגיע דרך היבשה לים המלח והצליח לשוט בו במשך שמונה ימים, כנראה מ־25 באוגוסט 1835; בקושי שרד את המסע והגיע חולה ליריחו. המיסיונר הירושלמי ג'ון (הנס, יוהנס) ניקולאיסון ניסה לסייע לו ולהקל על סבלו ככל יכולתו והובילו מיריחו לירושלים, שם מת ב־7 בספטמבר ומשום שהיה אירי קתולי נקבר בבית הקברות של הפרנציסקנים על הר ציון. לא עלה בידו להותיר מסמך או עדות למסעו ומחקריו או תוצאה כלשהי של מאמציו המדעיים.^[x]

סיפורו של קוסטיגן הופץ לבני דורו ולדורות אחריו בעיקר בזכות עורך דין אמריקאי בשם ג'ון לויד סטיבנס, שחלה בדלקת מיתרי הקול בעקבות מעורבות אינטנסיבית במערכת בחירות בארצות הברית, וב־1834 יצא לחופשה והבראה באירופה.^[xi] בשלהי 1835 החמיץ את האונייה האחרונה, שהפליגה ממרסיי לארצות הברית לפני חזרת האביב, לכן שהה בחורף 1836-1835 בפריז, עבד בספריותיה והתוודע לספר המסע הפופולרי 'מסע במצרים ובסוריה', שנודע כאחד המקורות העיקריים ששימשו את נפוליאון במסעו למצרים ולארץ ישראל. מחבר הספר, הרוזן קונסטנטין פרנסוא שסבף וולני, היה פילוסוף, מדינאי ומזרחן חבר האקדמיה הצרפתית, שסייר במזרח בשנים 1785-1782.^[xii] סטיבנס התבונן גם בספר הליתוגרפיות הנפלא 'מסע בערביה פטראה, להר סיני ולעיר החצובה פטרה, לאדום של הנבואות' מאת הרוזן לאון עמנואל סימון ז'וזף דה לבורד, שלימים מונה לאוצר אוסף העתיקות של הלובר. לבורד ביקר בפטרה ב־1828 עם המהנדס והנוסע הצרפתי לואי מוריס אדולף לינן דה בלפונד, שלימים שירת כמנהל העבודות הציבוריות באדמיניסטרציה של מוחמד עלי וקיבל ממנו את התארים ביי ופחה, והציג לראשונה בפני הקונסול הצרפתי באלכסנדריה, פרדיננד־מרי דה לספס, את רעיון תעלת סואץ[4].^[xiii]

סטיבנס, שנחשף למזרח באמצעות הספרים שקרא בספריות של פריז, שינה את תוכניותיו ובמקום לשוב לארצות הברית הפליג בדצמבר 1835 למלטה וממנה לאלכסנדריה שבמצרים; הוא התקבל לריאיון אצל מוחמד עלי וסייר במצרים העילית. בעקבות מסע זה עבר "מטמורפוזה, והפך לעבד־אל־עזיז, בלבוש ובשם", וליבו יצא להרפתקאות ולהתנסויות.^[xiv] בקהיר פגש את דה בלפונד, שהציף אותו במידע וברעיונות, ובעקבות פגישתם החליט לצאת גם הוא למסע דרך סיני לעקבה ולפטרה.^[xv] בעומדו על הור ההר ראה בפעם הראשונה את ים המלח, "שוכן בין ההרים הקרחים של ערב ויהודה, מציג לפנינו [המביטים] מהגובה לא יותר מאשר פנים קטנות, שקטות שצבען כסף". הים, שמימיו שטפו את הערים החוטאות, "שעל פי האמונה התפלה של הערבים שום ציפור לא יכולה לעוף מעליו ושום דג לא יכול לשחות במימיו; ושבאופן קבוע מקבל לחיקו החמדן את כל גופו של הירדן, אבל, שלא כמו גופי מים אחרים, לא מעביר בהמשך שום מס לאוקיינוס".^[xvi]

במרץ 1836 סייר בירושלים, וכמו כל הנוסעים ירד ממנה ליריחו, שהיתה אז יישוב קטן ועלוב – כמה סוכות חימר וקש ומגדל מרובע עתיק מאבן^[xvii]; שם ראה לראשונה את סירתו של קוסטיגן, כאשר "הבטתי סביב ובחרתי [סוכה] אחרת כאכסנייתי, בעיקר בזכות המקרה, שלפניה היתה סירה קטנה שעונה על צידה, כאילו כדי ליצור קיר". ואז הוסיף, "הסירה סיפרה סיפור עצוב. היתה זו היחידה שאי פעם שטה על ים המלח"^[xviii]. על קוסטיגן וסירתו שמע מניקולאיסון, אותו פגש בירושלים; הוא חשב לשוט בימה באותה סירה וכתב, שרק משום שלא היה לו מלווה מתאים להרפתקה זו נמנע ממנו לממשה^[xix] (הביוגרף שלו, ויקטור וולפגנג פון האגן, טעה בכותבו שסטיבנס אכן שט על הימה וכהוכחה ציטט מכתב, שמוען אליו מלינץ', מפקד המשלחת לחקר ים המלח ב־1848 וכלל הנחיות לציוד הדרוש לשיט כזה[xx]).

"הסיפור המלנכולי" הפעיל את סטיבנס; הוא החליט לשחזר את קורותיו של קוסטיגן, נסע לביירות ואיתר את מלווהו־משרתו המלטזי, שהיה עד הראייה היחיד לפרשה, ושמע מפיו את פרטיה. בספרו 'אירועים של מסע במצרים, בערביה־פטראה ובארץ הקודש, מאת אמריקאי' (1837) סטיבנס תיאר בפרוטרוט את החלק הראשון של המסע שערך קוסטיגן: רכישת הסירה, העברתה בדרך הים לעכו וממנה בסיוע גמלים לטבריה, ההשקה בכנרת, כישלון המאמצים לשוט על הירדן, העברת הסירה ליריחו, השקתה בים המלח ושמונת ימי השיט. התיאור מסתיים בהותרתו של קוסטיגן החולה תחת השגחתה של ערבייה זקנה ביריחו^[xxi]. עוד כלל בספר 'מפה', בה ניסה לשחזר את מסלול השיט על בסיס יומי^[xxii]. עד מהרה הספר נעשה פופולרי והכניס לו סכום כסף נאה, שאפשר לו לבצע את מסעו השני, הידוע יותר, לחצי האי יוקטן שבמכסיקו; שם היה לאדם הראשון שגילה את תרבות המאיה בעת החדשה וכך, כפי שקבע האגן, ב־17 בנובמבר 1839 נוצר מדע חדש – הארכיאולוגיה האמריקאית^[xxiii].

גרסה אחרת של סיפורו של קוסטיגן, שכוללת גם את העברתו מיריחו לירושלים על ידי ניקולאיסון ואת הקורות אותו בימיו האחרונים, פורסמה על ידי רופא המיסיון ארנסט ויליאם גרני מסטרמן, שהגיע לארץ ב־1892 וגר בה עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה; תחילה שירת בצפת ומאוחר יותר כיהן כרופא־התושב ומנהל בית החולים האנגליקני בירושלים.^[xxiv] נוסף על עבודתו הרפואית היה חוקר וארכיאולוג חובב, ומונה כמזכיר כבוד של משרד קרן החקר הבריטית בארץ ישראל. מסטרמן נודע כמי שסימן פעמיים בשנה, מ־1900 ועד 1913, את מפלס מי ים המלח על סלע שנמצא מדרום לעין פשחה ומכונה עד היום 'סלע ה-PEF^[xxv]. הרעיון למדידות שנתיות (וגם עונתיות) של המפלס הועלה על ידי צ'רלס וילסון, מבכירי הקרן; זאת בעקבות מכתב שקיבל מעורך הדין לורד ג'ון אדוארד גריי היל, שחי בירושלים עם רעייתו הציירת והצלמת קרוליין אמילי; השניים רכשו חלקת קרקע אותה על הר הצופים ועליה בנו את ביתם ממנו נשקף נוף פנורמי של ים המלח^[xxvi].

רעיון נוסף שמסטרמן היה שותף למימושו, היה להביא לדפוס טקסטים שנכתבו על הספנים־החוקרים קוסטיגן, תומס האוורד מולינה ולינץ'. את הרעיון הזה העלה בפניו ידידו הארכיאולוג רוברט א"ס מקאליסטר, מנהל חפירות גזר המקראית מטעם קרן החקר הבריטית^[xxvii]; לאחר שעיין בשני הכרכים הראשונים של הפרוטוקולים של 'החברה הספרותית הירושלמית' קבע, שהחומר האצור בהם חשוב מכדי שיאבד ויישכח (שני הכרכים מתעדים את פגישות החברה עד 1854 וכותרתם Proceedings of the Jerusalem Literary and Scientific Society; הם שמורים ב'ספריית קונרד שיק' שבכנסיית המשיח בירושלים). בשנים 1911-1908 מקאליסטר פרסם בכתב העת של הקרן רבים מהפרוטוקולים האלה, במלואם או בחלקם^[xxviii]. את הטקסטים על אודות 'מבצעי ההצלה' של קוסטיגן ומולינה ואת סיפור המשלחת של לינץ' (שעסק במדידת מפלסי הימה) העביר למסטרמן^[xxix], וזה פרסם אותם לראשונה באופן חלקי בכתב העת The Biblical World, שאוניברסיטת שיקגו הוציאה לאור ב־1905. כעבור שש שנים מסטרמן ומקאליסטר החליטו, שהטקסטים ראויים לפרסום במלואם והביאו אותם לכתב העת של קרן החקר הבריטית^[xxx].

הרעיון להקים חברה ספרותית בירושלים הועלה בסביבות שנת 1846 על ידי הקונסול הבריטי ג'יימס פין, ששירת בעיר מ־1845 עד 1863 והיה אישיות חשובה ומשפיעה^[xxxi]. פגישת הייסוד של החברה התקיימה בביתו ב־20 בנובמבר 1849 ועד מהרה הצטרפו אליה תומכים וחברים מקרב האירופאים תושבי ירושלים כמו גם חוקרים, שביקרו בעיר ושהו בה תקופות שונות. פין כיהן בתפקיד נשיא־בפועל של החברה וקבע, שמטרתה ללמוד ולחקור כל נושא מעניין, ספרותי או מדעי, בכל תקופה בארץ הקודש. חברים וחוקרים־אורחים הציגו בישיבות החברה חיבורים ומאמרים^[xxxii], והרצאותיהם תומללו בספרי הפרוטוקול בדרך כלל בכתב ידו של פין. אחד החברים היה ניקולאיסון, שהגיע לירושלים בינואר 1826 כמיסיונר צעיר מטעם 'החברה הלונדונית לקידום הנצרות בקרב היהודים' (The London Society for Promoting Christianity amongst the Jews או London Jews Society, בקיצור LJS) והוטל עליו לפעול בקרב האוכלוסייה היהודית דוברת הגרמנית בעיר (הוא היה יליד שלזוויג־הולשטיין) ולסייע לרופא המיסיון ג'ורג' אדוארד דלטון, שהיה חולה. דלטון, רעייתו ובנו הקטן עזבו את אירלנד ביוני 1824. תחילה שהו באלכסנדריה ובבירות, שם למד הרופא ערבית, אחר כך הדרימו לצור ובשלהי 1825 הגיעו לירושלים והיו למיסיונרים־התושבים הראשונים בעיר. דלטון סבל קשות מתשישות, חום וטיפול כושל; הוא מת בינואר 1827, שלושה שבועות אחרי שניקולאיסון הצטרף אליו^[xxxiii]. המיסיונר הצעיר נישא לאלמנת הרופא והם עברו לבירות עם שני בניה, שאחד מהם מת בבירות כשישה חודשים אחרי מות אביו. בקיץ 1831 שבו לירושלים, ובעקבות הכיבוש המצרי הותר להם לשכור בית בגבול הרובע היהודי, מעשה שלא היה אפשרי בתקופות קודמות. כך היה ניקולאיסון למיסיונר־התושב היחיד בעיר ובמשך שניים וחצי עשורים, עד מותו ב־1856, היה איש־מפתח בפעילות הפרוטסטנטית בה^[xxxiv]. לו ולרעייתו נולדו שתי בנות, הראשונה מתה ב־1839 בגיל שמונה. השנייה, מרי אליזבט, מתה באירלנד ב־1855 בטרם מלאו לה עשרים וחמש[xxxv]; היא ואביה הצטרפו לחברה הספרותית (בעקבותיהם הצטרפה גם אמה) ועל פי הפרוטוקולים נכחה במרבית המפגשים^[xxxvi]. במפגש השנים־עשר, שנערך ב־12 בפברואר 1850, הציגה 'רשימות על אודות משלחת המחקר הראשונה לים המלח' וסיפרה כיצד אביה התגייס לעזרת קוסטיגן בימיו האחרונים^[xxxvii]. דבריה על הפרשה, שהתרחשה חמש־עשרה שנה קודם לכן, הסתמכו על מה שזכרה ממה שסיפר לה אביה בהיותה ילדה ואולי על גם סמך יומן שכתב^[xxxviii]. מסטרמן מצא הבדלים משמעותיים בין הגרסה שהביאה ובין זו של סטיבנס, שנכתבה סמוך ההתרחשות, והעדיף את גרסתו^[xxxix].

מכל מקום, קוסטיגן מת בירושלים ונקבר ביום מותו, 7 בספטמבר 1835. בתיווכו וסיועו של ניקולאיסון הציבה אימו (אביו מת כמה שנים קודם לכן) על קברו מצבה ועליה כתובת ארוכה בלטינית:

הו ההולך בדרך, קרא זאת, לא מבלי להזיל דמעות

אבן זו מכסה את כריסטופר קוסטיגן ה-III

בנו של סילבסטר קוסטיגן הדבלינאי

צעיר בעל מזג עדין ונעים

אשר במצוות אביו המת

הוכשר לעילא בקולגיום זה של ישו במיינות'ווד שבהיברניה

באומנויות החופשיות,

ואשר ביוצאו  לחקור את המקומות הקדושים,

נתקף בקדחת בים המלח

והובל משם בטיפולו הטוב והמסור של שומרוני טוב כלשהו, 

למנזר של פרנציסקוס הקדוש,

ולאחר שהוגן  בסקרמנטים של הכנסייה הקתולית על פי הנוהג

נפטר.

לאחר שנערכו הטקסים על ידי כומר הקהילה

בשנת 1835 לישועה

לאחר מות בנה האהוב בארץ זרה,

הציבה האם החסידה קתרינה מצבה.

שלום לך בן, תקבל אותך אותה ציון  אל שמיה

מקום שם לא המוות, לא האבל ולא סבל כלשהו שולט

אלא לנצח שולטת השמחה…

(תרגמה ד"ר מילכה רובין)

ב־1911 מסטרמן העיד על קיומה של המצבה וכמוהו עשה הכומר רוברט ג'יימס אדמונד בוגיס ב־1932. ב־1935 זאב וילנאי ניסה ללא הצלחה למצוא אותה ולהניח עליה זר פרחים כדי לחגוג מאה שנים לשיט הראשון על ים המלח. הכומר הפרנציסקני האירי יוג'ין הואד ניסה לשווא לאתרה, כנראה בשנות הארבעים של המאה העשרים. ב־1967, עם סיום מלחמת ששת הימים, וילנאי נעזר באנשי חיל ההנדסה כדי לפלס את דרכו לבית הקברות הפרנציסקני על הר ציון ומצא את האבן מושלכת בפינה; הוא ניקה אותה והניחה על קיר בית הקברות^[xl]. כעבור כמה עשרות שנים הפרנציסקנים העבירו משם את המצבה וקבעו אותה ליד שביל הכניסה למוזיאון שלהם בתחנה השנייה בדרך הייסורים.

קון קוסטלו כבר הצביע על העובדה החריגה, שהמיסיונר הפרוטסטנטי מבלפסט, יוסאיה לסלי פורטר, לא הזכיר את קוסטיגן בפרסומיו הרבים הנוגעים לסוריה ולארץ הקודש, לרבות באלה העוסקים בים המלח וחקירתו^[xli]; אולי משום שהשניים השתייכו לקבוצות נוצריות שונות ומנוגדות. למרבה ההפתעה, קוסטיגן לא הוזכר גם על ידי הכומר האירי־קתולי נתנאל ברטון, ששהה בתחילת 1837 באכסנייה הפרנציסקנית 'קזה נובה' בירושלים. לעומתם, כמה מהנוסעים שפקדו את קברו הזכירו אותו בכתביהם וכך העשירו את הנרטיב עליו, שהתבסס בעיקר על ספרו של סטיבנס, ותרמו להנחלת זכרו בתודעה הציבורית.

ב־1837 ויליאם רוברט וילס ויילד, רופא מדבלין ואביו של אוסקר ויילד, סייר בירושלים בהדרכת בנו של הרופא־המיסיונר דלטון והתעניין מאוד בסיפורו של "קוסטיגן ביש המזל, הראשון ששט סביב ים המוות". לדבריו, לא גילה מידע משמעותי נוסף על זה שהביא סטיבנס וחלק עליו רק בעניין הסירה. סטיבנס כתב שקוסטיגן קנה את הסירה בביירות, הפליג בה לעכו, וממנה העבירה לכנרת (שם החל את מסעו בירדן), ואילו ויילד כתב שפגש את ובר סמית, וזה סיפר לו, שהסירה נבנתה בטבריה והושקה בכנרת^[xlii]. נראה שהגרסה של סטיבנס, שאוששה על ידי ניקולאיסון, סבירה יותר מזו של ויילד, בין היתר משום שבטבריה לא נהגו אז לבנות סירות.

ב־1838 יצא לאור הספר 'סוריה, ארץ הקודש, אסיה הקטנה וכו", ובו רישומים ותחריטים של נופי ארץ הקודש והמזרח הקרוב, מעשה ידי ציירים שונים, שלוו בתיאורים והסברים מאת ג'ון קרן. בספר זה (בשונה מספר המסעות 'מכתבים מהמזרח', שקרן פרסם ב־1826 ועליו ביסס את המידע לספר החדש) כתב תיאור ארוך ומתפייט על פרשה, שגיבורה אינו מוזכר בשמו אבל קורותיו דומים מאוד לאלה של קוסטיגן, "שהיה לו אויב עז יותר מהערבים, המדבר, או האוויר המורעל של מימיו – עזראל, מלאך המוות". וכאשר נשאו אותו באיטיות לירושלים, "והוא השליך את מבטו בפעם האחרונה על מימיו הכהים [של ים המלח] שתקוותם נגוזה, ועמה כל תקווה [שיחזור] הביתה אל כל אשר אהב – הלא נשברה רוחו?"^[xliii]. הספר התפרסם כשלוש שנים ומחצה אחרי מותו של קוסטיגן וכשנה אחרי מסעו של מור; פרטים רבים בתיאור ההתרחשות וגיבורה מתאימים דווקא למור (שגם הוא אינו נזכר בספר), ומעידים על כך שבזיכרון הקולקטיבי החל תהליך איחוי של שתי הפרשות לנרטיב אחד.

ב־1847 יצא לאור ספרו של סטבינג, 'הנוצרים בפלשתינה, או: סצנות של היסטוריה מקודשת, היסטורית ותיאורית'. המחבר, שלא ביקר בארץ, הסתמך על תיאורו של סטיבנס והעלה על נס את נכונותו של קוסטיגן לסכן את חייו למען המטרה בה האמין. סטבינג מדייק בעובדות יותר מקרן ועם זאת חולק עימו תפיסה רומנטית של המזרח, שמעורבים בה רשמי המקרא; שניהם מרבים לשבח את האישה הזקנה מיריחו, שניסתה להקל על קוסטיגן בימיו האחרונים ו"בורכה בנשמתו הגוססת". תיאורים אלה מעלים ספק, שמא הם שואבים מדמותה של אישה אחרת, תושבת יריחו המקראית, זו שסייעה למרגלים^[xliv].

במרץ 1847 ביקר בארץ מדפיס ומוציא לאור אנגלי בשם ג'ון גדסבי, שסייר רבות במזרח בשנות הארבעים וראשית שנות החמישים של המאה התשע־עשרה; הוא הקדיש לקוסטיגן שש שורות בהן קבע, ש"שרידיו נקברו בבית העלמין הארמני [בית העלמין הארמני גובל בפרנציסקני] שעל הר ציון" ויומנו אבד בגלל "רשלנות משרתו"^[xlv].

הכומר בוגיס, ששט בקאנו בירדן ובים המלח בשנות השלושים של המאה העשרים, הקדיש לקוסטיגן פרק ארוך בספרו 'במורד הירדן בקאנו', שיצא לאור ב־1939^[xlvi].

צעד חשוב להנצחתו ולשימור זכרו של קוסטיגן, כמו גם זה של מולינה, נעשה על ידי לינץ', מפקד המשלחת האמריקאית. ביום רביעי 26 באפריל 1848 שט עם משלחתו במים הרדודים של דרום הימה. "אכן היתה זו שממה מוחלטת", תיאר בספר המסע שלו את הרגע בו החליט לשמר את זכר קודמיו, "שעה שחצי האי [הלשון] כולו נפרס אל מול עינינו, כיניתי את הקצה הצפוני 'כף[5] קוסטיגן' ולדרומי 'כף מולינה', לאות הוקרה ולזכר שני האנגלים הנועזים שאיבדו את חייהם בניסיון לחקור ימה זו". על אף שעד היום השמות האלה לא הוכרו כשמותיהם הרשמיים של שני האתרים, קוסטיגן ומולינה עמיתו למחקר ולגורל נותרו במפת האזור ובזיכרון הקולקטיבי^[xlvii].

ב־1986 ההיסטוריון החובב והסופר אריק אולף אריקסן, שכתב על חוקרי ים המלח, הקדיש מאמר מיוחד למחלתו של קוסטיגן וניסה לברר את הגורם המדויק למותו; זאת על רקע מותם של חוקרי־הימה האחרים, מולינה וג'ון ב' דייל, סגנו של לינץ'. לטענתו, מותו של קוסטיגן היה מקרה של מכת חום; הוא בחר לצאת לשיט בחודש החם ביותר בשנה, בהגיעו לים המלח כבר היה מותש לחלוטין ושמונת ימי השיט על הימה הפכו לעינוי מתמשך. אריקסן קבע, שמותו נגרם מ"התייבשות וולונטרית, שהוחמרה על ידי שתיית קפה שהוכן ממי הימה ההיפרטוניים". נוסף על כך, מאמצי ההצלה של ניקולאיסון לא היו יעילים וקירבו את קיצו, ולכן כשהובא לירושלים כבר לא היתה לו תקווה להינצל ^[xlviii].

ב־2003 ימפולר ביקר בארץ לצורך מחקרו והכנת ספרו על לינץ' ומשלחתו^[xlix], והחל לגלות עניין גם בסיבות מותם של קוסטיגן ומולינה. פרופ' מיכאל פרידלנדר המנוח, נפרולוג בבית החולים האוניברסיטאי הדסה בירושלים, סייע לו, וב־12 באוקטובר אותה שנה שלח לו מכתב ארוך ממנו עולה שלקוסטיגן לא היה כל סיכוי לשרוד אחרי ששתה ממי הימה (גם אם רתוחים) משום ש"די בבליעה או שאיפה של כמות קטנה של מים [מים המלח] לגרום להיפרקלצמיה [עלייה של רמת הסידן בדם] והיפרמגנזמיה [אי־סדירות חשמלית הנגרמת מרמה גבוהה של מגנזיום בדם] קיצוניות, שלהן שיעור תמותה גבוה." רמות גבוהות של סידן ומגנזיום הן רעילות מאוד. גם לריכוז הגבוה של המלח (NaCl) יש השלכות חמורות והוא עלול לגרום למוות. ומכאן, מותו של קוסטיגן היה בלתי נמנע^[l].

נראה שעד כה לא עלה בידי איש מחוקריו של קוסטיגן לפתור את השאלה, אם הגה את הרעיון לשוט על הימה או קיבל אותו מנוסעים קודמים. ובר סמית אמר לוויילד, שקוסטיגן הגה את הרעיון בהיותם בביירות^[li]. אין כמעט סיכוי, שקוסטיגן הכיר את ספר המסעות של יוהן אגידיוס ון אגמונט ושל יוהנס היימן, הקונסול ההולנדי בנאפולי בשנות העשרים של המאה השמונה־עשרה. ון אגמונט כתב בספר, ששמע על אציל אנגלי שחפץ לשוט על ים המלח ולחוקרו, לא חסך במאמצים ובאמצעים להגשמת משאלתו ואף העביר לימה סירה על גב גמל, אלא ש"אינני יכול להוכיח שתצפיותיו של הוד לורדותו ראו אי פעם אור"^[lii].

הסופר והדיפלומט הצרפתי איש האסכולה הרומנטית פרנסואה־רנה דה שטובריאן, שסייר באזור ב־1806, כתב לאחר מסעו, שאם תועבר סירה מיפו ותושק במימי ים המלח בוודאי תִּמָּצֶאנָה בו תגליות חדשות מעניינות. משפט זה נעדר מהמהדורות הראשונות של ספרו 'מסע מפריז לירושלים'; אלה פורסמו לפני השיט של קוסטיגן^[liii] ואין לנו הוכחה שהוא הכיר את הטקסט הזה.

ב־1821 ג'ון קרן הגיע לים המלח לבוש כערבי, משום שמושל ירושלים דחה את בקשתו לבקר בו; מסיבה זו הוא וקבוצתו לא הגיעו לימה במסלול הרגיל דרך יריחו אלא יצאו למנזר מר סבא ובלילה ירדו בנחל קדרון עד לחופה. בעקבות הביקור קרן כתב, ש"מעולם לא שטו עליה מאז שהערים נבלעו, ומוזר ששום נוסע לא חשב על השקת סירה לחקור אותה"^[liv].

בין אם קוסטיגן התוודע לרעיון השיט על ים המלח באמצעות כתבי נוסעים שקדמו לו ובין אם רעיון זה עלה בדעתו באופן ספונטני, הוא בחר להעביר את סירתו בדרך היבשתית הקצרה מעכו לטבריה ומשם לשוט בירדן מהכנרת לים המלח.

גם מולינה ולינץ' בחרו להשיק את סירתם בכנרת, ככל הנראה משום שרצו לחקור את נהר הירדן ומשום שהעריכו, שנתיב זה יהיה קל יותר מהנתיב היבשתי. "רק בשנים האחרונות החלו ספינות ולהן מפרשים ודגלים זרים להיראות שוב על המים הכחולים, מפתיעות את התושבים, כדי למדוד את החופים ולקבוע את העומק הלא ידוע של ים הגליל," כתב הגאוגרף קרל ריטר כבר ב־1850 בהתייחסו לכך, שהספנים היו נתינים של "האומות יורדות הים" – אירלנד, אנגליה וארצות הברית.^[lv] לעומתם, מור וויליאם ג'ורג' ביק, בהם עוסק הפרק הבא, העבירו את סירתם מיפו לים המלח דרך ירושלים. בתחילת שנות השלושים של המאה התשע־עשרה הכומר ג'ון פקסטון מקנטקי השתתף בוויכוח הלוהט בין התומכים בעבדות ובין הדוגלים בביטולה, עליהם נמנה (שני הצדדים גייסו את התנ"ך כמקור לטיעוניהם).^[lvi] מאוחר יותר יצא ל'טיול הגדול' שלו דרך אירופה למזרח. באמצע יוני 1836, אחרי ביקור בטורקיה, הגיע לבירות וגר בלבנון קרוב לשנתיים, סייע למיסיונרים ונשא אישה. במהלך שהותו במזרח הרבה לסייר בארץ ישראל, בלבנון ובמצרים, ולדיווחיו המפורטים יש ערך רב ללימוד ולחקר ארצות אלה באותה תקופה. בתום ביקור במצרים ולאחר שארגון המיסיון האמריקאי 'ועד הנציבים האמריקני למיסיונים זרים' (ABCFM) דחה את בקשתו להצטרף לשורותיו, החליט לעזוב את המזרח וב־15 ביולי 1838 עלה על אונייה בדרכו לניו יורק.^[lvii] קצת פחות משנתיים קודם לכן, באוקטובר 1836, פקסטון ביקר לראשונה בים המלח ועימו המיסיונר יליד קרולינה הדרומית ג'ון פרנסיס לאנו, שנשלח לירושלים מטעם 'ועד הנציבים האמריקני למיסיונים זרים'. פקסטון התרשם לטובה ממראה עיניו, "הגדה, המים והקרקעית, עד כמה שראיתי ובחנתי אותן, בכל זאת יש בהן פחות מהאיוֹם, המפחיד והלא־טבעי משציפיתי. […] במקום נתזי המים הכהים, הקודרים והעכורים אותם דמיינתי מאז ילדותי, הרושם שקיבלתי היה של ימה נעימה עד מאוד."^[lviii] מאז אותו ביקור התעניין בחקר ים המלח ובין היתר הצביע על מה שכינה 'עובדה ייחודית': שלמעשה ידוע כה מעט על ימה זו, ש"מזה דורות עוררה עניין וריגוש רבים יותר מכל [ימה] אחרת בעולם," ושעד כה רק בודדים ניסו לחקרה ברצינות. "ככל הידוע לי, מזה דורות לא שטה על מימיו אלא סירה אחת," כתב והתכוון לקוסטיגן.^[lix] את ביקורו האחרון בירושלים תיאר תיאר באחד ממכתביו האחרונים מהמזרח, שנכתב ביפו ב־21 במאי 1838 ועוסק גם בים המלח ובמחקרו; הוא טען, ששם לב להפרש הגדול בירידה משני צידיה של ירושלים, מערבה ומזרחה (באותה עת כבר היה ידוע ומקובל, שהימה נמוכה בהרבה מהים התיכון). עוד כתב, שבהיותו בירושלים נפגש עם אדוארד רובינסון ואלי סמית, עם הנוסע הצרפתי ז'יל דה ברטו (להלן בפרק נפרד), שסיפר לו על קו פרשת המים בערבה, ועם אלכסנדר ויליאם קרופורד לינדסי ומלווהו ד"ר וילסון,[1] שאישרו את נכונות המידע. לאחר מכן פקסטון דן באפשרות, שהירדן זרם בעבר לים האדום וקובע, שדבר זה היה גורם אפילו "להרמת המפלס של ימת טבריה."^[i]

בהמשך פקסטון דן באריכות במסעו של קוסטיגן ובמותו. את סטיבנס וספרו הכיר קודם לכן אבל על הימצאותה של הסירה ביריחו למד רק אחרי ששב מים המלח לירושלים, "לפני שנה אירי אינטליגנטי העביר סירה מעכו לימת טבריה. אילו ידעתי שהיא שם [ביריחו], ודאי הייתי מוודא שהיא כשירה למסע נוסף." לבסוף פרש רעיון שלמימושו נדרש מישהו שיכול לשוט בסירה קטנה, יודע לבצע בדיקות־עומק וסקר־מיפוי ראוי של הימה; אדם שיוכל להעביר חודש או שניים במבצע כזה, ש"יועיל במיוחד לעולם הנוצרי" ואז יפרסם דוח מלא עם מפה נכונה של הימה וחופיה. לטענתו, הפרויקט הזה, שחשיבותו אוניברסלית, קל לביצוע עד כדי כך, ש"אני תוהה מדוע אף לא אחד מכל אותם האנשים השואפים לזכות בתהילה חשב עליו קודם"^[viii].

יש דמיון רב מאוד בין הנקודות השונות שפקסטון העלה במכתבו ובין המטרות של מור וביק; אין עדות לקשר ביניהם אך אציע כאן את האפשרות, שפקסטון פגש אותם בבירות לפני מסעם לים המלח והוא 'החוליה החסרה' בקשר בין מסעו של קוסטיגן ובינם. ב־23 באוקטובר 1836 פקסטון שב מביקורו הראשון בים המלח ובירושלים לבירות ונשאר בה במשך יותר משנה. מור וביק עזבו את דמשק ב־1 בפברואר 1837 במטרה להפליג לארצותיהם, אבל בהגיעם לבירות שינו את תוכניתם וב־15 במרץ יצאו בדרכם לים המלח. יש סבירות, ששלושתם נפגשו בבירות, שבשיחתם עלה נושא מחקר ים המלח ושבעקבות זאת החליטו לחוקרו במקום לשוב לביתם. יתר על כן, בחלק ממסעותיו של פקסטון התלווה אליו (נוסף על אנג'לו, המשרת־טבח המלטזי) אדם, שמכונה בספרו בשם B.; ההיה זה ביק?[ix].

---

[1] לורד אלכסנדר ויליאם קרופורד לינדסי, "איש אצולה בריטי, נוסע, וכותב בענייני אמנות," למד בטריניטי קולג' בדבלין והעביר את חייו בלימודים, ברכישת ספרים לספרייתו הנהדרת ובמסעות. בשנים 1837-1836 ביקר במצרים ובארץ ישראל מלווה בכמה מחבריו, בהם אותו ד"ר וילסון. מכתביו, שפורסמו ב־1838, תוארו בידי חוקר ארץ ישראל הגרמני טיטוס טובלר כ"חסרי ערך לירושלים" אבל הם רבי ערך למחקר הנוכחי (לינדסי, ODNB [הציטוט]; לינדסי, מזרח; טובלר, ביבליוגרפיה, עמ' 159; ברטון, נרטיב, עמ' 27. ראו גם פקסטון, מכתבים, עמ' 212-211).

---

[i] קרן, מכתבים, II, עמ' 23-1, הציטוט עמ' 14.

[ii] ריטר, ירדן, עמ' 17.

[iii] שנקס, ויכוח, לאורך המאמר, בעיקר עמ' 133.

[iv] פקסטון, זכרונות, עמ' 299-296.

[v] פקסטון, מכתבים, עמ' 161-160. ללאנו ראו קווראו, אמריקה, בעיקר עמ' 257-254; גורן, הפסד של רגע, עמ' 62-61, 75-73.

[vi] פקסטון, מכתבים, עמ' 162.

[vii] פקסטון, מכתבים, עמ' 226-224.

[viii] פקסטון, מכתבים, עמ' 163-162.

[ix] קנדי, ביק, עמ' 7 (בדיונו הוא נוטה לתמוך בהשערה זו ומביא לה חיזוקים נוספים).

---

[1] במכתב נזכר גם קפטן רוס, כנראה ג'יימס קלרק רוס, "שכתב על מלחמת הקיטור והוביל את ספינת הקיטור 'ויקטורי' לארקטיק [הקוטב הצפוני]" ובה פרופלור, שהיה המצאה של אותו קוסטיגן." תודתי לאנדרו למברט, הציטוט ממכתבו בדוא"ל.

[2] אולי זו הסיבה שבעטייה עד לאחרונה חוקרים טענו, שקוסטיגן היה סטודנט לתיאולוגיה בקולג' מיינוּת שבמחוז קילדייר (דוגמאות לכך: וילנאי, ים המלח, עמ' 31-29; וילנאי, קוסטיגן; קרייגר, מים חיים, עמ' 60-53; קוסטלו, חוקרים, עמ' 94-91; אריקסן, חוקרים, עמ' 51-11; גורן, ניקולאיסון, עמ' 94-89; ברטלט, נוסעים); תומס או'לולין, שכתב עליו בראשית העשור השני של המאה העשרים ואחת, לא מצא לכך סימוכין (או'לולין, נוסעים אירים, עמ' 251).

[3] סמית היה לוטננט רגלים, כנראה יליד מחוז סליגו שבמערב אירלנד, בן למשפחה שבניה שירתו בחיל ההנדסה המלכותי; הוא מוזכר כבן לוויה של קוסטיגן בחלק מסיוריו ולא התלווה אליו במסעו לים המלח. ב־1837 החברה הגאוגרפית המלכותית דחתה את בקשתו של סמית לממן לו מסע מחקר במרכז אסיה, לאחר שפרסם בכתב העת שלה תיאור של מסעותיו למנזרי הר אתוס ומקונסטנטינופול לסלוניקי. כעבור שתים־עשרה שנה העביר לחברה מפה מעניינת, של "החלקים הפנימיים של החג'אז, ממדידות של קציני צבאו של מוחמד עלי," שהועברו לפרסום לג'יימס ויילד, 'הגיאוגרף המלכותי'. למפה זו היתה גם חשיבות צבאית, והיא מכילה מידע כגון "חוזקם של השבטים העיקריים בחג'אז ובתימן." (ובר סמית, אתוס; ג'ון ושינגטון ללוטננט ובר סמית, 6.3.1837, RGSA, Letter Book, 1836-1840, 81; ובר סמית, מפה; ויילד, ג'ימס, ODNB. סמית לא נכלל במילון הביוגרפי האירי שפורסם ב־2009 בדפוס אוניברסיטת קיימברידג', המידע על משפחתו נמסר לי בעל־פה מלינדה לוני, שעבדה בזמנו ב-DIB).

[4] למעשה, רעיון חפירת התעלה מקורו בברתלמי פרוספר אנפנטן, תלמידו המסור של הנביא החברתי האידיאליסט הרוזן קלוד אנרי דה רוברוי סן־סימון. אנפנטן הוציא לפועל את הרעיונות הסן־סימוניים של חפירת תעלות למען שיפור המצב החומרי של האנושות וכך הגה גם את רעיון חפירת תעלת סואץ; הוא הגיע למצרים ב־1833 עם פמליה קטנה ובה גם מהנדס, שם פגשו את דה בלפונד ואת הקולונל הצרפתי יוסף סב, שכונה 'סולימן פחה' (להלן, עמ' ???). אנפנטן ביצע כמה פרויקטים וב־1836 התקבל לריאיון אצל מוחמד עלי. לאחר מכן עזב את מצרים אבל הנחיל את הרעיון לדה בלפונד וזה הנחילו ללספס (מרלו, סואץ, עמ' 44-42).

[5] לינץ' נקט במונח point במשמעות של כף.

---

[i] סטבינג, נוצרים, עמ' 182

[ii] סטבינג, נוצרים, עמ' 182; על סטבינג ראו סטבינג, ODNB.

[iii] אוליבר, אמריקאים, עמ' 174, 186-185.

[iv] TCD MS 869/1: The papers of Major Henry Charles Sirr (1764-1841), pp. 59-116

[v] ג'ון קוסטיגן לבופור, רח' מגדלנה, דרוגדה, אירלנד, 5.7.1834, HON, Incoming letters prior to 1857, C 722. על אדג'וורת ראו אדג'וורת, ODNB; אדג'וורת, DIB; לנדי, בופור, עמ' 328.

[vi] קורקורן, קלונגווז, עמ' 174.

[vii] קוסטלו, קוסטיגן; קוסטלו, חוקרים; קוסטלו, אירלנד, עמ' 104-97; אריקסן, קוסטיגן; אריקסן, מחלה; אריקסן, חוקרים, עמ' 33-11; בוגיס, ירדן, עמ' 22 (הציטוט).

[viii] אוליבר, אמריקאים, עמ' 174, 186-185.

[ix] ימפולר, לינץ', עמ' 226, הערת כוכבית.

[x] מסטרמן,  מחקרים; מסטרמן, חוקרים; קוסטלו, חוקרים; קוסטלו, קוסטיגן; קוסטלו, אירלנד, עמ' 104-97; אריקסן, קוסטיגן; אריקסן, מחלה; אריקסן, חוקרים, עמ' 51-11; קרייגר, מים חיים, עמ' 60-53; גורן, ניקולאיסון, עמ' 72-67; או'לולין, נוסעים אירים, עמ' 252.

[xi] האגן, מאיה, עמ' 30-28 (הציטוט); האגן, קתרווד, עמ' 26-20; קרייגר, מים חיים, עמ' 53.

[xii] וולני, מסע (בתרגום לעברית וולני, מסע במצרים); M. Avenel, ʽVolneyʼ, NBG, 46 (1866), pp. 347-351; דוסון ואפהיל, עמ' 428-427; סעיד, אוריינטליזם, עמ' 78-77, 153-151. ראו גם האגן, מאיה, עמ' 42-31.

[xiii] לבורד, מסע (צרפתית) (מהדורה זו, בה התבוננתי באוספו של אליהו הכהן, מכילה את הליטוגרפיות היפות ביותר); לבורד, מסע (אנגלית). ראו ולקנאר, דוח; קורץ ולינן דה בלפונד; לינן דה בלפונד, מקהיר; ברטלט, אדום, עמ' 20-19; גורן, הפסד של רגע. לביוגרפיות: L.L., ʽLabordeʼ, NBG, 28 (1859), 387-390; P., ‘Linant’, NBG, 31 (1860), 246-247; דוסון ואפהיל, עמ' 257-256; פפולמן, לכסיקון, עמ' 178-176, 286.

[xiv] האגן, מאיה, עמ' 50 (הציטוט); פיני, חלוצים, עמ' 160-152; קרייגר, מים חיים, עמ' 54-53.

[xv] סטיבנס, מקרים, II, עמ' 66-47; האגן, מאיה, עמ' 55-50; פיני, חלוצים, עמ' 168-167.

[xvi] סטיבנס, מקרים, II, עמ' 71.

[xvii] תיאור זה משותף לכל הנוסעים שעברו בה. לדוגמה לינדסי, מכתבים, II, עמ' 64-62. לתיאור מעניין של העיירה יריחו מספטמבר 1834 ראו רגוזה, מסע, III, עמ' 77-74.

[xviii] סטיבנס, מקרים, II, עמ' 201.

[xix] סטיבנס, מקרים, II, עמ' 202.

[xx] האגן, מאיה, עמ' 56-55; לינץ' נרטיב, הקדמה, עמ' vi.

[xxi] סטיבנס, מקרים, II, עמ' 202-201, 215-213. מצוטט גם בידי מסטרמן, מחקרים, עמ' 414-407; האגן, מאיה; ימפולר, לינץ', עמ' 164-158; קרייגר, מים חיים, עמ' 57-54.

[xxii] סטיבנס, מקרים, II, עמ' 30, 202-201, 215-213; האגן, מאיה; ימפולר, לינץ', עמ' 164-158. לתיאור מפורט של מפת סטיבנס ראו וילנאי, ים המלח, עמ' 33-32. ראו גם ברטלט, אדום, עמ' 21-20.

[xxiii] האגן, מאיה, עמ' XIII.

[xxiv] מקאליסטר, מסטרמן;  שוואקה, בתי חולים, I, עמ' 166, 187-185; קרומבי, פרידמן, עמ' 29-28. לתיאור והערכה מלאים של שהותו ופעילותו בארץ ראו פרי ולב, רפואה, עמ' 102-86.

[xxv] מסטרמן, סיכום; מסטרמן, תצפיות; מקאליסטר, לקט. ראו גם וטסון, חמישים שנה, עמ' 171; אנדרהיל, מפלסים; רז, ים המלח, עמ' 16; קליין, שינויי מפלס, עמ' 55-54.

[xxvi] גריי היל, ים המלח; וילסון, ים המלח; ורמן, גריי היל.

[xxvii] מקאליסטר, תצפיות; מסטרמן, תצפיות, 34, עמ' 155. להספד שכתב מקאליסטר למסטרמן ראו מקאליסטר, מסטרמן (מסטרמן הקדיש לו את ספרו על חפירות גזר [מקאליסטר, חפירות]). ראו גם מקאליסטר, ODNB.

[xxviii] PEF, (Jer)/5: Minutes of the Transactions of the Jerusalem Literary Society, Founded November 20. 1849; מקאליסטר, לקט, בעיקר 1908, עמ' 52.

[xxix] מסטרמן, חוקרים, עמ' 13.

[xxx] מסטרמן, מחקרים; מסטרמן, חוקרים. ראו גם מסטרמן, היסטוריה, מחקר קצר על הגיאוגרפיה הפיזית של הימה, שפורסם באותו שנתון של 'עולם המקרא' (BW).

[xxxi] אליאב, בריטניה, עמ' 81-69; פין, אליזבט אן, ODNB (מילון הביוגרפיות האנגלי כולל רק את רעייתו, אליזבט אן).

[xxxii] פין, עתות סופה, II, עמ' 354-349; מקאליסטר, לקט, 1908, עמ' 39.

[xxxiii] קיאר-הנסן, סיפורים, עמ' 28-24; שוואקה, בתי חולים, I, עמ' 103, 114-113; גידני, היסטוריה, עמ' 121-119; קוסטלו, אירלנד, עמ' 68-66; פרי ולב, רפואה, עמ' 30-28, 61-60. לחברת המיסיון, תולדותיה ופעילותה בארץ ראו גידני, היסטוריה; קרומבי, ציון.

[xxxiv] קיאר-הנסן, סיפורים, עמ' 29-24, 46-43; כרמל, נוצרים, עמ' 24-17; קרומבי, ציון, עמ' 25-20, 85-47; שוואקה, בתי חולים, I, עמ' 152-117; ליבר, רכישה.

[xxxv] קיאר-הנסן, סיפורים, עמ' 46-43. תודתי מקרב לב לד"ר דייויד פילגי, רקטור 'כנסיית המשיח', על המידע לגבי משפחת ניקולאיסון.

[xxxvi] PEF, (Jer)/5.

[xxxvii] PEF, (Jer)/5, 254-263; מסטרמן, מחקרים, עמ' 412-407; אריקסן, חוקרים, עמ' 42-35. למחקר המפורט כולל הטקסטים המתאימים ראו גורן, ניקולאיסון, עמ' 72-65, והטקסט האנגלי בעמ' 89-94. לתרגום העברי של הטקסט ראו נספח 1 לפרק זה.

[xxxviii] גורן, ניקולאיסון, עמ' 72-67, 89-94.

[xxxix] מסטרמן, חוקרים, עמ' 14.

[xl] מסטרמן, חוקרים, עמ' 19; בוגיס, ירדן, עמ' 25, 94; הואד, אירלנד, עמ' 72; וילנאי, קוסטיגן; וילנאי, ים המלח, עמ' 31, 35-34; בנבנשתי, בתי עלמין, עמ' 125-122; קוסטלו, אירלנד, עמ' 102-101.

[xli] קוסטלו, אירלנד, עמ' 97.

[xlii] ויילד, נרטיב, הערה בעמ' 550-549. ראו גם ובר סמית, אתוס, ציטוט בעמ' 64.

[xliii] קרן, סוריה, III, עמ' 72-71; קוסטלו, אירלנד, עמ' 103 (מצטט את הטקסט של קרן).

[xliv] סטבינג, נוצרים, עמ' 183-182; אריקסן, חוקרים, עמ' 48; יהושע, ב.

[xlv] גדסבי, נדודים, I, עמ' 508; דוסון ואפהיל, עמ' 159.

[xlvi] בוגיס, ירדן, עמ' 25-22.

[xlvii] לינץ', נרטיב, עמ' 311-310; J.Y. Mason, Report of the Secretary of the Navy, with a Report made by Lieutenant W.F. Lynch…, BSOG, Ob 1428, 16. ראו זיו, שמות.

[xlviii] אריקסן, מחלה.

[xlix] ימפולר, לינץ'.

[l] מיכאל פרידלנדר לאנדרו ימפולר, 12.10.2003, באוסף המחבר. ראו גם פורת, הרעלה.

[li] ויילד, נרטיב, הערה בעמ' 459.

[lii] אגמונט והיימן, מסעות, I, עמ' 342.

[liii] שטובריאן, איטינרריה, I, עמ' 355; צוטט גם על ידי קרייגר, מים חיים, עמ' 53; שטובריאן, איטינרריה 1823.

[liv] קרן, מכתבים, II, עמ' 23-1, הציטוט עמ' 14.

[lv] ריטר, ירדן, עמ' 17.

[lvi] שנקס, ויכוח, לאורך המאמר, בעיקר עמ' 133.

[lvii] פקסטון, זכרונות, עמ' 299-296.

[lviii] פקסטון, מכתבים, עמ' 161-160. ללאנו ראו קווראו, אמריקה, בעיקר עמ' 257-254; גורן, הפסד של רגע, עמ' 62-61, 75-73.

[lix] פקסטון, מכתבים, עמ' 162.