Mit Erschreckenschauen meine Freundeauf Deutschland

Interview mit Autor Michael G. Fritz über Israel, das Massaker der Hamas und die Reaktionen hierzulande

DRESDEN – Der Dresdner Schriftsteller Michael G. Fritz (70) ist ein passionierter Israel-Reisender seit vielen Jahren. Als Quintessenz sei-ner Reisen und Begegnungen veröffentlichte er im vergan-genen Jahr das Buch „Meinen Apfelstrudel sollten Sie sich nicht entgehen lassen“ mit „literarischen Einblicken in das Israel von heute“. Nach dem Massaker der Hamas vom 7. Oktober schaut er sor-genvoll auf die Situation. Wir sprachen mit ihm.

הסופר הגרמני Michael G. Fritz
הסופר הגרמני Michael G. Fritz

MOPO: HerrFritz,IhrBuch„MeinenApfelstrudelsolltenSiesichnichtentgehenlas-sen“,indemsievonBegeg-nungeninIsraelerzählen,istwieeineLiebeserklärungandasLand.MitwelchenEmp-findungenblickenSiederzeitdorthin?

Michael G. Fritz: Das Buch, das durch zahlreiche Begeg-nungen entstanden ist, vereint

literarische Porträts von Israelis, wodurch ein facettenreiches, authentisches Bild israelischer Lebenswirklichkeit entsteht. Das Wort Liebeserklärung erfasst nur die eine Seite meiner Hinwen-dung zu dem Land, die andere ist ganz rational: Deutsche und Juden sind historisch eng mit-einander verbunden durch ein jahrhundertelanges friedliches Zusammenleben, wobei die Na-zi-Zeit natürlich eine schreckli-che Zäsur bedeutet. Unsere Kul-tur ist jüdisch-christlich geprägt.

Man hörte auf den Straßen von Tel Aviv früher viel Deutsch, jetzt häufig Russisch. Der zweite Na-me Weiße Stadt kommt von den zahlreichen Bauhaus-Gebäu-den, errichtet von den jüdischen Architekten, die vor den Nazis geflohen sind.

Die Beispiele für den deutschen Einfluss in Israel ließen sich beliebig fortsetzen.

Einzelschicksale berühren

eder wusste, dass die Terro-risten der Hamas zu Gräueln fä-hig und bereit sind, fassungslos hat mich der Rückfall in finstere Barbarei gemacht. Zahlen sind immer abstrakt, es sind die Ein-zelschicksale, die uns besonders

berühren, in meinem Fall ist es die bestialische Ermordung der 22-jährigen Deutschen Shani Louk, die sich auf einem Mu-sikfestival in der Nähe des Ga-zastreifens befand. Sie wurde von den Terroristen, man kann es kaum aussprechen, sie wur-de geköpft. Vor einigen Jahren war ich selbst eine Woche lang auf einem Rockfestival gar nicht weit von diesem Platz in der Wüs-te entfernt, worüber ich auch in meinem Buch schreibe. Ich habe

sofort daran gedacht. Ich hätte keine Chance gehabt.

Was hören Sie von Ihren in Israel lebenden Freunden?

Ich sprach gestern per Skype mit einem Freund in Caesarea. Es gibt niemanden in Israel, der nicht betroffen ist, seine beiden Kinder, Anfang zwanzig, sind als Reser-visten eingezogen. Wer kann sa-gen, ob sie lebend nach Hause kommen? Seine Frau kauft seit Jahren in einem arabischen Dorf

ein, das einen Kilometer weit ent-fernt ist. Gemüse und Obst sind frisch, die arabischen Produkte mögen sie. Aber nun fährt seine Frau nicht mehr dorthin, sie hat ganz einfach Angst. Er selbst, ei-ner der vielen Gegner der Justiz-reform, der an den machtvollen

Demonstrationen gegen die Re-gierung teilnahm, hat sich sofort nach dem Hamas-Massaker zum freiwilligen Ernteeinsatz in einem Moschav, einem Dorf, nicht weit vom Gazastreifen, gemeldet. Das Land, bis vor Kurzem völlig zerstritten, man fürchtete zuwei-len einen Bürgerkrieg, steht nun zusammen. Es darf kein zweites Auschwitz geben. Darauf können sich alle einigen.Wie reflektiert Ihr israeli-sches Umfeld die Massaker der Hamas vom 7. Oktober und wie das erklärte Ziel der Regierung, die Hamas zu zer-stören?

Die Israelis hatten niemals da-mit gerechnet, dass die Hamas die Grenzanlagen

überraschen könnte.

Die Armee hat zu viel auf Technologie gesetzt, Truppen ins Westjordanland abgezogen und Netanjahu die Warnungen, die wohl zuhauf eintrafen, igno-riert. Er ist der Hamas in vielen Punkten entgegengekommen, hörte ich, weil er glaubte, Frieden erkaufen zu können. Aber er hat sich getäuscht. Im Parlament, in der Knesset, wurde ein Film

vorgeführt, der die barbarischen Taten in aller Deutlichkeit zeigte. Es gab viele Abgeordnete, die während des Films weinend den Raum verließen.

Wie ist Ihr eigener Blick auf das Geschehen?

Frieden mit einer Terrororga-nisation, deren alleiniges Ziel die Vernichtung jedes jüdischen Lebens und des Staates Israel ist, kann man nicht schließen. Die Hamas hatnicht nur jüdische Geiseln genommen, sondern ebenso die Einwohner von Gaza, die sie als menschliche Schutz-schilde benutzt. Sie ist beileibe keine Befreiungsorganisation.

In Israel scheint Konsens darin zu bestehen, die Hamas zu ver-nichten. Ob das gelingen wird, ist fraglich. Ich hoffe, dass dabei die palästinensische Zivilbevölke-rung geschützt wird.

Was sehen Sie, sehen Ihre Freunde, wenn sie augen-

blicklich auf Deutschland bli-cken?

Mit Erschrecken schauen mei-ne Freunde auf Deutschland, wo Antisemitismus, vor allem der importierte, salonfähig gewor-den ist, Pogromstimmung macht sich allerorten breit, jüdisches Leben scheint nur noch unter Po-lizeischutz möglich zu sein.

Ausschreitungen verstören

Antisemitisch äußern sich nicht allein Muslime, sondern ebenso Radikale von Links und Rechts.Der rechte Antisemitismus wurde immer thematisiert, der linke und der muslimische totge-schwiegen, weil er nicht ins politi-sche Konzept passte. Wenn man

aber etwas ändern will, muss man die Probleme benennen. Ich hoffe, dass spätestens jetzt nach diesen verstörenden antisemiti-schen Ausschreitungen ein Um-denken stattfindet.

Was sollten Staat und Gesellschaft dagegen tun?

Hier sind die Medien gefragt, wir brauchen eine offene, nicht ideologisch bestimmte euphe-mistische Berichterstattung. Wir brauchen viel mehr Informatio-nen über das Leben in Israel, den Alltag, die Menschen. Das setzt natürlich auch vorurteilsfreie Journalisten voraus.

Empfinden Sie die mediale Berichterstattung als vorur-teilsbeladen in einem antiisra-elischen Sinn?

Auf jeden Fall ist sie, sagen wir: unsensibel, vor allem im Fern-sehen. Als in den ersten Kriegs-tagen eine Rakete ein Kranken-haus traf, wurde ungeprüft die Hamas-Version übernommen und verbreitet, Israel habe sie abgefeuert. Später stellte sich heraus, die Rakete stammte wahrscheinlich vom Islamischen Dschihad. Es findet oft eine Tä-

ter-Opfer-Umkehr statt.

Haben Sie weitere literarische Pläne Israel betreffend? Werden Sie wieder reisen?

Israel, sagen meine Freunde allenthalben, wird nach diesem Krieg ein anderes Land werden. Ich besuche es, wenn es wieder möglich sein wird. Beileibe nicht nur literarisch bleibt Israel immer ein Thema für mich.

תרגום לעברית על ידי אבי גולדברג

להלן תרגום הראיון עם הסופר מיכאל פריץ המתגורר בדרזדן על ישראל, על מתקפת החמאס ב 7/10/23, ועל התגובות לאירוע.

הראיון התקיים בעיתון הגרמני Morgen Post (MOPO) בתאריך 8/11/23.

הסופר מדרזדן מיכאל פריץ (70) הוא נוסע נלהב לישראל מזה שנים רבות. את תמצית מסעותיו ומפגשיו פירסם בשנה שעברה בספר “אסור לכם להחמיץ את שטרודל התפוחים שלי”, ובו תובנות ספרותיות על ישראל של היום. אחרי טבח חמאס ב-7 באוקטובר הוא מתבונן על המצב בדאגה. דיברנו איתו.

מופו: מר פריץ, ספרך “אסור לך להחמיץ את שטרודל התפוחים שלי”, בו אתה מספר על מפגשים בישראל, הוא כמו הצהרת אהבה למדינה. אילו תחושות מתעוררות בך כרגע כשאתה מסתכל על מה שקורה כעת? 

מיכאל ג. פריץ: הספר הוא פרי מפגשים רבים, עיבוד ספרותי של מפגשים עם ישראלים. הספר יוצר תמונה רבת פנים ואותנטית של מציאות החיים הישראלית. המושג “הצהרת אהבה” לוכד רק צד אחד של הקשר שלי לישראל, הצד השני רציונלי למדי: גרמנים ויהודים היו קשורים זה לזה מבחינה היסטורית במשך מאות שנים של דו-קיום בשלום, כאשר את התקופה הנאצית יש לפרש כקריסה איומה. התרבות שלנו היא בבסיסה יהודית-נוצרית.

פעם היית שומע הרבה גרמנית ברחובות תל אביב, עכשיו לעתים קרובות הרוסית נשמעת. שמה השני של תל אביב, “העיר הלבנה”, מקורו בבנייני הבאוהאוס שנבנו על ידי האדריכלים היהודים שנמלטו מהנאצים. קיימות אין ספור דוגמאות של השפעת התרבות הגרמנית בישראל.

כולם ידעו שמחבלי חמאס מסוגלים ומוכנים לבצע מעשי זוועה, אבל אני הייתי המום מהידרדרותם לברבריות אפלה. מספרים הם תמיד מופשטים, מה שנוגע בנו יותר מכול הם הגורלות האישיים של הקרבנות. במקרה שלי זה הרצח החייתי של הגרמנייה בת ה-22 שני לוק שהייתה בפסטיבל המוזיקה ליד רצועת עזה. ראשה נערף על ידי המחבלים. קשה לבטא את זה במילים. לפני כמה שנים ביליתי שבוע בפסטיבל רוק לא רחוק משם, במדבר, שגם עליו אני כותב בספרי. כשאירע הטבח חשבתי על כך מייד, אין סיכוי שהייתי שורד את הזוועות הללו אם הייתי שם.  

מופו: מה אתה שומע מחבריך החיים בישראל? 

מיכאל ג. פריץ: דיברתי אתמול בסקייפ עם חבר בקיסריה. אין אדם בישראל שלא נפגע. שני ילדיו, בתחילת שנות העשרים לחייהם, גויסו למילואים. מי יכול לומר אם הם ישובו הביתה בחיים?

אשתו עורכת כבר שנים קניות בכפר ערבי במרחק קילומטר מביתם. ירקות ופירות טריים. הם אוהבים את התוצרת של הערבים. אבל עכשיו אשתו כבר לא הולכת לשם, היא פשוט פוחדת. הוא עצמו, אחד ממתנגדי הרפורמה המשפטית הרבים שהשתתפו בהפגנות העוצמתיות נגד הממשלה, התנדב לעבודת הקציר במושב (כפר) לא רחוק מרצועת עזה, מיד לאחר טבח חמאס. המדינה, שעד לאחרונה הייתה מפולגת לחלוטין, על סף מלחמת אזרחים, עומדת כעת ביחד. אסור שיהיה אושוויץ שני. על כך כולם יכולים להסכים.

מופו: כיצד הגיבו הישראלים שאתה מכיר על מעשי הטבח של חמאס ב-7 באוקטובר ועל המטרה המוצהרת של הממשלה להשמיד את חמאס?

מיכאל ג. פריץ: הישראלים לא ציפו להפתעה בה השתלטות חמאס על חומת המגן בגבול עלולה  להתרחש. הצבא הסתמך יותר מדי על טכנולוגיה, הסיג כוחות לגדה המערבית, ונתניהו התעלם מהאזהרות שנראה שהגיעו אליו בהמוניהן. שמעתי שהוא אישר את התנהלות החמאס בהרבה נושאים כי הוא האמין שהוא יכול לקנות שלום. אבל הוא טעה. הוקרן סרט בפרלמנט, בכנסת, שהציג בבירור את המעשים הברבריים מאותו יום. היו הרבה חברי פרלמנט שיצאו מהאולם בוכים במהלך הסרט.

לא ניתן לעשות שלום עם ארגון טרור שכל מטרתו היא השמדת כל החיים היהודיים במדינת ישראל. חמאס לקח לא רק בני ערובה יהודים, אלא גם את תושבי עזה, שבהם הוא משתמש כמגן אנושי. זה בשום פנים ואופן לא ארגון שחרור.  בישראל נראה שהקונצנזוס הוא להשמיד את חמאס.

השאלה אם זה יצליח מוטלת בספק. אני מקווה שהאוכלוסייה האזרחית הפלסטינית תהיה מוגנת תוך כדי המלחמה.

מופו: מה אתה רואה, החברים שלך רואים, כשהם מסתכלים על גרמניה?

מיכאל ג. פריץ: חבריי מביטים באימה בגרמניה, שבה האנטישמיות, ובמיוחד האנטישמיות המיובאת, הפכה למוסכמה חברתית. איומי פוגרום מתפשטים בכל מקום, וחיים יהודיים נראים אפשריים רק בחסות המשטרה.

לא רק מוסלמים מבטאים אנטישמיות, אלא גם רדיקלים משמאל ומימין. אנטישמיות ימנית תמיד היתה נושא לדיון ציבורי, ואילו אנטישמיות שמאלנית ומוסלמית הושתקה כי היא לא התאימה למושגי התקינות הפוליטית. אבל אם אתה רוצה לשנות משהו, אתה צריך לשים את הבעיות על השולחן. אני מקווה שעכשיו, לכל הפחות, אחרי התקריות האנטישמיות המטרידות האלה, תתקיים חשיבה מחודשת.

מופו: מה ממשלת גרמניה והחברה צריכות לעשות בנדון?

מיכאל ג. פריץ: כאן נכנסת התקשורת לתמונה, אנחנו צריכים דיווח פתוח ולא אידיאולוגי. אנחנו צריכים הרבה יותר מידע על החיים בישראל, על חיי היומיום, על אנשים. כמובן, זה דורש גם עיתונאים נטולי דעות קדומות.

מופו: האם אתה מוצא את הסיקור התקשורתי מוטה ובעל דעות קדומות במובן אנטי ישראלי?

מיכאל ג. פריץ: בכל מקרה, הדיווח, איך לומר, הוא חסר רגישות, במיוחד בעת צפייה בטלוויזיה. כאשר רקטה פגעה בבית חולים בימים הראשונים של המלחמה, אומצה גרסת חמאס כי ישראל היא ששגרה אותה ללא בקרה והתפשטה. מאוחר יותר התברר כי הרקטה הגיעה ככל הנראה מהג’יהאד האסלאמי. לעתים קרובות יש היפוך מוסרי בין עבריין לקורבן. 

 מופו: יש לך תכניות ספרותיות אחרות לגבי ישראל? האם תיסע שוב?

מיכאל ג. פריץ: ישראל, אומרים חבריי, בכל מקרה תהפוך למדינה אחרת אחרי המלחמה הזאת. אני אבקר בה כשזה יהיה אפשרי שוב.

אך בשום פנים ואופן לא רק כעניין ספרותי, עבורי ישראל תמיד תהיה נושא חשוב.

אבי גולדברג על היכרותו עם הסופר מיכאל פריץ וראיון שלו עם הסופר

כריכת meinen apfelstrudel sollten sie sich nicht engehen lassen אתה חייב לנסות את עוגת התפוחים שלי
כריכת meinen apfelstrudel sollten sie sich nicht engehen lassen אל תחמיץ את עוגת התפוחים שלי

בסוף 2022 יצא לאור ספרו של מיכאל ג. פריץ “אל תחמיץ את עוגת התפוחים שלי, שלום, מפגשים ישראליים” Meinen Apfelstrudel Sollten Sie Sich Nicht Engehen Lassen. הספר הוא אסופה של מפגשים והתרשמויות מישראל ומישראלים שצבר הסופר במהלך מספר ביקורים שערך לצורך כך בארץ.

התמונה הכוללת הניתנת בספר היא שישראל היא ארץ מגוונת, מרתקת, המשלבת חיים מודרניים בצל עבר היסטורי. ניכר שהעמדות הראשונות של הסופר לגבי העם היהודי החי בארץ אבותיו, עימן הגיע לביקורו הראשון, קשורות למטען שלו כילד ברלינאי שלאחר השואה. חששות על מפגש טעון עם היסטוריה מדממת הופרכו במפגשים ובהתרשמויות מאורח החיים בישראל. חיוך ודוק של הסכמה עם המתרחש במדינה הקטנה, החמה והצפופה, בה שוטטו האבות, נמשח על הספר.

את הסופר מיכאל ג. פריץ פגשתי לפני מספר שנים בטיסה לברלין.

הייתה זו כמדומני הטיסה האחרונה שלו לארץ לפני פרוץ הקורונה. כשנפרדנו הותיר בידי ספר פרי עטו “פלירטוט של תוכים”.

הוא התכוון לבוא שוב לארץ, אך ההגבלות במשך שנתיים הותירו בידו את החומר שאסף עד אז, ועליו עמל בתקופת הסגרים, וערך לספר “אל תחמיץ את עוגת התפוחים שלי”.

לפני כחודשיים הזמין אותי להגיע לטכס שנערך באולם התרבות בדרזדן לרגל הופעת ספרו החדש והמסקרן. “אבי, אתה מופיע בספר כאחד מהישראלים אותם פגשתי”, כתב. יש להודות שפרסום ספר כזה, לא רק בשל כותרתו, אלא כזה הסוקר את ישראל והישראליות בעיניים גרמניות, עורר בי  עניין. ועל אף פי כן החמצתי את הטקס.

בעת ביקורי האחרון בברלין סרתי אל חנות הספרים הענקית “דוסמן בית התרבות” בפרידריכשטראסה, וביקשתי לרכוש את הספר החדש.

 “נותרו שני עותקים בלבד” אמרה המוכרת לאחר עיון בצג המחשב, והפנתה אותי לקומה השנייה בחנות.

שוחחתי עם הסופר לאחרונה, והוא הבטיח להגיע שוב לארץ, ואולי אף להופיע בפני קהל ולספר על הספר.

מיכאל ג. פריץ נולד במזרח ברלין בשנת 1953. הוא למד הנדסת קידוחים באוניברסיטת פרייברג לכרייה וטכנולוגיה, וסיים את לימודיו בשנת 1975. בשל דעותיו ופעילותו הפוליטיות נמנע ממנו לקבל את התואר האקדמי לו היה זכאי. הוא עבד כמחסנאי ועוזר נהג משאית, ומשנת 1976 עבד בעבודות מזדמנות בספריות העירוניות של דרזדן. בשנת 1993, לאחר איחוד גרמניה, הוענק לו התואר בדיעבד על ידי האוניברסיטה לכרייה וטכנולוגיה בה למד. הוא מתגורר בברלין ובדרזדן לסירוגין.

עם השנים התקבל כסופר ועיתונאי מוערך בגרמניה, זכה במענקי ופרסי ספרות יוקרתיים, והתפרסם בזכות הרומנים שלו, הסיפורים הקצרים, מסות על אמנות, ומאמרי ביקורת ספרות. מקצת מעבודותיו תורגמו לשפות אחרות.

הספר, שיצא לאור בתחילת נובמבר 2022, זוכה לאהדה בקרב הקוראים, והסופר מוזמן להופיע בפני קהל קוראים ברחבי גרמניה. מסתבר שהאופן בו הונגשה לקורא הגרמני המציאות הישראלית, באמצעות מפגשים אישיים, יצר אינטימיות של הקורא עם התכנים. הנה מספר שאלות ששאלתי אותו לגבי כתיבת הספר, ותשובותיו.

אבי: איך נוצרה אהבתך לישראל שהובילה אותך לכתוב עליה ספר? 

מיכאל ג. פריץ: כששמעתי את אנסטרונגו נחמה*, שהיה החזן הראשי של הקהילה היהודית בברלין, ב-RIAS 2**, תחנת הרדיו בסקטור האמריקאי של ברלין, לא היה זה המפגש הראשון עם התרבות היהודית. לא היה זה מקור הידע הראשון אודות העם היהודי. אלא שלאותה ליטורגיקה יהודית, חזנות, שהושמעה ברדיו הייתה השפעה ארוכת טווח עלי.

היה זה הגורם הרגשי שהשפיע עלי לאורך זמן. הייתי עדיין תלמיד בית ספר, והקשבתי בעיקר למוזיקת רוק אמריקאית כל יום, תוך כדי הכנת שיעורי הבית. בשישי, ערב השבת, הגיעו אלי לפתע צלילים אחרים מהרגיל ברדיו. לא הבנתי את המילים, את התכנים, אבל בקולו של החזן היה משהו כה נשגב, והמוזיקה הזו הייתה כה שונה, שלא יכולתי להתעלם ממנה.

אסטרונגו נחמה תרם להנגשה של המוזיקה היהודית לא רק בגרמניה אלא בכל העולם. והבנתי עד כמה ההיסטוריה היהודית והגרמנית קשורות זו לזו. נחמה הצית את העניין שלי בתרבות יהודית, הקשורה קשר הדוק לדת, מה שהוביל אותי בסופו של דבר ללמוד על ישראל. למרבה הצער, אנו בגרמניה  יודעים מעט מדי על המדינה הזו שעל חוף הים התיכון  ועל תושביה.

אבי: היו לך הרבה מפגשים מעניינים במהלך הביקורים בישראל. האם יש אחד שעיצב את התרשמותך במיוחד? 

מיכאל ג. פריץ: כן. באתר נופש בהרי הגליל פגשתי את מנהלו, בן טאובנהיים. הוא הראה לי בגאווה את העיזים השייכות למלון. מחלב העיזים מכין המטבח של האתר את הגבינה עצמה. העיזים היו גבוהות קומה יותר מעיזים שנתקלתי בהן בעבר. הן רעו על מדרונות ההר, השתהו ולחכו את העשב. לפתע הזדקף ראשן, כמו נזרק לאחור, וקרניים ענקיות הזדקרו, עיניהן עצומות כאילו שקועות העיזים במחשבות. אלו היו יצורים קמאיים, שגרמו לי לתהות אם העיזים התקיימו שם באזור הזה בגליל, אז, לפני אלפיים שנה, בערך בתקופה בה שוטט על ההרים ישו.

המארח הניד את ראשו בתדהמה לשאלתי והנחתי כי העיזים הללו וישו היו שם כבר אז. “למה רק לפני אלפיים שנה”, הוא אמר. “אלה הן אותן עזים שאברהם אבינו רעה, אתה יכול להיות בטוח שהן רועות כאן כבר יותר מארבעת אלפים שנה.”

בישראל אפשר לחשוב על המציאות בממדי  זמן אחרים.

בספרי חקרתי את השאלה מי הם אותם ישראלים החיים בארץ, המוגדרים בידי ההיסטוריה שלה יותר מבני עמים אחרים, מה זה עושה להם כשהם  רואים עצמם כחוליה, כשלב, במסורת עתיקה. האם זהו נטל, או האם הידיעה שהם הולכים בארץ בה רעה אברהם את צאנו היא מקור לחיזוק תודעתם הלאומית. 

אבי: האם ישנו מקום האהוב עליך בארץ, כזה שאתה חוזר אליו בכל פעם שאתה מטייל בה?

מיכאל ג. פריץ: לא יהיה זה הוגן לציין מקום אחד בארץ בה קיימים כל כך הרבה מקומות מרתקים שאני אוהב לבקר בהם שוב ושוב, ולתת להם להשפיע עלי. התרשמתי במיוחד מהכותל המערבי בירושלים, אותו ראיתי בטלוויזיה לראשונה כנער בן ארבע-עשרה אחרי מלחמת ששת הימים, ובמיוחד תמונות החיילים המתפללים שם. זה מקום שעליו אני יכול להישען עכשיו בעצמי כאדם בוגר, להתבונן בסדקים שבין האבנים הגדולות, ובאינספור פיסות הנייר שעליהן כתובות הבקשות, התחינות, של המבקרים שם. גם הקיבוצים, עין גדי ליד ים המלח, וגינוסר על חוף הכנרת, כמובן. וחוף ימה של תל אביב, והדרך האגדית והיפה לא פחות ממש, לאורך חופה של יפו.

אבי: תוכל להסביר את מקור הכותרת האניגמטית של הספר, הגורמת לכולם להסתקרן באשר למקורה?

מיכאל ג. פריץ: בחיפה פגשתי את נרי לילנפלד-חאנס, שסיפרה לי על גורל משפחתה מצ’ורטקוב, לשעבר חלק מאוסטרו-הונגריה, כיום במערב אוקראינה, צפונית לצ’רנוביץ, שם נולד פאול צלאן. חלק מבני משפחתה עלו לפלשתינה בתקופת המנדט, חלק מבני המשפחה שנותרו שם בעיירה נרצחו באכזריות בעת הכיבוש הנאצי. מתוך שלושים אלף תושבי צ’ורטקוב, שליש היו יהודים. כיום רק כשמונים יהודים עדיין מתגוררים בעיירה הקטנה. כששאלתי אותה על החיים בישראל, השיבה נרי: “הו, החיים כאן טובים, מה עוד צריך?”. היא הזמינה אותי לטעום מעוגת שטרודל התפוחים הנפלא שהיא אופה ואמרה: “אסור לך להחמיץ את עוגת השטרודל שלי.”

הערות שוליים

*אסטרונגו נחמה היה אחד החזנים היהודים המפורסמים ביותר במאה העשרים. יליד סלוניקי יוון 1918 שהגיע לברלין ההרוסה ב-1945 לאחר ששרד  את מחנות ההשמדה בזכות כישרונו הנדיר.

הוא היה “הזמר של אושוויץ”. לא רק בקרב האסירים האחרים אלא גם לדרישת הקאפו, רופאי המחנה, ואנשי האס-אס. בתמורה זכה לפרוסות  לחם שהותירו אותו בחיים. כך שרד את התופת של אושוויץ’ משנת 1943 ועד כמה חודשים לפני תום מלחמת העולם השנייה, אז נלקח למחנה הריכוז זקסנהאוזן, צפונית לברלין. ב-1945 שוחרר המחנה על ידי חיילי הצבא האדום ונחמה הצליח להגיע לבירה הגרמנית החרבה, בתקווה לחזור למולדתו יוון. פגישה אקראית עם ניצול אחר מאושוויץ גרמה לו לשנות את דעתו ולהישאר בברלין.

אסטרונגו נחמה היה לאחד מהזמרים היהודיים החשובים ביותר במאה העשרים, ואחד האישים המובילים בקהילה היהודית המשתקמת של מערב ברלין לאחר המלחמה. קולו המיוחד והנדיר נשמע הרחק מעבר לקירות בית הכנסת, בקונצרטים בכל רחבי גרמניה, בארצות הברית ודרום אמריקה ובתחנות הרדיו.

**לתחנת השידור האמריקאית בברלין:

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × 3 =