כריכת ״תמול שלשום״ של ש״י עגנון
כריכת ״תמול שלשום״ של ש״י עגנון

את חלק א’של המאמר קיראו כאן.

כדי להדגים את המשמעויות של כלב הבית בכתיבה ובציור של היוצרים בחרתי בחמש דמויות והיצירות שלהן בהקשר הזה: יורם קניוק (2013-1930), צבר, צייר בתחילת דרכו וסופר בהמשכה; פנחס בורשטיין (מריאן; 1977-1927), צייר יהודי יליד פולין, ניצול אושוויץ; פרנץ קפקא (1924-1883), סופר יהודי יליד פראג, כתב בשפה הגרמנית, בין היתר למד והתעניין בהיסטוריה של האמנות; ג’ורג’ ואקנין (2002-1938), יהודי ישראלי יליד מרוקו, מנתח מוח, וסופר שכתב סיפורים קצרים בשפה הצרפתית; ש”י עגנון (1970-1887), יליד פולין, סופר ישראלי, חתן פרס נובל לספרות (1966).

אם כן, בחמישה סופרים וציירים יהודיים עסקינן, ולכן יש להבהיר ולהדגיש כבר מן ההתחלה: התרבות היהודית (מן הסתם מדובר בתקופת הגלות) מעולם לא אהדה את הכלב! ברוב המקרים זכה הכלב להתעלמות או ליחס שלילי. אצל היהודים הכלב לא היה קורבן זבח, לא שימש למאכל, ולא לגידול ביתי. לעומת זאת היה הכלב כוכב בעולם הקללות (כלב שוטה, כלב בן כלב, כלבה או כלבתא לאישה מרשעת, ועוד) וסמל של רוע, שטניות, שפלות ובזות (חיי כלב). בעלי חיים אחרים שימשו ומשמשים עד היום כשם פרטי של אנשים ומתוך כבוד (זאב, דוב, אריה) אך לא הכלב (פרט למקרים בודדים בעת העתיקה, כלב בן יפונה מן המרגלים של משה, כלבא שבוע, חותנו של רבי עקיבא). על רקע זה מעניין יהיה לראות כיצד יופיע כלב הבית בסיפורת ובתמונה של היוצרים האלה, כולם אנשי המאה העשרים.

קראו את “כלבים של סופרים וציירים יהודים, למה כלב חלק א׳ – קניוק, מריאן, וקפקא“.

ג’ורג’ ואקנין

מנתח המוח ג’ורג’ ואקנין (2002-1938), יליד רבאט, מרוקו, למד רפואה במונפלייה שבצרפת, שם גם סיים את התמחותו בנוירוכירורגיה. עלה ארצה ב-1968. עבד במחלקות נוירוכירורגיות וגם היה מנהל מחלקה, האחרונה במרכז הרפואי תל-אביב ע”ש סוראסקי (2002-1989). עסק גם במחקר נוירואנטומי בארץ, ותקופה ארוכה בקנדה. נחשב לנוירוכירורג מעולה בקנה מידה בינלאומי, עם קורפוס אקדמי של מעל 200 פרסומים. במהלך הקריירה הרפואית המזהירה שלו כתב ופירסם כל הזמן סיפורים קצרים בשפה הצרפתית, בהם הוא מתאר את נעוריו במרוקו, את תקופת לימודיו בצרפת, את עלייתו ארצה, את חייו בשנות השמונים בקנדה, ואת שיבתו ארצה. הידע שלו בתפקודי המוח ובהשפעת המוח על התנהגויות שונות אצל בני האדם משתלב בסיפוריו, הנושאים חותם אישי וכתובים בפשטות צנועה בגוף ראשון. שבעה מסיפוריו זכו בפרסים בתחרויות שונות של הסיפור הקצר אשר נערכו בצרפת. כל סיפוריו תורגמו בהמשך לעברית. חלומו היה לפרסם את מכלול סיפוריו בספר אסופה. רצה הגורל האכזר והספר יצא לאור לזכרו, כשנתיים לאחר מותו, תחת הכותרת הכלב מהתפילאלט: נובלות נוירואנטומיות, ג’ורג’ אלי רפאל ואקנין, תרגם מצרפתית לעברית אפרים דובק, אספה, איגדה, והפיקה רחל עוז, הוצאה פרטית, אסופה דו-לשונית (צרפתית-עברית) של 31 סיפורים, 2004. כותרת הספר לקוחה מהסיפור הראשון “הכלב מהתפילאלט“.

ב-“דברים לספרו” בפתח הספר כותבת שולמית קרייטלר: “בכל מה שעשה פרופ’ ג’ורג’ ואקנין, בכל פגישה, בכל עשיה, בכל מגע עם הזולת, הוא היה בו זמנית אדם גדול, יוצר גדול, רופא גדול. ההצצה לעולמו באמצעות הסיפורים גם מגלה לנו את הסוד של הגדולה הזאת. הסוד הוא שבעולמו לא היו מחיצות, לא היו מחלוקות, לא היו תחומים. הכל זרם בכל הכיוונים, זרם, היפרה, ויצר […] ככל שאנו צוללים עמוק יותר בסיפורים, אנו ממשיכים לגלות נדבכים נוספים מאישיותו המופלאה של הכותב, שמזכירה לעיתים את הדמות של הרב דוד סבח, הסבא של הסבא מצד האם שפרופ’ ואקנין מתאר אותו רכוב על פרדתו ‘ועיניו נשואות אל אופקים פנימיים שלא ניתן לרדת לעומקם’ (הכלב מהתפילאלט).”

הסיפור הכלב מהתפילאלט (Tafilalet), עמ’ 17-14, הוא הסיפור הראשון באסופה (ומשמש גם ככותרת לספר כולו). הסיפור מבוסס על ‘עלילות’ אותו הרב דוד סבח, שבשיא הקריירה שלו היה רבה הראשי של מרקש. במהלך הסיפור, מנצל ואקנין את החיבור כדי להביא לקורא מידע רב על צדדים שונים של ההיסטוריה, האתנוגרפיה, והאנתרופולוגיה של יהדות מרוקו, ובמיוחד זו של דרום מזרח מרוקו, על הגבול בין עמקי האטלס המרכזי לשולי מדבר הסהרה (שם מצוי מחוז תפילאלט שבו מתרחשת עלילת הסיפור של הסב).

בפתיח של החיבור, מקשר ואקנין בין המושג “ספר קודש” (של כל דת באשר היא) לבין המושג “דברי אלוקים” כפי אמונתו של כל אדם דתי. בתור נוירוכירורג וחוקר מוח מדופלם הוא מסביר: “הדחף הזה לכבד את המקודש טבוע עמוק מאוד, ככל הנראה, בקפלי קליפת המוח של האונות הקדמיות של בני האדם. ההתפתחות הפילוגנטית האחרונה של המוח האנושי מפרידה באורח חד בין האדם ליתר מיני בעלי החיים. היונקים המתקדמים, כגון הקופים הגדולים והדולפינים, ניחנים בתובנה ובזיכרון מאוד מפותחים. הכלב (ובמידה מועטה גם העז) הוא הקרוב ביותר רגשית לאדם. אולם אף אחד מבעלי החיים העילאיים לא פיתח תחושת קודש או פחד מהבלתי נודע”. פיסת המידע הזאת זורעת אור מה על קשר אפשרי בין ההומו סאפיינס לכלב הבית בהקשר לרגשות רליגיוזיים-מיסטיים – יש לזכור שקניוק ומריאן (העוסקים בשואה כאפוקליפסה), וקפקא, היו אנשים חילוניים מובהקים, בעוד ש”י עגנון (עליו אדון בהמשך) היה אדם דתי שומר מצוות אדוק.

מסתבר כי בין הכתבים התורניים הרבים של אותו הסב, הרב דוד סבח, בעיקר פירושים של ההלכה, ישנם גם סיפורים אחדים בעלי אופי חילוני, על חייו כרב צעיר של קהילות יהודיות קטנות במחוז תפילאלט – לפנינו אחד מאותם סיפורים כפי שהמחבר מביאו כאן:

“באחד הימים, בשעות בין הערביים של יום שישי, מיהר רבי דוד בדרכו חזרה אל כפרו כדי להגיע לפני רדת החשיכה ולקבל את השבת בקרב משפחתו [הוא נהג לנוע מכפר לכפר, רכוב על פרדתו, ונוסף לשירותים הדתיים היומיומיים ערך גם ברית-מילה, בר-מצווה, טכסי נישואין, ולעיתים אף גירושים]. ממרחק הבחין במספר צעירים ברבריים [השבטים המקומיים של הרי מרוקו] משחקים במשחק אכזרי של יידוי אבנים על כלב מסכן. הכלב היה בן מספר חודשים בלבד, אולם היה כבר חסון, בהיותו מגזע כלבי הרועים רעי המזג והתוקפניים (אך גם מסורים וחרוצים). הכלבלב יילל וניסה לחמוק מהאבנים הרוגמות אותו. הוא ניסה גם להתגונן ואף לתקוף את הצעירים האכזריים, אולם כוחותיו אזלו במהירות, והוא עמד לשבוק חיים. רבי דוד זירז את פרדתו בתוקעו את מדרסיו החדים בבטנה והגיע במהירות למקום. הוא צעק על הצעירים הברבריים בקול מאיים וגרש אותם בסמכותיות…וכך הצילו ממוות בטוח […]. השנים עברו, וסב המשפחה נעשה לרב מפורסם בכל מחוזות דרום מרוקו. רבים דיברו בו נכבדות בכל הקהילות היהודיות, גם בקטנות שבהן, וכן בין הברברים המוסלמים. […] ושוב קרה שבאחד מערבי ליל שבת הזדרז רבי דוד, רכוב על פרדתו [לשוב אל ביתו] […] לפתע, באחד מפיתולי הדרך, הותקפו בפראות על ידי כנופיה של בעלי זרוע ברבריים. הם הפילו את הרב הנערץ מעל פרדתו, וראש כנופיית השודדים, ברברי גבוה, גרמי, כהה עור, ובעל עיניים שחורות נוצצות ולחיים בולטות הניף פגיון מעוגל לעבר סבי ותבע ממנו למסור לו לאלתר את כל כספו. רבי דוד התיישב, הרים את הכיפה שלו, שנפלה על עפר, ושם אותה בזריזות על ראשו. לאחר מכן הכניס ידו אל תוככי הג’לבה הרחבה שלו, שלף מאחד הכיסים את הסידור [“ספר קדוש”] שלו והניף אותו מתחת לאפו של הפושע! כשראש כנופיית השודדים ראה את הספר הקדוש, נדהם תחילה וקפץ אחורנית, אולם חיש מהר, נמלך בדעתו וקרא בקול מצווה לכלב רועים בעל שיער ארוך ועבה בצבע צהוב דהוי. זו הייתה חיית-אימים, כחושה, גדולה במיוחד, בעלת רגליים ארוכות ומראה מלוכלך. אוזניה ורגליה השחורות שיוו לה ממש הופעה שטנית. ה’מפלצת’ בעלת החזה החזק והעיניים הנוצצות הפשילה את שפתיה הרועדות ונוטפות ריר וחשפה שיניים חדות וארוכות, נוצצות בלובנן. הפושע פנה לרב השוכב על העפר בצעקות מחרישות אוזניים: ‘תן לי מיד את כספך, או שאני מצווה על כלבי לטרוף אותך בו במקום’. הוא קירב אל פני הרב הנערץ את לוע הכלב המאיים…

לפתע, לתדהמת כל הכנופייה, נעצר הכלב ונחיריו רטטו. הוא שמט את אוזניו, כשכש לאט בזנבו, סגר את לסתותיו הפעורות וניגש אל רבי דוד והתחיל ללקק את ידיו. בעתה מהולה בפחד ויראת כבוד אחזו בפושעים, והם התקרבו לאט לסבי וסבבו אותו בחצי עיגול. בינתיים התיישב הרב על האדמה, כשהוא ממשיך לאחוז בסידור התפילה הקרוב לחזהו. הכלב המפלצתי רבץ לידו ללא תנועה, רגליו הקדמיות מתוחות בתנוחה של כלב העומד על משמרתו.”

המשך הסיפור, הרי הוא ברור: השודדים ביקשו מחילה והרב סיפר להם מדוע הכלב המפלצתי הפך לשומרו הנאמן תוך הפרה בוטה של מצוות אדונו השודד, כי זה היה אותו כלבלב שהרב הצילו לפני שנים רבות, כאשר שניהם היו צעירים, ובשני המקרים מעורב ‘ספר קדוש’.

אם כן, הכלב של מנתח המוח זוכה כאן להסבר ‘מדעי’ לאנושיותו, ובאותו הזמן גם מסתבר שכלב הוא אדם שהוא כלב אדם (יצור לימינלי ורב פנים באותו הזמן), שמזדקן תוך למידה באוניברסיטה של החיים. אדם, כמו כלב הבית, יכול להיות חלש ואומלל, חזק וערכי, וגם מפלצת שטנית לעת מצוא. הסיפור הזה מסביר היטב את מגוון ההתנהגויות השונה של גלריית הכלבים של קניוק, מריאן, וקפקא, גם יחד. נדמה כאילו אין זה מקרי שההומו סאפיינס בחר בכלב הבר (הזאבי) לבייתו ולהפוך אותו לבן-לוויה ורע נאמן, ובאותה העת לימד אותו להפוך למפלצת בצלם אדוניו (כמו בשואה היהודית ו’שואות’ אחרות שמתקיימות גם בזמן הנוכחי).

ש״י עגנון

הכלב בלק של ש”י עגנון: אין כל צורך לסכם כאן את האיש עגנון, את ספרותו ואת מאות אם לא אלפי המחקרים שנכתבו ונכתבים עליה. כאן אעסוק ברומן אחד ויחיד, תמול שלשום (ש”י עגנון, הוצ’ שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1968, הדפסה שלוש עשרה ומתוקנת), וגם בו נדון אך ורק בהיבט אחד: גלריית הכלבים שמופיעה בו ובמיוחד בגיבור הראשי, הכלב בלק. כפי שברוך קורצווייל כותב “מה שהאדם, מנהל בית הספר ‘כל ישראל חברים’, פותר לו לכלב, צומח ועולה מתוך טעות ‘מדעית’ בגלל שהוא קורא ‘כלב’, כדרכו משמאל לימין וכך יצא בלק. אבל זה אינו מברר לכלב ‘שנתן לבו לאמת’, את האמת לאמיתה. מעשה בני-אדם, כתיבת מילים על עורו [על ידי יצחק קומר גיבורו האנושי של הרומן] במתכוון או שלא במתכוון, ופתרון מוטעה, מכניסים את הכלב לגמרי לאווירת האדם. הם קובעים את גורלו ואת שמו – אבל הם מוציאים את הכלב מסתמיותו. לכל אחד כלב משלו. יצחק חברנו משך לו את כלבו, את בלק, לתוך עולמו.” בנוסף יש קשר בין המילה בלק לבין העובדה שמעשהו של יצחק בוצע בזמן קריאת פרשת בלק בתורה. נא לשים לב – בלק באנגלית הוא שחור, כלב שחור, השם שחור או שחורי. כאן נדון בו מנקודת מבט צרה ביותר: צורת התיאור ומשמעותה של הכלב היהודי הזה, שמככב לאורך הרומן פעם אחר פעם כבן-לוויה של אותו יצחק קומר. נדון בכלביותו בקריאה צמודה ברומן ובמאמרו המכונן של ברוך קורצווייל, “על בלק, הכלב הדימוני”, מסות על סיפורי ש”י עגנון, הוצ’ שוקן, ירושלים ותל-אביב, 1976, עמ’ 104-115.

לפני כן אזכיר בלבד את התיאורים של הכלבים האחרים (חוץ מהכלב בלק) שמופיעים ברומן באופן אנקדוטלי אך משמעותי, לא פחות מעלילות הכלב בלק עצמו. מדובר בשישה אזכורים. בכל המקרים הכלבים האלה הם אנונימיים וסתמיים, חסרי שמות, משויכים לבעליהם, גיבורי משנה שונים בפסיפס האנושי של הרומן. קורצווייל מדגיש כי כלבים אלה “ברוב המקרים [מופיעים] בקשר עם נשים… או כחברים של בני אדם, שכבר הם בזים לנשים אחרי שהכירו אותן. כאן הכלבים מסמלים את העבירה, את התאווה או את היחס האסוציאלי [של בעליהם]”.

בין אלו הכלב הנוכחי וכלבי העבר של יוחנן לייכטפוס המכונה “רגל מתוקה” (איש בעל כישורים למעשי מלאכה מגוונים כולל צביעה אמנותית וצבעות מקצועית, והמלמד של יצחק קומר בתחום הזה, וגם “יודע להסתדר עם נשים ועם כלבים”): “הוא [רגל מתוקה] פורש ויושב לפני צריפו ופורט לו כלי שיר או מלמד את כלבו קפיצות של חכמה […] ובשעת דיבורו [שיחה עם תלמידו יצחק קומר] משך באזני כלבו ושאל אותו [את הכלב], מה דעתך צוציק על האדון הלז? […] נעל את הדלת והניח את המפתח לפני הכלב ואמר, רוץ, שים אותו במקומו. נטל הכלב את המפתח בשיניו ורץ למקום שרץ, וחזר וחיכך ראשו במנעליו של הרגל המתוקה. החליק הרגל המתוקה על ראשו וגירד צווארו והגביהו כנגד פניו, פתח לו את פיו והביט בשיניו, והושיבו על הקרקע ואמר, עכשיו רוץ ואל תתהולל יותר מדי. חבט לו על גבו דרך חיבה” (עמ’ 77-71); “כשם שמספר [רגל מתוקה] על בני אדם כך מספר על כלביו. על הכלב שהיה לו ועל הכלב שיש לו ועל הכלב שנתגלגל ובא בין שניהם. אותו שהיה לו יצאן היה. פעם אחת יצא ולא חזר. לימים חזר ובא, פצוע ושותת דם. נתן לו פת בחלב וריפא אותו מפצעיו. אחר שהבריא אמר לו יצאן אתה, צא ובקש לך אדונים אחרים. ואותו שיש לו גנב הוא, אבל מכיר בסירחונו ומקבל עונשו ואינו מקפיד. ואותו שבינתיים מה היה לו? פעם אחת עבר אדם אחד, הכיר בו הכלב את אדונו הראשון, רץ והלך אחריו. אחר ימים פגע בו ברגל המתוקה ואמר לו כלבך בא אצלי. אמר לו אם בא אצלך יישב עמך. אמר לו איני רוצה בו. אמר לו אף אני איני רוצה בו. למה, שאם הניחני והלך אצלך סימן שאינו מוצא קורת רוח מביתי, וכלב שמניח את אדוניו והולך לו אין מחזירים אותו. עכשיו שהוא שרוי עמך יש לו געגועים עלי, אחר כך כשישב עמי יהיו לו געגועים עליך. אמר לו אם כן מי משמר את ביתך? אמר לו אם אין כאן קורא הב הב אין גנבים מרגישים בצריפי ואינם באים לגנוב. הרגל המתוקה מדבר עם כלביו אידית, ולא רוסית ולא עברית. [כאן בא הסבר אלגורי משעשע, אירוני וביקורתי על מערכת החינוך דאז]” (עמ’ 375); בעמ’ 430-425 מתאר עגנון מפגש ארוך בין רגל מתוקה ליצחק קומר בענייני נשים ועבודה. בתוך השיח הזה, הכלב [שכעת כבר מכונה “צוציק” באופן רשמי] משחק תפקיד של מתווך כלבי ואחראי על רגעי אתנחתא בדיון “קפץ עליו [על יצחק קומר המבקר] כלבו של הרגל המתוקה והתחיל נובח בו. עמד הרגל המתוקה ממיטתו ואמר לכלב, געה אין דיין רוח אריין (לך למנוחתך) [קללה ידידותית ביידיש עסיסית]. נצטמצם הכלב והלך למיטתו שמתחת לספסל. חייך הרגל המתוקה ואמר, פיקח שכזה, מבין כל דיבור וצייתן. הלואי שיהו בני אדם מבינים וצייתנים כמותו […] ראה כיצד הכלב מתלבט. רוצה לצאת ואינו מעז. צוציק, אם אתה צריך לצאת צא. […] קפץ עליו [על יצחק קומר] הכלב והפסיקו. גער בו הרגל המתוקה ואמר, לך למנוחתך צוציק. לא שמע לו הכלב וקפץ ויצא לחוץ. צחק הרגל המתוקה ואמר, העולם פסק מלשמוע לי. […] צוציק מה אתה מבקש? הלוא זה ידידנו יצחק. […] צוציק, זבוב מטריד את יצחק ואתה שותק? שמע הכלב וקפץ על יצחק. נזף בו הרגל המתוקה באצבעו ואמר, שכל של כלב, אני אומר לו פגע בזבוב שפגע ביצחק, לבסוף פוגע הוא ביצחק שפגע בו זבוב.” לפנינו, אם כן, מלתחה שלמה של התנהגויות בין אדון אנושי לכלב הבית, שהיא טיפוסית וקלאסית, כולל דיבורים עם הכלב ותיאור של יחסי גומלין בין השניים, ובהרבה מקומות האנשה של הכלב תוך הבעת ביקורת על ההומו סאפיינס. קטעים אלה מזכירים את תיאורי הכלב המדומיין של בלומפלד של קפקא.

דוגמא אחרת היא הכלב המרוקם של סוניה (האישה של יצחק קומר). מתואר חדרה של הנערה: “עומדת מיטה וספה ושולחן קטן וארון. המיטה מכוסה בשמיכה צבעונית שכלב צהוב מרוקם עליה ומקל בפיו” (עמ’ 115). קישור מעניין בין בן-האדם, האישה, הצבעים ומקצוע הצבעות, והכלב המרוקם. לא קשה לדמיין את ההקשר לציורים של מריאן, לסיפורת של קניוק, וזו של קפקא.

הכלב של שומר הלילה. שיחה הזויה מתנהלת בין השומר ליצחק קומר שחוזר מביקור אצל סוניה: “שומר לילה יש סמוך לביתו של יצחק, ערבי עני ומרוד שאין לו כלום חוץ מכלבו, בא יצחק ומשיח עמו. מושך באזני הכלב ומגיד שבחו בפניו. אמר השומר מה אתה אומר אחי, כלב זה נאה. כלב שנגנב ממני נאה היה. עורו היה חום כעיני איילה. אמר יצחק עור חום אתה מבקש? מחר יהא לך כלב חום. אמר השומר יש לך כזה? אמר יצחק מבקש אתה אדום, מחר אתה מוצא אדמוני. אמר השומר דיר של כלבים יש לך אחי. אמר יצחק אפילו זנב של כלב אין לי. אמר השומר בכשפים אתה מעלה אותם? אמר יצחק סממנים שונים יש לי, ואם אתה רוצה הריני צובע את כלבך חום או אדום או צהוב או ירוק. אמר השומר מימי לא ראיתי כלב ירוק. אמר יצחק, ואני יכול לעשות לך כלב ירוק. צחק השומר וצחקו שניהם. אמר יצחק אני ראיתי כלב שאוחז מקל בפיו ואינו מניחו אפילו שעה קלה. אמר השומר, של צוקר הוא? אמר יצחק, לא, של משי [הוא מתכוון לכלב המרוקם של סוניה]. אמר השומר כלב כזה אינו נושך ומקל כזה אינו חובט. אמר יצחק מי יודע? הפשיל השומר את שפתיו וצחק. אמר יצחק אי אתה מאמין? אמר השומר אני הייתי מוציא את המקל מתוך שיניו של הכלב ומכה בו את הכלב. אמר יצחק מי ידמה לכם. הלוא אפילו את נשיכם אתם מכים. אמר השומר מי ששווה את המקל לוקה. צחק יצחק וצחק השומר” (עמ’ 139). שוב בולט ההקשר בין הכלב לאישה, לערבי, לצבעים ולצבעות – הטרמה למעשהו של יצחק קומר בכלב בלק. כמו כן, ברורה האסוציאציה לכתיבה על עורו של אדם אצל קפקא (במושבת העונשין), לצבעי הכלבים הדמוניים של מריאן, ולגלריית הכלבים של קניוק – ועל כך בהמשך.

יצחק פוגש גם כלב סתמי. בעמ’ 204 מתואר מפגש מוזר, ואולי לא, בין יצחק לכלב רחוב מקרי: “עם שיצחק מהלך פגע בו כלב. הביט הכלב בבריה של אדם שנתקל בו ואינו בועט בו, והביט יצחק בכלב שפגע בו ואינו נובח בו”. מסתבר שכלב צריך לתמוה כשאדם לא בועט בו, ואדם צריך לתמוה שכלב אינו נובח עליו, כי הרי זו דרכו של עולם. או לפחות כך מקובל לחשוב.

הכלב של רבינוביץ: “היאך הגיע רבינוביץ אצל אותה אישה? כלב קטן היה לה והיה רבינוביץ נותן לו שוקולד וצוקר. נתחבב רבינוביץ על הכלב ועל אדוניתו של הכלב, הניחה את בעלה והלכה אחר רבינוביץ” (עמ’ 452). שוב בולט ההקשר בין האדם המפנק כלב של אחר לבין האישה, ולבין הבוגדנות. האפיזודה הזאת מטרימה את הסיפור הגדול של עלילות הכלב בלק מול יצחק קומר.

הכלב הלא מפוחלץ של ארזף מפחלץ החיות: “בלא שום קישור וחיבור הגיעה דעתו [של יצחק קומר] אצל ארזף. פוחלצים הרבה ראה יצחק אצל ארזף ואילו פוחלץ של כלב לא ראה. זו מידה רעה בכלבים שנובחים ופוסקים וחוזרים ונובחים. אילו היו נובחים בלא הפסק היינו מתרגלים בנביחותיהם. מאחר שנובחים סירוגין מערבבים את הלב” (עמ’ 392). אזכור מוזר על קשר בין נביחות כלבים (שפתם ודרך הביטוי שלהם) לבין העובדה שמקובל לפחלץ חיות בר, ואחרות, אבל לא את כלב הבית חברו הטוב של האדם. מתוך כבוד או הבדלה?

                                                                                                *

הכלב בלק – מיהו ומהו? הכלב בלק זוכה לאזכורים רבים, חוזרים ומקבילים בצורת פרקים שלמים ועלילות משנה, כולן בהקשר ישיר ובצמוד למפגשים בינו לבין בן-זוגו ל’גיבורות’ בסיפורי הרומן, יצחק קומר. בספר השני, פרקים 24-14 (עמ’ 274-351) מוקדשים בחלקם הגדול לעלילות הכלב בלק כמקבילה לעלילות יצחק קומר כאשר האירועים קורים בירושלים.

הכל מתחיל באירוע מכונן: המפגש הראשון בין הכלב ליצחק, מה שקרוי “מעשה יצחק בכלב” (פרק 14, עמ’ 276-274):

“כיון שעמד לקנח את מכחוליו נזדמן לו כלב חוצות, שאזניו קצרות וחוטמו חד וזנבו דלול ומראה שערו ספק לבן ספק חום ספק צהוב, מאותם הכלבים שהיו משוטטים בירושלים עד שלא נכנסו האנגלים לארץ. נטל יצחק מכחול אחד ממכחוליו, ולא היה יודע אם מבקש לאיים בו על הכלב או אם מבקש לקנח אותו בעורו. הוציא הכלב את לשונו ותלה בו עיניו. אי אפשר לומר שביקש ללקלק את המכחול, שהרי הצבעים מלוחים ואין הכלב אוהב את המלח, אבל ביקש שלא יחזיר בעל המכחול את מכחולו בלא כלום. נפשטה זרועו של יצחק וידו התחילה מרטטת. פשט את מכחולו כלפי הכלב, ואף הכלב פשט עצמו לפני יצחק. החליק יצחק את עורו של הכלב, כלבלר שמחליק את הנייר קודם כתיבה. חזר וטבל את המכחול והרכין עצמו לפני הכלב וכתב עליו כמה אותיות. […] לא עמד זה עד שהיה כתוב על זה בכתיבה תמה אותיות כלב. טפח לו על גבו ואמר לו, מכאן ואילך לא יטעו בך הבריות, אלא יהיו יודעים שכלב אתה. ואף אתה לא תשכח שכלב אתה. [… והמשך] לא נסתפג המכחול עד שהיה כתוב על עורו של הכלב “כלב משוגע”. […] בעט בכלב שישוטט בעיר ויפרסם את מעשיו”. ומאותו הרגע הראשוני מתאר המחבר את השיטוטים וההרפתקאות של הכלב ברחובות ירושלים במקביל לשיטוטים ולעלילות של יצחק קומר הצבע באותם הרחובות. מאותו הרגע הפך הכלב המשוגע בלק להיות הזרוע החיצונית והבבואה של יצחק קומר המשוגע.

לפני כן מבהיר יצחק קומר את מעשהו: “כשהיו רבותינו שבארץ ישראל מנדין לאדם היו קושרין פתקאות בזנביהם של כלבים שחורים וכותבים עליהם פלוני בן פלוני מנודה, ומשגרים אותם בכל העיר להזהיר את העם שיבדל ממנו. ואילו לכתוב על עורו של כלב לא קדמו אדם מעולם. אבל אין כל חדש תחת השמש, כל מה שאדם עושה ושעתיד לעשות כבר עשו לפניו ולפני לפניו. ועדיין זכורה ירושלים שפעם אחת נידו לחכם אחד, שביקש לתקן את היישוב שלא על דעת שומרי החומות, הביאו כת של כלבים וכתבו על עורם אפיקורוס מוחרם ומנודה.” ומכאן שיצחק קומר המשתגע והכלב בלק המשוגע הם תוצר של מושג החרם היהודי לדורותיו – עונש על סטייה ובגידה בקהילה, ואולי באלוהים? לפנינו פרשנות נוספת לחלק מהכלבים של קניוק, כמו הכלבים השטניים של רבי יוסף דילה ריינה וכלבי הנאצים בשואה, כלבי האדם של קפקא, שעונשם נכתב על עורם האנושי, הכלבים המפלצתיים של הצייר מריאן, ואפילו לכלבו הנוראי של השודד מהתפילאלט של ואקנין, שאמנם זכר לרב הזקן את חסד הצלתו בנעוריו.

כאן לא נתאר את עלילות הכלב והעלילות המקבילות של יצחק, אבל נשאל: במה זכה סתם כלב חוצות להפוך לגיבור של סיפור ושליח מטפורי, סמל של אותו יצחק קומר האומלל? התשובה מופיעה בספר הרביעי בעמ’ 479-468, בפרקים שעוסקים ב”אופיו של בלק ושלשלת ייחוסו וחקירות של דופי” באישיותו – בקטעים האלה מבצע המחבר האנשה גורפת של הכלביות עד כדי קיצוניות, האנשתו של הכלב לדתיות וליהודיות. להלן מבחר מאותן התכונות, בסדר אקראי – כאשר כמעט בכל מקום ניתן להחליף את המילים כלב או בלק במילים אדם או יצחק או דמויות אנושיות אחרות מהרומן:

“כל זמן שפגעו בו בדברים ולא פגעו בגופו, לא חשש […]בלק מנוער היה מכל רוח ביקורת […] אין מדרך היהודים לקרות שם לבעלי חיים, ואילו הוא נקרא בלק […] שהרי לפי תהלוכות הלשון צריך להיכתב כלב שוטה. ומעתה שכתוב כלב משוגע – שיבוש הוא. […] כמו שמעידים ספרי תולדות בעלי החיים, שדרכו של כלב לחרוץ לשון ולנבוח. […] שבלק כלב פשוט היה ולא נתעסק במה שמחוץ לשכל […] שמתחילת ברייתו נברא כשאר הברואים, שאין להם בעולם אלא שמירה על קיומם ודאגה למזונותיהם. […] בלק נשמת עם הארץ נתגלגלה בו, ועם הארץ אין לו בעולמו חוץ מהעניינים הארציים. לא לחינם נמשלו עמי הארץ בספר רעיא מהימנא [בארמית: הרועה הנאמן, חיבור המהווה פרק בספר הזוהר] לכלבים.

כאן ראוי להזכיר כלב אחד מאבות אבותיו של בלק. זה תובל [iii] הכלב שהיה מנהיג כת של כלבים בירושלים ומושל בכיפה משער יפו עד… קצה השוק העליון […] אותו תובל ראשו שטוח היה ואזניו מקוטפות ושערו קשה ומדובלל, עד שטעו רבים וחשבוהו לצבוע. […] חוץ מאותו זקן [תובל הכלב] היו לו לבלק קרובים אחרים שאף הם מצוינים היו במעשים כגון אותם שסייעו לחכמי ורבני האשכנזים במלחמתם על השקאל”ס [בתי הספר החדשים הלא דתיים] [מזכיר שוב את תפקיד הכלבים במושג החרם היהודי, ראו למעלה]. […אם כן] יודע היה בלק שהיה לו אב ושמו כך וכך, ואביו אף הוא היה לו אב, ושמו כך וכך. ואילו מה חידשו בעולם ומה הוסיפו בעולם, לא היה בלק יודע. כרוב בני הישיבה בדורנו שמתעסקים כל ימיהם בלימוד הקבלה, ויודעים כמה מלאכים יש ברקיע ומה שמותיהם, ואילו מה תפקידם ולמה הם משמשים אין אחד מהם יודע ולא כלום [מסתבר שבכל זאת היה לו חוש ביקורת, אלא שמקורה בעגנון ולא בכלב].

[מיום שיצחק עשה את מעשהו בכלב בלק שבעקבותיו הוא נאלץ להתחיל בנדודיו] נכנסה בו נפש משכלת והתחיל חושב מחשבות כדרך התיירים ובעלי המסעות… הרואים את העולם, כל חלק משונה מחברו ובריות שבעולם משונות זו מזו, ואילו בלק רואה היה את העולם כדבר אחד […] שהרי תכלית כל בריה עצם ובשר, כלומר פרנסה, בין שמברכים על השחיטה כדרך היהודים… בין שמברכים כדרך הקראים… בין שמברכים כדרך הישמעאלים… בין שעורפים כדרך שאר האומות – כולם לדבר אחד מתכוונים – לשם פרנסה [כלומר בלק הוא סטודנט באוניברסיטה של החיים המעשיים].

יש דעה בין הכלבים שאף הם בריות בני אדם היו, ומשום שמרדו בריבונם עשאם כלבים. חזרו מקצתם בתשובה והוחזרו לצורתם הראשונה, וקצתם שעמדו במרדם נשתיירו כלבים. אין צריך לומר, שאין לדעה זו שום סמך מדעי. וכבר הסכימו החוקרים שהכלב בא מן השועל או מן הזאב או מן הצבוע או ממין כלב קדמון שכבר עבר מן העולם. נראה הדבר ששמועה שמעו הכלבים על נבוכדנצר שנהפך לדוב ועשה תשובה וחזר להיות אדם. תפסו הכלבים מעשה זה ותירגמו על עצמם. אין אנו יודעים אם מתוך תמימות יתרה החזיק בלק בדעה זו, או אם מתוך הכרה, שראה כמה בריות בני אדם שמזגם מזג כלבי.”

בהמשך מתאר המחבר את מעשי הניסים בהם מעורב הכלב בלק ומתאר את פחדיו מהרעלות שונות ומשונות מעשה ידי אדם.

נראה כי מנקודת המבט הכלבית, עגנון מתאר גלריה מגוונת ומרשימה של כלבים, וגיבור כלבי אחד, אך שונה ביחס לזה של קניוק, מריאן, וקפקא. את הכלב של ואקנין ניתן בקלות לצרף ללהקה העגנונית. האחרון מדגיש את הצד הדתי-יהודי, את הצד החברתי-קהילתי, ואת הצד הפסיכולוגי והנשי בכל הקשור לכלביות היהודית, בעוד האחרים מדגישים צדדים הרבה יותר שליליים, בעיקר קניוק ומריאן שמחברים כלבים לרוע, שטניות, ושואה. קפקא נוטה לעסוק בכלב מזווית פילוסופית וביקורתית אלגורית על בני האדם.

להרחבה על כלבי עגנון ראו: את מאמרה של מיכל ארבל, “תמול שלשום: הכתב על הכלב”, בתוך “כתוב על עורו של כלב: על תפיסת היצירה אצל ש”י עגנון”, הוצ’ כתר ומרכז הקשרים ואונ’ בן-גוריון בנגב, ירושלים, 2006, עמ’ 254-198.

                                                                                              ***

לסיכום: בכותרת הרשימה מופיעה השאלה הרטורית “למה כלב?”. הרי אפשר להשתמש בחיות אחרות, אפשר להשתמש בדימויים אחרים, ואפשר לבקר ולקנטר במילים, במחשבות, בבדיון עד פנטסיה, ואפילו במשלים ואגדות. אין ספק שאצל חמשת היוצרים היהודיים האלה הקוראים זוכים לתיאורים ואפיונים מגוונים של כלב הבית, ומשמעותם בהקשר של מערכת היחסים בין הכלב לבין האדם, וזאת על גבי מנעד רחב, מהקוטב החיובי ביותר – רעו הטוב, האמיץ והנאמן של האדם האדון – ועד לקוטב השלילי ביותר, סמל לרוע, שטניות ואופל, שפלות ובזות. סקירה מורחבת של מכלול היצירות של החמישה, מי פחות ומי יותר, מגלה שימוש ניכר במגוון בעלי חיים לצרכים של השוואה, אלגוריזציה, סאטירה, ואירוניה, בין החיה לבין האדם. אבל, כאמור, כלב הבית מככב בראש, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהוא אכן ה’ילד’ הנוסף במשפחת האדם מזה אלפי שנים, והוא אינו חית בר פראית שחיה בטבע מחוץ לגדר התרבותית האנושית. מפתיעה העובדה שהכלב, על אף היותו בעל תדמית ותיוג שליליים בתרבות היהודית על כל גווניה, כן מופיע תדיר ביצירות של החמישה, אם כי במגוון רחב של תדמיות ותפקידים. ברוב המקרים, ההאנשה של הכלב (או ההכלבה של ההומו סאפיינס) משמשת ככלי פואטי או ציורי לצרכי ביקורת ממדרגה ראשונה, ובהמון צורות ופנים, על תכונותיו של בן האנוש, לטוב ולרע, בתחומים חברתיים-פסיכולוגיים שונים כמו: היחס לבעלי חיים אחרים; היחס לנשים ומוחלשים; היחס לאחר ולשונה; היחס לגזענות ושינאה; היחס בין דתיות לחילוניות; בין טוב לרע; ועוד כהנה וכהנה כפי שניתן להבחין ביצירות שנותחו כאן.


[i] מדובר בירחון לאמנות ולספרות אותו ייסד המשורר ומבקר האמנות גבריאל טלפיר ב-1931, ואשר יצא לאור עד 1982. במשך שנים ארוכות היה זה כתב העת העברי היחיד שהיה מוקדש לאמנות פלסטית.

[ii] יליד רומניה, על ארצה ב-1948,היה גם איש תיאטרון ומשורר. התחנך בקיבוץ עין השופט. למד ציור ב”בצלאל החדש” בשנים 1949-1953, ואף היה חבר בקבוצת המשוררים “לקראת”. הוא נתן את אישורו לחברו ללימודים, פנחס בןרשטיין, להשתמש בכינוי מריאן על פי בקשת האחרון.

[iii] תובל היה בנו של למך, מצאצאי קין, אבי מקצוע הנפחות (בראשית, ד’, כ”ב). לפי הקבלה, השם מבטא כישורי מלאכה, נאמנות, יצירתיות ומנהיגות.

קראו גם

כלבים של סופרים וציירים יהודים, למה כלב חלק א׳ – קניוק, מריאן, וקפקא

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

תשע עשרה − 10 =