גליה אבן חן ממליצה
על הספר “תותים בקופנהגן”
הסופר אבנר הנמן, זוכה פרס אס”י, מי שכתב את הספר בה’ הידיעה “מחנה ריכוז מלגו”, סופר מלא דמיון ומקוריות, יצא עם רומן בדיוני חדש בשם תותים בקופנהגן.
הסוגה החביבה על אבנר הנמן היא ספרי מדע בדיוני מהולים בעלילה בלשית. בספרו הראשון, “הדברת מזיקים בע”מ”, שאת הסיפורים בו כתב בשנות ה-20 לחייו, העלילה הבלשית הייתה נאיבית מאוד. הבלש פשוט שאל, והחשודים פשוט השיבו, ואפילו השיבו אמת, והערבים, שהיו האויב, היו תמיד מטומטמים, ולכן היה קל לנצח אותם. ברומן החדש שלו, “תותים בקופנהגן”, שנכתב כשהוא בשנות ה-40 לחייו, הכל מתוחכם הרבה יותר. הגיבורים דוברים שפות רבות, העלילה נעה מקצה אחד של הגלובוס ועד הקצה האחר, כולם מתוחכמים טכנולוגית – גם אנחנו וגם האויב. כלומר כולנו “הדג נחש” וכולנו “עושים רוק ציוני”.
הספר פותח בחיי זוג בתל אביב. הבחור, יהודה, מורה להסטוריה במקצועו, רוצה להציע נישואין לחברתו נעה. אלא שאי אפשר, כי הוא לא מוצא את הטבעת היקרה שקנה לה, וכך ההצעה שלה ייחל כל חייו לא יוצאת לפועל. הדבר דומה קצת לדירת שותפים ממוצעת בתל אביב. שלושה שותפים הכינו ביחד סלט, ועכשיו הם רבים על גודל המנות. מתחת לבניין יש מסעדת המבורגרים פתוחה, אלא שלרדת לקנות המבורגר זה לא פתרון, כי כל שלושת השותפים שומרים על הגזרה, ולכן הם נשארים רעבים.
במקביל, תל אביב פשוט נמחקת. מבני ציבור מוכרים נעלמים, בתים ורחובות נעלמים, ובמקומם מופיע דשא, מדשאה. האירועים מתרחשים בגלל שתל אביב היא עיר החטאים.
הגיבור יהודה לוקח לעצמו תפקיד – לחדור לגיהנום ולהציל את עירו האהובה תל אביב, ולהחזיר אותה בדיוק למה שהייתה, גן עדן. בגיהנום הוא יטבול באמבטית אש ובאמבטית קרח, יפרד מאיבר מינו הזיכרי, יכיר את מיכל שתהווה עבורו מעין מורת דרך, והחשוב מכל ילמד את ההיסטוריה של הגיהנום.
ומה עוד? תקראו את הספר.
גליה ממליצה גם
על ההצגה “דגון”
השם דגון לקוח מהמילה דגן. דגון היה אל הפלישתים, אל הדגן והחקלאות. לחלק מהציבור היא מזכירה את המילה דג.
מדובר בהצגה אקטואלית יותר מכל הצגה אחרת העולה בימים אלו. כל כך אקטואלית שנראה כאילו כותבים לה דראפט חדש לפני כל הפקה.
ההצגה פותחת בדיון על אלף הגוונים של שתיקה והשתקה, שכמובן מתקשרים ל”דג”. השחקנים משחקים את סתימת הפיות בלחשושים, בצלילים צורמים יותר או צורמים פחות, בג’יבריש ובבליל שפות שאיש לא מבין. הכל שותקים וצריכים להסתיר, פרט לאחד שלו ניתנת זכות הדיבור. ראש הממשלה כמובן, אבל הוא, המדבר, משקר.
המדינה בסכנה קיומית. אויבי המדינה בפתח. בתוך המדינה הפגנות כנגד אוזלת ידו של ראש הממשלה לטפל בנושאים העומדים על הפרק. והדעות חלוקות בכל נושא. למשל, “החיטה” – האם העם חפץ רק בחיטה שהיא לגמרי חיטה, או שגם פיתה ובגט ערבים לחיכנו?
מוכר לנו, לא?
אחת הדמויות היא אישה נשואה שבן זוגה פוטר מעבודתו, והיא עומדת ללדת דג. את הדג דגון. ברור לה שדגון יבלבל את בבל. הבעל המובטל מהווה את האלטרנטיבה לשליט הנוכחי. אותו בעל תמים דרך אמור להאבק בשתי דמויות אחרות – ראש הממשלה ושוטר – ולהאזין לדמות נוספת, המייצגת את התקשורת.
על הבמה בחורה עם מיקרופון שלא מפסיקה לדבר. הסיפור המסופר הוא סיפור יונה הנביא שמגיע לבטן הלויתן. אלא שבמקום שהלויתן יבלע את יונה, הוא בולע את קבוצת השחקנים כולה. אולי קבוצת השחקנים ביחד מהווה את הנביא המודרני, המורכב כמו בתחומים אחרים מיותר מאדם אחד.
שריינו לעצמכם כרטיסים. ההצגה אוהבת אולמות קטנים.
המועד הקרוב הוא: 15/2/24 בבית הגפן חיפה.
למי שלא יגיע עד חיפה. ניתן להאזין גם כהסכת הנמצא בכאן הסכתים וביוטיוב:
חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה בהתלהבות
על ההצגה “העולם של אתמול”
ויש גם קו בלשי בעלילה, השזור בטבעיות, במיומנות, מוסיף מתח לדמויות, ומרתק את הצופה. אישה מסתורית עוקבת אחרי לילי בצאתה מדירת מאהבה, מציגה את עצמה כבת זוגו של הגבר, מאיימת לגלות את סודה של לילי, וסוחטת אותה.
ההצגה שופעת אמצעים בימתיים-אמנותיים דוגמת מוזיקה חייה, ריקודים, ופעלולי אור וצל. אדי מלחין שיר אהבה רומנטי-משתפך כשהוא חשוף חזה שרירי, ארוטי-מגרה. לילי מסתחררת למנגינת ואלס וינאי, ואדי מצטרף לריקוד, כדי לתמוך בה כשהיא מועדת ונופלת.
האולם החדיש של תיאטרון מיקרו הוא פלא טכנולוגי, המאפשר סוגי הקרנות מגוונים, שטרם נראו על במות ישראל. הבמה חצויה ע”י מסך שקוף למחצה. פגישותיה של לילי עם המאהב מתנהלים בקדמת הבמה, ואילו חייה עם בעלה מתרחשים מאחורי המסך. על המסך החוצץ, מוקרנים דימויים משני צדדיו: ציורים סטטיים מן המקרן מצד הקהל, וצל של רכבת-צעצוע הנעה מאחורי המסך. ועוד חידוש של ההפקה הזאת – פנס קסם, המקרין על וילון-חלון סגלגל צלליות של בובות-צל, בעיצובה של נטלי קוליקובה. על כל מכלול עיצוב התאורה אחראיים אנדריי יודשקין וואדים ירוחין.
לא נבצר מקומו של שטפן צווייג עצמו. הוא מיוצג ע”י דמות המחבר, בגילומו של יוסף אלבלק, הנוכח-נפקד על הבמה, לרוב מתהלך בכובד ראש בין יצירי דמיונו. לקראת סוף ההצגה המחבר מתפרץ בבעתה, “לא ככה זה כתוב!”, ודורש את הסוף המר, ככתוב על ידו. לאחר מכן המחבר עובר אל מאחורי המסך ושם קץ לחייו, כפי שקרה ב-22.2.1942, למחרת שליחת כתב היד של “העולם של אתמול” למו”ל.
“העולם של אתמול” זה תיאטרון אחר, בְּרוּךְ חדשנות-עתידנות, ליגת על-על במרומי ירושלים. אני מתאמצת כאן בלולינות מילולית, רק כדי שתעלו לירושלים במועדי ההצגה הקרובים, ימי רביעי-חמישי 8,7 בפברואר ותחזו במו עיניכם המשתוממות בפלא הייצוג הבימתי.
ביקורת מורחבת על ההצגה יש כאן.
יואב ויכסלפיש ממליץ
על הסרט “ילדים של אף אחד”
עלילת סרטו החדש של ארז תדמור (“בחורים טובים”, “נמל בית”, “בשורות טובות”, ועוד), ילדים של אף אחד, מתרחשת בשכונת נווה צדק בתל אביב, שהפכה ליוקרתית בשנים האחרונות, אבל אין בסרט לא נווה וגם לא צדק, אלא מאמץ של נערים בסיכון לשרוד במציאות שנכפתה עליהם בתוך בית מחסה (“פנימייה”) צפוף.
תיקי דיין מגלמת את מרגלית, המנהלת הדומיננטית, ורועי אסף את ג’קי, עוזרה, אשר היה בעצמו נער בסיכון והשתקם. המאבק מתרחש במוסד צפוף ומחניק, מול גורמי החוק והלחץ היומיומי, ובמרחק קצר מפיתויי העיר הגדולה – חלונות הראווה הנוצצים וחיי הלילה השוקקים.
המאבק להצלת המקום מידיהם של יזמים המעוניינים בעסקת נדל”ן על חשבון הדיירים הופך למרכז חייו של ג’קי, ובא על חשבון הדאגה לנערים. הוא מנסה לעשות כמיטב יכולתו, אבל מסתבך עם כוחות חזקים ממנו, ומסתיר מידע חיוני מהם, ומהעובדת הסוציאלית ששלחה העירייה (אורנלה בס). ג’קי ועורך הדין (בגילומו של יעקב כהן) פונים למישור המשפטי במטרה למנוע את ההרס, וג’קי מנסה גם אמצעים אחרים.
התוצאה היא דרמה חברתית נוקבת, אשר אינה חפה מפגמים, אבל מספקת הצצה מטרידה ליחסי הכוחות המעוותים בין כוחות השוק, לבין נערים שהפכו בעל כורחם לסחורות באותו שוק. חלק מהנערים גם מצפים שהגיוס לצבא יעניק להם מסגרת אשר מחלקת הרווחה אינה מסוגלת לתת, ומזכירים את ההיאחזות של רבים בתקווה שהצבא ימצא פתרונות שמוסדות המדינה אינם מעוניינים/מסוגלים לתת.
104 דקות, ברחבי הארץ
תודה לגליה, חגית ויואב על ההמלצות היפות. את הסרט ‘ילדים של אף אחד’ כבר ראיתי ואהבתי מאד.
תודה גם ליקום תרבות.