צר לנו להודיע שהסופרת והמשוררת הדס מזרחי עזבה את העולם הזה השבוע ב-24 באוקטובר 2023 בגיל הצעיר מידי של 44.
הדס הייתה בוגרת תואר ראשון בספרות ואמנות רב תחומית (קולנוע ותאטרון), והתכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת ת”א, ולאחר מכן סטודנטית לתואר שני בקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
במהלך חייה הקצרים אך האינטנסיביים היא פירסמה שני ספרים: אולי אלד קשת (פרדס,2017); אין צורך בראש (פרדס, 2019).
הדס ערכה והנחתה תוכנית פודקסטים מוערכת מאוד של שיחות עם אנשי ספר ותרבות בשם ברוכים הבאים לשיחת הטלפון שלנו.
ב-2022 הייתה מעורבת ביצירת סרט בשם “כשחיים שמוץ פגש את מיכאל זנהנדלר: הסיפור הלא ייאמן של יצר ההישרדות בשואה, הדס מזרחי מספרת את קורותיו של סבה חיים שמוץ – הוא מיכאל זנהנדלר – בתקופת השואה, סיפור אודות זהות בדויה וחדשה, תקווה ואהבה, בזמן מלחמה” (דוקומנטרי, 2022, ישראל)
צפו בו כאן:
שני מאמריה האחרונים פורסמו ב”יקום תרבות”, ראו קישורים למטה.
מותה בגיל צעיר, כשהייתה מסוגלת ליצור עוד כל כך הרבה, הוא מכה לכל מכריה בקהילת היוצרים ומחוצה לה.
ידידה טל סלוצקר מספר עליה.
המערכת
הדס מזרחי. פייסבוק
ספנית בסערה
הדס חלפה בעולם כמו סערה. היא הופיעה ונעלמה בפתאומיות והעולם לא יהיה מה שהיה בלעדיה. הכל היה סוער אצלה. הווייתה ומחשבותיה סערו. היו ויכוחים סוערים עם ..כולם בעצם.
גם עם עצמה.
היא באה לפה, וכתבה תוך תחושת חוסר שייכות למה שמסביב, אך תמיד ידעה שיש משהו עמוק בעצמה שחייב להתבטא ולבטא ועל כך עמלה כל חייה.
למרבה הצער חייה הסתיימו כשהיא צעירה, והיא עזבה אותנו בגיל 44, בלי שתחגוג את יום הולדתה ה-45.
מה יכלה להשיג בשנים הבאות אם הייתה ממשיכה לחיות ?
אולי הרבה מאוד.עכשיו כבר לא נדע.
היא פירסמה שני ספרים בחייה, ספר שירים וספר סיפורים. על כריכת ספר שיריה “אין צורך בראש” (פרדס 2019) שמה תמונת ציור שלי של שני ראשי דגים.
השיחות עם הדס היו מרתקות. היא הביאה לידי ביטוי את הידיעות שלה בספרות, פילוסופיה, קולנוע, ועוד. היא למדה ספרות וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וגם כמה קורסים בפילוסופיה. פעמים רבות קרה ששוחחתי איתה ולאחר מכן מצאתי את הדברים שאמרה בספר של פילוסוף ידוע זה או אחר.
הדס התעניינה בפילוסופיה מאוד, ולא התעניינה בה כלל, בו זמנית.
היא אהבה את השירה והייתה מצטטת בדבריה משירים שאהבה, ככה כחלק מהדיבור, לא כציטוט.
בין המשוררים שאהבה היו יונה וולך, חזי לסקלי, דליה רביקוביץ’, ועוד.והם כולם היו מקורות השראה.
את מאיר ויזלטיר פגשתי איתה פעם אחת כשהלכנו ברחוב בעודנו יוצאים מקפה תולעת ספרים. היא לא שכחה את המפגש הזה.
עבורה גבריאל מוקד היה כוכב, והוא כתב לה הקדמה לספר השירים וכריכה אחורית.
גבריאל כתב עליה כך: “שיריה של הדס מזרחי הם מקוריים ובעלי עוצמות של ממש. הם מתמקדים לא פעם במצבי קיצון, כאשר במבחר הנוכחי מצבי קיצון אלה מתכתבים עם מיפוי חוויות מעניין ומפתיע. מכיוון ששיריה אינם פונים לקלישאות של שירה לירית קונבנציונלית, אלא משחזרים מצבים בלתי צפויים ואף טראומטיים, נוצר קובץ שירים מרתק, אשר אוצר בתוכו הבטחה להתפתחות עתידית של יצירה בעלת קול ייחודי”.
הדס רצתה להיות יוצרת חשובה בספרות העברית, סופרת שנמצאת במרכז הבמה, אבל היא מתה מוקדם מדי. איבדה תקווה. היא חשבה שהעולם מתדרדר ואיש אינו עושה דבר כדי להציל אותו, שהאקלים בסכנה. ורצתה שיתייחסו אליה.
אצטט שיר מתוך ספרה “אין צורך בראש”:
לֹא לְהַכִּיר מְשׁוֹרְרִים
זֶה עַם נוֹרָא
אוֹתִי מַכִּיר רַק
קֹמֶץ שֶׁל אֲנָשִׁים
שֶׁהָיוּ מַעֲדִיפִים שֶׁלֹּא לְהַכִּיר
אֲבָל מִשְׁפָּחָה לֹא בּוֹחֲרִים
וְהַקֹּמֶץ הַזֶּה הוּא הַמִּשְׁפָּחָה שֶׁלִּי
אֵין לִי חֲבֵרִים
אֲנִי טִפּוּס בִּלְתִּי נִסְבָּל
אִמָּא שֶׁלִּי אָמְרָה עַל דָּוִד אֲבִידָן
‘הוּא הָיָה בֶּנְאָדָם לֹא סוֹצְיָאלִי’
וְזֶה תָּקֵף לְגַבֵּי כָּל הַמְּשׁוֹרְרִים
הֵם מֻזְנָחִים מַמָּשׁ
חוֹשְׁבִים מַחְשָׁבוֹת בְּזוּיוֹת
לֹא שָׁמַעְתִּי עַל מְשׁוֹרְרִים שֶׁאֲנָשִׁים אוֹהֲבִים
לֹא שָׁמַעְתִּי עַל מְשׁוֹרְרִים שֶׁאוֹהֲבִים אֲנָשִׁים
מְשׁוֹרְרִים זֶה עַם נוֹרָא
אֲנִי מַמְלִיצָה לַאֲנָשִׁים
לֹא לַהֲפֹךְ לִמְשׁוֹרְרִים
זֶה יִהְיֶה הַסּוֹף שֶׁלָּכֶם
תָּמוּתוּ בְּעוֹנִי
מֻקְצִים
וְיִשָּׁאֲרוּ לָכֶם רַק מִלִּים
מִלִּים זֶה דָּבָר נֶחְמָד
אֲבָל
עִם מִלִּים לֹא נִכְנָסִים לַמִּטָּה.
.
בניגוד למה שהיא עצמה חשבה, היא בהחלט עוררה תשומת לב.
נכתבו עליה כמה וכמה ביקורות, ורשימות של אנשים שהעריכו אותה מאוד. אבל היא לא הרגישה שזה מספיק בכלל. היא הייתה מעוניינת להיות בפסגה הספרותית. פעם הופיעה ברשימת הספרים בעיתון “הארץ” במקום שני אחרי עמוס עוז, היא ראתה בזה הישג כביר.
היא חיה תוך תחושת החמצה נצחית , על שלא היתה בסצינה הספרותית במרכז ברגעים המכריעים, אלא כביכול חיה בשוליים. היא ראתה בעצמה דמות שולית בסצינה, ואמרה שהיא מעדיפה את האנדרדוג. היא צחקה הרבה באותו זמן שהייתה בדיכאון עמוק, כשהעולם נראה לה שחור.
היינו כותבים שירים אחד לשני. תמיד היתה כותבת סיפורים על חבריה. היא כתבה עלי גם סיפורים בהם כינתה אותי בשם דמות.ובהם חשפה מה היא חושבת עלי באמת . אבל היא חשפה זאת גם בשיחות במציאות בניגוד לרוב האנשים.
היא היתה חברה בקבוצת האמנים ‘הם’ שהקמתי, והזדהתה עם קונצפט הדאדא הפסיכיאטרי שפיתחתי. היא אמרה על עצמה “אני דאדאיסטית פסיכיאטרית”. משמעות המונח ‘דאדא פסיכיאטרי’ הוא אמנות למען משוגעים. הדס אמרה שהיא בעד המשוגעים. אחרי שכתבתי ופרסמתי תשעה מניפסטים של הדאדא הפסיכיאטרי, היא כתבה מניפסט עשירי ופרסמה את שלה. במניפסט נזהרה לא להשתמש במונח שימוש, שאיננו מתאים לי, ושאלה את דעתי בזמן הכתיבה ולפני הפרסום.
להדס היתה נטייה לדברים שהם הכל. למשל פעם טענה שהכל רגש, שהעולם כולו עשוי מרגש, ושרגש הוא החומר ממנו עשוי היקום וממנו אנו עשויים. מאטומים של רגש למעשה. היא חשבה כשאמרה זאת על הפילוסופים הפרה סוקראטיים, למשל תאלס שחשב שהכל מים.
זה היה האטומיזם של הדס, אטומיזם של רגש.
גם בתערוכה של ארווין וורם במוזיאון תל אביב ביקרנו. היא אהבה את התערוכה והצטלמנו בה. זו היתה התערוכה האחרונה שאהבה בחייה.
הציורים שציירה לקראת הסוף היו ממש מצוינים ואמרתי לה שהם ברמה מקצועית.
היא יכלה להיות יוצרת בולטת בציורים.אילו הייתה ממשיכה.
להדס גם היה חוש הומור, והיא כתבה באמצעותו. המופע האחרון שהלכה איתי אליו היה של עידן אלתרמן.
בימיה האחרונים עבדה על עוד ספר שטרם פורסם, הציגה בתערוכה הראשונה שלה, תערוכת מיניאטורות, ותיכננה לעבור דירה ולהתחיל חיים חדשים, אולי בהרצליה, אבל זה לא קרה.
היא עברה אצלנו מהר, ונתגעגע אליה מאוד. אל הטיולים המשותפים, השיחות האינסופיות, היצירה, ולכל דבר שקשור בה ושהיא שלחה בו יד. הפסיכיאטריה שמיררה את חייה לא שינתה את פניה בעקבות מאבקה, היא רצתה חופש בשביל המאושפזים הפסיכיאטריים, וזכרה את ז’אן פול סארטר שכתב שלכל אדם יש חופש וחירות מוחלטים ובלתי ניתנים ללקיחה.
הדס תחסר לנו, היא לקחה מאיתנו את חייה מוקדם מדי, רצינו עוד.
היא תישאר בלבבותינו, ואני מקווה שגם בזיכרון הספרותי של הספרות בארץ. משום שהיא באמת היתה אחת ויחידה. מגיע לה שיזכרו אותה. היא הצליחה לגעת בליבנו, ולא כל אחד מצליח בכך.
נזכור אותך הדס.
אני מסיים עם קטע נוסף שכתבה שלדעתי בהחלט מייצג ומסמל את כל מה שהייתה:
בדיון
סוֹמֶכֶת אֶת יָדַי עַל עוֹלַם הַבִּדְיוֹן שָׁם הַחַיּיִם עַל שָׁם אֲנִי נִשְׁעֶנֶת שָׁם צוֹוְחוֹת הַצִּפּוֹרִים חֲגִיגַת הַצִּרְעָה עַל הַצּוּף בְּקוֹלוֹת צוֹלְבִים שָׁם יֵשׁ סְחַרְחֹרֶת שֶׁל תְּחוּשׁוֹת צבְעִָים שָׁם הַבְּדִידוּת יָפָה וְהַסֵּבֶל נִסְבָּל בְּסַךְ הַכֹּל, דְּבָרִים מְאוֹד מְעַנְיְנִים שָׁם אוֹמְרִים.
טל סלוצקר כותב :
הדס הלכה מאיתנו, והרגשת מותה אינה נעימה. העולם היה יותר מעניין איתה. עם חילוקי הדעות איתה, הלחצים שלה, הצרכים שהביעה. הדס היתה יחידה ומיוחדת במינה ואין לה תחליף. היא חסרה לכל מי שהיה קרוב אליה. היו לה תקופות בהן נהגה לנתק קשר ולא לדבר עם קרוביה. לפעמים נדמה שזוהי עוד תקופה כזאת, שתכף תופיע ותחזור לדבר איתנו. אך זה לא כך, היא כבר לא איתנו. היא קיבלה במותה יותר תשומת לב מאשר בחייה, היו יותר איזכורים שלה, ויותר תגובות ולייקים ופוסטים והיה אפילו איזכור בפודקאסט ‘מה שכרוך’ שחשבה שאין סיכוי שיזכירו אותה בו. אם היתה חיה, היתה נהנית מכל תשומת הלב הזאת שפתאום הופנתה כלפיה, ודאי היתה קוראת ומגיבה. לא כל יום הולך מאיתנו אדם כה חשוב כמוה, והיא היתה כל כך מיוחדת במינה ויחודית, חד פעמית.
Roy Chicky Arad בפייסבוק
בתוך שצף נהרות הדם והאש והעצב, קיבלתי הודעה על מותה היום של המשוררת הדס מזרחי, ששמה קץ לשדים בראשה, אחרי מאבק של שנים.
ילידת 1979, היא פרסמה ספרים (“אולי אלד קשת”) והכרנו כי כתבה באופן קבוע למחצה במעין, בעיקר שירים שמעידים על הרוח הכבירה שלה, ששאגו דרך המפרש המחורר. הדס מלאת הכישרון גם פרסמה אצלנו ממואר על הקמת קבוצה בשם “ה”ם – האמנים המשוגעים”. חלק ממסע חייה היה לעשות אאוטינג לתחום הטירוף. כשפרסמה אצלנו, הגדירה את עצמה בגאווה בשורת הקרדיט “משוררת משוגעת”.
היא היתה פעילה מאוד בשולי שדה הספרות. אבל מדי פעם סיפרה איך ריבים שלה עם דמויות ספרותיות ושחקנים בעתות התקף גרמו לכך שפרויקטים שלה יתנפצו, וביקשה שאתנצל בפניהם, אחרי שחסמו אותה. מצאתי הודעה על כך שרבה עם זבולון מושיאשווילי – יתכן שזה היה בראשה רק – עכשיו שניהם משלימים ודאי זה עם זה, או רבים שוב.
היא פעלה לבד ובמשותף: היא צררה סביבה חבורה פצועה, שאני לא הייתי חלק ממנה, כי אני פחות במתחמי הנפש. לא היינו חברים שנפגשים בקביעות. אולי מתוך פחדנות שלי להתקרב אליה כאדם. עולם השירה מתבסס גם על דמויות שמאירות לרגע את העיר על ידי חריכת גופם בעת חדירה מהחלל לאטמוספירה – והדס היא ממש כזו, מטאוריט מילולי ולא כוכב שבת. לשמחתי גם לא רבנו. או שפשוט הבנתי את מצבה בזמנים כהים יותר, וחיכיתי עד יעבור זעם. אבל חשוב לי לציין שלצד הימים השחורים, היו גם פעמים שהדס היתה עולצת ומלאת חיות, רוצה לטרוף את העולם אל תוך קיבתה הציפורית. כך שהכאב גדול יותר.
מעבר ליכולות הספרותיות הייחודיות שלה, גם אם לא האחידות, אהבתי את הפודקאסט המוצלח שהקליטה, שבו דיברה עם יוצרים כמו שגיא אלנקוה ורומן איזנברג. היתה לה שיחה נהדרת עם אמא שלה. הוא זכה למעט מאוד עניין, אבל לדעתי זה הפודקסט הספרותי העצמאי המוצלח ביותר שיצא פה, דווקא כי הוא לא מנקודת מבט של אמצע יודע-כל, אלא של נקודה תזזיתית, מצוף שעולה ושוקע בגלי הים השחורים והכחולים. היא היתה למעשה האדם היחיד שהתראיינתי אצלו מאז הצ’יקיגייט, כששוחחנו בפודקסט שלה לפני שנה. הרגשתי בטוח לשוחח איתה וגם קראתי שיר. תכננתי לתת ראיון קצר אבל זה בסוף לקח מעל 40 דקות (לינק בתגובה ראשונה ויש בהמשך לינק לכל הפודקסטים שלה).
היה לה חשוב מאוד היופי והיא התקשתה לקבל את ההתבגרות האנושית שהיא עוברת. לא מזמן כתבה לי בכאב על ספר שהרס לה את התספורת, כאילו זה דבר מחריד, משהו שלא יעשה.
הפרסום היה לה חשוב מאוד. היא התאמצה מאוד להגיש שירים למעין. אני קורא בהתכתבויות ביננו, שהיא פשוט מיאנה לקבל את סגירת מעין. היא גם שלחה לי באפריל כתב יד בשם “מחתרת הקופים” עם שלוש נובלות, לבחון הדפסה שלו בהוצאת מעין. עוד לפני שהתפניתי לקרוא, היא כתבה לי “חלמתי שאנחנו עורכים את הספר עריכה אחרונה ושאני מעצבנת ושאתה מצחיק. או שחזיתי את העתיד או שהחלומות שלי ממציאים שקרים כמו הצ’אט ג’יפיטי”. בסוף אכזבתי אותה ועוד חלום נשבר. מקווה שמישהו יוציא את הספר עכשיו (שמח לקרוא בתגובות שהוצאת נצח המצוינת הלכה על זה).
היא כתבה פעם שתזכור לי תמיד שאני הראשון שכינה אותה “משוררת”, אז לכבודה אזכור אותה בעיקר כמשוררת. אני מעלה לפה הייקו מרובע של הדס מזרחי שהתפרסם בגיליון 10 של מעין, עם יותר הומור מהממוצע, כדי לזכור גם את הרגעים השמחים שפיזרה סביבה, בין התקופות הכחושות. צריך ללחוץ על תמונת השיר כדי לקרוא את כולו.
נשיקות לשמיים ולמעמקים, הדס. אוהב אותך.