מה זה הדבר הזה הקרוי אהבה?

הדס מזרחי שואלת את אחת השאלות העתיקות ביותר של האנושות ומנסה לתת עליה תשובה.

המערכת

מה זה הדבר הזה הקרוי אהבה?

אני זוכרת את החתונה של דודי המבוגר. הוא התחתן ברבנות עם מבוגרת אחרת, שהפכה לדודה אהובה. דוד שלי שמן ותופס את האוויר שסביב הדודה הרזה, הם משלימים אחד את השנייה. אלה נישואים שניים אחרי גירושים טראומטיים עבור שניהם. הם ביחד כבר עשרים שנים ומלווים אחד את השנייה בזקנתם. אני אוהבת את הדרך העדינה שבה הדודה הרזה תומכת בדוד שלי ויודעת איך לאזן את מצבי הרוח שלו. הסתכלתי על הזוג הזה וידעתי שככה נראית אהבה.

אחרי החתונה שלהם ישבנו לאכול צהריים במסעדת גן יפה ופסטורלית, עצים גבוהים ומרשימים הצלו על השולחנות, ויוני-אהבה קישטו את הגן ועפו מעץ לעץ. בשולחן הגדול שלנו בני המשפחה דיברו על תוכניות ריאליטי, צבע בשיער, ותורים בסופרמרקט. אני ישבתי ושתקתי. הרגשתי לא מתאימה למקום, הרגשתי לא מתאימה לעולם הזה. חשבתי על שנאה ואהבה, חשבתי לעצמי שזה לעולם לא יקרה לי, הדבר הזה, הקרוי אהבה.

אפשר לחוש אהבה, אפשר לראות אותה, אפשר לגעת בה, באהוב שנמצא קרוב. אהבה היא כמו אדם בהשפעת סמים, על ספידים, בהיפומאניה. או להיפך, בדיפרסיה עמוקה. אהבה היא צבע בחיים, אהבה היא טבע, טבע אנושי, טבע חייתי.

אהבה אף פעם לא יכולה להיות נקייה, תמיד יש בה משהו מלוכלך, כמו משהו שחור שאנחנו לא מבינים ואולי לפעמים מפחדים ממנו. בלי אהבה היינו מתים. אין שאלה, זה מדעי. אהבה מדידה, אפשר למדוד אותה במשקל, בכמויות של סקס, בכמויות של חיבוקים. לפעמים, במקרים פחות טובים, אפשר למדוד אותה בכמויות של כסף, אבל אהבה אי אפשר לקנות, היא אחד הדברים שנותן לנו טעם לחיות והוא בחינם.

המשפחה שלי, תהיתי, באמת אוהבת אותי? הסתכלתי סביבי וידעתי שאני לא שייכת לשם, רק רציתי לברוח משם. אדם יודע מתי הוא אהוב ומתי הוא שנוא, אין צורך במילים. מבט עיניים, או מחווה פשוטה באצבעות הידיים, או נהמה, יספיקו כדי לדעת זאת בוודאות. בדיוק הגישו אוכל כשציפור חירבנה על הבגדים היפים שלי, על השיער שלי, ועל האוכל שלי. חשבתי לרגע שזה בגלל שגם הן שונאות אותי, אבל לא הספקתי לפתח איתן מערכת יחסים כדי לדעת.

אפשר לשאול: מה בעצם גורם ליצור אחד לשנוא יצור אחר? ואיך אפשר לגרום לעצמך להיות אהוב? הרי כולנו רוצים להיות אהובים. אבל אלה שאלות שגדולות מדי בשביל מילים ספורות. אולי עדיף לשאול איך השנאה מתרחשת? זה קורה כשהצד השני מסמן לך שהוא נגדך, ואז זה הופך למדבק – אתה אומר לעצמך, הוא שונא אותי? שילך לעזאזל! כי אני שונא אותו! ואז אתה שונא את מי שזלזל בך או פגע בך, ואז אתה עושה משהו מזלזל או פוגע בתגובה, וזאת שרשרת. השנאה הופכת לגדולה יותר ויותר, לפחות עד שהשנאה נגמרת, כשהתשוקה לשנוא נגמרת, כשהתעייפת מלשנוא.

ברי המזל שבינינו זכו לחוות אהבה נטולת אינטרסים או פניות, שאינה תלויה בדבר. כזאת שנותנת לך הרגשה שאתה מוגן, שהאהוב לא ייתן לשום דבר לפגוע בך לעולם, שמותר לך להיות מי שאתה, עם כל המגרעות שלך, שגם הן מתקבלות בברכה. ושאם אתה נעדר, או אם אתה מת, יש מישהו בעולם שיתגעגע אליך מאוד, כי אתה חשוב לו מאוד. כך תדע שאתה אהוב. וכשאתה מיותר, תדע שאתה שנוא.

אני זוכרת אהבה כזאת.

אני נזכרת בטקסטים ישנים שלי. היתה בהם הרבה אהבה כנה לבני-אדם. לאן היא נעלמה? אנשים הפכו לציניים ורשעים בעיני. אני חושבת על הגרפומן הפסיכופט שאנס אותי לפני שמונה שנים. אני חושבת על אחד האקסים, אחרי שניתקתי איתו קשר חברה שלו סיפרה לי שחנק אותה, הרביץ לה, והשפיל אותה. אני חושבת על הטרנד להשפיל אחרים בפומבי, על נערים שחושבים שזה מגניב לפרסם מכות רצח בטיק טוק. חושבת על אנשים שבוגדים בחבריהם כשנוח להם, על אנשים שמזניחים את הילדים שלהם, ועל אנשים שמתנכרים להורים שלהם. שיעורי ההתאבדויות והרציחות עולים. קהל צחק למראה אנשים נהרגים בתאונות עבודה. אני לא מאמינה שזה קורה, אבל זה נורמלי להיות קר-לב.

בעולם הזה, שהולך ונרקב למוות תחת השמש, אין באמת אהבה.