לוי צירולניקוב ממליץ

על הספר “The Psychology of Totalitarianism”

כריכת the psychology of totalitarianism של mattias desmet
כריכת the psychology of totalitarianism של mattias desmet

מטיאס דסמט (Mattias Desmet) הוא פרופסור לפסיכולוגיה קלינית באוניברסיטת גנט בבלגיה. הוא בעל השכלה בסטטיסטיקה וגם עוסק בפועל בפסיכו-תרפיה.

את סיפרו “הפסיכולוגיה של טוטליטריזם” (The Psychology of Totalitarianism), שיצא לאור לפני שנה, הוא רואה כהמשכה של התיאוריה אשר פותחה על ידי חנה ארנדט בשנות ה-50 וה-60 של המאה שעברה.

על בסיס המסקנה שלה, שמשטרים טוטליטריים, כגון הנאצי והסובייטי, עלולים להתפתח מתוך כל אידיאולוגיה, הוא מציג תיאוריה פסיכולוגית-סוציולוגית מקיפה שנותנת הסבר למגמות והתפתחויות חשובות בחברה המערבית בזמננו. לשם כך הוא סוקר את תולדות הציוויליזציה המערבית, החל מתקופת הנאורות ועד ימינו. על פי התיאוריה שלו העולם המערבי נמצא בתהליך מתקדם של כניסה לטוטליטריזם בירוקרטי-טכנוקרטי רך (לעת עתה). בדרך הוא בוחן תופעות ידועות, מדאיגות וכואבות, ומחפש תשובות לשאלות קיומיות כגון:

  • למה רבים מאתנו מוטרדים על ידי תחושות של חוסר ביטחון, אי שקט נפשי, וחשש מפני הבלתי נודע והבאות?
  • למה כל כך הרבה אנשים שונאים את העבודה שלהם וחושבים שהיא חסרת משמעות?
  • למה אנשים רבים מתקשים לתקשר עם אחרים, לבנות קשרים, להקים משפחה ולהביא ילדים?
  • למה חיינו הולכים ומסתבכים במחזורים של איסורים, הגבלות, הנחיות, ומוסדות פיקוח ואכיפה חדשים?
  • למה רבים מהמחקרים והפרסומים בענפי מדע שונים מעוררים ספיקות בתקיפותם ואפילו באמינותם?
  • למה לרבים מאתנו קשה לראות תכלית בחיינו ולהשלים עם המוות?

על מנת לבנות את התיזה שלו הוא בודק באופן ביקורתי תהליכים ותופעות בחברה המערבית המודרנית כגון התמודדות עם טרוריזם, פנדמיה, שינויי אקלים, הגירות המוניות, איומים טכנולוגיים, ועוד.

המסקנות שלו לגבי החברה שלנו ועתידה קשות וקודרות, והפתרון שהוא מעלה אותי אישית לא משכנע.

כדי לעכל את הניתוחים, הביקורות, והמסקנות שלו, רבים יזדקקו לקיבה חזקה. ראש פתוח בנוסף לא יזיק.

למי שלא קורא הולנדית התרגום לאנגלית קריא מאוד וזמין באמזון ואתרים אחרים ב-20$ בגרסת נייר ו-17$ בקינדל.

חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה

על המחזה “הדה גאבלר” בבית ליסין

עטיפת התוכניה של המחזה ״הדה גאבלר״ בבית ליסין
עטיפת התוכניה של המחזה ״הדה גאבלר״ בבית ליסין

הדה גאבלר” הוא אחד המחזות הידועים והמצליחים של הנריק איבסן, משנת 1890. במרכזו ניצבת דמות נשית דרמטית חידתית, שזכתה במרוצת השנים לפרשנויות רבות של במאים ושל שחקניות. עתה המחזה עולה על במת תיאטרון בית ליסין, בבימויו של יאיר שרמן, בכיכובה של מגי אזרזר, לפי הנוסח העברי של מאיה ערד יסעור.

הזוג הדה ויורגן טסמן מגיעים לביתם החדש לאחר ירח דבש של כחצי שנה. העלילה, של כשתי יממות, מתרחשת בסלון הבית, המסודר חלקית, ועמוס ערימות ספרים של דוקטור יורגן טסמן, חוקר התרבות. במקום מרכזי ניצב כלוב זכוכית, האוצר את זיכרון אביה של הדה, גנרל גאבלר: קולב עם מדיו ומגפיו. הסלון משופע בדלתות שמובילות לחדרי הבית האחרים. התפאורה המרווחת, בעיצובו של רוני תורן, מארחת את כל הסצינות כולן. המכרים של הדה ושל יורגן באים לבקר, לרגל חזרתם של בני הזוג לעיר.

הדה לא שמחה לראות את אורחיה. היא משועממת ומרירה, ואין בה אהבה כלל: לא לבעלה, לא למאהביה, לא לקרובי משפחת בעלה, לא לחברה מהלימודים, ואף לא לביתה היוקרתי, בו כביכול רצתה. חשוב לציין שהדמויות מתייחסות להדה הנשואה כאל “גברת טסמן”, למעט איילרט, חבר העבר שלה, בגילומו הייצרי של אסף יונש, שמותח ביקורת על נישואיה, וקורא לה במפגיע, “הדה גאבלר”, וכך גם איבסן עצמו בשם, שנתן למחזה.

הדה חסרת מנוחה, רוטנת, זועמת, מעליבה. פגיעתה המכוונת באורחיה, מתוך שעשוע מרושע ושאיפת שליטה, הולכת ומסלימה. הצופה מרותק לתנועתה התזזיתית ופוחד ממהלכה הבא. הדה הזאת, בגילומה של מגי אזרזר, היא אנוכית בצורה קיצונית ומוחלטת, ועל כן אומללה, כי הרי מן המפורסמות, שהאושר נסמך על אמפתיה לאחר, דאגה וטיפול בזולת.

סגולת הדאגה לזולת מוענקת לשתי דמויות הנשים האחרות במחזה: יולה, הדודה הזקנה של יורגן, ותיאה, בת גילה של הדה, המכרה שלה מהלימודים, ועל כן הן מתגברות על האובדנים בחייהן, וממשיכות הלאה, לאיתור מושא הדאגה הבא.

הדה, כבתוֹ של גנרל, משחקת בשני אקדחים, ושניהם יורים במערכה האחרונה, והורגים. ועוד הטרמה: ריח המוות של בעלת הדירה הקודמת, המנוחה, עדין נוכח, נודף מהקירות. כביטוי קיצוני של אסתטיקת הרוע, היא מדברת על היופי שבהתאבדות. הדה נמצאת בתחילת ההריון, אך היא אדישה לכך, עם נטייה לעוינות. כשהיא שורפת את כתב היד של הספר המשותף של שני “ידידיה” תיאה ואיילרט, היא ממלמלת לעצמה לחש מכשפתי “עכשיו אני שורפת את הילד שלך, תיאה, את הילד שלך ושל איילרט”. אנחנו נוטים לחשוב, שהריון ירכך את האישה, יכין אותה לאימהות, אך, כנראה, הורמונליות ההריון מקצינה את הביטוי המעשי של המאוויים. את האישה ה”משפחתית” הריון יעשה לרכה, אימהית, אוהבת את העובר, מלטפת אותו דרך מעטפות בטנה, אך מצד שני, יגביר את התסכול של אישה כמו הדה, המואסת במשפחתיות הבורגנית, שלא אוהבת את אבי הילד.

הנה הדה לבד מול כולם, והרי אין פשע מושלם. היא לא לקחה בחשבון שהאקדח מהכיס של איילרט יוביל חזרה אליה. היא פוחדת משערורייה, ותלויה ברצונו הטוב של מי שמוכן לשמור על סודה. היא מודעת לכך שאינה חופשיה יותר, ועושה את מה ש”אנשים אינם עושים”, לפי דבריו של שופט בורגני. ההתאבדות של הדה בגרסה של בית ליסין מבויימת ברוח דבריה הבוטים של הדה על היופי שבהתאבדות: בירייה ברקה, לעיני כל, על הבמה, בסלון ביתה, בכלוב הזיכרונות של אביה, במדיו, במגפיו, בכובעו. זהו בימוי אמיץ של המחזה, שמשמיע רק קול של ירייה מחדרה של הדה, שנמצא מאחורי הבמה.

בתגובה לרשימתי על “הדה גאבלר” בפייסבוק, יואב בר-חיים הזכיר את יוהאן אוגוסט סטרינדברג, מחזאי שוודי, בן זמנו של איבסן, ואת מחזהו “העלמה יוליה”, שנכתב שנתיים לפני “הדה גאבלר”. ידוע, ששני המחזאים הכירו וניהלו מעין יריבות מקצועית ביניהם. המידע ההיסטורי הזה שופך אור על התחרות האקדמית בין יורגן טסמן ואיילרט – שני חוקרי תרבות.

בשיחה בין מאיה ערד יסעור ליאיר שרמן, הכלולה בתוכניית ההצגה, עולה הטענה, בלא הרחבה, שיש דמיון בין הדה להמלט. אני רואה את נקודות הדמיון הבאות: מות אביהם הנערץ, שקרה לפני תחילת ההתרחשות, הביא למפנה בחייהם; שניהם גורמים למותם של בני זוגם, מוות שהוא ספק התאבדות/ספק תאונה; הביטוי האניגמטי של “עלי גפן בשערו” של איילרט, חבר העבר של הדה, מתכתב עם זר פרחים בשערה של אופליה; שני הגיבורים הטרגיים מתים בסוף ההצגה.

אבל מהות הדמויות שונה בתכלית. המלט מעריך את מוסד המשפחה, קהילה, עם, אנושות במעגלים מתרחבים. הוא בעל אמות מידה גבוהות של מוסר, מונע ע”י אמפתיה לבריות, מתייסר על מוות שנגרם בשוגג. לעומת זאת הדה סולדת מכל קשרים חברתיים, נטולת חמלה, אנוכית, מחבלת בהישגי מכריה, פוגעת באנשים בקור רוח, ללא שמץ חרטה.

יש הבדל גם בדרך פעולתם. המלט הוגה דעות, מתלבט, מעכב פעולה, בזמן שהדה פועלת בלא מחשבה מוקדמת מספקת. אפשר לסכם זאת בכך שהמלט סובל ממחשבת יתר, ואילו הדה לוקה בתת מחשבה.

מכאן מתבקש להתנסח עוד דמיון בין הדמויות: חוסר איזון בין מחשבה לפעולה.

ובחזרה ל”הדה גאבלר”, ולסממנים הקומיים שיש בהצגה.

  • האמרה החוזרת “אני רואה”, הטכנית, המלגלגת על פניות דרמטיות, נואשות של בעלה אליה בכמיהה להשתתפות מצידה.
  • ההערה הגרוטסקית “גם זה טוב” על ירייה עצמית בחזה, לעומת הירייה המועדפת ברקה.
  • ההתעקשות של הדיבור על “יופי” שבהתאבדות.

כל אלה מעוררים צחוק קל של תדהמה, מבוכה, מהקהל.

ההצגה יוצרת אווירה עוצמתית-קודרת. היציאה מהתיאטרון מלווה בתחושת הקלה של מי שחווה סיוט, ולכשהתעורר, מוודא כי אכן זה היה חלום רע, ושמח, שהמציאות בטוחה, (כמעט) כמו קודם.

תמונה מתוך המחזה ״הדה גאבלר״
תמונה מתוך המחזה ״הדה גאבלר״

יואב ויכסלפיש ממליץ

על הסרט “הענקים של אי הפסחא”

כרזת הסרט ״הענקים של אי הפסחא״
כרזת הסרט ״הענקים של אי הפסחא״

דובר קוסאשווילי חוזר בסרטו החדש אל הטרילוגיה המשפחתית שהחלה עם “חתונה מאוחרת” ב-2001 ונמשכה ב”מתנה משמיים” ב-2003. לפיכך העלילה מתרחשת באור יהודה בשנות ה-70, שנות התבגרותו של הבמאי.

המשפחה הגרוזינית (המכונה בימינו “גיאורגית”) התנהלה לפי קודים פנימיים של פטריארכיה. הגברים פרנסו וקיבלו החלטות. לנשים ניתן מעמד נחות, ועל ילדים הוטלו עונשים כבדים במקרה של סטייה מהנורמה. “חתונה מאוחרת” עסק בהפרת הקוד העדתי וההכנות לחתונה של ליאור אשכנזי (בתפקיד זאזא) עם בת זוג מרוקאית (אותה גילמה רונית אלקבץ ז”ל). “מתנה משמיים” עסק בשיתוף פעולה פנים משפחתי לצורך שוד יהלומים. 

“הענקים של אי הפסחא” מציין קלף מתוך האלבום הפופולרי אז “העולם המופלא”, דרכו הכירו הילדים האספנים ארצות אקזוטיות ונופים רחוקים, בעידן הערוץ הבודד ומיעוט מכשירי טלוויזיה בבתים. הקלף גם מניע את העלילה ומחבר בין זאזא (בן דמותו של הבמאי) לחברתו לכיתה זהבה. לקלף האמור יש גם ערך חליפין כספי, אשר מערער את יציבות המשפחה, ולכן הוא למעשה “קלף” גם במובן של משחק קלפים.

אותה יציבות, שניתנת לפירוש גם כהתאבנות והיצמדות לעבר אפל, מיוצגת ע”י גברי בנאי בתפקיד הסבא. מתוקף מעמדו הוא קובע לכאורה בעניינים מהותיים כמו סדר החתונות במשפחה, אבל בפועל הנכדים מתגלים כבעלי רצונות וחלומות משלהם, בעיקר מדיאה בגילומה של קייט קונלין (שם שמרפרר לאישה עצמאית ונקמנית בטרגדיה היוונית). היא מיועדת לכאורה לבריון השכונתי ואז’ה (ניקיטה סקלרוק).

העלילה גולשת אל מחוץ לשכונה באור יהודה בגלל ההכנות לחתונה, והצורך ברכישת בגדים מהודרים ברחוב אלנבי בתל אביב, אבל את ההכרעות מקבלים הגיבורים רק באזור המרחב הביתי. המאבק של מדיאה להכרה ואוטונומיה, והחלטתה לנסוע ללימודי רפואה ברומניה, מובילים להתנגשות בלתי נמנעת עם הגברים במשפחה.

הפוסט הקודםהשיר ״פסיק תפסיק״ של בת-ציון ימיני
הפוסט הבאהשיר השבועי עם אילן ברקוביץ’ – מחאת המתמחות של ירדן בן-צור
דיוקן של לוי צירולניקוב
נולד בשנת 1948 בעיר חרקוב באוקראינה, ובשנת 1971 סיים לימודי מתמטיקה ברמה של תואר שני באוניברסיטת מוסקבה. עלה לארץ בסוף 1971. עבד בתחום מחשוב ארגוני בחברות "אל על", "מוטורולה" ו"קרלסברג". בשנת 1981 סיים תואר שני במדעי הניהול באוניברסיטת תל אביב.
בוגרת האוניברסיטה העברית במתמטיקה ומדעי המחשב, ומוסמכת הטכניון במתמטיקה. עובדת בתעשית המחשבים. למדה בסדנאות לשירה בהנחייתם של דליה רביקוביץ, רבקה מרים, ויעקב בסר. פרסמה ארבעה ספרי שירה: "השקת ספינת צפייה" (2008), "התנסויות" (2012), "בעזרת חברים" (2016), "כח משיכה" (2020). מתרגמת שירים מרוסית ומאנגלית, מפרסמת רשימות ביקורת על ספרי שירה, על סרטים, ועל הצגות תיאטרון. יוזמת ומנחה אירועי שירה.
יליד 1974. בעל תואר שני בפילוסופיה. עיתונאי ספורט ועורך. חובב קולנוע ישראלי.
תחומי הענין הספרותיים שלי מאז ילדותי היו מדע בדיוני ופנטזיה, בתחילת המאה ה-21 גיליתי מחדש את הקומיקס, ובפרט את המנגה והאנימה. קיבלתי תואר ד"ר בפיסיקה מאוניברסיטת תל-אביב, בתחום האסטרופיסיקה. אך מאז שנת 2000 אני עוסק בתחום הסביבה, במסגרת בית הספר לסביבה ולמדעי כדור הארץ באוניברסיטת תל-אביב. כמו כן, עבדתי במרכז הבינתחומי לחיזוי טכנולוגי שליד אוניברסיטת תל-אביב המתמחה בעתידנות.

תגובה אחת

  1. הופתעתי חגית. עד היום חשבתי לתומי שהדה גאבלר זו דמות אנושית שעשו עליה הצגה. עכשיו הבנתי שזו דמות ספרותית תיאטרלית המייצגת דמות אנושית מורכבת ככל שתהיה. כשם שיוליה היא דמות מורכבת ושונה בו זמנית בדרכה שלה. קנאת סופרים תרבה חכמה, וקנאתנו זה בזה תרבה מאבקים על עמדות כח.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שמונה עשרה − 18 =