חיים מזר סוקר ומנתח שני סיפורים קצרים שונים של הסופר הידוע רם אורן שאותם מאפיין אלמנט מרכזי: ההפתעה בסיום.
המערכת
רם אורן ידוע כמחבר רומנים, אבל הוא פירסם גם סיפורים קצרים, ואפילו רבים כאלו במהלך הקריירה שלו כעיתונאי.
ספרו של רם אורן "התמכרות ועוד סיפורים" (בעריכת צרויה שלו, הוצאת קשת, 2002) הוא אסופה של סיפורים קצרים עם סיומות מפתיעות. אלה סיפורים בעלי התפתחות צפויה כביכול. אין בתחילת הסיפורים איזהשהוא רמז ולו הזעיר ביותר למה שקורה בסוף העלילה. בתחילת סרט או מחזה כאשר רואים באיזה פינה כלי נשק כל שהוא, ללא שום התייחסות אליו מצד מי מהדמויות המשתתפות בעלילה, עצם הנוכחות של כלי הנשק היא בבחינת אזהרה לצופים/ות – ראו הוזהרתם. בסיפורים הקצרים של רם אורן , המחבר לוקח התחלה של סיפור עלילה ומעבירה לסוף הסיפור, ובכך יוצר גורם של הפתעה. המבנה הלינארי של הסיפור נשבר כדי ליצור אצל הקורא תחושה של – זה לא היה צפוי.
אסקור כאן שני סיפורים שלו.
הראשון הוא הסיפור "שמפניה" המופיע בספר "התמכרות" (עמודים 70 -61). עיקר עלילתו של הסיפור מתרחשת בחוף הים. גבר היושב לחוף הים מנסה לחזר אחרי אישה בת 26 – 25. החיזורים שלו אחריה הם טורדניים עד אובססיביים ודי כוחניים, ותשובותיה של אותה אישה שליליות, לקוניות, וחדות. בסופו של דבר היא נענית לו ומגיעה איתו לחדר בבית מלון. מתברר כי כוונותיו לא היו סקס, אלא רצח: "כאשר הלכה לחדר האמבטיה, מיששו אצבעותיו מתחת לכר את החפץ הצונן שטמן שם. בעיני רוחו ראה את ההפתעה בעיניה ברגע שבו ישלוף אותו… ידו שבה ומיששה מתחת לכר" (עמ. 69). מה שקורה בפועל הוא שאותה אישה רוצחת אותו: "ההפתעה היכתה אותו בתדהמה. עיניו נפערו לרווחה ובהלה גדולה וייאוש נורא אחזו בו כאשר חש את הסכין מרטשת את בטנו. ידיו נשלחו להסיט את כלי הרצח החותך בתוך קרביו. הוא ראה את האישה היפה, עירומה ללא חלוק, שערותיה פרועות והסכין המגואלת בדמו נעה בידיה"(עמ.69). ולבסוף היא טובלת את אצבעה בדמו ומציירת על צווארו שרשרת של טבעות אדומות (עמ. 70).
הסיומת של הסיפור מסבירה למה רצחה: "בעיניה הוא היה כמו כל האחרים שנקמה בהם את נקמתה מאז שאותו גבר אלמוני, שענד לצווארו שרשרת זהב, אנס אותה באכזריות, פצע את גופה וערער את נפשה באותו לילה נורא בגינה הציבורית, כשהלכה לפגוש את חברותיה ולחגוג עמן את יום הולדתה האחד עשר" (עמ. 70).
בעמוד 62 מתוארת סדרה של שלוש רציחות לא מפוענחות. מה שנאמר עליהן הוא: "על צווארה של כל אחת משלוש הגופות מצאה המשטרה ציור מוזר: שרשרת של טבעות שצוירו בדמם של הקורבנות. פרקי הזמן בין מעשה רצח אחד למשנהו לא היו קבועים, אבל מכשיר הרצח היה זהה: סכין חדה שריטשה את בטנם של הנרצחים. ככול הנראה אותה סכין עצמה" (עמ. 62). תיאור זה לא שייך לרצף העלילתי ועל פניו סיפור הרציחות יכול להתאים למה שתכנן הגבר המתואר בסיפור.
הסיום המפתיע של הסיפור נותן את ההקשר לאותה אישה שרצחה את הגבר. ההתנסות הטראומטית שאותה חוותה חרטה את הציפורניים החדות שלה בנפשה ועיצבה בה כוונה אובססיבית עתידית לנקמה אכזרית. הנערה לא פעלה מיידית להוציא לפועל את נקמתה, אלא המתינה בסבלות עד שהתבגרה, ובדרך של עירור מאוויים אירוטיים של גברים. לא כל גבר היה יעד שלה. רק כאלה שבמראה שלהם מזכירים את מי שאנס אותה. נראה היה לה שבדרך זו תעלים מהעולם כל מה שמזכיר את האנס. היא הפכה לרוצחת סדרתית.
תיאור שתי הדמויות הוא מינימליסטי. הגבר מצטייר כאדם אמיד ואגרסיבי באופיו. חדור יעדים ומוכוון מטרות המנסה לממש את מטרותיו גם אם הוא נתקל בקשיים רבים. הרוצחת דיבורה ענייני וחד מאוד וכנראה גם לא נעים. לא פלא. האונס השאיר בה חותם בל יימחה. את צעדיה היא מתכננת באיטיות ובקפידה רבה מאוד.
הסיפור השני הוא "מכתבי אהבה", המופיע גם הוא בקובץ הסיפורים "התמכרויות". סיפור קצר המשתרע על 26 עמודים (עמ. 97 – 71). הסיפור מתאר משפט ראשון של עורכת דין צעירה ושמה מירי אלון, בו היא מייצגת אדם בשם אסף ירדן, המואשם בכך ש"אחרי התפטרותו (מהחברה בה עבד) גנב מסמך של החברה וחתם עליו כמנכ"ל…הוא כתב על טופס רשמי של החברה מכתב המלצה לאחת, ליאורה גולדברג, כשהוא חותם בשם ההנהלה על אוסף של עובדות שקריות, כמו למשל שהגברת הזאת עבדה כמה שנים כמנהלת מחלקה, וכן שהיא זכתה לשבח על עבודתה לקידום משמעותי…כלומר, אישור רשמי שניתן ללא רשותה וללא ידיעתה של החברה והכיל עובדות שהחברה לא עמדה מאחוריהן.. "(עמ. 78 – 77). לתדהמתה של מירי אלון מתברר לה שהשופט הוא מאיר אבנרי אצלו למדה שבע שנים לפני כן: "הוא הרצה אז על משפט פלילי באוניברסיטה, היא היתה סטודנטית בשנת הלימודים האחרונה" (עמ. 76). לא היה לה קל עם זה, אם לנקוט בלשון המעטה, וזאת מהטעם שבזמן לימודיה אצלו נרקמו ביניהם יחסים אינטימיים.
בסיפור זה יש שני חלקים. חלק ראשון (עמ. 84 – 71) ההכנות של מירי אלון ושל הלקוח שלה למשפט, כולל מהלך המשפט. החלק השני (עמ. 97 – 84) מתרחש בהפסקה של המשפט, ובו אלון נכנסת למשרדו של השופט, כולל המפגש הטעון ביניהם. במהלכו של מפגש זה מתברר שבמהלך הרומן ביניהם הבטיח לה נישואין והקמת בית למרות שהיה אדם נשוי, וכי היא ניתקה את הקשר איתו. במפגש הנוכחי, בהפסקה של המשפט היא מבינה למה כוונתו ומטיחה זאת בפניו: "לכן אתה עושה הכול כדי שאפסיד במשפט הזה, נכון?" (עמ. 86). השופט מאשר זאת וגם מסביר למה הוא חותר: "את חייבת לשאת בעונש, וממש לא אכפת לי מה הלקוח שלך מרגיש. את עורכת דין שרק עכשיו יצאה לשוק החופשי. כל פסק דין לרעת הלקוח שלך יכול להזיק לך…" (עמ. 86). מתברר ששופט זה הוא נוטר טינה למרחקים ארוכים ומחכה להזדמנות הראשונה שנקרית בדרכו כדי לסגור חשבונות, ובלי רחמים. מירי אלון לא נשארת חייבת ומזכירה לו נשכחות. בראשית דרכה המקצועית חיפשה עבודה, לא הצליחה למצוא, ובצר לה פנתה אליו והוא הכין עבורה מכתב המלצה מופרך לחלוטין. היא מעלה הילוך ומציינת את הדמיון למשפט בו שניהם נוטלים חלק: "הסיפור של הלקוח שלי זה כמעט לגמרי, גם הוא כמוך, זייף למען אהובתו משום שאהב אותה… " (עמ. 87). בתום השיחה שניהם חוזרים למשפט, אך מירי חשה ברע והמשפט נדחה ליומיים (עמ. 89).
עם חידוש המשפט נוקטת מירי אלון בצעד לא שגרתי ומחוכם. היא מבקשת מהשופט "להקריא מכתבים שכתב הנאשם לאהובתו…המכתבים האלה יכולים להבהיר את המניע של הנאשם" (עמ. 93). השופט נשמע מסויג אבל מסכים. כאשר היא מתחילה לקרוא את הכתוב, השופט מתרגז ורוצה להפסיק את הקראת מכתבי האהבה, אבל מירי מביאה כנגד תביעתו תקדימים המצדדים במהלך שלה. אין לו ברירה והוא נסוג מתביעתו. לאחר סיום הדיון המשפטי הוא מקריא את פסק הדין: "על סמך ההרשעה של הנאשם, ובהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, אני גוזר… 1000 שקל קנס" (עמ. 95). בפועל זה זיכוי של הנאשם. מתברר כי מכתבי האהבה שהקריאה מירי היו אותם מכתבי האהבה שהשופט שלח לה במהלך לימודיה, והוא לא יכול היה לומר זאת במשפט. נראה שמירי אלון שמרה על מכתבים אלה, ביודעה שיום אחד תוכל לסגור אתו חשבון.
מאחר והמחבר, רם אורן, הוא לא רק סופר אלא גם בהשכלתו לפחות עורך דין, סביר להניח שבמהלך עבודתו המשפטית רבת השנים, שמע לא מעט סיפורים פיקנטיים על הנעשה מאחורי הקלעים של משפטים שונים, ליקט פירורי משפטים, וטווה מהם סיפור עלילה. מלאכת התפירה חייבת להיות מעשה אמנות על מנת לא לחשוף שום דמויות אמיתיות, שנים רבות אחרי התרחשותם של המשפטים.
