ד”ר אילן ברקוביץ’ על שירה של חגית גרוסמן “החיים ככישלון במדיטציה”, האל-זמני ולא-מקומי ועם זאת מקומי מאוד.

המערכת

כריכת הקונטרס "האוהבים" של חגית גרוסמן
כריכת הקונטרס “האוהבים” של חגית גרוסמן

החיים ככישלון במדיטציה / חגית גרוסמן

הוּא דָּפַק עַל הַדֶּלֶת וְאִיֵּם שֶיֵּלֵךְ, שֶאֵצֵא וְנִסַּע,

שֶאַפְסִיק כְּבָר לִמְדֹּט. הוּא נָעַל נַעֲלַיִם מַבְרִיקוֹת

וְדָפַק עַל הַדֶּלֶת וְדָרַש שֶאֵצֵא, שֶנַּתְחִיל כְּבָר לִחְיוֹת.

שֶנְּדַבֵּר הַרְבֵּה וְנִכְתֹּב וְלֹא נֵצֵא מֵהַדִּירָה,

שֶנִּחְיֶה בְּפַחַד לְאַבֵּד, שֶׁנֹּאהַב עַד שִׂנְאָה,

שֶנִּשְׁבֹּר כִּסְאוֹת וְכוֹסוֹת, נְשַמֵּן אֶת הַגּוּף בִּסְלִיחָה.

וּכְכָל שֶנֹּאהַב כָּךְ נְפַחֵד, וּכְכָל שֶכָּךְ יִהְיוּ הַקּוֹלוֹת מְעַרְעֲרִים

וְנִשְבֹּר צַלָּחוֹת וְנִשְאַג כְּחַיּוֹת וְנִכְַעס שֶנִּכְנַסְנוּ לְתוֹךְ הַחַיִּים.

השיר “החיים ככישלון במדיטציה” לקוח מתוך קונטרס השירה החדש של המשוררת והסופרת חגית גרוסמן, “האוהבים” (2023, הוצאת תרסט, עריכה עודד מנדה-לוי, עמ’ 15). אני מפרסם אותו כאן כי השבוע חל יום היוגה הבינלאומי (21.6), שהוכרז כחג בינלאומי ע”י האו”ם ב-2014.

במעמד ההכרזה ציין ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, כי היוגה – אותו תרגול פיזי, נפשי, ורוחני שמקורו בהודו – היא מסורת בת 5000 שנה בהודו, ותיאר אותה כאחדות של גוף ונפש, איזון, ריסון ואיפוק, הרמוניה בין האדם לטבע, וכלי להתמודד עם שינויי האקלים. נדמה כי השיר של גרוסמן, שמופיע במקום דרמטי בקונטרס, מסמל את כל מה שקורה לאוהבים כשהמדיטציה נכשלת.

השיר בן שמונה השורות והטורים הרחבים מופיע בערך באמצעו של הקונטרס בן 13 השירים, והוא שונה מבחינת הצורה לעומת קודמיו בעלי הטורים הקצרים, ומהווה מעין אכספוזיציה למחזור המרכזי שעל שמו נקרא הקונטרס כולו, “האוהבים” – המתאר יחסים בין בני זוג בתקופת משבר, ופרידה בימי המגפה. הפואטיקה כאן היא מפולשת. יש חזרות בתחילת שורות, שהן דינמיות ולא סכמטיות:הוא דפק על הדלת; ודפק על הדלת ודרש שאצא; חזרות על מיליות הקישור “שֶ” וו”ו החיבור. ויש גם חריזה בסוף ובפנים השורות, שהיא לא צפויה כמו למשל “למדוט / מבריקות / לחיות” בטורים 3-2, מערכת חריזה שנמשכת עד לטור השמיני והאחרון של השיר עם השאגה כחיות. הפואטיקה הזאת משקפת את סערת הרגשות העולה מתוך השיר, בניגוד גמור לרצון במדיטציה.

שם הקונטרס, “האוהבים”, הזכיר לי את שירה הידוע של הפזמונאית מירית שם אור (1978), “אהבה בסוף הקיץ”, שאלה מילות הפזמון שלו שבוצעו בידי הזמר צביקה פיק: “הם היו האוהבים הצעירים / ברגעים הכי יפים של החיים / העולם שייך תמיד לאוהבים הצעירים / ברגעים הכי יפים של החיים”. שירי הקונטרס כולם והשיר שבחרתי לכאן באופן ספציפי העלו אצלי במחשבה גם אפשרות של מחאה: מה ליוגה ולמדינת ישראל? מה לרוחניות של אוהבים ולמקום הזה?

גרוסמן נמנעת לכל אורך הקונטרס מציוני מקום, וגם השם מכוון למשהו אל-זמני ומיתולוגי, והתייחסות למיתוסים אמנם מופיעה בשיר האחרון בקונטרס, המתחיל במילים “סליחה שהפכתי אותך לנסיך”. המגפה לא מכונה בשם הספציפי שלה (קורונה) אבל ברור שהיא יכולה למקם אותנו בציר העלילה שבו התרחשו הדברים הדרמטיים המתוארים בשירים. האם מדובר בסיפור אהבה תל אביבי? לא בהכרח, הגם שהקונטרס רואה אור בהוצאת תרסט של המו”ל ד”ר עודד מנדה-לוי. בסופו של קונטרס נוסף שיצא לאור מבית ההוצאה הזאת (עשרה קונטרסים ראו אור עד כה ובהם שירה, פרוזה, ומסות קצרות), “שלוש איגרות נגד המלחמה” מאת מיכאל קולמאייר (בתרגומה הקולח מגרמנית של טלי קונס), הוא כותב על תרסט “מתוך מחשבה על רחוב ילדותי (רחוב תרס”ט בתל אביב), מתוך המקום בו הכל החל, פלא הקריאה בסיפורי הרפתקאות וכתיבת היומנים ודפי השיר, צומחת הוצאת תרסט (ללא הגרשיים)”.

אם לחזור אל קונטרס “האוהבים” של חגית גרוסמן: למרות עיצובו האל-זמני והאל-מקומי נדמה שניתן לקרוא אותו גם כסיפורי, או שירי, מחאה נגד החיים כאן בארץ ישראל, לעומת אפשרויות המדיטציה או ההתעלויות הרוחניות, שניצבות מולם ומבקשות אחיזה.

חגית גרוסמן

ראו גם:

חגית גרוסמן בויקיפדיה

חגית גרוסמן ב”יקום תרבות”

דף הפייסבוק של חגית גרוסמן

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שתיים × שתיים =