פרק מתוך כרך ז’: “על מגפות בספרות ועל הקורונה” בסדרה של ד”ר לימור שריר “הרהורים על ספרות ורפואה: דילמות ביחסי רופא-חולה”.

ד”ר לימור שריר, רופאה וסופרת, חוקרת את יצירת המופת של תומאס מאן “מוות בונציה”, מראה כיצד היא מבוססת על פרטים אמיתיים בחייו של הסופרת, ודנה בתפקיד החשוב של מגפת הכולרה ביצירה.

המערכת

כריכה קדמית ואחורית של הכרך השביעי מהסדרה ״הרהורים על ספרות ורפואה״ של ד״ר שריר
כריכה קדמית ואחורית של הכרך השביעי מהסדרה ״הרהורים על ספרות ורפואה״ של ד״ר שריר

הנובלה “מוות בונציה” נכתבה על ידי תומאס מאן ב-1911 ופורסמה ב-1912, וזכתה לפרשנויות מרובות בניסיון לפענח את קסמה ומורכבותה יוצאי הדופן. העלילה עוסקת בהתאהבות ובתשוקה הומו-ארוטית של סופר מזדקן לנער יפהפה בעת פגישתם האקראית במלון בונציה, על רקע התפרצות מגפת הכולרה בעיר. רוב ההתרחשויות קשורות כפי הנראה לאוטוביוגרפיה של מאן, כאשר במהלך ביקרו בונציה התאהב שם בנער צעיר – ולדיסלב מואס (Wladislaw Moes).

ולדיסלב מואס כאמור היה דמות מציאותית[i]. הוא נולד ב-17.11.1900 למשפחת תעשיינים פולנים ממקור גרמני, שבבעלותם היו בין השאר בתי חרושת לטקסטיל ומפעל Cartier בקרבת Bialystok. הייתה בבעלותם וילה מפוארת ב-Wierbka. הוא היה הרביעי לששת בניהם של משפחת מואס ונקרא בפיהם בשם החיבה Adzio או Wladzio.

בגיל שש הוא היה יפהפה והיה מודע לקסמו ולהשפעתו על הסובבים אותו. הסופר הנודע Henryk Sienkiewic – מחבר “Quo Vadis” התאהב בו. בגיל 14 למד בקולג’ בורשה.

אדז’ו סבל מחור קונגניטלי בריאה ולפיכך רופא וינאי המליץ למשפחתו לנסוע עמו למקום שלחוף הים, והם בחרו בונציה וכך הגיעו לנפוש במלון Grand Hotel des Bains [ii] בלידו שבונציה. הוא פגש שם את תומאס מאן, שהתאכסן שם עם אשתו קטיה. מפגש זה עורר השראה בתומאס מאן לכתוב את “מוות בונציה”.

בעת המלחמה הפולנית-סובייטית, בשנים 1919 עד 1921, הוא נלחם כקצין פולני נגד הרוסים.

ב-1935 נישא אדז’יו עם האצילה Anna Belina Brzozowka והם חיו חיי מותרות. ב-1939, עם פלישת הנאצים לפולניה, הוא נקרא שוב להילחם, נתפס ונשלח למחנה ריכוז עד 1945. הקומוניסטים הפולנים ממפלגת Nazionalizzo החרימו את שארית הרכוש שלו, שלא נבזז על ידי הנאצים.

לאנה ולאדז’יו נולדו שני בנים, שעבדו כפועלים בעת שהזוג ירד מנכסיו ועבר להתגורר בדירה בפריפריה של ורשה.

ב-1971 ביים הבמאי האיטלקי לוקינו ויסקונטי סרט על פי הספר שנקרא אף הוא “מוות בונציה”, ואדז’ו חשב לתבוע אותו בשל העובדה שבסרט שם המשפחה של השחקן שגילם את דמותו נקרא מואס, כשמו האמיתי.

אשתו של אדז’ו נפטרה ב-1978 והברון ולדיסלב מואס נפטר ב-17 בדצמבר 1986.

מאן נהג לבטא חוויות מחייו האישיים גם בספריו האחרים, למשל: “בית בודנברוק” (1900) שם תיאר את שקיעת משפחתו ובני עירו, ליבק וב”הר הקסמים” (1924) שם תיאר דמויות שפגשה אשתו בבית מרפא לחולי שחפת בדאבוס. כפי שהסופר אומר בנובלה זאת: “יצירה רוחנית בעלת שיעור קומה, שיש בה להשפיע… השפעה עמוקה על סביבותיה, אי אפשר לה בלי איזה קרבה סמויה, אפילו תואם מלא, בין גורלה האישי של מחוללה ובין בני דורו בכללותם”. מעל היצירה מרחפת רוחו של פרידריך ניטשה, כשדמויות מהמיתולוגיה היוונית מחדדות ביתר שאת את המושגים של יופי, אהבה ומוות העומדים בבסיסה.

אף שאהבתו של הסופר לנער מתבטאת בחילופי מבטים בלבד ואיננה מלווה ביחסים גופניים, הרי שתשוקתו של הסופר המסוגר בתוך עצמו הופכת לנחשול אימתני של כוחות דמוניים הפורצים ממנו בחוסר שליטה מוחלט.

גיבור העלילה הוא סופר גרמני נודע בשם גוסטב פון אשנבאך, המפנה עורף לעולם הבורגני המוכר, המאופיין בחוק וסדר חברתי, כדי להיוולד מחדש או בעצם למות מחדש בזרועות התשוקה לטאדז’ו, נער פולני כבן ארבע עשרה, על רקע נופה של ונציה: “הים היפה, הזוהר והבלתי אפשרי כנער עצמו”.

חוקרים טוענים שתומאס מאן, שהעריץ את המלחין גוסטב מאהלר, בחר את שמו הפרטי של הגיבור כשמו של מאהלר. יש הטוענים שמדובר בדמותו של סופר הומוסקסואלי שפגש העונה לשם August von Platen- Hallermunde יליד Ansbach, שמת מכולרה בעיר סירקוזה כשלא רצה לעזוב שם את אהובו.

הקוטביות המאפיינת את הגיבור מושפעת מכתביו של פרידריך ניטשה, שהיו מוכרים היטב לתומאס מאן ולבני דורו.

ביצירתו המוקדמת של ניטשה “הולדת הטרגדיה מתוך רוחה של המוזיקה” Die Geburt der Tragödie aus dem Geiste der Musik דן ניטשה (באותה עת פרופסור לפילולוגיה יוונית באוניברסיטת ציריך), במתח ובהשלמה שבין שתי דמויות המככבות במיתולוגיה ובספרות של יוון העתיקה: אפולו מול דיוניסוס – שני אלים מבניו של זאוס אבי האלים, השונים אחד מהשני בתכונותיהם הבסיסיות והמשלימים אחד את האחר, לא רק במיתוס, בתרבות ובעיקר בתיאטרון היווני העתיק, אלא פועלים את פעולתם על החיים עצמם, ובעיקר על נפשם של בני האדם. אפולו מייצג את החשיבה, את הלוגיקה וההיגיון את הסדר, השליטה העצמית ויישוב הדעת, בעוד שדיוניסוס מייצג את הרגשות, את חוסר הרציונליות ואת האינסטינקטים, חוסר השליטה העצמית, תשוקות ויצרים.

הפילוסופיה של יוון העתיקה, בעיקר סוקרטס של אפלטון (“המשתה” ו”פיידרוס”) עוברת כחוט השני ביצירה ומשתלבת בהוויית החיים של האמן המיוסר והשואף לשלמות. המיזוג בין אפולו לבין דיוניסוס מקביל לזה שבין אהבת נערים וארוטיקה לבין איפוק וריסון עצמי, כאשר האמן חותר תמיד לעבר השלמות הזאת, אך לעולם אינו משיג אותה בגלל נטייתו להילכד בצורה הארוטית או האמנותית.

וכך, בעודו נופש בונציה, שניתן להמשילה לאשנבך עצמו, האמן המזדקן, סמל של הוד והדר השוקעים באיטיות, הוא פוגש את הנער שיופיו הבתולי מצית בו תאווה ארוטית אסורה, מטורפת, המתלקחת ביתר שאת על רקע מגפת הכולרה הפושטת בעיר.

לדברי המתרגמת והעורכת נילי מירסקי ז”ל שתרגמה את הספר מגרמנית: “היצירה נבחנת לאור התמודדותו של מאן עם מורשת הרומנטיקה הגרמנית של המאה ה- 19, שפסגתה בעיניו, הייתה הגותו של ניטשה והמוסיקה של ואגנר. הרומנטיקה הגרמנית התמקדה לדידו באסתטיציזם קיצוני, הסובב כולו סביב ‘שילוש’ מהפנט שאין לעמוד בפניו: יופי, אֶרוֹס, מוות – שלושתם שלובים ואחוזים זה בזה עד כלות. אשנבך הסופר המוערך בוחר במודע, מתוך משמעת קפדנית וכיבוש-יצר מתמיד, לעצב את חייו ואת יצירתו גם יחד לפי עקרונות אפוליניים מובהקים, וסופו שהוא נופל קורבן לשיכרון דיוניסי של אֶרוס משתולל לאין מעצור, המשתלט עליו בעל כורחו עד שהוא מחבר אותו עם תנאתוס (מוות)”.

פרופסור יעקב גולומב מדגיש את העיקרון האפוליני והדיוניסי ביצירה והקשר שלהם לניטשה, שפירש אותם בספרו הראשון “הולדתה של הטרגדיה”.

גולומב טוען כי מאן משרטט את שני העקרונות אשר נלחמו בנפשו של הגיבור הראשי: הסופר הנאור, שתחילה היה אפולוני במובהק ועבר תהליך מקביל של חיפוש עצמי – לצד תהליך של התחקות אחרי מעשה ההסתרה הנפשע שעשו אזרחי ונציה לגבי מגפת הדבר שהתפשטה בעיר.

לדברי פרופ’ יעקב גולומב[iii] “הדיוניסיות הברברית מצויה בתוך כל אחד מאיתנו. ובהשפעת ניטשה, השכיל מאן להזהיר את האנושות, עוד טרם פרוץ שתי מלחמות העולם. מאחורי מראית עין של התרבות בכללותה, גועשים ורוחשים יצרים דיוניסיים צמאי דם ובעלי הרס עצום וכעצת ניטשה, אין לנו ברירה אלא להמשיך ו’לרקוד גם על שפת התהום’, דהיינו, להמשיך וליצור מן האינסטינקטים הכאוטיים שלנו את היצירות התרבותיות שלנו”.

בזקנותו ראה תומאס מאן ב”מוות בונציה” כיצירה נבואית, שכן היצירה חושפת את הזיקה הסמויה והרת האסון שבין ההוויה האסתטית לבין הברבריות, זיקה שנתגלתה לימים כמאפיין מובהק של הפאשיזם.

ב”מוות בונציה”, כמו ברבים מכתביו האחרים, עסק מאן בהומוסקסואליות ובארוטיקה גברית. מאן, שנמשך בעיקר לנערים מתבגרים, לא היה הומוסקסואל פעיל. הוא ראה בהומוסקסואליות תופעה המעוררת השראה, אך מערערת הן את יסודות החברה והן את קיומו של היחיד.

בקובץ המכתבים “על הנישואים”, שהתפרסם ב-1925, הבחין מאן בין חיי זוגיות במסגרת נישואים, שמעמידים צאצאים ומכוננים את המוסדות החברתיים והמדיניים, לבין היצר ההומו-ארוטי, שפירותיו הם יצירות אמנות, אך כשם שהוא הכרחי כך הוא הרסני. לדעתו, ההומוסקסואל – כמו האמן – מאיים על סדרי החברה ודוחף אותה ואת עצמו לשאול תחתיות. בתשוקה חד-מינית, טען, “אין כל ברכה לבד מברכת היופי, שאינה אלא ברכת המוות”.

לגבי הבחירה של מאן בונציה להתרחשות העלילה, מעבר לאלמנטים האוטוביוגרפיים של הסופר ניתן לבחון עובדה זאת מנקודת מבט פסיכואנליטית, כפי שטוען ד”ר דוד גורביץ: “מאן מוכן ביצירה ללכת כמה שיותר רחוק מהעולם הבורגני של הגיבור שלו, שמרגיש לא אמיתי, מזויף ונטול כוח חיים ומחפש את התשוקה שאבדה לו, בעיר שהיא בעצם השלכה של הלא מודע.”

תומאס מאן בשנת 1939
תומאס מאן בשנת 1939

דמותו של הסופר – האמן

דמותו של הסופר גיבור העלילה הולכת ומשורטטת בפרוטרוט במהלכה, כאשר בכל פרק נוסף רובד נוסף לאישיותו המורכבת.

גוסטב אשנבך בנעוריו היה חלש ובעל כתפיים צרות, “שבעצת הרופאים לא נשלח לבית הספר אלא למד בביתו”. הוא הבין עוד בגיל רך שהוא מסוג בני האדם ש”לא הכישרון נדיר בקרבם אלא התשתית הגופנית דווקא, שהכישרון צריך לה לשם התגשמותו”. לשם כך נזקק למשמעת “שהייתה טבועה בו מלידה”. הוא מצא שבעולם קיימת גבורה הבאה מתוך חולשה. “חולשת הבשר החיוורת, הצוללת אל מעמקי הרוח הלוהטים ושואבת מהם את הכוח”.

גם כאשר התבגר חש אשנבך את הקונפליקט התמידי שרוחש בו – הפער בין יכולתו הפיזית לזו הנפשית-רגשית: “והסכסוך בין נטיית הלב לבין יכולת הגוף נראה לאיש המזקין מביש כפי שתבוסת הבשר נראתה לסופר המזדקן לא מתקבלת על הדעת.”

סדר יומו היה קבוע: “את יומו פתח בהתזת מים צוננים על גבו ועל חזהו.” אחר כך במשך שעתיים-שלוש נהג להתיישב ולכתוב והיה מעלה קורבן לאמנות את הכוחות שצבר בשנתו.

הוא פיתח שאיפה לשלמות שאין להשביעה: השאיפה לשלמות שאין להשביעה, הוחזקה בעיניו מנוער למהותו ועצם טבעו של הכישרון, ו”למענה ריסן את רגשותיו וציננם, בדעתו שהרגש נוטה להסתפק בבוסר שאנן ובשלמות למחצה”.

גוסטב אשנבך מתואר כמשוררם של “אלה העמלים על סף שיברון, הכורעים תחת נטל משאם, אלה שכוחם כבר תש ועדיין הם זוקפים את גוום. כל אותם המוראליסטים של ההישג, סחופי הבשר ודלי האמצעים שבלהט התעלות הרצון ובכלכול דברים נבון עולה בידם להתעטף, ולו לזמן מה, באצטלה של גדולה”. הוא היה אדם סבוך ובעייתי ורחוק מפשרנות והיה אמן צעיר ש”היה עוצר את נשימתם של בני התשחורת בדבריו הציניים על אודות טבעה המפוקפק של האמנות, של עצם הווית האמן”.

כשהתבגר נחוש היה להתכחש להכרה השכלית ולדחותה תוך הרדדה מוסרית של העולם ושל נפש האדם. אך סגנונו נטש אט אט את התעוזה הבלתי אמצעית ואת גוני הגוונים הדקים, הענוגים, ולבש צביון מופתי-מקובע, מלוטש-מסורתי, שמרני, פורמלי ואפילו נוסחתי. אז נבחרו יצירותיו להיות כמקראות לבתי הספר ואף זכה בתואר אצולה מנסיך גרמני. האמנות הייתה זו שצרה צורה לפניו ולצורתו העלובה למדי.

בזקנותו פורץ הסופר את מסגרת האיפוק והמשמעת החמורה שכפה על עצמו כדי לדבוק במשימת הכתיבה שלו, והסגידה ליופי שהקדיש לה את חייו מתבטאת בפרץ של תשוקה לטאדז’ו.

לדעתו אין לגביו אושר גדול מן המחשבה העשויה להתגלגל כולה ברגש, מן הרגש העשוי כולו להתגלגל במחשבה. שהטבע מתחלחל כולו מחמדה שעה שהרוח מרכינה ראשה בהערצה לפני היופי. הוא חשב שההתאהבות הנפלאה היא דרך להתמלא בהשראה כדי ליצור.

בעקבות אהבתו לטאדז’ו (שם חיבה וקיצור של תדיאוש), הנער המתבגר יפה-התואר, עלה בסופר פתאום הרצון לכתוב. תשוקתו הייתה לכתוב במחיצתו של טאדז’ו. “להיאחז בדמות הנער כבמופת”. ובעודו מתבונן בטאדז’ו בחוף הים הוא כתב מסה קטנה – עמוד וחצי של פרוזה מובחרת, שתעצומות הרגש אצורות בה. הוא אומר לעצמו שטוב שהקורא נהנה מהיצירה עצמה ואיננו מודע למקורות ההשראה של הסופר, שעלולות לבלבל את הקורא ולהטיל עליו אימה. כפי הנראה רמז לפרטים הביוגרפים שבאים לביטוי ביצירותיו.

מאידך הוא חש ש”שעה שהאומה כולה העריצה את אמנותו הוא עצמו לא שמח בה כלל, ודמה עליו כאילו חסרה יצירתו אותם נצנוצים של שיגיון ושעשוע, פרי החדווה, אשר הם ורק הם, יותר מכל תוכן פנימי, עשויים לעורר את חדוות הקוראים ולהסב להם הנאה”.

מתוך האיפוק והסגירות שכפה על עצמו: “השעשועים היו רחוקים מליבו וזרים לו מכדי שילך שבי אחרי קסמי העולם החיצון… שאינו טורח לחרוג מעבר לחוגו הצר”, הוא חש לפתע כמיהה לנדודים ולהתחדשות: “חש פתאום איזו התרחבות מוזרה של כל הווייתו, איזו תסיסה סוחפת, להט נעורים עורגים אל המרחק, רגש כה עז. כה חדש, או מכל מקום זנוח ונשכח מלב ימים רבים כל כך”. הוא נכסף לנדוד הרחק מעיר מגוריו: “נמשך לבו… אחרי הפיתוי הזה, הכיסופים הללו אל הרחוק והחדש, התשוקה הזאת לחירות, לפריקת עול, לשכחה… לבריחה הרחק ממלאכתו, מן הזירה היומיומית של שירות עיקש, צונן וקנאי… לאוויר מרחקים ולהזרמת דם חדש…”

הוא החליט להגיע אל המופלא והאגדי ובחר להפליג לונציה, שהכיר ממסעותיו הקודמים. הוא נזכר בעצמו כ”אותו משורר אפוף תוגה, שהכיפות ומגדלי הפעמונים של חלומותיו התנשאו מולו בימים שמכבר מתוך הגלים האלה”.

ונציה

עטיפת המהדורה העברית של “מוות בוונציה”.

ונציה מומשלת לגיבור עצמו. היא מתגלה כהתגשמות ממשית של הליבידו ושל ייצרי המוות והעונג: עיר מציאותית שמייצגת חושניות עזה, תעתועים ויופי ויזואלי בלתי יתואר, בעודה שוקעת פיזית אל תוך המוות.

העיר מוגדרת על ידי אשנבך כ”עיר אהובה שגופו הכשילו לפניה כבר פעמיים”. בניסיון קודם, גרמה ונציה לסופר להתייסר בשל מזג אוויר קודר עד שנאלץ להימלט ממנה. וגם בביקורו הנוכחי הוא חש מועקה דומה: לחץ בצדעיים וכובד עפעפיים. ונציה מתוארת כעיר בעלת יופי מייסר: “וכל אימת ששב יופייה המוזר, השגיוני של ונציה להלך עליו קסמים, הייתה מלכת הימים השוקעת מעכירה את נפשו ומביאה אותו לידי דכדוך”.

ציור מאת ג'ובאני אנטוניו קאנאלֶה - הידוע בשם קנלטו (1697 – 1768)
ציור מאת ג’ובאני אנטוניו קאנאלֶה – הידוע בשם קנלטו (1697 – 1768)

בהגיעו אל העיר בספינה, דרך תעלת סאן מרקו, הוא הוקסם מהנוף שנגלה לו: “יפעתה המרהיבה של הכיכר, צירוף מסמא של מבנים קסומים… הבא אל ונציה בדרך היבשה… משול למי שנכנס לארמון דרך הדלת האחורית וכי אין לבוא אל זו המופלאה שבערים אלא כך, בספינה”.

ברדתו מהספינה אל הגונדולה הוונציאנית חש אשנבך יחס אמביוולנטי אל העיר, שמבטאת בעיניו יופי עילאי ומוות יחדיו. יחס זה מתבטא באמצעות תיאור הגונדולה עצמה: “כלי שיט מופלא, שצורתו לא נשתנתה מימים קדמונים… והוא שחור כל כך, שאין לך דבר שחור ממנו בעולם זולת ארון המתים… מזכיר את המוות עצמו, את אלונקת המת, את טקסי האשכבה הקודרים ואת מסע הדומייה האחרון”. או: “כורסה המשוכה בלכה שחורה של ארונות מתים”.

אט אט, עם התגלות המגפה, הופכת ונציה בעיני הגיבור ל”יפהפייה חנפה, חשודה… ספק אגדת פלאים, ספק פח יקוש לתיירים, זו העיר שבאווירה המעופש שגשגה לפנים האמנות… העיר שהולידה בלב מלחינים צלילים מתוקים, נוסכי תרדמה, שיכורי עגבים”. אז נזכר שהעיר הנגועה מסתירה את חוליה מחמת תאוות בצע.

עם ידיעת האמת צועד הגיבור – האיש הגלמוד כשבלהות בליבו, על פני המרצפות המרהיבות ביופיין ובהדרגה מתגלה לפניו “העיר מוכת הפורענות, העזובה, השוממת. הוא מהרהר: מה לו אמנות, מה לו מידות טובות מול תהומותיו הברוכים של התוהו? אווירה של גוויעה… ריחפה על המקום שהיה כה ססגוני ושוקק חיים”.

הים בעיני הסופר

מסיפון הספינה, כשהביט אל הים המקיף אותה מכל עבר, הרהר שבמרחב ריק, נטול גבולות וצורה בני האדם מאבדים את החושים וגם את ממד הזמן ו”צוללים מבלי דעת במה שאין לו שיעור”. אשנבך מתוודה בפני עצמו שאהבתו אל הים נבעה ממקורות עמוקים: “מכיסופי המנוחה של האמן המכלה כוחו בעבודה ומשתוקק למצוא לו מפלט מפני שיפעתן הסבוכה, התובענית של התופעות… ומכמיהה אסורה הסותרת כליל את אמנותו… כמיהה אל מה שאין לו צורה ואין לו שיעור, אל הנצחי, אל האין”. הסופר השתוקק למצוא מרגוע בשלמות כפי שכל אמן ה”מוסר את נפשו על העילאי” משתוקק וטוען שהאין היא צורה מצורותיה של השלמות.

כשהשקיף אל הים בשעת בין הערביים מחלון חדרו במלון הסופר החל להתייחס בצורה אופיינית לאמנים להתבוננות מתוך בדידות. “הרהוריו של הבודד כבדים ושגיוניים יותר, ולעולם יהיה חוט של תוגה משוך עליהם”. הוא מהרהר שהבדידות מולידה את “המקורי, את היופי הנועז, את המצמרר, את הפיוט”. מאידך היא מולידה גם את המופקר, את הסוטה, האבסורדי והאסור. ניווכח שהרגשות האמביוולנטים הללו ילוו את הסופר עד הסוף.

ההתאהבות בטאדז’ו

בעודו מטייל על חוף הים נתקל מבטו בנער יפה כבן ארבע עשרה ממשפחה פולנית, שרגליו החטובות מעורטלות עד למעלה מברכיו והוא צעד בקלילות ובגאווה על החול, והיתקלות המבט בנער, שאשנבך ראה בו את פלא היופי, גרמה ללבו לעלוץ, וכשהוא נמלא באושר החליט להישאר בקרבתו.

הסופר בוחן לפרטי פרטים את יופיו כליל השלמות של הנער: את קלסתרו החיוור והענוג, העטור תלתלי דבש, עם קו חוטם ישר, פה מצודד ועם “ארשת כובד ראש קסומה, אלוהית הנסוכה על כל תוויו. הוא מוקסם מתלתליו הנוטפים מי ים. יפעת אלים ענוגה, המופיעה ממעמקי הים והשמים, מראה שהעלה בזיכרונו חזיונות מיתולוגיים – כהמנון של פייטן מימי קדם על הצורה ועל הולדת האלים”.

רשת העורקים הכחלחלה שהשתקפה מבעד לעורו דמתה בעיני אשנבך כאילו גופו של טאדז’ו “קורץ מאיזה חומר זך ושקוף שמעטים כמותו.” הוא ראה בו יצירת מופת אלוהית – “שלמות טהורה שמשכנה במלכות הרוח והתגלמותה בצלם אנוש שכולו חמדה וחן”. הוא דמה בעיניו לפסל היווני הקלסי: “הנער השולף את הקוץ,” מין יופי חד פעמי. הסופר אחוז תדהמה ובהלה אל נוכח יופיו האלוהי ומשווה את פרח ראשו לזה של ארוס, “נוגה בבוהק הצהבהב של שיש פארוס”. כשחייך דמה טאדז’ו בעיני אשנבך לחיוכו של נרקיס, הגוחן מעל המים ונתקל בבואת יופיו שלו מלאת הקסם, וכשאשנבך שב והתבונן בו הוא מודה בפני עצמו: “אני אוהב אותך”.

לא זו אף זו, אשנבך ראה עצמו כגאנימד – הרועה הטרויאני מהמיתולוגיה היוונית שזאוס התאהב בו, לבש צורה של נשר וחטפו. שנתו של הסופר נדדה ולילותיו נמלאו חרדת לב מאושרת, ולעתים עלו בו רגשות נשכחים, כמיהות ועינויי נפש, לצד חלומות של סיפורי אגדה ענוגים. למראהו של טאדז’ו רוחו של אשנבך שגתה בחזיונות ובאחד מהם הוא נזכר באאוס – האלה חומדת הנערים מהמיתולוגיה היוונית, שחטפה את קלייטוס ואת קפאלוס ועל אפם וחמתם של בני האולימפוס התענגה על אהבתו של אוריון יפה התואר.

מילותיו של טאדז’ו, אף שלא הבין את שפתו, ואף אם היו דברים תפלים הם עלו באוזני אשנבך כיפעה ערפילית, כמוזיקה. נדמה כי “שמש יצקה עליו שפעה של זוהר ותהומותיו הנשגבים של הים פרשו לו את הרקע שתופיע עליו דמותו”.

התשוקה לנער הביאו את הסופר להרהר בקשר בין היופי לרוח ובין סוקרטס לפיידרוס, שלימד את תלמידו פרקים בהלכות כיסופי הנפש והמידה הטובה. “כי היופי… הוא לבדו זכה לכך שיהא גלוי לעין וחביב מאין כמוהו: היופי הוא הצורה היחידה של הרוחני שאנו עשויים להשיגה בחושים ולשאתה… היופי הוא דרכו של הלב הרגש אל הרוחני”.

האהבה גרמה לאשנבך לא רק שינוי נפשי אלא גם פיזי: כל מערכות נפשו נזדעזעו, מנבכי זיכרונו פרצו פתאום מחשבות נשכחות ואף “תווי פניו נמלאו חיות, גביניו הזדקפו, חיוך ער, סקרני ורווי השראה התפשט על שפתיו”.

כמיהתו לנער גרם לאשנבך בלבול וטירוף עשתונות, והוא רצה “לדבוק במי שהצית בו אש, ללכת אחריו באשר ילך, לחלום עליו בהיעדרו”. הוא החל לעקוב אחריו בסמטאות ונציה ובחוף הים, ואף שכר גונדולה במיוחד כדי לעקוב אחרי טאדז’ו ואחיותיו שהפליגו בגונדולה משלהם.

הנער נראה בעיניו של אשנבך טיפוס מעט חולני, כשהוא מבחין ב”חיוורון פניו הלבנות כשנהב. בהביטו שוב בפניו הוא הבחין ששיניו פגומות במקצת, חרורות ונטולות בוהק של בריאות, וניכרת בהן שקיפות פריכה, המופיעה לעתים אצל אנשים מעוטי דם” (אנמיים). הרהור זה אופייני לדברי הגיבור לטבעם של אמנים, שבהם טבועה “נטייה אנינה ובוגדנית לקשור כתרים לאי הצדק שהביא היופי לעולם”. והמחשבה שהנער חלוש וחולני ולא יגיע לזקנה מנחמת את הסופר.

הקשר בין אהבתו של אשנבך לטאדז’ו וכמיהתו המוזרה למותו של זה מתבטאת בהרהוריו של הסופר על אודות יקינתון, אשר נגזר עליו למות מכיוון ששני אלים אהבוהו.

קשר אירוטי בין גברים היה תופעה לגטימית בתרבות היוונית, התופעה לא גונתה או הוסתרה, ואף מצאה את ביטויה בתרבות היוונית הקדומה. התבנית החברתית המקובלת ביוון העתיקה ליחסים בין שני גברים הייתה הפדרסטיה – יחסים בין מורה מבוגר לתלמידו הצעיר. אחת הדמויות המוכרות במיתולוגיה היוונית היא יקינתון

(יקינתוס) נסיך יפה תואר, בנם של מלך מקדוניה והמוזה קליאו, שאפולו , האל האולימפי, התאהב בו. לאחר שיקינתון נהרג בנסיבות טרגיות, יצר אפולו האבל מדמו את פרח היקינתון.

בהרהורים על מותו של טאדז’ו מסתתרים מכאובי קנאה, כפי שמסביר אשנבך, ש”חש על בשרו את מכאובי הקנאה שהתקנא זפירוס ביריבו אפולו. הוא ראה בעיני רוחו את הדיסקוס שקינאה אכזרית השליכה על הראש המלבלב… וחבק את הגוף הקורס תחתיו”.

השתלהבות יצריו שלוחת הרסן גורמת לאדם המכובד והמאופק להתנהגות בלתי רציונלית, לא אסתטית ואף חסרת מצפון.

הוא חש שהסופר המהולל שהיה, שתהילתו זכתה בגושפנקה רשמית בתואר אצולה ואשר סגנונו הוצג כדוגמה ומופת בבתי הספר, עושה עצמו ללעג בתשוקתו אל הנער המתבגר, כשהוא בחר בדרך המתוקה והמסוכנת שאיננה אלא “דרך תעתועים וחטא שסופה תוהו לאין מפלט”. הוא חש שהסופר שבו חי בין קבלת עול המשמעת ופריקת כל עול, וכאשר גברה בו אהבתו לטאדז’ו הוא פרק כל עול.

מעבר לכך שעקב אחרי הנער ללא בושה לכל מקום, “האיש המאוהב נגרר והולך אחר תקוותו המגונה”, ביקש הגבר המזדקן לשאת חן בעיני הנער והחל להוסיף ללבושו כל מיני אביזרים נעריים עזי צבעים, התקשט באבני חן וזילף על עצמו מיני בשמים. אצל ספר בית המלון אף טרח לצבוע את שער השיבה שלו והספר סלסל אותו במצבטים מלובנים ו”עשאו גלים גלים”. הספר איפר את פניו של הגבר המזדקן במיני משחות ותמרוקים, הוסיף סומק ללחייו ושכבה דקה של אודם כעין הפטל לשפתיו.

אשנבך הפך להיות שיכור הזיה ולא שם לב עד כמה הוא נלעג בצאתו מהמספרה, כשדעתו מטולטלת ולבו חרד. לצווארו עניבה אדומה ולראשו כובע קש רחב תיתורה המעוטר בסרט צבעוני.

אהבתו הייתה כה אובססיבית ורכושנית עד שאיבד צלם אנוש, כפי שהוא מתוודה על התנהגותו האנוכית ומשוללת המצפון, כשבחר לא להזהיר את טאדזו’ ומשפחתו מפני המגפה מחשש להיפרד ממנו.

מגפה בונציה

התהוותה של מגפת הכולרה בונציה מתגלה בקושי ובאיטיות. רמזים של נגע שטיבו לא ידוע הפושט בעיר מעורבים בהכחשות מצד הרשויות, ותושבי העיר ונחשפים בצורה זוחלת בעיתונות המגלה טפח ומכסה טפחיים.

הסתרת המגפה מפני האזרחים והתיירים הרבים שפוקדים את העיר, מחמת החשש לפגיעה כלכלית, היא בלתי מוסרית בעליל ואף עומדת בניגוד לחוק.

מגפה היא מחלה מידבקת קשה המתפשטת במהירות על פני אזור נרחב ומדביקה אנשים רבים ( אפידמיה). על אירוע מסוג זה להיות מטופל על ידי משרד הבריאות בשילוב כוחות רפואה ומשרדי ממשלה שונים רלוונטיים, כגון: משרד החקלאות, משרד הפנים וכו’.

המענה באירוע מגפה יינתן על פי סוג המגפה. התגלות האירוע היא על בסיס אבחון מספר מקרי נדבקים באמצעות מוסדות הרפואה הקהילתית ובתי החולים. מתן מענה לאוכלוסייה הוא בדרך כלל מניעתי או תרופתי וחיסוני על בסיס הרפואה בקהילה או בתי החולים ומשרד הבריאות.

חובת הרשויות בעת מגפה היא לעשות את כל הדרוש להכנת המשק לשעת חירום ולהפעלתו במרחב. עליהם לדאוג לחתום על צווים וחוקים ולהקים מטה חירום. על הרשויות לסייע לארגוני חירום במאמץ להציל חיים ובמסירת מידע על האזור שנפגע ותושביו, ובמתן מידע לציבור. כמו כן עליהן להיערך בתחום החברתי והקהילתי, לפינוי ולקליטת אוכלוסייה שפונתה מאזור האירוע, ולסייע בקבורת המתים.

קיימת חובת מתן מידע לציבור על אודות המגפה ודרכי ההתנהגות של האוכלוסייה. כמו כן, חובה להעביר דרכי התמודדות והנחיות למוסדות ציבור וחינוך על אופן ההתנהגות בעת מגפה. ייתכן שתידרש הפסקת לימודים, איסור על התכנסויות או על התקהלויות. כמו כן על הרשויות לספק מלבד סיוע רפואי ומניעתי גם סיוע נפשי לאוכלוסייה החרדה. בנוסף עליה לספק ליווי הנפגעים וקבורת המתים על פי הנחיות משרד הבריאות, וכן חיסון או מניעת הדבקה של עובדי הרשויות, הרופאים והצוות הרפואי הנחשפים לחולים או למשפחותיהם.

מעניין לבחון את התנהגותו של רופא בעת מגפה. הרופא כידוע מחויב לחולה על פי שבועת הרופאים, שמתבססת על שבועת היפוקרטס. מעניין גם להרהר בחובתו של הרופא תוך הפגנת אלטרואיזם לעומת הסכנה המוחשית הנשקפת לחייו, שכן חוקית לא ניתן לחייב את הרופא לסכן באורח ממשי את חייו.

בעת אסון המוני כגון מגפה נרחבת נדרשת מעורבות רבה של כלל רופאי המדינה. לרופא יש יתרון על פני אדם אחר בעת אסון כזה, בזכות הידע והמיומנות הרפואיים שלו, שעשויים להקטין את הסיכון להידבק במחלה ומאפשרים לו להגיש עזרה לחולים. לפיכך חלה על הרופא חובה אתית לטפל בכל חולה במחלה מידבקת, כאשר מוטלת עליו גם חובה אתית לשמור בנוסף על בריאותם של בני משפחתו.

יחד עם זאת, כאמור, ייתכנו מצבים שבהם הסכנה הנשקפת לרופא מטיפול בחולים עם מחלה מידבקת היא ממשית וחורגת מהסיכון הסביר של המקצוע. התנהגותו של הרופא תלויה אם כן בשיקול דעתו האישית.[iv]

בכל מקרה של טיפול במחלה מידבקת על הרופא להביא בחשבון את מידת התועלת המיידית הצפויה לחולה הבודד, למול היכולת להעניק בעתיד טיפול רפואי לחולים אחרים, תוך שמירת בריאותו ובריאות בני משפחתו [v].

כללי התנהגותו של רופא בעת מגפה[vi]: בעת מגפה על הרופא להודיע לרשות על כל חולה במחלה מידבקת המסכנת את בריאות הציבור. נשאלת השאלה מה קורה במקרים אלה לחובת הסודיות הרפואית. יש לתת את הדעת שעקרון הסודיות הרפואית והזכות לפרטיות של המטופל אינם מוחלטים וייתכן שינוי בשמירה על עיקרון זה במקרה של שמירה על בריאות הציבור ובריאותו של הצוות הרפואי. בכל מקרה כזה ישנה חשיבות לשקיפות ויושר, המחייבים את הרופא לא להסתיר מרופא אחר או מצוות רפואי כלשהו את עובדת היות החולה נגוע במחלה מידבקת, ועל הרופא לעשות זאת מתוך זהירות ושמירה ככל האפשר על פרטיותו ועל כבודו של החולה.

ההסתרה הכללית של תושבי ונציה מצטרפת להסתרה הפרטית של אשנבך – כל אחד מטעמיו האנוכיים. אשנבך מתחבט בדילמה, אם לגלות את דבר המגפה המתפשטת בונציה למשפחתו של טאדז’ו ולהתרות בהם שיעזבו את העיר, ובכך להציל את חייהם ואת חייו טאדז’ו (שהיה אז בן ארבע עשרה בלבד), אך מבין שלא יהיה מסוגל לעמוד בפרידה ממנו. נראה שיש כאן התכחשות כללית, אולי בלתי מודעת, לביטויי החרדה הקיומית מצד תושבי העיר והתכחשות מודעת של הגיבור.

לדברי מאן: “עמידה בפגעי הגורל, קיום חן­-הנועם גם בייסורים, יש בהם יותר מסבילות גרידא; זהו הישג פעיל, ניצחון מובהק… של האומנות”.

התאולוג פאול טיליך אפיין בתחילת המאה ה-20 את החרדה הקיומית כ”מצב שבו אדם נעשה מודע לאפשרות של אי-הקיום שלו”. הוא מנה שלוש קטגוריות של חרדה קיומית: חרדת מוות, חרדה מוסרית שכוללת רגש אשמה, וחרדה רוחנית שכוללת תחושת ריקנות וחוסר משמעות/ לטענתו, חרדה רוחנית היא נפוצה יחסית בתקופה המודרנית, בעוד חרדת מוות וחרדה מוסרית היו נפוצות יותר בעבר. עוד טען טיליך כי יש לקבל את החרדה הקיומית כחלק טבעי במצבו של האדם, וכי התנגדות לה עלולה להביא להשלכות שליליות.

ויקטור פרנקל, בספרו: “האדם מחפש משמעות” טוען כי כשאדם ניצב מול סכנת מוות, משאלתו הבסיסית היא למצוא משמעות לחייו. בדרך זו ימצא תובנות ונתיבים להתמודדות חוויות העצב והאובדן העמוקות ביותר [vii].

אבי האקזיסטנציאליזם, סרן קירקגור, מדבר על הייאוש שלתוכו נולדים כלל בני האדם, בשל “העצמי המזויף” שלהם, שהוא בר תמותה, וטוען כי העצמי האמיתי הוא יחסי האדם עם אלוהים.

ההסתרה הכללית והפרטית של המגפה מעלה תהיות ביצירה: האם חומרנותם של בני האדם גוברת על מצפונם גם לנגד סכנת מוות? האם האוהב מוכן להקריב את רגשותיו כדי להציל את אהובו ממוות? היכן נעלם מצפונו של הסופר ואיש הרוח – דמות מופתית שעל ברכי יצירותיה התחנכו כה רבים?

וכך מתוארים שלבי גילוי המגפה בונציה:

אט אט, במשך שהותו בונציה, הסופר החל לשים לב לעובדה שמספר הנופשים במלון הולך ופוחת, ובעיקר מקרב דוברי הגרמנית, ובשבתו אצל הספר שמע מפי מישהו ששוחח עמו שיחה סתמית איזה רמז על “נגע”, וכשביקש ממנו הסבר הלה טען שאיננו יודע כלום. ריח מתקתק של בית מרקחת החל לעלות באפו של אשנבך בעת שיטוטיו בעיר. הריח הזכיר לו תחלואים ופצעים ו”איזה ניקיון חשוד”. הריח התגבר בסמטאות הצרות של העיר ואשנבך הבחין בכרוזים מודפסים שהזהירו את תושבי העיר מפני חוליים ידועים של מערכת העיכול, הנפוצים במזג האוויר הקיצי, והתרו בהם להימנע מאכילת צדפות, פירות ים, ומשתיית מי התעלות. נראה שהצווים הללו נועדו לטייח את האמת.

אשנבך התעניין אצל בעל חנות לתכשיטי אלמוגים מה פשר הריח המוזר. הלה טען שאין זאת אלא פעולת מנע – תקנה של המשטרה כדי להיזהר מפני פגעי מזג האוויר. האוויר הדחוס של השירוקו, הבהיר, מזיק לבריאות וייתכן שננקטו אמצעי זהירות מופרזים. עתה חש אשנבך בריחם העז של חומרי החיטוי.

אשנבך עיין בעיתונים שהיו פזורים בבית המלון, ורק בעיתונים הגרמניים פרסמו אי אלו שמועות שהביאו מספרים לא ברורים שלוו בהכחשות רשמיות והטילו ספק במהימנותן.

הוא החל לחשוד במגפה הפושטת בעיר ונעשה שותף להסתרת האמת שהיו שותפים לה כל תושבי ונציה והרשויות, מחשש שפרנסתם תיפגע. הוא אומר בליבו: “צריך לשתוק… צריך לשמור זאת בסוד”. סודה הנורא של העיר התמזג והיה לאחד עם הסוד הכמוס בנפשו של אשנבך.

אשנבך מבחין כעת שסמטאות ונציה מזוהמות ואף מי התעלות. לפתע ונציה נראתה בעיניו “יפהפייה, חנפה וחשודה, ספק אגדת פלאים, ספק פח יקוש לתיירים.” הוא נזכר “שהעיר הנגועה מסתירה את החולי מחמת תאוות הבצע”. אשנבך היה אחוז בולמוס לברר על מצב החולי בעיר, והוא הקפיד לקרוא עיתונים שבהם הידיעות סתרו אלה את אלה ומספר החולים והמתים כבר עלה כביכול לעשרים, לארבעים ואפילו למאה, אך בהמשך הם הכחישו את עצם קיומה של המגפה או דיברו על מקרים בודדים, שהגיעו אל ונציה מבחוץ. פה ושם נשמעה ביקורת שקטה על ה”משחקים המסוכנים” שמתירה לעצמה הרשות האיטלקית.

אשנבך מבין שמחלה מידבקת הולכת ופושטת בונציה, ובכל זאת הוא שם עצמו כהדיוט ונהנה לתחקר ולהקשיב למסכת השקרים שמספרים לו התושבים על המצב התברואתי בעיר. הוא שואל בתמימות את מנהל המלון שבו שהה מדוע החלו לחטא את העיר. המנהל עונה לו ש”מדובר בתקנה של המשטרה, שתכליתה להגן על בריאות הציבור ולמנוע בעוד מועד מיני נגעים ותחלואים העלולים להתפשט בעיר עקב מזג האוויר החם”. אשנבך משיב לו באירוניה: “המשטרה ראויה לכל שבח”.

במהלך הופעה של שחקן-מוקיון לפני אורחי בית המלון שם הסופר לב לריח של קרבול שעלה ממלבושיו ומגופו. הוא הבחין שאורחי המלון השליכו מטבעות אל כובעו המושט ונזהרו שלא לגעת בו. אשנבך ביקש לדעת בשיחה עם המוקיון מהי הסיבה שמחטאים את ונציה והלה השיב :”בגלל פקודת המשטרה בשל רוח השירוקו המעיק המזיק לבריאות”. אם כן אין שום מגפה בונציה, פולט אשנבך. והמוקיון תהה: “מגפה? איזו מגפה? האם שירוקו הוא מגפה?” אשנבך הטיל מטבע לכובעו של המוקיון, וברגע שהתרחק הוא שם לב שעטו על המוקיון שני פקידים מטעם בית המלון והחלו לתחקר אותו בלחש, והלה נשבע להם שלא גילה דבר.

בכיכר סן מרקו נכנס אשנבך למשרד נסיעות אנגלי ושוחח עם הפקיד מאחורי הדלפק. הלה ניסה להרגיע את אשנבך שצעדי זהירות מעין אלה ננקטים בונציה תכופות כדי למנוע נזקים העלולים להיגרם מהשירוקו. אבל “זה ההסבר הרשמי שכולם מתעקשים לדבוק בו”, המשיך ואמר הפקיד והחל להסביר: “זה שנים אחדות הולכת הכולרה ההודית ומתפשטת מהגנגס שבהודו דרך הים לעבר ארצות רחוקות”. הוא סיפר על מגפה שפרצה בהינדוסטאן ומשם המשיכה למזרח סין ומערבה לאפגניסטאן ופרס. הגיעה דרך אסטרחאן עד מוסקבה. סוחרים סוריים נשאו את המגפה עמם בדרך הים עד שהופיעה בעת ובעונה אחת בכמה ערי נמל ים-תיכוניים: בטולון ובמלאגה, בנאפולי ובפלרמו ומשם לקלאבריה ולנאפולי [viii].

“באמצע מאי השנה”, הוסיף הפקיד, “נתגלו חיידקים נוראיים בונציה, בו ביום, בשתי גוויות שהיו משחירות וצפודות. היו אלה גוויות של נער סיפון ושל תגרנית ירקות, והדבר נשמר בסוד גמור”. כעבור שבוע עלה מספר המתים לעשרה, לעשרים ואף לשלושים, וברובעים שונים של העיר. תייר אוסטרי שחזר מונציה לאוסטריה מת עם שובו לעיר הולדתו ובגופו אובחן החיידק, וכך התפרסמו השמועות על המגפה בעיתונים בגרמנית.

שלטונות ונציה הכחישו באומרם שמעולם לא היו תנאי התברואה של העיר טובים יותר, ומיד ננקטו אמצעים נגד המגפה. אלא שמצרכי מזון מסוימים היו כבר נגועים, כמו ירקות, בשר וחלב והחולי, למרות השתיקה שאפפה את כולם, הפיל חללים רבים בסמטאות העיר, ומזג האוויר הקיצי שחימם את תעלות המים רק עזר להתפשטות המגפה. מספר המתים לדבריו היה שמונים מתוך מאה חולים שמיתתם הייתה קשה ואכזרית. לדבריו הם נתקפו בצורה ממאירה שכונתה “היבשה”. במקרים אלה נבצר מהגוף לפלוט את המים המופרשים מכלי הדם ובתוך שעות הגוף מתייבש והחולה “נחנק בדמו הצמיג כזפת, מפרכס כולו בעוויות ובאנקות צרודות. אלו שמתו תוך עילפון נחשבו ברי מזל. מתברר שבראשית יוני נמלאו אגפי הבידוד בבית החולים העירוני של ונציה, וגם בתי היתומים היו גדושים בחולים, ותנועה רבה נראתה מהרציף נאובו פונדמנטו וסן מיקלה אל בית הקברות.

הפקיד תירץ את הסתרת המגפה בשל החשש מהפסדים, מהדאגה לתערוכת התמונות שנפתחה בגנים הציבוריים והחרדה לגורלם של בתי המלון, בתי המסחר ושאר העסקים המתפרנסים מן התיירות, שסכנת התמוטטות ריחפה עליהם.

כל אלה דרבנו את הרשויות לנקוט במדיניות של השתקה והכחשה עקשנית. ראש שירותי הבריאות של ונציה, שהיה איש הגון, התפטר ממשרתו לאות מחאה והוחלף בפקיד צייתני ונוח, ששיתף פעולה עם השלטונות. מצב השחיתות הכללית והחרדה מהמוות במגפה שחברו להם גרמו למעמד הנמוך לשחרר יצרים אפלים והרסניים, שהיו כרוכים בקלקול המידות ובפשע גובר והולך. תכפו מעשי שוד ורצח, כשאנשים נרצחו בידי בני משפחותיהם, שהשקום רעל וטענו שמתו מהמחלה. הפקיד יעץ לאשנבך להימלט מן העיר שכן בקרוב יוטל עליה סגר.

כעת בשוטטו בסמטאות שהיו מלאות בתיירים שלא חשדו במאום התלבט אשנבך בדילמה אם להזהיר את אמו של טאדז’ו לקום ולהימלט מהעיר הנגועה במגפה ולהציל את חיי טאדז’ו ואחיותיו, או לשתוק. המחשבה על הפרידה מטאדז’ו ועל השיבה אל עצמו – הסופר השקול וישוב הדעת, שעמל בפרך כדי לשקוד על אמנותו, מנעה ממנו לעשות זאת. אשנבך הבין שבשל סערת דמו ובשל החדווה והכאב ששרו בנפשו למראהו של טאדז’ו – נראתה לו הפרידה מונציה בלתי נסבלת. “אני אשתוק!” החליט.

באותו הלילה חלם אשנבך חלום בעתה שעלו בו גופים מתנשמים בתוך צחנת מים מעופשים וריח של פצעים וחולי ממאיר. הוא חווה התהוללותם עד אובדן החושים של מחוללים סביב אל בהזדווגות שאין לה מצרים – קורבן לאל. נפשו טעמה את ה”זימה והעיוועים של האובדן”.

אורחי המלונות הלכו והתמעטו, ולמרות קשר השתיקה נראה שכולם כבר ידעו את האמת והסתלקו מונציה בשל אימת המגפה. טאדז’ו ומשפחתו נותרו במלון, ואשנבך דמיין שכולם יסתלקו מהעיר ויותירו רק אותו עם הנער – אהובו. עתה, כשצעד אשנבך בסמטאות הוא חש שהמוות הנתעב משוטט בהן ונדמה לו שחוקי המוסר קרסו ורק הנורא והמפלצתי נותרו בעיר.

דווקא מתוך הדילמה האיומה ותחושת המוות שהלכה ועטפה את העיר מצא הסופר המזדקן לנכון לבלות אצל ספר המלון, שטרח על צביעת שערו ואיפור פניו, ולהתייפות במלבושים צבעוניים עד נלעגות כדי למצוא חן בעיני אהובו.

בשוטטו בונציה נדמה לאשנבך כי הארפיות – הרוחות הרעות מהמיתולוגיה היוונית, שחוטפות אנשים אל ממלכת המוות, משתוללות בחלל האוויר יחד עם עופות הים הנתעבים, המנקרים ובולעים לקרבם את גופות המתים.

בתוך האווירה האיומה הזאת המשיך אשנבך לעקוב באובססיביות אחר אהובו. בעת ההליכה המרובה בסמטאות העיר הצמא עינה אותו, והוא קנה בחנות ירקות מעט פרי, תות שדה רך, בשל מדי, ואכל ממנו תוך הליכה. ייתכן שתות השדה הזה היה נגוע במחוללי הכולרה.

כעת הבחין אשנבך שהעיר מזוהמת, כשאשפה התגוללה בין הבתים וריח של קארבול נדף מבית המרקחת שליד הכיכר. הוא הרהר על שיחותיהם של סוקרטס ופיידרוס על אודות היופי והאהבה, ואמר לעצמו שהתשוקה מרוממת את המשורר והאמן שנכסף לאהוב, והאהבה והתשוקה אינן אלא משוש חייו וגם חרפתו המוליכות אותו אל התהום.

מותו של גוסטב אשנבך

למחרת חש אשנבך ברע. הוא נתקף סחרחורות שהתלוו אליהן נחשולי אימה, דיכאון ודכדוך, ותחושה של חוסר מוצא שחש כלפי העולם וגם כלפי עצמו. באולם הכניסה בבית המלון נערמו מזוודות ונודע לאשנבך שטאדז’ו ומשפחתו עומדים לעזוב את ונציה. על חוף הים נתקל מבטו בטאדז’ו וכמה מרעיו. לאחר היאבקות עם אחד מהם התרחק מהם טאדז’ו ונותר לבדו על החוף, רגליו נטועות במים הרדודים, פניו אל האופק ותלתליו מתבדרים ברוח. לפתע הביט טאדז’ו באיש המזדקן שישב לא רחוק על כיסא ועקב אחריו. הוא הבחין שראשו היה צנוח על חזהו, גלגלי עיניו ניבטו כלפי מעלה ועל קלסתרו הייתה נסוכה ארשת רפויה, מכונסת, כאילו שקע בתרדמה עמוקה. ברגעיו האחרונים נדמה לסופר כי טאדז’ו נישא אל המרחקים. רגעים אחדים חלפו עד שחשו לעזרתו של אשנבך ונשאוהו אל המלון, משם פשטה השמועה על מותו.

לא נותר לקורא אלא לתהות מה הייתה סיבת מותו של הסופר המזדקן. האם אשנבך מת לאחר שנדבק בכולרה, שלא באה לידי ביטוי אצלו בהופעת הסימפטומים האופייניים לה מאחר שהיה מבוגר ותשוש, או האם מת מסיבה גופנית אחרת, התקף לב פתאומי למשל? האם מת מצער בשל פרידתו מטאדז’ו או בשל העובדה שלא מימש את אהבתו אליו? האם נתקף בחרדה מוסרית שכוללת רגשות אשם והוא מת בשל ההכרה שמצפונו כשל? האם אפשר למות מאהבה?

נראה שהארוס מתגלגל בהרס עצמי ותשוקת מוות: אפולו ניגף לפני דיוניסוס.

הערות שוליים

[i] בהסתמך על המאמר באתר:

Jacopo Giliberto, 24 ore Correnti | cinema e letteratura. morte a venezia: ecco il vero tadzio. morì povero nell’86 a varsavia. le foto. (ilsole24ore.com).20.8.2011.

[ii] בהסתמך על המאמר באתר:

Jacopo Giliberto, 24 ore Correnti | cinema e letteratura. morte a venezia: ecco il vero tadzio. morì povero nell’86 a varsavia. le foto. (ilsole24ore.com).20.8.2011.

[iii] ראו הערך פרופ’ יעקב גולומב בויקיפדיה.

[iv] ראו הפרק : על “הדבר” מאת אלבר קאמי בספרי: הרהורים על ספרות ורפואה- דילמות ביחסי רופא- חולה”, כרך ב’ עמ’ 68.

[v] ראו על : “אויב העם” בספרי: הרהורים על ספרות ורפואה- דילמות ביחסי רופא-חולה, כרך א’ עמ’ 183.

[vi] מתוך: “אתיקה רפואית”- כללים וניירות עמדה בעריכת פרופ’ אבינועם רכס בהוצאת ההסתדרות הרפואית בישראל – הלשכה לאתיקה, פרק ה’.

[vii] ראו הפרק: האדם מחפש משמעות מאת ויקטור פרנקל בספרי: הירהורים על ספרות ורפואה- דילמות ביחסי רופא חולה, כרך ב’ עמ’ 170

[viii] מעניין לעיין ב”מגילת סאן מיקלה” מאת אקסל מונטה, רופא וסופר, המתאר את מגפת הכולרה בנאפולי.

 תרגום: י”ל ברוך, אמציה פורת הוצאת עם עובד, 1973.

קיראו גם

לימור שריר על התנהגות הציבור בעת מגיפה על פי “מוות בונציה ” של תומאס מאן

יצחק מלר על רפואה ב”הר הקסמים” של תומאס מאן

סופר הסופרים: רן יגיל על “יוסף ואחיו” יצירת מופת אחרת של תומאס מאן

צפו במקדימון הסרט “מוות בונציה”

צפו בסרט המלא של ויסקונטי

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

שש עשרה + תשע עשרה =