כריכת ״שירת מחאה בישראל״ של עמיר סגל
כריכת ״שירת מחאה בישראל״ של עמיר סגל

פרק נוסף מספרו של חוקר השירה העברית עמיר סגל על שירת מחאה בישראל.

העטיפה האחורית של הספר "שירת מחאה בישראל בתחילת המאה ה-21 ".

בנובמבר 2007 התקיים אירוע הקראת השירה הראשון של קבוצת 'גרילה תרבות'. מלצריות 'קופי טו גו', בית קפה שעמד בכניסה לאוניברסיטת תל אביב, החלו במאבק נגד הנהלת בית הקפה. מלצריות בית הקפה התאגדו דרך 'כוח לעובדים' ודרשו לקבל תנאי העסקה הוגנים. הנהלת בית הקפה סירבה לתנאים והעובדות פתחו בשביתה – שגררה ניסיונות פיטורים של חלק מהן. המהלך, שהיה שביתת המלצרים הראשונה בישראל, הסתיים בהצלחה ובקבלת מרבית דרישות המלצריות.

קשה לחשוב על הרבה מקומות סטריאוטיפים יותר לקיום אירוע שירה מאשר בית קפה באוניברסיטת תל אביב, אך אותו אירוע בסוף שנת 2007 היה אות הפתיחה ל-16 אירועי הקראת שירה, שהאחרון בהם התרחש במרץ 2011 בשדרות ומטרתו הייתה הבעת תמיכה במאבק העובדים הסוציאליים ותנאי העסקתם. בשנים אלו התקיימו אירועי גרילה תרבות שכללו הפגנות נגד גירוש ילדי העובדים הזרים, נגד פינוי כפר אל-עראקיב, נגד גדר ההפרדה באבו דיס, תמיכה בעובדי מפעל אקרשטיין בירוחם, נגד ההתיישבות היהודית בשייח' ג'ראח והפגנה מול בנק ישראל בקריאה להעלאת שכר המינימום. במהלך מחאת האוהלים בקיץ 2011 פעלה קבוצת גרילה תרבות בכמה אירועים. בשנות פעילותה הוציאה לאור כמה אסופות שירה – שהאחרונה בהן הייתה 'שירת האוהלים', שגרסתה הראשונה יצאה בעת מחאת קיץ 2011.

את אחד האירועים, הפגנה מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה הפתוחה, פרופ' חגית מסר ירון – במחאה על תנאי העסקת אנשי הסגל באוניברסיטה – ניסו למנוע. אל המארגנים הגיעו איומים ממשרדי עורכי דין והוצא צו שיאסור הקראת שירה בעיר כפר סבא, עיר מגוריה של נשיאת האוניברסיטה, ביום ההפגנה, בסוף מאי 2009. אך לאחר דיון עם המשטרה, ובעיקר הסבר של עו"ד יונתן קלינגר כי איסור על הקראת שירה הוא אבסורד – ההפגנה התקיימה.

בראיון בשנת 2015 סיפר מתי שמואלוף על התארגנות 'גרילה תרבות' ודבריו מעבירים את רוחה בצורה טובה:

 "והיה פה הכול, כאילו ניר נאדר היה הרוח של התאגדות עובדים, וצ'יקי הוא הרוח של הפופ, ואני הבאתי את הרוח של הקהילה המזרחית של הדור השלישי שהתארגנה, כי באותה שנה ערכתי גם את 'תהודות זהות' והלכתי אל הכיוון מזרח. זה היה ההתעוררות של הדור שלנו, דור שנולד בשנות ה-70 וה-80. זה היה המרכיבים, זה המתכון, איך זה נוצר? זה כבר היסטוריה איך זה נוצר. ישבנו בבית קפה אני וצ'יקי וקראנו עיתונים בנחמה וחצי, וראינו שיש שביתה של המלצריות בקופי טו גו, ופנינו אליהן ואמרתי לצ'יקי, אמרתי לו שצריכים לעשות שצריכים לעשות כזה גרילה, כמו המשוררים של הביט בשנות ה-60 עם השירה, כי הכול חם, הכול רוטט, כולם מחכים לדברים האלה. ראינו את ההצלחה של 'אדומה' וצ'יקי הסכים ואמר בוא נתקשר למלצריות, שנינו החלטנו להתקשר למלצריות, 'כוח לעובדים' יצג אותן, דיברנו עם 'כוח לעובדים'. אמרו לנו שזה רעיון מעולה שנבוא זה היה באמת פעולת אד-הוק גרילה, תוך שלושה ימים היינו שם. כל הקהילות שסביבנו עזרו לנו והצטרפו לזה. שלחנו אי-מיילים ואנשים הצטרפו מיד והיה לנו קאדר של משוררים ושתי להקות שהיו שם. שלחנו הודעה לעיתונות, חשבנו על השם, אני אמרתי גרילה תרבות, צ'יקי לא כל כך אהב את זה. אמרתי לו כי זה גרילה זה תרבות, זה מה שאנחנו מביאים, אנחנו לא עושים גרילה של אנרכיסטים, אנחנו לא נכנסים לבתים של אנשים, עושים סקווטים. ובאנו לשם, הייתה הצלחה, המיקרופון עבד, אנשים הקריאו שירה עם המלצריות ואהרון שבתאי הופיע והייתה הרבה תקשורת, היו כתבות בכמה מקומות ותוך יומיים ההנהלה חתמה איתן על הסכם, בעצם נתנו להן רוח גבית. והבנו שיש לנו משהו, שיש לנו אנשים שמוכנים להתגייס לרעיונות המשוגעים שלנו והבנו שהסולידריות גם יכולה לייצר מציאות בפועל. אתה יכול, בעצם, להכיר אנשים סביבך, אנחנו לא הכרנו את המלצריות והן לא הכירו אותנו. אני כבר ניסחתי את זה כך שזו הפעולה, ליצור סולידריות מתוך זרות מוחלטת, כי אתה מגיע למקום שאתה לא מכיר אותו, הם לא מכירים אותך. אתה בא ממקום של ליצור משהו מאוד אנושי. ואז תוך כדי הם מכירים אותך, אתה מכיר אותם והקהל שצופה בזה, גם מיידית וגם דרך התקשורת, הופך להיות, וגם מה שאנחנו יוצרים בתרבות, הופך להיות שלב רפלקסיבי בתרבות, זה מכניס משהו למשוררים, לספרים שלהם, הופך את המשוררים להיות יותר אקטיביסטים, לתת לשירה להיות מושפעת מהשטח עצמו, לא ממשהו מדומיין".

אירועי גרילה תרבות

  • א. 'שירת קופי טו גו', עם מלצריות קופי טו גו באוניברסיטת תל אביב. למחרת האירוע, נענו דרישות המלצריות, דצמבר 2007.
  • ב.    'שירת פולגת', עם עובדי מפעל פולגת בקריית גת בתגובה לסגירת המפעל, אפריל 2008.
  • ג.     'שירת המדע', עם עובדי גן המדע במכון ויצמן למדע ברחובות, שהתלוננו על אלימות נגד אנשי הוועד, דצמבר 2008.
  • ד.     'שירת אקירוב', מול מגדלי אקירוב בתל אביב, מעונו של שר הביטחון אהוד ברק, במחאה על המלחמה בעזה והפקרת הדרום בזמן מבצע "עופרת יצוקה", ינואר 2009.
  • ה.    'שירת האוניברסיטה הסגורה', יחד עם עובדים שובתים של האוניברסיטה הפתוחה, מול ביתה של נשיאת האוניברסיטה בכפר סבא, מאי 2009. האירוע נאסר על ידי המשטרה, אך התקיים לבסוף במרחק מה מהמקום הראשוני‏.
  • ו.      'שירת בנות הפליטות', נגד הצעת חוק להתיר גירוש ילדים של מהגרי עבודה ופליטים, ליד מתקן משטרת ההגירה בחולון, אוגוסט 2009.‏‏
  • ז.     'משוררות נגד האח הגדול', נגד הצעת חוק המאגר הביומטרי, מול משרד הפנים בתל אביב, נובמבר 2009.
  • ח.    'שירה מפרקת חומה', יחד עם "בצלם", בגדר ההפרדה באבו דיס, דצמבר 2009.‏‏ במקביל לאירוע יצאה אסופת שירת מחאה באותו שם.
  • ט.    'שירת ירוחם', יחד עם עובדי מפעל אקרשטיין בירוחם שדרשו להתאגד, ינואר 2010.‏‏
  • י.      'שירת רמלה-לוד', יחד עם הדיירים ביישוב הלא מוכר דהמש, הסמוך ללוד ורמלה, שנלחם נגד פינוי ואי-הכרה‏, מאי 2010.
  • יא.   'שירת שייח' ג'ראח' – שיתוף פעולה של גרילה תרבות עם תושבי שייח' ג'ראח. נגד פינוי בתים בשכונה, יוני 2010.
  • יב.   'שירת המינימום' לתמיכה בהעלאת שכר המינימום, מול בנק ישראל בתל אביב, יולי 2010.
  • יג.    'שירת הבדואים' נגד פינוי אל-עראקיב, הכפר הלא-מוכר, אוגוסט 2010‏.
  • יד.   'שירה לוהטת' בקריאה להתפטרות שר הפנים אלי ישי לאחר השריפה הגדולה בכרמל, דצמבר 2010.
  • טו.   'שירת המים' נגד תאגידי המים, יחד עם הפעיל החברתי יצחק ג'קי אדרי, במרכז המסחרי של דימונה‏, ינואר 2011.
  • טז.  'שירה סוציאלית' לתמיכה במאבק השכר ובשביתת העובדות הסוציאליות, המרכז המסחרי של שדרות, מרץ 2011.

אירועי גרילה תרבות אחרי המחאה של קיץ 2011

  • א. הפגנה נגד הטבח בסוריה: 'רוסיה אל תשתפי פעולה בטבח בסוריה: הפסיקי להטיל וטו באו"ם ולחמש את אסד', מול שגרירות רוסיה ברחוב הירקון 120, תל אביב, 11 באוקטובר 2012.
  • ב.    'שירת האדמה' נגד ריצוף כורכר בגן מאיר. אלכס אנסקי, רונה קינן, נתן סלור, ירמי פינקוס, רועי צ'יקי ארד וּמתי שמואלוף, חברי גרילה תרבות. כל אלה ואמנים נוספים מתגייסים לשמור על אופיו של גן מאיר ואומרים לא לִסלילת שבילי הגן בבטון, 26 באוקטובר 2012.
  • ג.     'כסף אשכנזי, עוני מזרחי' נגד ההחלטה שעל שטרות הכסף יהיו רק אשכנזים (משוררים ומשוררות). הפגנה של קואליציית ליבי במזרח, בשיתוף עם קבוצות הלא נחמדים, המעברה וגרילה תרבות, 2 במאי 2013, מול בנק ישראל.
  • ד.     'שירת החד-קיום: שירה נגד גזענות בצפון הארץ', נגד כוונות ייהוד הגליל ודברי וניסיונות ראש עיריית נצרת עילית, שמעון גפסו, לשמר רוב יהודי בעיר ודבריו כי: "שימרנו את הרוב היהודי בדרכים שהשתיקה יפה להן", 12 במאי 2013.
  • ה. עם עובדי בית ביאליק. בתגובה לדרישות העובדים לנהל עימם משא ומתן על תנאי העסקתם, החלה העירייה לאיים בפיטורים, לקצץ בכוח אדם במתחם, ולפגוע בתנאי העבודה של כמה מן העובדים. משוררי גרילה תרבות יחד עם עובדי מתחם ביאליק (בית ביאליק ובית העיר), הצטרפו לארגון העובדים "מען" ויוצאים למאבק על זכויותיהם, 4 בפברואר 2014.
  • ו.      'נס לא קרה לנו': מדליקים נרות חנוכה ומוחים נגד מדיניות הממשלה שהביאה שישה אנשים להצית עצמם בשנה האחרונה, 3 בדצמבר 2014.

תחילת פעילות קבוצת גרילה תרבות הייתה בהשראה שקיבלו יוזמי הקבוצה, מתי שמואלוף ורועי צ'יקי ארד בהוצאת האסופה 'אדומה' (2007, הוצאת אתגר, מעין, הכיוון מזרח. בעריכת: יערה שחורי, רועי צ'יקי ארד, יהושע סימון, אסמא אגבארייה, ניר נאדר, מרואן מח'ול, תורכי עאמר ומתי שמואלוף), אשר יצאה לכבוד האחד במאי 2007 ואיגדה שירת מחאה כלכלית ומעמדית של כמה מהמשוררים הצעירים הבולטים של אותה עת, כמו גם כמה משוררים ותיקים, ביניהם ויקי שירן, מתי שמואלוף, יודית שחר, יובל גלעד, רוני סומק וסלמאן מצאלחה.

בין שלל השירים שנכללו באדומה היו שירים מוצלחים יותר או פחות, אך הייתה לה השפעה גדולה במיוחד. החיבור בין שלושת כתבי העת, כמו גם החיבור בין עורכי האסופה, הצית את הקמת גרילה תרבות ועודד יצירת שירה חברתית, כלכלית ומעמדית בממדים שטרם נראו בשירה העברית. בין השירים המעניינים באסופה זו אפשר למנות את 'כסף' של יערה שחורי, הנפתח במילים: "לָאַחֲרוֹנָה אֲנַחְנוּ מְדַבְּרוֹת רַק עַל כֶּסֶף / הַצֶּ'קִים פְּרוּסִים בְּשׁוּרָה יְשָׁרָה כְּמוֹ לֶחֶם עַל שֻׁלְחָן / לַכֶּסֶף אֵין רֵיחַ בַּמּוּבָן הַמְקֻבָּל / הוּא לֹא מַה שֶּׁאֲנַחְנוּ מְרִיחוֹת כְּשֶׁאֲנַחְנוּ יַחַד". או השיר 'הכניסה חופשית' של נוית בראל, המסתיים במילים: "מִישֶׁהוּ כָּלָא בַּמִּרְפֶּסֶת שֶׁלוֹ תֻּכִּי גָּדוֹל וְעָצוּב./ הִבְטַחְנוּ שֶׁנָבוֹא בַּלַיְלָה וּנְשַׁחְרֵר אוֹתוֹ / אֶת עֵינָיו שֶׁמִּתְבַּיְּשׁוֹת / לִשְׁרֹק אֶל הָעִיר מַנְגִינוֹת שֶׁל עֲבָדִים". בשני השירים המחאה אינה מתבטאת בהטחת האשמות, אלא בהמחשת עומק החדירה של הדיכוי והאי-שוויון בחברה, עד כדי כך שגם המשוררות רואות את עצמן כחלק מהמערכת הדכאנית. שני השירים הופיעו בהמשך בספריהן של המשוררות.

שני האישים הבולטים מאחורי הקמת גרילה תרבות היו מתי שמואלוף ורועי צ'יקי ארד.

מתי שמואלוף, פעיל חברתי ומשורר שבעת תחילת פעולת גרילה תרבות פרסם כמה שירים בכתבי עת שונים, היה מעורב בעריכת כמה מגיליונות כתב העת 'הכיוון מזרח' והיה שותף לעריכת האסופות 'תהודות זהות' וכן 'אדומה'. שמואלוף היה פעיל ואף מועסק ב'קשת הדמוקרטית המזרחית' והשתמש לא מעט בדימויים ובשפה שספג מלימודיו על המאבק נגד דיכוי של שחורים בארה"ב, בין השאר בעקבות תזה שכתב בחוג להיסטוריה כללית באוניברסיטת חיפה שנושאה: "המשמעויות הנרטיביות והמיתיות של הופעת דמותו של מלקולם אקס בסרטו של ספייק לי". עד אותו זמן גם פרסם שמואלוף שני ספרי שירה. הספר 'מגמד הצלקות', שפרסם בשנת 2001 בהוצאת גוונים, והספר 'שירה בין שמואלוף לבין חזז', שהוציא בשנת 2006 בהוצאת ירון גולן.

רועי צ'יקי ארד הוא משורר, סופר, עיתונאי וזמר שהופיע באירוויזיון עם להקת 'פינג פונג' בשנת 2000 עם השיר 'שמייח'. במהלך ההופעה הניפו הזמרים דגלי ישראל וסוריה יחדיו, פעולה שבעקבותיה איבד את משרתו ברשות השידור עם הגעתו חזרה לישראל. ארד כבר אז היה יוצר פעיל ומגוון שעסק במוזיקה, תיאטרון פרינג', טלוויזיה, כתיבה בעיתונות מקומית וארצית ופרסום כמה ספרי שירה, והיה אחד משני המייסדים והעורכים של כתב העת 'מעין' כמה שנים לפני הקמת קבוצת גרילה תרבות. 

אירועי המחאה של גרילה תרבות היו מיוחסים בעיקר אל הצד השמאלי של המפה הפוליטית. ממחאה נגד גדר ההפרדה ועד מאבקי עובדים על תנאים סוציאליים. גם כשמשוררים שהזדהו כאנשי ימין השתתפו באירועים, היו אלו האירועים "החברתיים" שארגנו חברי הקבוצה. אבל טעות תהיה להתייחס אל גרילה תרבות רק כאל עוד גורם פוליטי שמאלי או קבוצת משוררי שמאל. גרילה תרבות הייתה ניסיון לשינוי עומק בחברה הישראלית – בעולם השירה אך גם בעולם הפוליטי. במובן זה, גם פעולות הקבוצה שהיו מתונות או במסגרת הקונצנזוס הרחב היו חלק מתפיסת עולם רדיקלית למדי. מתי שמואלוף, מיוזמי הקבוצה, אמר בראיון לתוכנית 'שירת מחאה', שהנחיתי יחד עם שלומי בן עטר באוגוסט 2010: "אנחנו מביאים את השירים כהתנגדות למציאות שקורית בשטח. אנחנו מוציאים את השירה מהמקומות השבעים והבטוחים שלה בין משכנות שאננים לבית ביאליק ובודקים מה קורה לשירה כשהיא הופכת לאירוע של סולידריות עם מאבקים חברתיים".

מבצע "עופרת יצוקה", שנמשך בין 27 בדצמבר 2008 ל-18 בינואר 2009, הביא לשתי פעולות מעניינות של הקבוצה. ראשית אסופת השירה והאמנות 'לצאת!' (2009, הוצאת אתגר, מארב, סדק, דקה, מעין וגרילה תרבות), שיצאה, לדברי המוציאים לאור, "נגד המלחמה והפקרת הדרום". האסופה יצאה תוך ימים ספורים מרגע שהוכרז המבצע.

בפתח הדבר של האסופה כתבו העורכים: "האסופה הוכנה בדחיפות גדולה וזעם רב, מיד עם פתיחת המלחמה, כתגובת מחאה מיידית. האסופה היא שיתוף מלא תקווה של מספר גדול של כתבי עת: מעין, אתגר, דקה, סדק, גרילה תרבות ומארב. בערב היום השלישי למלחמה הוצאנו קול קורא, וביום החמישי למלחמה נפגשנו ל-12 שעות עריכה מרוכזות כדי לבחור חומרים. לצאת! נועדה להספיק לצאת להפגנה הגדולה ביום שבת, שבוע למלחמה.

"לפני שנה וחצי יצאה אנתולוגיית השירה המעמדית 'אדומה', שהייתה הצלחה גדולה והגיעה למהדורה שלישית. האסופה הזו היא המשך ישיר שלה, אך היא גם שונה מאוד, שכן יצאה במהירות רבה. חלק מהיתרונות והחסרונות של החוברת שבידכם קשורים למהירות וללחץ שבהם נערכה. על אף הזמן הקצר, הגיעו אלינו מאות טקסטים ועבודות אמנות, שנאלצנו לדחות רבים מהם בגלל חוסר מקום.

"את כולנו חיברה הסלידה מהמלחמה הנוכחית, שנערכת מהנוף של מגדלי אקירוב ושל זגוגיות המטוסים, כשנרצחים בה תושבי עזה ונכתשים תושבי הדרום. עוד נשלם את מחיר היוהרה, הציניות והכוחנות והפקרת האוכלוסיות בפריפריה בדיוק כשם ששילמנו במלחמת לבנון השנייה, שהובילה רק למוות והרס, ולא השיגה דבר. לצאת! קוראת להפסיק את הכיבוש ולצאת לפעולה ארוכת טווח ובעלת חזון רב-תרבותי ושוויוני. אנחנו מגנים את הטבח וההרג, קוראים להפסקת אש מיידית ולמעבר לפסים של הידברות ושיתוף".

באסופה נכללו שירים של משוררים ישראלים צעירים וותיקים, אך גם שיר של הרולד פינטר, אשר שנתיים לפני כן זכה בפרס נובל לספרות. לאחר שהוציאו את האסופה, במהירות, הורדו מעל אלף עותקים של האסופה מאתר גרילה תרבות והיא תורגמה לערבית בחלקה והופצה גם במדינות ערב, וכן התקיימה הפגנה, שתוכננה להתבצע מול ביתו של שר הביטחון באותה עת, אהוד ברק, במגדלי אקירוב.

בראיון לתוכנית 'שירת מחאה' בשנת 2010 סיפר מתי שמואלוף על האסופה ועל ההפגנה מול מגדלי אקירוב:

"אדומה התוותה קו פעולה. קו הפעולה הוא קודם כול קולקטיבי. כתבי עת ביחד, משוררים ביחד ועורכים ביחד. בלצאת! כבר היה אחרי זה, אז לבוא ביחד עם גרילה תרבות, לבוא אל אנשים שאנחנו כבר מכירים זה כבר היה פשוט יותר ולא היה אגואים ומלחמות כמו שהיה באדומה. ועשינו הפגנה מול הבית של אהוד ברק (בבנייני אקירוב) וחיכו לנו חמש ניידות, אז הלכנו לבניין השני ועד היום לא יודעים את זה. אקירוב השני, לא אקירוב הראשון, כי המשטרות חיכו לנו שם. זה הצטלם אותו דבר כאילו אנחנו מול הבית של ברק".

כלומר, הפגנה היא מול המקום הרלוונטי (גם אם המקום הרלוונטי של אותה ההפגנה היה הבניין הסמוך). עד אז אירועי שירה לרוב קרו במקומות כמו 'בית הסופר'. כך שהפגנה של משוררים המקריאים שירה במקום שהוא מקום ההתרחשות המשמעותי – זו המהפכה של גרילה תרבות. לא בעריכת הפגנות, אלא בעריכת אירועי שירה – הדרישה מהשירה להיות רלוונטית למציאות, להגיב למציאות, לנסות ולשנות את המציאות.

אירועי גרילה תרבות קיבלו חשיפה ציבורית מסוימת, כולל אזכורים בשלל אמצעי תקשורת. אלא שכמעט כל האזכורים והסיקור היו במדורי התרבות או הספרות, בכתבות על ספרות ושירה, בתוכניות טלוויזיה בנושאי תרבות או בכתבות על שירה חברתית במדורי הספרות. כתבות שסקרו היבטים בפעילות גרילה תרבות, אירועים מסוימים או את הפעילות עצמה הופיעו גם במדורי כלכלה, בעיתונים כלכליים או בהקשרים כלכליים או חברתיים, אך אלו היו מיעוט כמעט מבוטל.

אירוע מחאה מעניין של קבוצת גרילה תרבות היה הפגנת סולידריות עם עובדי מפעל 'אקרשטיין תעשיות בע"מ' בירוחם, אשר לטענת העובדים הנהלתו אסרה עליהם להתאגד. האירוע חפף את פסטיבל 'ימי שירה במדבר', שהתקיים ב-7 בינואר 2010 במדרשת שדה בוקר. הדבר הקל על משוררים רבים להגיע אל האירוע מהפסטיבל שהתנהל באותה עת, ואִפשר מחאה של חברי הקבוצה גם נגד הפסטיבל עצמו.

התנהלות זו של גרילה תרבות גררה גם ביקורות – טענו נגד חברי הקבוצה שהם מעודדים שירה רדודה, שהם בורחים משירה מעמיקה ושהשירה אצלם היא רק כלי לקידום מדיניות. נכון שלא מעט מהשירים שהוקראו באירועי גרילה תרבות היו שירים לאו דווקא מעמיקים או מושקעים, אבל כלל לא ברור שמדובר בשירים רדודים יותר מאשר באירועי שירה אחרים שהתקיימו באותו זמן (וגם לפני אותה תקופה ואחריה). למעשה בחינת משתתפי אותם אירועים מעלה פנורמה רחבה למדי של משוררים, שכמה מהם מהבולטים במשוררי ההווה, כולל (למי שבוחן כך שירה) כמה זוכי פרסים וחוקרי שירה. בנוסף, באסופות השירה שיצאו תחת גרילה תרבות אפשר לראות לא מעט שירים נאים ואף מרשימים.

אני זוכר, בכמה אירועים שהשתתפתי בהם, ובאחרים שאותם ראיתי מצולמים בדיעבד, לא מעט שירים מרשימים – חלקם הופיעו בספרי שירה קודם להקראתם, חלקם אחרי הקראתם. חלק מהשירים הללו, המוצלחים יותר או פחות, נכתבו במיוחד לאירועי גרילה תרבות. אך היו גם שירים פחות מרשימים, וזה היה חלק מאופייה הפתוח, הדמוקרטי, של הקבוצה, שבמסגרתו כל מי שהגיע לכל אירוע יכול היה להקריא כל שיר. בין אם הוזמן לאירוע והודיע על השתתפותו מראש, בין אם הגיע ולא הודיע מראש על השתתפותו, ובין אם הגיע במקרה, או אפילו עבר ברחוב. היו כמה מקרים של עוברי אורח שנשארו לשמוע שירים מוקראים, או הצטרפו בהקראת שיר שעלה בראשם. בהפגנה שנערכה בשעות הערב בתל אביב עלה אדם צעיר אל מרכז האירוע (לא הייתה במה) וסיפר כי הגיע לאזור בטרמפ עם בחורה, והקריא לה שיר אהבה שכתב על פיסת נייר בזמן הנסיעה.

המחזה 'אנרגיות טובות' היה אחד המהלכים המעניינים של אנשי גרילה תרבות. חברי הקבוצה ומשתתפים נוספים המחיזו את פרוטוקול ועדת הכלכלה של הכנסת מתאריך 5 באוקטובר 2010. הבמאי היה יונתן לוי והמחזה הוצג בתיאטרון בירוביג'אן בתל אביב בינואר 2011. לאחר מכן הוצג המחזה עוד כמה פעמים – בין המשתתפים בהצגות השונות היו למשל השחקן משה איבגי, העיתונאית גל גבאי, הפעילה החברתית אור-לי ברלב, תמר זנדברג (אז חברת מועצת העיר תל אביב-יפו ולימים חברת כנסת, שרה ויו"רית מרצ), וגם חברי הקבוצה, ביניהם מתי שמואלוף (אשר בגלל הדמיון בשם, ולשם ההומור שבדבר, שיחק לרוב את חברת הכנסת יוליה שמאלוב-ברקוביץ' שהשתתפה באותו דיון), רועי צ'יקי ארד, תהל פרוש ואחרים. באביב 2011 המחזה (למעשה, פרוטוקול ועדת הכלכלה) יצא לאור בהוצאת מעין ובהמחזה של הפרוטוקול ביוני 2011 נכחו גם שר האוצר דאז יובל שטייניץ (לימים שר האנרגיה שיהיה אחראי על הובלת מתווה הגז) וחברת הכנסת מטעם העבודה דאז שלי יחימוביץ'. המחזה צוטט לא מעט על ידי עיתונאים, פובליציסטים ואף פוליטיקאים והפך להדגמה לאופן שבו התקיימו דיונים כלכליים בכנסת ובדגש על מתווה הגז, שהפך לדיון ציבורי[i] ער ומשמעותי בשנים שלאחר מכן.

בטור שכתב על הפגנת גרילה תרבות נגד המאגר הביומטרי, בכותרת "קבוצת המגפון הלבן") כתב אילן ברקוביץ':

"תנועת 'גרילה תרבות' היא אחד הסמלים המרכזיים למהפכנות השירית של דור המשוררים החדש בשירה העברית. לצורך העניין, אני מבקש לדמות את 'גרילה תרבות' לכתב עת לשירה ואת כל הפגנותיה לשיר אחד ארוך, מעין פואמה הנכתבת ומתפרסמת במסגרתו. ברור לחלוטין שלא היה כדבר הזה בכל הדורות הקודמים של שירתנו. מעולם עד כה לא קמה תנועת משוררים שפרצה את גבולות המרחב הספרותי של השירה היישר אל המרחב הציבורי של החיים. זו חדשנותה של הגרילה, והיא מבטאת חזון דורי הקורא לשינוי פני החברה בישראל והשבת הסולידריות החברתית לקנה הנשימה שלה. אך זו גם חדשנות שנושאת בחובה מחויבות גדולה לכנות אמנותית ומוסרית".

במהלך מחאת קיץ 2011, שכונתה מחאת האוהלים, הוציאו חברי הקבוצה אסופת שירה בשם 'שירון המהפכה, שירת האוהלים' (2011, בהוצאת: דקה, מעיין, ערב רב, אתגר, גרילה תרבות), שניסתה לאגד את שיריהם של רבים ממשוררי העת ההיא שפעלו בזירה החברתית.

מבקר השירה של "ידיעות אחרונות" אלי הירש כתב על האסופה בטור בעיתון:[ii]

"בסופו של דבר הגרעין הקשה של פעילי המחאה אינו חדש כמו שנדמה, ומורכב ברובו מעשרות אם לא מאות תנועות וארגונים ומיזמים והתקשרויות אד הוק שרחשו מתחת לפני השטח ומעליו כבר לא מעט שנים (וביניהם תנועות גדולות יחסית כמו 'הנוער העובד והלומד' ו'עיר לכולנו' התל אביבית). עד שלפתע, בהנהגת דפני ליף וחבריה, זכו רסיסי המחאה לערוץ חדש של שפה ופעילות, שאִפשר להם, לפחות לרגע, לאחד כוחות ולזכות בתמיכה עממית רחבה. שיתוף הפעולה החדש, שניכר גם בשירון, הוליד שתי הבנות. התברר שהמחאה, ובעקבותיה שירת המחאה, חייבת להחליף את הגוף השלישי החביב עליה – הם (הפלסטינים, למשל) זכאים לצדק – בגוף ראשון אסרטיבי: אנחנו, כולנו, אני ואני ואני, מלב תל אביב עד קצות הארץ, דורשים צדק. התברר גם שהמצוקות החברתיות הרבות תובעות חזית משותפת שאינה מכוונת להישג ספציפי אלא לשינוי ערכי היסוד של החברה הישראלית, וכתוצאה מכך הדיון התאולוגי העיקרי שפיצל בעשרים השנה האחרונות את השמאל ובעקבותיו את הקהילה הספרותית – כן ציונות לא ציונות – נהדף לשוליים. לכאורה מדובר בדקדוק, בסיסמאות, בשינוי שהוא יותר פואטי מפוליטי, אבל משהו בגאוגרפיה המיוחדת של המאהלים ובזיקתם לאביב הערבי העניק לסיסמאות האלה הבזק ראשון, אולי מתעתע, של מימוש אפשרי, והתוצאה הייתה התפרצות בלתי צפויה של אנרגיה".

'שירון המהפכה – שירת האוהלים' והמחאה החברתית של קיץ 2011 היו התפרצות אדירה של שלל אירועים. רבים מהמשוררים ערכו אירועי שירה ברחבי הארץ – בתל אביב במאהל ברחוב רוטשילד, במאהל שהוקם בגינת לוינסקי ובכל רחבי הארץ – כמו למשל אירוע בגן הסוס בירושלים ב-1 באוגוסט 2011 (בו השתתפתי גם אני) והוקראו בו שלל שירים, ביניהם למשל 'אוהלים' של ארז ביטון, שהופיע גם באסופה שהוציאו אנשי גרילה תרבות:

אוהלים / ארז ביטון

כי כל אוהל

הוא הצהרה קטנה של יופי

של עוז רוח

של סיכוי גדול

להפוך קערה על פיה

להעמיד את ראשי העיר ואת ראשי הממשל

לדין ולצדק

כי השתמשו בנו כנטולי דעת וכחיילי שחמט

לחסל את תקוותנו

ואנחנו אחד אחד

עולם ומלואו של כוח וחיים

הלאה הפקידות הנלוזה הנצלנית והכוחנית

המגנה על עצמה בידי שומרים על כל פתח

הלאה הניצול הציני של אוהבי הסיגרים

הנשרפים בכיסים

והלנים בסוויטות החשק בארץ בחו"ל

שעבורם העם הוא רק זבל אורגני

תשתית ליצרים שלהם

ושעבורם העם הוא רק

תשתית

להונאה הגדולה.

אף שאירועי גרילה תרבות ספורים בלבד תוכננו להתקיים לאחר מחאת קיץ 2011, מעטים מהם יצאו לפועל וגם אלה במיעוט משתתפים ובהעדר הברק, ההד התקשורתי, והעניין שקדם למחאה. כמה אירועים שתוכננו אף בוטלו. כך שלמעשה לאחר קיץ 2011 גרילה תרבות במתכונת שבה הוקמה חדלה להתקיים.

למעשה הפכה גרילה תרבות להוצאת ספרים, שהוציאה לאור, למשל, את ספרה של עדי קיסר 'שחור על גבי שחור'. אך אי אפשר ליצור קשר חד-חד ערכי בין הקבוצה להוצאה. הן משום שלא כל חברי הקבוצה המקורית (והגמישה למדי) קשורים להוצאה, והן משום שחברי הקבוצה המקורית של גרילה תרבות הקימו עוד הוצאות ספרים מאז, למשל 'מעין' או 'רעב'.

גרילה תרבות התנהלה אחרת מגורמים אחרים בעולם השירה. ללא יד מכוונת ברורה, ללא עורך שיבחר מה ייכנס לאירועים ומה יישאר בחוץ. חלק ממשתתפי האירועים היו ידועים מראש, אך לא נבחרו – אלא הצהירו כי יבואו. חלק מהמשתתפים הצטרפו, לעתים בצורה ספונטנית לגמרי, במהלכם – והקראת השירים הייתה לרוב בלתי מסודרת. ההקראה כללה, באחד האירועים למשל, חיצרור בוובוזלות מול משרדי בנק ישראל. מי שרצה ארגן אירועים – ובתוך קבוצה בעלת גבולות גמישים למדי היו שלל מארגנים שארגנו שלל אירועים.

לאחר מחאת קיץ 2011 התקיימו עוד כמה אירועים של גרילה תרבות, אך הם היו מעטים במספר המשתתפים וחשיפתם הייתה מועטה. באוקטובר 2012 התקיימה הפגנה מול שגרירות רוסיה בישראל נגד המעורבות הרוסית בטבח בסוריה, בשל שיתוף הפעולה בין רוסיה למשטר אסד. האירוע אורגן יחד עם אנשי כתב העת 'מטען' ועם מוחמד אפגני, אחד הסולנים של הצמד 'סיסטם עלי' , שיזם את האירוע. מאוחר יותר באותו חודש, אוקטובר 2012, התקיים אירוע שנקרא 'שירת האדמה' נגד עבודות הכורכר בגן מאיר בתל אביב. מאוחר יותר נעשתה פעילות נגד מבצע "עמוד ענן" בנובמבר 2012, במועדון ה'צימר' בתל אביב. האירוע האחרון שאורגן הוא הפגנה נגד הכאתו של חסן אוסרוף בטיילת בתל אביב בפברואר 2013. באירוע התרימו אנשי גרילה תרבות 1,500 שקלים למשפחתו של אוסרוף. אל האירוע הגיע גם חבר הכנסת דאז מחד"ש, דב חנין. אירוע מאוחר יותר היה האירוע שארגנו דניאל עוז ומתי שמואלוף נגד התבטאויות גזעניות של ראש עיריית נצרת עילית דאז, שמעון גפסו והגשת מכתב של הצהרת מאסר אזרחי.

בין אסופות גרילה תרבות אפשר למנות את האסופה 'גרילה תרבות', שיצאה לאור בשנת 2010 במקביל לאחד מגיליונות כתב העת 'דקה', את אסופת השירים 'לצאת!', שיצאה ממש בימיו הראשונים של מבצע עמוד ענן, את אסופת 'שירה מפרקת חומה', שיצאה במקביל לגיליון 6 של כתב העת 'מעין' ואת 'שירת האוהלים' – אסופת שירה שיצאה במקביל למחאת האוהלים בקיץ 2011 בכריכה רכה תוך כדי המחאה, ובכריכה קשה מעט אחריה ובתוספת כמה שירים נוספים.

מה הייתה השפעתה הציבורית של גרילה תרבות? כלומר, האם פעילות הקבוצה הביאה לשינוי פוליטי או חברתי? כמה מחברי הקבוצה טענו כי פעילות הקבוצה הביאה לשינויים כמו למשל העובדה כי אחרי ההפגנה לטובת מלצריות קופי טו גו התקבלו מרבית דרישות המלצריות, וכי אחרי ההפגנה מול מפעל אקרשטיין בירוחם פוטר מנהל המפעל.

עם זאת, בהחלט ייתכן כי מה שמתייחסים אליו כאל "השפעה" הוא תואם מקרי בין אירועים שהתקיימו בסמיכות זמנים. בנוסף, מידת החשיפה התקשורתית והציבורית שלה זכתה פעילות גרילה תרבות הייתה מוגבלת למדי במובן שגם פעילים חברתיים ופוליטיים לא תמיד הכירו (או מכירים) את הקבוצה ופעילותה.

אחת הסיבות לכך עולה מעדותה של אשת ספרות שהייתה פעילה חברתית וקשורה אל אנשי הקבוצה והתנדבה לסייע לאחת מהפגנות גרילה תרבות. לשם כך היא קיבלה רשימת טלפונים מאחת מפעילות הקבוצה והתקשרה אל עובדי מפעל שלצידו תוכננה להתקיים הפגנה. היא סיפרה כך:

"אני לא התחברתי, לא הייתי יוצאת להפגנות, אז קיבלתי את הרשימה והתקשרתי אל מפוטרים שאני לא זוכרת, מכרמיאל או ממקום אחר. אמרתי להם שביום שבת או חמישי בשעה זאת וזאת מארגנים הפגנה והולכים לקרוא שם שירה והם מוזמנים להשתתף. אנשים נעו בין להיות מאוד מנומסים ותודה תודה באמת, ואני לא יודע, לא יודעת וזה, לבין הלם מזה שבכלל אני חושבת שהם יבואו לאיזה ערב שירה. הרגשתי באותו רגע כאילו אני איזו בת העיר הגדולה מתקשרת לאיזה פריפריה אומרת להם בואו נעשה ערב שירה, הרגשתי איפה זה לא עובד. ההתנהלות הזו של גרילה תרבות, של לשתול את עצמם בכל מיני סיטואציות, יש בזה משהו מאוד מטלטל. כתל אביבית זה נראה לי מגניב, אבל לא, ברגע שעשיתי את השיחות האלה ופתאום שמעתי את השיחות בצד השני, פתאום הבנתי שתרבות צריכה להיות, שהיא נראית כמו אנשים שמחפשים לפרסם את עצמם, מחפשים מקומות להשמיע את עצמם. שזה כאילו חוץ ממסדי, אבל מקומות שאנשים לא תמיד היו שמחים לזה. יכול להיות שיש אנשים שהתחזקו בזכות זה, אני לא הייתי שם, מעניין לשמוע מה החוויות שהיו שם".

אך האמת שלשאול כיצד השפיעה פעילות גרילה תרבות באירוע מסוים יהיה לשאול את השאלה הלא נכונה. גרילה תרבות לא הייתה מפלגה או תנועה פוליטית המכוונת אל שינוי מוגדר, אלא קבוצת משוררים. לפיכך בחינת השפעתה הפוליטית עושה עוול להשפעתה השירית, שהייתה משמעותית מאוד.

בעולם השירה לגרילה תרבות הייתה השפעה גדולה. אחרי שנים בהן שירה פוליטית קיבלה מעט מאוד מקום, ושירה חברתית עוד פחות, פעילות גרילה תרבות קידמה את האופן שבו נתפסת השירה הפוליטית והחברתית. הן בבמה שהעניקה הקבוצה במיוחד לשירה זו, הן בכך שעודדה משוררים לכתוב שירים כאלו או להציג את שיריהם הפוליטיים והן באסופות שיצאו לאור והציגו שירים פוליטיים, מחאתיים, חברתיים, כך שאפשרו לשירים אלו להיכתב ולהתפרסם בכמות ובעוצמה גדולה יותר מאי פעם. בהיותה בעלת גבולות גמישים כללה קבוצת גרילה תרבות באירועים שונים רבים מהמשוררים הפעילים באותם ימים. כך שאפשר לראות בקבוצה זו, וברעיון שהניע אותה, לכל הפחות במה חשובה לצמיחתם של לא מעט ממשוררי הדור הזה. אפשר לראות בהשראת קבוצת גרילה תרבות חלק מצמיחתם של משוררים שלא היו חלק מהקבוצה. כך למשל חברי קבוצת ערספואטיקה בתחילתה (שגם קיבלו תמיכה משמעותית מחלק מאנשי גרילה תרבות) או קבוצת 'מאבק המשוררים'.

תהליך שקרה במקביל לפעילות גרילה תרבות, ולפחות בחלקו נחשב לתוצר של פעילות הקבוצה ופעילות גורמים נוספים, היה ההתפרצות האדירה של פרסום שירה, והרבה ממנו פרסום שירה מחאתית. פרסום שירה זו היה בכתבי עת חדשים שיצאו באותן שנים, בעיקר בכתב העת מעין, שהפך פוליטי יותר ויותר לאחר תחילת פעילות הקבוצה, כמו גם כתב העת דקה, אך גם בכתבי העת הפעילים שהמשיכו לצאת – 'עתון 77', 'הליקון' ואחרים. הדבר התבטא גם בפרסום ספרי שירה חדשים שיצאו באותן שנים. מתי שמואלוף הוציא את ספר שיריו השלישי 'למה אני לא כותב שירי אהבה ישראליים' (הוצאת נהר ספרים, 2010), ושיר הנושא שבו, שהוקדש למשורר האפרו-אמריקאי אמירי ברקה, הפך להיות מוכר וחשוב גם מחוץ למעגלי קוראי השירה:

קֹדֶם תַּחְזִירוּ לִי אֶת הַהִיסְטוֹרְיָה

וְאַחַר כָּךְ אֶת סִפְרֵי הַלִּמּוּד

וְאַל תַּגִּידוּ לִי שֶׁהַשִּׁיר שֶׁלִּי הוּא מָנִיפֶסְט פּוֹלִיטִי

כְּשֶׁאֵין לָכֶם מֻשָּׂג עַל עָוֶל, אָז הִנֵּה קְצֵה חוּט

אֲנִי רוֹצֶה פִּצּוּי מִבַּנְק יִשְׂרָאֵל

לַפָלַסְטִינִים, לַמִּזְרָחִים, לַנָּשִׁים, לְהוֹמוֹ-לֶסְבִּיּוֹת,

עַל כָּל הֶעָרָה, מַעְבָּרָה, שֶׁטַח צְבָאִי סָגוּר, הַעֲלָמָה, הַשְׁחָתָה

אֲנִי רוֹצֶה שֶׁתִּפְתְּחוּ אֶת הַכַּסֶּפֶת שֶׁל הַשִּׁירָה

וְתַחְזִירוּ אֲדָמוֹת לְמִי שֶׁלְּקַחְתֶּם וּתְנוּ פִּצּוּי עַל כִּבּוּשׁ נוֹרָא

אֲנִי אֲחַכֶּה בְּצַד בַּנְק יִשְׂרָאֵל, מִבַּעַד לַחַלּוֹנוֹת בִּטּוּחַ לְאֻמִּי 

מִתַּחַת לִמְכוֹנִיּוֹת מִשְׂרַד הָאוֹצָר

עַד שֶׁתִּתְּנוּ פִּצּוּי רָאוּי עַל כָּל הַגִּזְעָנוּת הַצְּרוּפָה

וְרַק אָז כְּשֶׁיַּלְדֵי יְלָדַי הַמְּפֻצִּים יִלְמְדוּ בָּאוּנִיבֶרְסִיטָה בְּחֶבְרָה שָׁוָה

לְלֹא בִּזּוּי, רַק אָז אֶהְיֶה מוּכָן לִכְתֹּב שִׁירֵי אַהֲבָה

יִשְׂרְאֵלִיִּים.

השיר ייצג את אופיו המחאתי והפוליטי של הספר, המבקר את התנהלות מדינת ישראל בצורה הוליסטית וכולל עוולות אזרחיות, חברתיות ומדיניות וקושר את כולן לחוסר היכולת שלא לכתוב שירה פוליטית בישראל. בכך אי היכולת לכתוב שירי אהבה היא ביטוי לא לחוסר היכולת לאהבה, אלא לחוסר היכולת לבקר, גם תוך שימוש בשירה.

רבים ורבות הוציאו אז ספרי שירה, בהם רועי צ'יקי ארד, שהוציא את ספר השירה 'רובים וכרטיסי אשראי' (פלונית, 2009), דניאל עוז את 'חיי החול' (כתר, 2010), נוית בראל את 'ממש' (עם עובד, 2011), ערן הדס שהוציא שלל ספרים, ביניהם שלושה מקוונים:Heavy Meta (2009, בחתימת צאלה כץ), Era? (2010, בחתימת צאלה כץ), 'סנטר' (מקוון, 2012), ואת הספרים המודפסים 'אנשים שאתה עשוי להכיר' (פלונית, 2011) וכן 'מקש הרווח' (מעין, 2013), שהיה אוסף של כלל יצירותיו עד אז.

שתי משוררות בולטות שפרסמו את ספריהן באותן שנים והיו קשורות אל קבוצת גרילה תרבות הן יודית שחר וסיגל בן יאיר. יודית שחר הייתה מעורבת בקבוצת גרילה תרבות, כולל ארגון כמה מאירועי הקבוצה. שחר פרסמה שירים בשלל כתבי עת וכן באסופה אדומה, שנסקרה כאן. את ספר שיריה הראשון 'זו אני מדברת' (בבל, 2009) הוציאה בגיל 50 ושיר הנושא של הספר תיאר שגרת עבודה מסויטת של עובדת במרכז שירות טלפוני:


שֵרוּת לָקוֹחוֹת שָׁלוֹם זוֹ אֲנִי מְדַבֶּרֶת

כֵּן, בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר,

מִצְטַעֶרֶת גְּבֶרֶת אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁהִמְתַּנְתְּ הַרְבֵּה בַּתּוֹר

לֹא, אֲנִי לֹא יְכוֹלָה לְהַעֲבִיר לְאַחֲרַאי מִשְׁמֶרֶת,

גְּבֶרֶת, פֹּה הַשִּׁיטָה מְדַבֶּרֶת, אֲמָנָה, מָשׁוֹבִים עַל בִּצּוּעִים,

בּוֹנוּסִים לְמַשְׁאַבִּים אֱנוֹשִׁיִּים מִצְטַיְּנִים,

וּבְרֹאשׁ חֹדֶשׁ מַשְׂכֹּרֶת שֶׁלֹּא גּוֹמֶרֶת לְכַסּוֹת

עַל שָׁרְשֵׁי הַשְּׂעָרוֹת הַלְּבָנוֹת.

(גְּבֶרֶת, אַתְּ לֹא שׁוֹמַעַת שֶׁהַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ בּוֹכֶה?)

זוֹ אֲנִי מַעֲנֶה אֱנוֹשִׁי מְדַבֶּרֶת אֵלַיִךְ

עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁעוֹת בִּימָמָה שִׁבְעָה יָמִים בַּשָּׁבוּעַ

אֲנַחְנוּ כָּאן, אַמָּה לְאַמָּה מִתַּחַת לָאֲדָמָה

מִצֵּאתָ הַחַמָּה עַד לְצֵאת הַנְּשָׁמָה

בְּמָקוֹם שֶׁקּוֹרְאִים לוֹ אוֹפֶּן סְפֵּיס, מוּאָרוֹת נֵיאוֹן

לְלֹא חַלּוֹן, שֵׁרוּתִים בַּפִּנָּה וְאַחֲרָאִית שֶׁמַּאֲזִינָה

וְקוֹנֶסֶת כְּשֶׁאֲנִי אוֹנֶסֶת בְּצוּרָה לֹא מְנֻמֶּסֶת

אֶת חֲבִילַת הַשְּׁקָרִים הַשָׁוָה לְכָל נֶפֶשׁ,

גְּבֶרֶת, זֶה לֹא מְשַׁנֶּה מָה אַתְּ אוֹמֶרֶת,

(הַתִּינוֹק שֶׁלָּךְ לֹא מַפְסִיק לִבְכּוֹת)

לְכָל אִישׁ יֵשׁ תַּג מְחִיר וְשֶׁקֶר מַזְהִיר שֶׁמֵּאִיר

אֶת דַּרְכּוֹ מִמָּרוֹם.

בְּמַה אוּכַל לַעֲזֹר?

ספר השירים הפך לאחד המדוברים באותה תקופה ושחר קיבלה חשיפה תקשורתית נדירה למשוררים עד אותו זמן – בהופעות רדיופוניות, טלוויזיוניות וביקורות אוהדות בדרך כלל בעיתונות ובכתבי העת לשירה. אחת התוצאות של הפרסום שלו זכתה הייתה פיטוריה ממשרתה כמורה בבית ספר לחינוך מיוחד בשל הפרסום והתכנים הקשים שעלו בספר, אך לשמחתה מצאה מעט אחר כך משרת הוראה אחרת. בשיריה שחר עסקה בחיים בעירה פתח תקווה, כולל מבט על מהגרי עבודה בעיר, תיאור חייה כמורה, כעובדת בשלל עבודות מעוטות שכר וכן לא מעט שירים ביוגרפיים. ספרה של שחר זיכה אותה בפרס היוקרתי 'טבע' לשירה בפסטיבל מטולה לשירה בשנת 2009.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 2011, זכתה בפרס 'טבע' לשירה המשוררת סיגל בן יאיר, על ספרה 'לא מעודן'. סיגל בן יאיר פרסמה את שיריה בשלל במות, אך בעיקר בכתב העת 'מטעם' בעריכת יצחק לאור. לא מעט התייחסו אל בן יאיר בתור "יורשת" של יודית שחר – זאת בעיקר בשל העיסוק של שתיהן בנושאים חברתיים, בחייהן האישיים ובקושי הכלכלי האישי, בשל היותן אימהות יחידניות (בן יאיר אף התייחסה למצב אישי זה בשירה 'חדורית'). בן יאיר זכתה להכרה ציבורית דומה לזו של יודית שחר. לשמחתי הגדולה השתתפו שתיהן בתוכנית הרדיו 'שירת מחאה', באירועים שהנחיתי יחד עם שלומי בן עטר בבית אבי חי, ואף בערב מיוחד שהנחינו בפסטיבל הקהל בסוכות באוקטובר 2011, שבו השתתף גם הזמר עמיר לב.

שני פרויקטים מעניינים יצאו לאור בהוצאת גרילה תרבות, ושניהם היו ועודם (בעת כתיבת שורות אלו) זמינים בצורה מקוונת. האחד הוא 'עבודת גילוי', פרויקט שערכו מתי שמואלוף ותהל פרוש שתכליתו המוצהרת הייתה: "לחשוף את מה שיכולה עבודה לעולל ליחסים בין בני אדם ולמהלך חייהם; לאוורר את המושג עובדת ועובד; ולתת מוצא פה למערכי הכוחות הסודיים במסדרונות ולהתנסות הרגשית והפיזית של העובד/ת במקום עבודתו/ה. הסיבה לתחושה שלנו, שהגיע הזמן להתייחס לנושא מורכב זה, נבעה מכך שזה נושא שמּועלם אפילו מהמקומות המוחצנים ביותר. נראה שכל ממד בחיינו מתועד ומנותח: זוגיות, מיניות, יחסי הורים וילדים. הכול מלבד אזור העבודה, שבו הביקורת נאלמת, שכן מסוכן לצאת כנגד מה שמבנה את הפרנסה שלנו. כתוצאה מכך, חלק מהשאלות הקשות ביותר נשארות מחוץ לשיח הציבורי: אנחנו לא שואלים איך היחסים שלנו מושפעים מהעבודה, על אילו חירויות אנחנו מוותרים בכניסה לאזור העבודה ובעבור מה, מהו ממד ההסכמה שלנו בעבודה, מה ההתנסות הפיזית והפסיכולוגית שלנו ועוד ועוד. אלה שאלות קשות איתן אנחנו מתמודדים לבד".

פרויקט זה קיבל השראה מעשייתם של אנשי עמותת 'שוברים שתיקה' , שהביאו עדויות חיילים ששירתו באיו"ש וסיפרו על קורותיהם בשירות הצבאי, ולכן רצו העורכים להוות מעין "שוברים שתיקה" של מקומות עבודה; וכן מהתאבדותו של משה סילמן שהצית את עצמו למוות באחת מההפגנות שהתקיימו בקיץ 2012, מעט לפני שיצאה לאור 'עבודת גילוי'. הפרויקט כלל עבודות של מתי שמואלוף, תהל פרוש, ענת לוין, אביטל קשת, עדי עסיס, שולמית אפפל ואחרים. הפרויקט הוגדר כאוסף עדויות, אך היה למעשה אוסף יצירות פרוזה ושירה בנושא ניצול בעולם העבודה.

הפרויקט השני היה ניסיון להוציא כתב עת מטעם גרילה תרבות בשם "לרוחב", שגיליונו הראשון, והיחיד, יצא לאור ביולי 2012 והוקדש לנושא "חורבן", שעליו כתבו שלל יוצרים ויוצרות שירה, סיפורת, מסות ומאמרים, בעברית ובערבית.

דברי הפתיחה של הגיליון היו:

"תחילה היה הצורך, אחר כך המניפסט חוצב הלהבות ואז הפאתוס והידיעה הברורה כי כך צריך והפרסום בעיתונים ומיפוי המרחב וניפוץ הלשון וההחלטיות מי שייך לכאן ומי לא. ואז אפשר לשבת בקפה וללחוץ ידי בחורות צעירות או בחורים צעירים נלהבים בחולצות קטנות צמודות ולהרגיש נכון, ומשפיע וחשוב. המהפכה הושלמה.

"ומה אם יהיה זה הפוך, ואנו צאצאים חיוורים של מהפכה ספרותית כושלת.
לא נכתוב מניפסטים, לא נאמר דבר בביטחון גדול, נוותר על חידוש וניפוץ והחלטיות. נשתמש בתנועות קטנות חשובות או גדולות מיותרות, לא נתעקש על מהות, על הגדרות, על חדשנות, לא נתעקש לומר או להיות משהו שלא היה כאן מעולם או לטעון משהו שלא נראה כמותו.

"יהיה זה תרגיל במינוריות. לא בשוליות. במלאכת צירוף ותיעוד של דבר מה אחר המתרחש כבר כמה שנים בשדה הספרות. יהיה זה תיעוד של הגבולות הנוזלים בין המציאות לפיקציה, בין מי שהוא איש ספרות למי שאינו. הפוליטיקה מעולם לא חדלה להיות חלק מעולם הספרות שלנו. עכשיו אפשר אולי להסיר את הכסות של אנשי ספרות נאורים, של איכות ללא פשרות. קוואפיס מת, גם אלתרמן ודרוויש ויונה וולך. ספרות מתרחשת במקום בו יש חיים.

"'לרוחב' קם כדי לתעד את אלו החיים. ללוות את התנועה המתרחשת כבר כמה שנים בתוך המרחב הציבורי שאינה מבקשת להוריד את השירה לרחוב אלא טוענת כי השירה היא הרחוב. ואנשי הספרות אינם משקיפים אלא חלק מהמאבק החברתי. לכן כתב העת אינו מבקש להגדיר דרך ספרותית חדשה אלא להגדיר את הרחוב. איך צריך היה הרחוב להיראות. מה צריכה הייתה להיות שיחת היום בו, באיזו שפה ידברו, מי יהיו השכנים.

"לכן בחרנו בעברית וערבית להיות שפות הרחוב, שלעתים מובנות הן ולעתים לא. קיומן אינו תלוי זו בקיומה של זו. רצינו גם להפוך את הרחוב למקום בטוח. לא בעזרת שומרי סף, אלא בעזרת הקפיצה פנימה אל תוך מה שמפחיד אותנו יותר מכול. אל תוך מה שנראה כעומד בבסיס אידאולוגיית ההפחדה והחרדה שמפעפעת ברחובות ההורים שלנו בחיפה, בדבורייה, ברעננה ובאשקלון. ברחוב שלנו אנחנו רוצים לבחור לבד ממה ראוי וממה לא ראוי לפחד.

"כך בחרנו לפתוח את הגיליון הראשון בדיון על החורבן ועל הפחד ממנו. החורבן שמאיים על החדש עוד בטרם נבנה. שמאפשר את הפשעים הגדולים ביותר בשמו רק כדי למנוע את התרחשותו. החורבן כך נדמה לוקח מאיתנו את האפשרות לבחור, את האפשרות להרגיש משהו לבד. בהצביעו על הסכנה הוא מסמן אותנו כקבוצה נבדלת. מי הוא ה"אנחנו" המוגדר על ידי הפחד מן החורבן?

"… ריבוי הצורות של החורבן הופך את סדר הדברים. מחייב אותנו לתאר אותו במקום לאפשר לו להגדיר אותנו. הריבוי מאפשר להביט לחורבן בעיניים ולראות את עינינו שלנו משתקפות בתוכו, לגלות שפרצופו כפרצופינו. הדיבור על החורבן מאפשר לדבר על מי שאנחנו עכשיו. גלויות. מאפשר לשקר קצת פחות או לפחות לספר רק שקרים מצחיקים. כך אולי יהיה קל יותר לבחור להתרחק ממנו או להקטין את כוחו. הפנים יהיו גלויות יותר ואיש ברחוב שלנו לא ישלח ידיים עייפות לחטט לנו בתיקים".

דברי הפתיחה הללו מייצגים היטב את התחושה שהייתה לרבים מהפעילים החברתיים, ודאי למשוררים שפעלו בגרילה תרבות, בקיץ 2012 – אכזבה גדולה מתוצאות מחאת קיץ 2011, ואכזבה גדולה מההפגנות שהתקיימו בשנת 2012 בניסיון לשחזר את הרוח, הכמות והעוצמה של מחאת קיץ 2011. כך לומר על עצמם "אנו צאצאים חיוורים של מהפכה ספרותית כושלת, לא נכתוב מניפסטים, לא נאמר דבר בביטחון גדול, נוותר על חידוש וניפוץ והחלטיות. נשתמש בתנועות קטנות חשובות או גדולות מיותרות, לא נתעקש על מהות, על הגדרות, על חדשנות, לא נתעקש לומר או להיות משהו שלא היה כאן מעולם או לטעון משהו שלא נראה כמותו" – זה היה סוג של הכרה או תפיסה שלפיהן הניסיון לייצר מהפכה נכשל, והרצון לשנות את המציאות נכשל, המהפכה (במקרה זה מתייחסים לספרותית, אך גם החברתית-פוליטית-אזרחית) נכשלה – הן בניסיון להמשיך את מחאת האוהלים, הן בניסיון להפלת השלטון דאז, הן בניסיון להשפיע דרמטית על סדר היום.

לפיכך, התמה של "חורבן" הייתה בתואם גדול לתחושת אותם יוצרים, ובעיקר עורכי הגיליון. הקישור של חורבן, אל אכזבה מהמהפכה, יחד עם תפיסות הנכבה הפלסטינית, והניסיון ליצירת הבנה הדדית בין הנרטיבים היהודי-ישראלי והפלסטיני-ערבי, ובין העברית לערבית, היו ניסיון לבחירת כיוון אחר להשפעה על סדר היום הציבורי.

כתב העת לרוחב לא המשיך לאחר גיליונו הראשון ואירועי גרילה תרבות שלאחר שנת 2011 היו כאמור מעטים, מעוטי משתתפים וחסרו את הרוח שליוותה את האירועים לפני קיץ 2011. לאחר כמה שנות דעיכה בפעילות, שנים שבהן הכוחות הפעילים בקבוצה עברו למחוזות אחרים – מתי שמואלוף עבר לברלין ורועי צ'יקי ארד החל לעבוד ככתב בעיתון הארץ. במרץ 2017 הודיעו חברי הקבוצה כי הם מסיימים את פעילות הקבוצה, ובהודעה שמסר לעיתון הארץ אמר שמואלוף:

"גרילה תרבות נולדה מתוך מפגש עוצמתי שהוציא את השירה לרחוב. הלכנו מפריפריה לפריפריה להזדהות עם עובדים ששבתו על זכויותיהם וחזרנו להתנגד למלחמה מול מגדלי אקירוב, היכן שחי שר הביטחון אז. היינו לחלוצי המחאה החברתית, אך אחריה הכול השתנה. גרילה תרבות הפכה להוצאת ספרים בסיום דרכה, ובתוכה ראו אור האסופות הראשונות של ערספואטיקה, הספרים של אייל בן משה ועדי קיסר ועוד. גרילה תרבות תישאר כאפשרות לסולידריות חסרת תקדים, ולהתנגדות דרך כתיבה".

מדוע דעכה פעילות גרילה תרבות לאחר מחאת קיץ 2011? לטעמי יש לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה היא כי גרילה תרבות הייתה חלק מהגל החברתי בישראל שקדם למחאה זו וגם הביא אותה – כתקווה למחאה חברתית, ליציאה לרחובות ובעיקר להעצמה אזרחית רחבה. במובן זה גרילה תרבות לא הייתה לבד והתקיימה במקביל למחאות חברתיות ולגורמים פוליטיים נוספים. מחאת קיץ 2011 הביאה למיצוי המחאות הללו ביציאתם של מיליון ישראלים לרחובות והקמת המוני אוהלים ברחבי הארץ. בין אם הצליחה המחאה ובין אם לאו, היא הייתה התפרצות של רגשות, דרישות וצרכים שקשה לשחזר. דעיכת השאיפה למחאה נבעה בין השאר מהאכזבה הגדולה מכך שתוצאות מחאת קיץ 2011 לא היו אותה מהפכת צדק חברתי מעורפל וכוללני, אשר למעשה לא יכולה להתגשם אלא בחלומותיהם של כמה מרקסיסטים או נאיביים.

הסיבה השנייה לדעיכת גרילה תרבות היא אופייה של הקבוצה ושל חבריה, שהחלו כמשוררים צעירים ולא מוכרים שזקוקים לבמה חדשה לשירה ולאחר שנים אחדות רבים מהם הפכו למשוררים בולטים ובעלי נוכחות בעיתונות, בתקשורת בכלל ובעולם השירה והספרות בפרט. הם התבגרו – וקבוצה כגרילה תרבות יש בה מן המחאה הצעירה שמבוגרים יכולים, לרוב, רק להצטרף אליה ולא להיות יוזמיה.

בסיפור של גרילה תרבות יש מן התקווה, ההצלחה והייאוש. התקווה שבהקמת קבוצה שתאתגר את המציאות, ההצלחה שבהקמת דור חדש של משוררים והשפעה על עולם השירה, והייאוש מכישלון המחאה ואפילו מכך שכלל לא ברור אם הייתה לקבוצה זו השפעה ממשית על סדר היום הציבורי בישראל.


[i] ברקוביץ', אילן, קבוצת המגאפון הלבן, הארץ, 8 בינואר 2008.

[ii] הירש, אלי. שירון המהפכה – שירת האוהלים, ידיעות אחרונות, מוסף 7 לילות, 2 בספטמבר 2011.

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

10 + שלוש =