משה גרנות סוקר את אחד מסיפוריו הידועים של ש”י עגנון ואולי המצמרר מכולם, “האדונית והרוכל”, סיפור על רוכל יהודי ואישה ערפדית, ותוקף את השלכותיו המוסריות.

המערכת

איור ל״האדונית והרוכל״ מתוך אתר לב לדעת

הסיפור “האדונית והרוכל” של ש”י עגנון התחבר ב-1943, כאשר כבר היה ידוע בארץ ישראל מה מעוללים הנאצים לעמנו שנלכד בארצות שלטונם. הדעת נותנת שהסיפור אומנם ירמוז על גורלם המר של יהודי אירופה, כפי שאומנם הניחו כמה מפרשני עגנון (יעקב בהט, הלל ברזל), אלא שפרטי הסיפור מכחישים הנחה זאת: ראשית, הרוכל היהודי יוסף אומנם נקלע לסכנה נוראה, אך לא נפגע כלל, אדרבה, האדונית היא זאת שפוגעת בעצמה, ושנית, היהודי סועד את האדונית בגסיסתה, ומבקש לעשות עימה חסד אחרון – פרטים אלה אינם מתיישבים בשום אופן עם מה שאירע בימים האפלים ההם.

ברור שלפנינו אגדה בעלת קווים אלגוריים, כברבים מסיפורי עגנון, אך נמשליה של אגדה זו אינם משיקים כלל לנושא השואה. שמו של הרוכל היהודי הנודד שבסיפור זה הוא יוסף, כשמו של יוצר הגלות הראשונה של עם ישראל העתידי. יוסף הוא גם מי שברח מפיתויה של אדונית, הלא היא אשת פוטיפר, ואילו יוסף, בסיפור שלנו, מתפתה לאדונית וחי עימה. שמה של האדונית הלני, שם המרמז על יופיו של העולם האירופי המפתה שבין אחוזותיו וטירותיו נודד יוסף. הסיפור מבליט את יופייה של האדונית, אך גם את מפלצתיותה וערפדיותה – היא אינה אוכלת מאכל בני אדם – “הואיל והייתה למודה לאכול בשר בעליה ששוחטתם ואוכלתם ושותה את דמם”.

המשתמע: העם היהודי הנודד ממקום למקום, ובתמימותם היהודים מבקשים לקנות זכות ישיבה אצל מארחיהם על-ידי השתדלותם להועיל וצמצום נוכחותם. ההיטמעות מעניקה להם אשליה של מנוחה ונחלה, והם אינם חשים שהם לכודים במלכודת מוות, כי הם נתונים לחסדיהם של אוכלי אדם ומוצצי דם. הסיפור “מגלה” שהאמונה מצילה אותם ברגע האחרון מאובדן.

כבכל אלגוריה, ניתן למתוח את הפירוש מעט לכאן, ומעט לשם, אך בסופו של דבר יש לסיפור רק פתרון אחד שהקורא אמור להטמיע בליבו: העולם הגויי, בעיקר זה שבאירופה, הוא דמוני, מפלצתי במהות – האדונית הרי אכלה גם את בעליה הקודמים, היא קניבלית “דם אנשים אני שותה ובשר אדם אני אוכלת”. היא מדמה עצמה לכלבה מטורפת, וידוע הוא כי ביצירת עגנון הכלב מייצג את עולם האופל. היא מונה בכל אצבעות ידיה את מספר בעליה, ומרמזת שמקצתם הם בבטנה, ותוך שהיא אומרת דברים מבהילים אלה היא מסתכלת בגרונו של יוסף “ועיניה הכחולות הבריקו כלהב של סכין חדשה”.

עגנון איננו אומר בסיפור זה שהמפלצת חבויה בנפשם של בני האדם, וכי בשל נסיבות היסטוריות טראגיות היה העם היהודי הקורבן התמידי שלה. הוא אומר שהגויים מטבעם הם מפלצות. כלומר, הוא יוצר אגדת זוועה – גרסה מהופכת לאפלות שבאגדות הגויים על העם היהודי, על היהודי הנזקק לדם נוצרי כדי להכין מצות.

ובכן, מי שנחשב לגדול סופרי ישראל, נוהג באותה דרך ממש כמו החשוכים שבמספרי הגויים, אלה שהיו בדרך כלל עלומי שם, ואשר התסיסו תדיר את ההמון הנבער נגד היהודים.

מסתבר שהקו הזה נקוט בעטו של עגנון במאות מקומות בסיפוריו הרבים. הגויים בסיפוריו של עגנון שייכים כאילו למין של בני אדם השונים לחלוטין מהמין היהודי – הם נושאים עימם את נגע היצרים האפלים מדורי דורות, הם חיות אדם, המחוללים זוועות מתוך טמטום חושים. מלחמות, רציחות המוניות, פרעות, ועלילות דם הם עבורם הכרח קיומי. הם מפתים ומסיתים, הם כפויי טובה, הלומי יין ושיכר, ושכלם מוגבל (מראי מקום מדויקים ימצא הקורא המתעניין בספרִי עגנון ללא מסווה, עמ’ 97-96). דמויות חיוביות של גויים לא תמצא בכל כתבי עגנון, להוציא אולי את דמותה של בריגיטה שימרמן בסיפור “עד הנה”. בשלושה סיפורים שונים (“בדמי ימיה”, “בדרך”, “שלא עשני כגויי הארצות”) מצדיק עגנון את המנהג המסליד לירוק כשמברכים “שלא עשני כגויי הארצות”. האדונית היא דמות החוזרת בסיפורי עגנון – האדוניות תמיד מפתות יהודים ומוליכות אותם לקראת חורבנם. כך בסיפורים “הנעלם” ו-“עלילות רשע”. ממזרים של אדוניות גויות הורגים את אבותיהם, ויש מהם שנעשים צוררי עמם (הסיפור “כיסוי הדם”). בחליפת המכתבים שבין עגנון ורעייתו, הוא מזכיר גברת בשם קלאוס שהתאסלמה, ופוסק: “מקווה אני שלא תמליט ערבים שופכי דם. את מי שאני איני סובל, אף הקב”ה אינו סובל לפיכך טאטא אותה לתוך הערביים” (“אסתרליין יקירתי”, עמ’ 188, 195). ברור שהקדוש ברוך הוא מסכים עם עגנון – שיעז אחרת!

עטיפת ספרו של משה גרנות ״עגנון ללא מסווה״ על הסופר ש”י עגנון

לכאורה, קשה לבוא עם עגנון בטרוניה – הרי באמת הגויים התנכלו והתאכזרו לעם ישראל בגזֵרות, בגירושים, בעלילות דם, בפוגרומים. בימי מלחמת העולם השנייה, התחלקו עמי אירופה בין משמידי יהודים בפועל ובין משתפי פעולה (מיעוטם בלית-ברירה). אף-על-פי-כן, אני טוען כי עגנון עושה עוול גדול לאמת בטענה שכביכול יש בנו איזה ייחוד הקשור בגזע (אם לא נתערב בגויים!) ובחינוך התורני, שעושים אותנו טובים ומוסריים יותר מכל הגויים הסובבים אותנו. ידוע הרי שאפילו בימי הגיהינום, ימי מלחמת העולם השנייה, כאשר הסתרת יהודים נחשבה לפשע שעליו משלמים בחיים, נמצאו אלפים מבין הגויים שהצילו יהודים. עשרות אלפי יהודים מצאו מסתור ומקלט בבתיהם של הולנדים; הדנים הבריחו אלפי יהודים לשוודיה תוך הסתכנות גדולה; אפילו בפולין האנטישמית, שנבחרה על-ידי הנאצים כמקום המתאים ביותר להקים את מחנות ההשמדה, גם שם נמצאו מאות שחירפו נפשם כדי להציל יהודים, וחלק לא מבוטל מהם שילמו על כך בחייהם. האם עגנון היה מכנה את חסידי אומות העולם – השוודים ראול ולנברג וקארל לוץ, אנחל סאנס בריס הספרדי, ג’ורג’ו פרלסקה האיטלקי, ארישטידש דה סוזה מנדס הפורטוגזי, צ’יאונה סוגיהארה הקונסול היפני בקובנה, ועוד רבים – בשם חיות אדם מחוללי זוועות מתוך טמטום חושים? האם עגנון הכיר יהודים אשר פעלו למען הקורבנות הארמנים בטורקיה, ולמען קורבנות העם הקמבודי בידי הקמר-רוז’? יוצאת מן הכלל היא המחווה ההומניטרית של מנחם בגין בקליטת פליטים וייטנאמים, שאף מדינה לא הייתה מוכנה לקלוט אותם, בשנים 1977, 1979. אבל מדובר במחווה של ראש ממשלה במדינה עצמאית ודמוקרטית, ולא בהצלה הנחשבת לפשע במשטר האימים שהשליטו הנאצים באירופה הכבושה.

אגדת “האדונית והרוכל” היא בעיניי מקבילתן המהופכת והאומללה של האגדות האנטישמיות האפלות של הגויים, ומשום כך היא שווה להן בערכה. ועוד דבר: הפתרון של עגנון למצוקתו של היהודי הנודד הוא התפילה, זו שהצילה את יוסף מסכינהּ של האדונית, אבל בכל מסכת הייסורים של עם ישראל, בכל הגירושים, הפוגרומים, עלילות הדם, בפתחי תאי הגזים – האם אי-פעם הצילה התפילה את עם ישראל?

צפו בעיבוד טלוויזיוני מ-1989 של “האדונית והרוכל”

קיראו גם

הערפדית ובעלת האכסניה: פרופסור זיוה שמיר משווה בין “האדונית והרוכל” של עגנון וסיפור אימה של רואלד דאל

הערפדית, בעלת האכסניה, ומלכת אטלנטיס: ד”ר אלי אשד מסביר מהו המקור האולטימטיבי של סיפור “האדונית והרוכל” של עגנון

הפוסט הקודםשניים משוררים: שירת הרצל ובלפור חקק
הפוסט הבאפריס בתל אביב לערב קצר
בעל תואר תואר ראשון ושני (בהצטיינות) מטעם אוניברסיטת תל אביב, ותואר דוקטור בספרות עברית מטעם אוניברסיטת בר-אילן. שימש כעובד הוראה, והגיע לדרגת מפקח כולל על ב"ס על-יסודיים. פרסם עשרות סיפורים, מאות מאמרים, ערכים לאנציקלופדיות, ולמעלה מ–40 ספרים בסיפורת, ספרות ילדים ונוער, הגות, חינוך, וכן ספרי לימוד וספרי עזר. ערך ספרים, סדרות, אסופות, ושנתונים. סיפורי הילדים שלו "להיות כמו כולם", "הנדר", "מיקי", "הארמון הקפוא", "המלאך שמוחק זיכרונות", "אניזו" שודרו ברדיו בהמשכים. ב-1983 זכה בפרס ע"ש יוסף ברסלבי מטעם החברה לחקר המקרא. עורך את "לקסיקון סופרי ישראל" מטעם אגודת הסופרים.

תגובה אחת

  1. אריק אריק חבי”ף[בנדק חביב] כותב :

    “קראתי את מאמרו של ד”ר גרנות על “האדונית והרוכל”. עליי לציין שבמשך שנים, במערכת החינוך מלמדים את הסיפור בשלוש רמות:
    1. סיפור מוסר, בסגנון סיפורי יראים יהודי, סיפור קסנופובי מובהק
    2. סיפור על יחסי גבר-אשה, כאשר האשה שוללת מהגבר את גבריותו לגמרי [ סכין ציידים, לא פחות, היא קונה ממנו! – הסמליות הרי צורחת לשמיים]
    3. סיפור אלגורי המתייחס לשואת אירופה [התפרסם 1943] עוד בטרם הוא או גולדברג [את תלכי בשדה] הבינו לעומק מהי השואה והיקפה שנקרא “פלנטה אחרת”.
    נוסף לכך מי שעורך השוואה בין הסיפור לבין מקורותיו השונים [אגדות האחים גרים, ספורי יראים, סיפור יוסף ואחיו, סיפור ר’ יוסך דלה ריינה] יגלה מהר מאוד, והתלמידים קולטים זאת מהר, בשל התרבות הפופלרית כיום ששותי דם ומוצציו אהובים מאוד [ערפדים]: יאא היא ערפדית.
    כמובן שחשיבה מעט אלגורית תעלה את עלילות הדם האינסופיות, [ שתיית הדם = סיפורי העלילה על יהודים בפסח, שתיית דם ילד גוי, סיבה לפוגרום], רמז עדין או גס להשכלה היהודית [ הרוכל לובש בגדי המקום כמו הוא אדם חופשי, אבל יהדותו בלתי מחיקה].
    דומני שהסמל הקשה מכולם הוא סמל האכילה והמזון.
    משרפות אושוויץ, שככל הנראה עגנון טרם ידע עליהן, בקריאה שנים אחר כך מקבלות לפתע משמעות מזוויעה בסיפור, ביחס לאדונית.
    אישית, כבר קרוב ל- 40 שנים אני אוהב ללמד סיפור זה כסיפור אימה קלאסי. התפאורה מובהקת – לפי ברם סטוקר [1897] וסרטי אימה בני זמנו של עגנון וגם אחריו. מזג האוויר, המלכודת, הנפילה בה [מזון וסקס – השורש סי”ן מאחד אותם], המאבק, ונצחון הטוב.
    הסיפור גם נענה למוטיבים נוצריים של מלחמת בני אור בבני חושך, שהרי האדמה מסרבת לקבל את האדונית, כי הפסיקה להיות אדם, ושום כומר לא מגיע ללוות אותה.
    סופה על הגג, בארון, שציפורים שברו ואכלו גוויתה.
    ביני ביני – לדעתי זה אחד הסיפורים הכי “כיתת אמן” של כתיבת סיפור קצר. אני תמיד ממליץ לתלמידיי שכותבים סיפורים ללמוד מהסיפור המהודק עד תום הזה.”

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

7 − שש =