לימור שריר הרהורים על ספרות ורפואה תמונת ארבעת הכרכים הראשונים בסדרה
לימור שריר הרהורים על ספרות ורפואה תמונת ארבעת הכרכים הראשונים בסדרה

אני מביאה לפניכם מאמר קצר המופיע כהקדמה בסדרת ספריי “הרהורים על ספרות ורפואה – דילמות ביחסי רופא-חולה”.

כולי תקווה שהקדמה זאת תביא אתכם, רופאים, חולים, ושאר בני האדם, לידי הרהור ומחשבה.

רופא וסופר

רופא לעולם יישאר רופא בנשמתו, גם אם במהלך חייו יבחר לפנות לדרך אחרת. יש משהו מאוד אינטימי וייחודי ביחס רופא-חולה, שאין למצוא באף מקצוע אחר. מטבע מקצועו, עוסק הרופא בנגיעה ובחדירה לגופו של אדם, אך בעת ובעונה אחת הוא עוסק בחדירה אל תוך נפשו. בתורת הרפואה שלו וביומניו מבקר הרמב”ם את גָלֶנוס היווני, הרופא הנערץ על בני דורו, באומרו שלא רק הגוף משתתף בתהליכי המחלה וההחלמה, אלא שגם לנפש תפקיד חשוב בתהליכים אלה. ואכן, אי-אפשר להפריד בין גוף לנפש כשישות אחת משלימה את רעותה. הבוחר במקצוע הרפואה מתאפיין בדרך כלל ברגישות לסבלותיו של האדם, לחולשותיו, לפגמיו ולמועקות נפשו. הרפואה היא מקצוע תובעני, הכולל שנים ארוכות של עבודה מאומצת, ומקשה על העוסק בו להיפתח לעולמות אחרים.

הכתיבה איננה תהליך פשוט. היא מעין בריחה של אדם מהעולם המקיף אותו והסתגרות בפני העולם. זהו תהליך המתקיים, לפחות בהתחלה, רק בין הכותב לבין עצמו. אנסה לפרט מעט בנושא שאותו אני מגדירה “אנטומיה של כתיבה ספרותית”:

למראית עין נראה שקיימים הבדלים משמעותיים בין הכתיבה של הרופא לצורך עבודתו לבין שפת הכתיבה הספרותית. לגבי השפה – ברפואה נודעת חשיבות גדולה מאוד לדיוק ואין מקום להצטעצעות, בעוד שפת הכתיבה הספרותית בלתי מוגבלת; בנושא הקשבה פנימה לעומת קליטת מסרים חיצוניים – על הרופא לספוג מידע רב מהסביבה כדי לכתוב דוחות והסברים, בעוד הכתיבה מחייבת הקשבה לעולמו הפנימי של הכותב; ולגבי הסוף – בכתיבה הרפואית הסוף מוכתב על-ידי הנתונים והסטטיסטיקה, ואילו בספרות אפשר לבחור את סוף העלילה.

ברבות השנים למדתי שההבחנות הללו אינן מדויקות: באשר לשפה –השפה הרפואית אולי דלה, אבל זוהי שפת החיים ואי-אפשר להתעלם ממנה; באשר להקשבה הפנימית – אין אפשרות להקשיב פנימה אם לא קולטים מידע מבחוץ. הסופר שומר על קשר עין ברור עם האדם ועם הנוף שהוא מתאר בכתיבתו. ממיזוג זה של פנים וחוץ נוצרת הכתיבה הספרותית העשירה, השונה בתכלית מהכתיבה המדעית המתומצתת. הרופא, כמו הסופר, מקשיב לסיפוריהם של בני האדם, חוקר ומפענח את הגלוי והסמוי ומצרף פרט לפרט כדי ליצור תמונה כוללת ושלמה; ובאשר לסוף – ייתכן כי הסוף בכתיבה הספרותית ניתן לבחירה, אך הוא מוכתב לעיתים על-ידי הסוגה והדמויות. בסיכומו של דבר, גם בכתיבה וגם ברפואה כישרונו של העוסק במלאכה ומגבלותיו הם שיקבעו את התוצאה הסופית.

כחברה באגודת הסופרים התבקשתי פעמים רבות בהרצאותיי להתייחס לשאלה שמעסיקה רופאים־סופרים רבים, אשר דנה בפערים בין הסופרים שהגיעו מתחום הספרות ומתפרנסים מכתיבה לבין הסופרים שהגיעו לכתיבה ממקצועות שונים, ובכלל זה לאלה שבאו מתחום הרפואה.

ראשית, יש להתייחס לשאלה הכללית מדוע אדם כותב. אדם כותב מכיוון שהכתיבה היא בדמו, והוא אינו יכול אחרת. הוא כותב מכיוון שהוא אוהב לכתוב והוא זקוק לכתיבה עד כדי כך שהוא מכור אליה. אנשים המגיעים לכתיבה ממקצועות השונים מתחום הספרות מביאים אל הכתיבה את ניסיונם האישי ואת חוויותיהם מתחומיהם. גישתם של הסופרים המגיעים מתחום הרפואה, תחום הומניסטי המתבסס על נתינה ואלטרואיזם, שונה מזו של הסופרים האחרים. לכן אפשר לדעתי לדמות את גישתם של הסופרים-הרופאים למעין זרימה מבפנים החוצה, ובמונח השאול מהפיזיקה –למעין כוח צנטריפוגלי (הם רוצים לחבק את העולם). לעומתם, בעולם הספרות הכללי שורה בדידות אנושית לא מעטה. התחרות היא רבה, ויפה לעניין הביטוי השגור “קנאת סופרים”. הסופר שרוי בעולמו ואינו שש לשתף בו את חבריו. אני מדמה את הנטייה שלהם לזרימה הפוכה מקודמתה – מהחוץ פנימה – למעין כוח צנטריפטלי. על כן על הרופאים הכותבים להתרגל לעובדה שהם מכניסים עצמם לעולם שונה בתכלית מהמוכר להם.

בנוגע לסופרים המגיעים מתחומים שונים ובכללם הרופאים מתעוררת השאלה, האם יש יתרון לסופרים בעלי השכלה אקדמית-ספרותית על פני האחרים? לדעתי, אף-על-פי שהשכלה ספרותית עשויה בהחלט לתרום להתפתחותו של סופר, אין הכרח שאדם בעל השכלה כזאת יהיה סופר טוב יותר. סופרים בעלי חשיבות עולמית, כדוגמת טולסטוי, דוסטויבסקי, בלזאק, גתה, קפקא, צ’כוב ורבים אחרים, היו חסרי השכלה ספרותית.

מה שעומד לרועץ בפני הרופא-הסופר הוא זמן הכתיבה שלרשותו בהשוואה לסופרים העוסקים בכתיבה בלבד. עבודתו של רופא, העוסק במקצוע במשרה מלאה, קשה מנשוא, רווית מתח ואחריות. אסור לו לטעות. אין מדובר בטעות כתיב, במבנה המשפט או בהחלפת מילה אחת באחרת, אף כי אני מודעת לחשיבותן של המילים. טעות בעבודתו של הרופא עלולה לעלות בחיי אדם.

ויליאם קרלוס ויליאמס (1883–1963), מחשובי המשוררים המודרניסטיים האמריקאים במאה העשרים, שהיה גם סופר, מחזאי ורופא משפחה, נשאל פעם:

“איך אתה עושה את זה? כיצד אתה יכול להמשיך בעיסוק פעיל כזה ולמצוא זמן לכתיבה בעת ובעונה אחת? אתה ודאי יצור על-אנושי. יש לך בוודאי מרץ של שני אנשים לפחות”.

אבל הם אינם תופסים שעיסוק אחד משלים את משנהו, שהם שני חצאיו של השלם. שאין אלו שתי מלאכות נפרדות כלל וכלל, שהאחת מעניקה מרגוע לאדם בעוד שהשנייה מתישה אותו.

רופאים רבים לאורך ההיסטוריה התפנו למלאכת הכתיבה רק בגיל מאוחר, ואחרים העדיפו את הכתיבה על פני הקריירה הרפואית. האדם הוא יצור מורכב, והוא בוודאי יותר מסך הפרטים המרכיבים אותו, בדומה ליצירה ספרותית, שהיא יחידה לעצמה, הכוללת יותר מסך כל מרכיביה. המפגש בין רופא לחולה הוא מפגש אנושי מורכב של חסד ונתינה, אך עם זאת הוא גם דרמטי ופולשני. על המפגש האנושי הזה מושתת הקשר שבין כתיבה לרפואה.

הניכור

עולם האקדמיה המודרני השתנה לבלי היכר מאז הציע תומס הקסלי לזנוח את לימודי המקצועות ההומניים ולהתמקד במדע. אומנם הרפואה נשענת על המדע, אבל אל לנו לשכוח שהיא מתבססת על מפגש בין אדם לאדם, בין הרופא לחולה.

כיום, ההאצה בהתפתחותן של טכנולוגיות מתקדמות לאבחון וטיפול גורמות לכך שלעיתים הרופא שבוי במודלים מדעיים עד כדי ניכור כלפי מטופליו. נוסף על כך, עבודתו התובענית, התחרות בעולם המקצועי והאקדמי, כתיבת מאמרי מחקר וביורוקרטיה רפואית, מותירות לו זמן מועט לתקשר עם מטופליו, שלעיתים טוענים כי הוא בוחן את איברי הגוף כאילו היו נפרדים מגופם, ובהתאם לכך לא פעם נשמעים בבית החולים ביטויים מפי הצוות הרפואי, כגון “כיס המרה מחדר 10”.

לדברי רופא הילדים, הפדגוג, ההוגה והסופר יאנוש קורצ’אק (1878–1942), האדם הופך קטן יותר ויותר ככל שעוצמת החברה הטכנולוגית גדלה, משום שלא האדם שולט בכלים, במכונות ובפרי עבודתו האחרים, אלא הם – מוצרי האדם – הם ששולטים בו. כך לדוגמה הוא טוען כי “התעשייה הפרטית שוללת מן האדם את כוחותיו היצירתיים, הופכת אותו לתוספת למכונה, לבורג בתוך מנגנון טכנולוגי ענקי…” קורצ’אק סבר שעל המצב להיות הפוך.

אולם לא רק איש העבודה הוא מנוכר, אומר קורצ’אק. בעלי ההון לא פחות מנוכרים מהשכירים. בילד הטרקלין מתאר קורצ’אק את עולמו של הקפיטליסט, התעשיין, כעולם של שעמום, ריקנות, ריקבון, וחוסר יושר, כאשר בעל הרכוש משועבד לרכושו, ובכך יש לראות אלמנט של דה-הומניזציה. רעיון זהה מובע בסנאט המטורפים, כאשר הפועל מטיח באיש הכספים ובאלוף המשנה:”הקניין הוא שמחזיק אתכם בעבדות ובשעבוד של רווחה”.

רעיונותיו של קורצ’אק, שהאדם הוא עבד לטכנולוגיה וכי מכאן מתפתחת תחושת הניכור האנושי והחברתי הושפעו, כפי הנראה, מכתבי קרל מרקס, שלפי חנה מורטקוביץ’-אולצ’קובה, כותבת הביוגרפיה של קורצ’אק, הוא עיין בהם באותה קפידה כפי שקרא בספרי התנ”ך.[i]

קרל מרקס סבר שככל שאנחנו צורכים יותר, וככל שאנחנו פועלים יותר וביתר יעילות על האובייקטים שבטבע, כך אנחנו זוכים למשמעות פחותה מאותה פעולה. בהתאם לכך, מציין מרקס ארבעה רבדים לניכור: ניכור בין הפועל למושא עבודתו; ניכור במעשה הייצור; העבודה המנוכרת מנכרת את האדם מהטבע ומפעילות חייו, ועל כן מנכרת בעצם את האדם מהמין האנושי; ומכיוון שהאדם התנכר למהות, הוא מנוכר גם מזולתו.

ברטרנד ראסל, מגדולי הפילוסופים של המאה העשרים, אמר כי אחת הצרות הגדולות של דורנו היא כי הרגלי החשיבה שלנו אינם משתנים באותה המהירות שבה משתנות הטכניקות שאנו מפתחים, ולפיכך, ככל שגדלה מיומנותנו, כך פוחתת חוכמתנו. ראסל התכוון לסכנות הכרוכות בטכנולוגיה ובקדמה המדעית, בעיקר הגרעינית, אך גם למבוכה המוסרית ביחס להכרעות שבתחום הרפואה.

דווקא כיום, כאשר הרפואה נסמכת יותר ויותר על פיתוח טכנולוגי, כאשר יש סכנה להפיכת האדם לנתון סטטיסטי וחסר נשמה, חייבת להתחזק בנו הזיקה לאדם שהוא בבחינת סובייקט. יש לציין שמשנתו הפדגוגית של קורצ’אק היא שיטה חינוכית שיסודותיה שאולים מן הרפואה – שיטה מדעית המבוססת על הסתכלות בגילויי חייו של הילד כאשר הוא קושר פרטים ותופעות מנוגדות לתמונה כוללת. המחשבה והעשייה החינוכית של קורצ’אק, המתבססות על מתן ערך לכל אדם, ובמיוחד לאדם הצעיר, לילד, והמהדהדות מכתביו של קורצ’אק, רלוונטיות יותר מתמיד. קורצ’אק מדבר אליי כיום בשל גישתו הבלתי אמצעית לאדם.

אומר קורצ’אק[ii]:”רק מה שאני רוכש בעצמי מתוכי ומתוך הילד שאני פוגש הוא בעל ערך אמיתי. והילד – כלום אין הוא אדם, ומה הטעם להבדיל בין ילד לאדם?”[iii]

הכתיבה בעיניי היא המשכו של הדיאלוג בין הרופא לחולה. על חשיבותו של הדיאלוג האנושי מדבר מרטין בובר בספרו אני-אתה. הגותו מיוסדת על ההנחה שבני האדם עשויים ליצור את עצמם בכל רגע ורגע באמצעות דיאלוג משותף, ש”האדם נעשה אני באתה”. שואל מרטין בובר: “כלום יכול הרופא העסוק מאוד בעבודת יומו לכנס באמת את הכוח הדרוש להגשמת הדיאלוג הזה לגבי כל חולה וחולה? כלום אין החולה נהפך בעל כורחו מ’אתה’ למקרה עלום שם ל’לז’?” (מתוך מרטין בובר, מבט מקרוב, לימור שריר, הוצאת כרמל, ירושלים 2001).

על הרופא אמר ויקטור פון וייצקר:”אין הרופא רופא אלא כשהוא עצמו חולה בחולה. אולם שעה שמתרבים המקרים פוקע כוח הזיקה ובמקומה בא היחס הניטרלי, המטופל נעשה למקרה אחד מיני רבים, לאובייקט”.

אם נתעלם לרגע, לצורך הדיון, ממנגנוני ההגנה שמגייס לעצמו הרופא בעת עבודתו ושאחראים לאותו יחס ניטרלי שמתארים בובר ופון וייצקר, ניווכח שמאחר שצער העולם כמו מונח על כתפיו של הרופא, אך טבעי הוא שבאיזשהו שלב יתעורר בו הצורך לברוח לעולמות אחרים, רוחניים, ולפתח את הפּן היצירתי החבוי בו. הכתיבה מהווה עבור הרופא מעין אתנחתה להרהור ולתהייה, לקתרזיס ולעשיית דין וחשבון עם העשייה הגדולה. לא בכדי בחרו רופאים לאורך ההיסטוריה העולמית במלאכת הכתיבה. בתקופתם של היפוקרטס וגלנוס, כמו גם בימיהם של אבן סינא והרמב”ם, היה הרופא איש אשכולות ששילב מחקר מדעי ופילוסופיה. בעת החדשה, עם ההתפתחות המדעית וההתקדמות שחלה במעמדו של הרופא, החלו להתפרסם סופרים-רופאים, כולם שילבו בכתיבתם את עולם הרפואה כפי שהם חוו אותו בתקופתם, חלקם בצורה ישירה וחלקם בעקיפין.

כריכת הספר החמישי בסדרה של ד״ר לימור שריר ״הרהורים על ספרות ורפואה״
כריכת הספר החמישי בסדרה של ד״ר לימור שריר ״הרהורים על ספרות ורפואה״

מראי מקום

[i] מתוך דיוני הכנס הבין-לאומי במלאות מאה שנים להולדתו של קורצ’אק, “בעיית הניכור וביטולו במשנתו” מאת צבי רוזן, הוצאת בית הספר לחינוך באוניברסיטת חיפה ותל אביב, חיפה תשל”ט 1979, עמ’ 55-53.

[ii] יאנוש קורצ’אק, כיצד לאהוב ילדים, הקיבוץ המאוחד, בני ברק 2009.

[iii] מתוך דיוני הכנס הבין-לאומי, במלאות מאה שנים להולדתו של קורצ’אק, “משנתו הסוציאל-פדגוגית של קורצ’אק” מאת שמעון זקס, עמ’ 77.

קיראו גם

פרק מתוך מרטין בובר: מבט מקרוב מאת לימור שריר

על הסדרה המונומנטלית של ד”ר לימור שריר “הרהורים על ספרות ורפואה: דילמות ביחסי רופא-חולה”- כרכים א-ה

ועל הכרכים ו-ז בסדרה של ד”ר לימור שריר על ספרות ורפואה.

ראו גם את האירוע על “רפואה ועט” ביום חמישי הקרוב 23/3/23 בבית הסופר בתל-אביב.

רפואה ועט שיח רופאים על כתיבה
רפואה ועט שיח רופאים על כתיבה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

17 − 13 =