ד"ר הדס חנני, מומחית לתרבות החברה החרדית, מספרת בספר זה את קורות משפחתה לאורך כ-200 שנים. לצורך כתיבת הספר השתמשה בידע שלה כחוקרת כדי למצוא מידע על התקופות השונות, מידע גינאלוגי, אנתרופולוגי, היסטורי, קולינרי, תרבותי. כל אלו משולבים בסיפור שרקמה.
"צולטאנה", הוצאה עצמית, 400 עמודים, 80 ש"ח.
לרכישה: www.tsultana.com
המערכת
חיפוש שורשים משפחתיים הוא נושא מסקרן מאוד, אך גם קשה לפיענוח. הדרך עלומה ומרובת מכשולים. תיעוד העבר (אם היה כזה) לא תמיד שורד את השנים.
לכל משפחה ישנה הדרך המיוחדת שלה. הדרך שעל-פיה מורידים את הכיסויים מהעבר ומגלים אותו נסללת בכל פעם מחדש. אין חוקים, אין כללים, אין אתרי אינטרנט שבהם נמצא כל המידע, אין ספר הוראות והכוונה.
התחלתי את החיפוש על תולדות משפחתי בשנות התשעים של המאה העשרים, לצורך כתיבת עבודת השורשים של בני הבכור. האינטרנט היה אז בראשית ימיו ולא הכיל הרבה מידע.
במהלך השנים עלה מידע רב לרשת האינטרנט והימצאותו שם הקלה את החיפוש. ידעתי שאני דור שביעי בארץ, והשאלה הראשונה שעלתה לי כשיצאתי לחקור ולחפש תשובות הייתה מי האדם הראשון שנולד בארץ מבני משפחתי, ממי נספרים הדורות?
לשאלה הזו אין לי עדיין תשובה חד-משמעית, אבל, יש לי הימור מושכל.
אחד החיפושים המייגעים שעשיתי היה במפקדי מונטפיורי, שעותק שלהם נמצא בספרייה הלאומית בירושלים. באותם ימים היו אלה צילומים על מיקרופישים. עונש אמיתי. הצילומים היו באיכות נמוכה, כתובים בכתב שדומה לכתב רש"י. קשה לקריאה. שעות ארוכות ישבתי מולם, מחפשת את שם נעוריה של סבתי. עד שלפתע הוא הופיע. זמן קצר לאחר מכן מצאתי בעצם סיפור שלם מתומצת למשפט ובו מילים בודדות.
משפט זה, הוא שדחף אותי לספר את סיפורה של צולטאנה: "חצי סומא, בעלה המיר דתו וברחה לכאן עם בנה ובתה". ואני נכדת-נינתה.
המשפט שגיליתי מתוך המקורות היכה בי ולא הרפה. סיפורה של צולטאנה – האישה הצעירה, שהשיאו אותה בגיל שלוש-עשרה, שנולדו לה ילדים, שהיא התעוורה חלקית במהלך השנים – כשבעלה המיר את דתו והתאסלם, בחרה, בצעד מאוד אמיץ ונועז, לברוח לבדה עם שני ילדים קטנים במסע ארוך אל הלא-נודע.
מתוך כך נולד, בסופו של דבר, ספר הביכורים שלי צולטאנה. רומן היסטורי וסאגה משפחתית חוצת גבולות, אף שאיש מבני המשפחה כלל לא הכיר את צולטאנה ואת קורותיה.
תוך ימים ספורים היו דפי הספר הראשונים כתובים. עד לסיום הספר עברו לא מעט שנים.
הסיפור מתחיל בראשית המאה התשע-עשרה בדמשק, וממשיך לאורך שישה דורות של המשפחה דרך טבריה ועד קיסריה. לצד סיפורי הדמויות המיוחדות, מתוודעים הקוראים לימי רעב וחולי, לימי הקמת המדינה, למלחמות וטרור ולקשיי פרנסה, לצד נישואין, ילודה, שמחה, עצב, מחזורי החיים.
סיפור חייה החריג של צולטאנה – אישה שהיא בת משפחתי – בער בי. רציתי לספר את הסיפור הבלתי ייאמן שלה כילדה, כאישה, כאם, וכסבתא. דורות הנשים במשפחתי גרמו לי להרגיש זכות וכבוד גדול להיות חלק מהענף המשפחתי והמשך השושלת שלהן.
לכל אחת מהן היה רגע שבו היא עצרה ואמרה "מעכשיו החיים לא יוכלו להמשיך כפי שהתנהלו עד עכשיו", והיא בחרה באומץ לפעול, לשנות, לעשות דבר-מה בניגוד למצופה ממנה, וכנגד כל הכללים המקובלים לאותה החברה ולאותם הזמנים.
זהו סיפורם של שישה דורות במשפחה אחת. מצולטאנה שנולדה בראשית המאה התשע-עשרה בדמשק, ועד אליי, נכדת -נינתה שחיה במאה העשרים ואחת בקיסריה שבישראל.
בין דמשק לקיסריה נפרשים בעצם קורות חייהם של בני המשפחה שלי, המפלסים את דרכם בין השמחות והצרות שהחיים מזמנים להם.
הסיפור שרקמתי לידי ספר מסופר בעיקר מפיהן של נשות המשפחה. נשים חלשות לכאורה, שמטפלות בבית ובמשפחה, מבשלות, מכבסות, ומנקות, אך ברגעי האמת מפגינות כוח ונחישות.
לאורך הספר היה חשוב לי שהקוראים "יטעמו" את טעמם של התבשילים, יחוו את תרבות הסיפורים והפתגמים, יפגשו דמויות יוצאות דופן, יתוודעו לתפיסות העולם השונות, וירגישו שהם חלק מהשמחות, הכאב והשכול שפוקדים את המשפחה.
היכן שהיו חסרים לי פרטים, דמיינתי ויצרתי סיפור מלא ומורכב מהחיים ששמעתי עליהם, ושתיארתי לעצמי שכך חוו אותם הנשים במשפחתי.
אני מרגישה שהסיפור שלי ממשיך את האמירה הנועזת שלהן. אני דור שביעי בארץ. וזה מרגש ומפעים למצוא עדויות של חיים מרתקים ומורכבים של מי שהיו למעשה דור המייסדים של משפחתי.
בפרקים האחרונים של הספר אני-עצמי הדוברת, ואני מתארת את חיי ואת החלטותיי, בזמנים אחרים לגמרי.
והנה הפרק הראשון מהספר:
פרק 1
צולטאנה, דמשק, 1834 בצהרי אותו יום אימא אמרה לי ללבוש את השמלה הכחולה היפה שלי. לא הבנתי. זה לא היה יום חג, סתם יום רגיל, אז למה ללבוש שמלה יפה? עשיתי כדבריה.
לאחר מכן יצאתי לחצר לשחק מעט. פחדתי שהשמלה תיקרע או תתלכלך, אז התיישבתי למרגלות עץ התפוח, שקועה בחלומותיי ובמחשבותיי.
"צולטאנה, צולטאנה, בואי הביתה, יא בינתי," קראה לי אימא והעירה אותי מהחלום בהקיץ שהייתי שרויה בו. קמתי במהירות וניגשתי אליה. היא החליקה בידיה את שמלתי וצבטה קלות את לחיי למען יאדימו מעט ויפגינו בריאות ויופי. את שתי הצמות הארוכות שלי פרמה במהירות וקלעה מחדש, מסלסלת בידיה את קצות שערי. נכנסתי לליוואן, החדר המרכזי בבית. ישבו שם זרים. על השולחן הנמוך במרכז החדר הניחה אימא מגוון של עוגיות מתוקות לאורחים. עוגיות מעמול ממולאות בתמרים ועוגיות ע'רייבה שופעות חמאה וסוכר דק שמתמוססות בפה. היו מונחות על השולחן גם צלוחיות קטנות, ובכל אחת מהן תמר ממולא בשקד וטובל בסירופ סוכר סמיך, ולצדו כפית קטנה. כמו כן עמדו על השולחן קערת פירות טריים וקנקן הנחושת הקטן, בעל הידית הארוכה, ובו קפה שחור טרי בתוספת מעט גרגרי הל. ליד הקנקן היו מונחים ספלונים זעירים, שהקפה החם נמזג אליהם, וגם כוסות מים קרים. ריח הקפה הטרי מילא את הבית. אני אוהבת את הריח הזה.
אימא הסבירה לי פעם שלא שותים קפה מתוך חיפזון, אלא מתוך נינוחות ושקט. היא אמרה שהקפה מסמל שלווה. ליד כל אחד מהאורחים ניצבה נרגילה והם עישנו להנאתם. את ריח הנרגילות אני לא אוהבת. השפלתי את מבטי ושמעתי את קולו של אבא. "בואי, צולטאנה." התקרבתי אליו. הוא חיבק את כתפיי. "צולטאנה, יא בינתי, האורחים שלנו באו כדי להציע לך להינשא לשמעון היושב כאן. האם את מסכימה?" רעד אחז בי. לא הייתי מוכנה לשאלה כזאת. נשאתי את עיניי אל בחור צעיר שישב בין הגברים. הבחור הרים מעט את ראשו ועיניו השחורות ננעצו בי לרגע. הייתי בת שלוש-עשרה. אמנם אחיותיי הגדולות, בנות השכנים ובנות הדודות שלי כבר נישאו, אבל לא חשבתי שאני יכולה להינשא. רציתי לשחק עם חברותיי, לטייל בשדה הקטן שליד הבית, שפרחים בשלל צבעים פרחו בו, לשבת ביניהם ולהתבונן בפרפרים שעפים מסביבי, לחלום חלומות בהקיץ, לטייל עם אימא ליד הנהר ולראות את המים הזכים זורמים בשלווה, לשמוע את ציוצי הציפורים המתעופפות לידי. לא הבנתי למה אני צריכה להתחתן ולוותר על כל ההנאות האלה, על הדברים שגורמים לי כל כך הרבה שמחה. ראשי התמלא בבת אחת במחשבות, שהסתחררו במהירות. ידעתי לעזור לאימא ולסבתא בעבודות הבית, אבל איך אדע לבדי לבשל לבעלי, לתפור את בגדיו, לטפל בתינוקות שייוולדו לי?
המחשבות עפו כל כך מהר בתוכי כמו סופה של חורף. הן הרעישו כמו אלפי קולות שצועקים בתוכי. לרגע הרגשתי סחרחורת, אבל הפה אמר את מה שידעתי שמצפים ממני. "אם אתם חושבים שהשידוך מתאים, כך יהיה." אמרתי, ואז יצאתי אל החצר. התיישבתי שוב בצל עץ התפוח, נשענתי על הגזע הזקן, עצמתי את עיניי, ובמקום חלומות התערבלו בראשי מחשבות דאגה שלא הצלחתי לגרשן. כשהערב ירד, הלכו האנשים ואני נכנסתי הביתה. אימא ואבא דיברו ביניהם בשקט. כשהבחינו בי קראו לי. "אני רואה שאת מודאגת," אמר אבי, "אל תהיי עצובה, הכול יהיה בסדר. שמעון בחור טוב. הוא עובד אצל רוקע נחושת ולומד ממנו את העבודה. הוא יפרנס אותך בכבוד. בני משפחתו הם אנשים פשוטים, כמונו. יהודים טובים שיקבלו אותך בשמחה אל משפחתם. זה שידוך טוב." "אבא, אני יודעת שתמצא את החתן הטוב ביותר בעבורי," עניתי לו, "אבל אני עדיין ילדה. איך אדע לעשות הכל כמו אימא?" "את כבר יודעת לעשות הרבה דברים, ועד החתונה יש זמן," התערבה אמי בשיחה. "בזמן שנותר אלמד אותך דברים נוספים, ואת כל השאר תלמד אותך חמותך חנה, אימא של שמעון. חוץ מזה, תגורי לא רחוק מכאן, תוכלי לבוא אלינו ואנחנו נוכל לבוא אליכם."
לקראת אלכטיבה, טקס האירוסים, אימא תפרה לי שמלה חדשה ויפה. אימא אף פעם לא תפרה לי שמלה חדשה אלא לקראת ראש השנה ופסח. ביום שלפני האירוסים התאספו הדודות בביתנו. הן לבשו שמלות עבודה, לא שמלות יפות. הן באו להכין עוגיות ומיני מתוקים לטקס האירוסים. בכל פעם שבאו אלינו היה שמח איתן. אימא הביאה את כל מה שהיה צריך להכנת העוגיות והעוגות לאלכטיבה: קמח, סולת, סוכר, שקדים ופירות. ישבנו מחוץ לבית, בצל העצים. כל אחת התחילה להכין משהו על פי הוראותיה של אימא. בזמן שהידיים עשו במלאכה, הפיות פטפטו ושרו. דודה רחל החלה בהכנת חילוֹ משמש, ריבת משמש. "בואי, יָא עָרוס, בואי, צולטאנה, תחתכי את הפרי ותוציאי את הגלעינים," צחקו עיניה. שמחתי שהיא קוראת לי לעזרה. התיישבתי מול קערה גדולה מלאה בפרי הקיץ החמוץ-מתוק הזה, והתחלתי לחתוך. דודה רחל צחקה. "לא. לא ככה חותכים. הנה, תסתכלי עליי." ידיה הזריזות חתכו במהירות את הפרי ושלפו את הגלעין מתוכו. ניסיתי שוב. "יופי," אמרה, "את מצליחה יותר טוב." המשכתי והמשכתי עד שהקערה התרוקנה.
כשסיימתי לחתוך את המשמשים, פנתה אליי דודה רחל. "שימי את הפרי בסיר," הורתה לי, "והוסיפי סוכר באותה הכמות. ככה, לפי העין." היא אחזה בידי, ויחד הוצאנו סוכר מהכד ושפכנו על הפרי. "עכשיו קחי תפוח ולימון, חתכי אותם לרבעים והוסיפי גם אותם לסיר." אחרי שכל המצרכים היו בתוך הסיר, הניפה אותו דודה רחל בזרועותיה והניחה אותו על האש. "עמדי ליד הסיר וערבבי, שהריבה לא תישרף." עמדתי וערבבתי את הריבה. מדי פעם הסרתי מעליה את הקצף ובהיתי בפרי ובסוכר הנמסים לאטם והופכים לריבה טעימה.
דודה רחל באה לבדוק, וכשהייתה מרוצה ממה שראתה, הורידה את הסיר מהאש. הריבה התקררה מעט, ואז היא מילאה בה צנצנות וסגרה אותן היטב. בינתיים כתשה דודה שמחה שקדים בעלי ומכתש עד שהפכו למשחה.
"שופי, צולטאנה," אמרה, "עכשיו נוסיף את הסוכר ונמשיך לכתוש עד שיהיה לנו מרציפן." כשהסוכר נמס והתאחד עם משחת השקדים, אמרה דודה שמחה, "צריך לתת למרציפן לנוח." אחרי שהמרציפן התקרר, קראה לי אליה. "עכשיו קחי תמר, צולטאנה, חתכי בו פתח והוציאי את הגלעין. גלגלי את המרציפן בין אצבעותייך עד שייראה כמו גלעין התמר, והכניסי את המרציפן במקום הגלעין." היה קל לחתוך את התמרים ולהוציא את הגלעין מתוכם. את התמרים הממולאים סידרתי על מגש גדול, עם המרציפן כלפי מעלה, כדי שניגודי הצבעים ייראו. כל אותו היום עסקנו בהכנת המתוקים. הנשים לימדו אותי להכין מתוקים ושיתפו אותי בשירתן ובסיפוריהן.
הרגשתי כאילו הכניסו אותי לקבוצת הנשים והפכו אותי לחלק ממנה. לא הייתי עוד ילדה. נהניתי כל כך להכין מתוקים, ועוד יותר מכך שמחתי כששידלו אותי לאכול מהם. בעבר לא הרשו לי לאכול אותם.
אבל עכשיו, לפני החתונה, רצו שאשמין ואיראה יפה. לקראת האירוסים מילאו את מרתף הבית במגשים גדולים גדושי עוגות ומתוקים, מכוסים במפיות. בבוקר האירוסים הכנו משקה חם וטעים, א ר פ ה ב ל אּו ל בָ את. ערבבנו קינמון, צנוברים, פיסטוק חלבי וג'וֹז אלה נד, קוקוס.
כתשנו הכול יחד, ערבבנו במים ובישלנו על אש קטנה, עד שנוצר המשקה שאותו הגשנו בטקס בכוסות גבוהות. האורחים לא היו רבים, אבל הטקס היה שמח. הרב הוא שערך את הטקס. הוא כתב את כתב האירוסים, ובו מועד החתונה וכל התנאים וההסכמות שאליהם הגיעו אביו של שמעון חתני ואבי שלי, ובהם גם עונש כספי למי שיפר את האירוסים. אחרי חתימת המסמך הגיע הרגע החשוב בטקס האירוסים – מעמד הענקת המתנות לי מידי חתני המיועד ומשפחתו. התיישבתי על כיסא כמו מלכה, והאורחים ישבו מסביבי.
כולם חיכו לראות אילו מתנות יינתנו לי. לבי פעם במהירות. התרגשתי מאוד. מעולם לא קיבלתי מתנות, ודאי שלא מתנות יקרות של אירוסים. החתן ומשפחתו השתדלו מאוד למעני. הם טרחו והביאו לי תכשיטים שכמותם מעולם לא היו לי.
החתן הגיש לי שלושה צמידי זהב עשויים מקשה אחת, עגולים ופחוסים. הזהב היה חלק ומבריק. אמו נתנה לי זוג עגילי זהב, ובהם משובצת אבן אדומה זוהרת, שצורתה צורת טיפה. מהמסגרת שבה הייתה נתונה השתלשלו עלי זהב באורכים שונים. העלים נצנצו וצלצלו בעדינות עם כל תנועה של הראש. סבתו העניקה לי צמיד עדין עשוי חוליות זהב דקות, וביניהן מושחלות פנינים לבנות בוהקות. "בתי, את כל כך יפה," לחשה לי, "את הצמיד הזה קיבלתי בילדותי מאמי האהובה. הוא יפה כמוך ואת ראויה לו.
שמרי עליו תמיד, ובבוא היום תני אותו לנערה יפה אחרת. נערה שהלב שלך ישמח לראותה." הסתכלתי על התכשיטים היקרים, הסתכלתי ולא האמנתי. חייכתי הרבה בתוך הלב וקצת בחוץ. מה שהתחשק לי באמת זה לקפוץ ולרקוד, לשיר ולצחוק, כי כל כך שמחתי במתנות שקיבלתי.
ידעתי שרק כלות מעטות מקבלות כאלה תכשיטים יקרים, והרגשתי כמו נסיכה. ענדתי תכשיטי זהב נוצצים ויפים, כולם היו נחמדים אליי, חייכו, חיבקו אותי, והכול נעשה למעני.
אך בד בבד עם השמחה וההתרגשות הייתי גם נבוכה.
כולם הסתכלו עליי, וידעתי שאני חייבת להתנהג כראוי, בשקט ובעדינות, כי אחרת אסב בושה להוריי. לא רציתי לבייש אותם. רציתי שכולם יראו שאני ילדה מחונכת ומנומסת. בת טובה להוריי.
