הבנין הראשי של אוניברסיטת וינה, לשעבר קמפוס בית החולים הכללי בוינה. ויקיפדיה משתמש gryffindor
הבנין הראשי של אוניברסיטת וינה, לשעבר קמפוס בית החולים הכללי בוינה. ויקיפדיה משתמש gryffindor

בית חולים וינאי בראשות פרופ’ ברנרדי ב-1900 מול בית חולים ישראלי בראשות פרופ’ איקס ב-2020 – ופרט לטכנולוגיה ו-120 שנה, דבר לא השתנה! אותה הגברת בשינוי אדרת…!?

המחזה פרופסור ברנרדי (1912) של ארתור שניצלר הוא סיפורו של בית חולים כללי (בין פרטי לציבורי, דגם של מוסד טוטלי על-פי גופמן), של הרופאים הפועלים בו למען בני תמותה מטופלים, ושל הרפואה שהם עושים בין כתליו.

המחזה מתאר את הממשק בין הרופאים לבין הקהילה-המדינה, הכלכלה והפוליטיקה והדת ושליחיה, וזאת, דרך אירועים והתרחשויות יום-יומיים וגם לא שגרתיים. מדובר במיקרוקוסמוס אנושי המייצג את המיקרוקוסמוס של וינה, בירת הממלכה האוסטרו-הונגרית, סביב שנת 1900, במפנה המאות ולפני המלחמה הגדולה.

לכאורה, מה לתוכן המחזה הזה ולמתרחש בבית חולים כללי, ישראלי, מודרני, מערבי טיפוסי, של שנת 2020? הרי זה לא יכול להיות אותו הדבר! חלפו 120 שנה של פיתוחים טכנולוגיים מדהימים מעבר לכל דמיון. ברם-אולם, הרופא, המוציא לפועל, לא השתנה, והממשקים נשארו כפי שהיו. בעצם, דבר לא השתנה! הכיצד? ניתוח מעשה הרפואה במוסד של פרופסור ברנרדי בהשוואה למצב בבית חולים של פרופסור איקס בתל אביב (או בכל מוסד מקביל בעולם המערבי) מוכיח שבאותה גברת עסקינן, אם כי אדרתה הרבה יותר מרשימה מבחינת העיצוב החיצוני… להלכה וגם למעשה רק ה’קרפטים והשנדלירים’ (הקנקן) השתנו, ועל כך נדון בהמשך. נוסף לכך, ובאמירה מראש, מאמר זה אינו עוסק בניתוח העלילה מזווית הראייה של הנושא המרכזי של המחזה – האנטישמיות באקדמיה הרפואית דאז – אלא בזיקוק הנתונים הרפואיים השגורים דאז, והשוואה לנעשה בבית חולים מודרני של ימינו.

ארתור שניצלר
ארתור שניצלר

ארתור שניצלר (1931-1862) היה מחזאי וסופר יהודי-אוסטרי, מהבולטים בחיי התרבות של וינה בתור הזהב שלה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, במה שכונה “Fin-de-siecle Vienna Europe’s cultural capital”. הוא היה האבטיפוס של איש התרבות הווינאי – העיר שבה נולד, חי, ופעל כל חייו, עד פטירתו – והיא משמשת כבמה ותפאורה למחזות, לסיפורים, לנובלות, לשירים, ולמאמרים שלו. הוא היה בן לשושלת רפואית מובהקת: הסב מצד האם היה רופא; אביו של ארתור היה רופא אף-אוזן-גרון מפורסם; אחיו של ארתור בחר בכירורגיה כללית; אחותו התחתנה עם ממשיך דרכו של אביהם, שבין מטופליו ניתן למנות את פרויד וקפקא.

יש להדגיש שליהודי וינה היה מקום נכבד במיוחד בעולם הרפואה באותה התקופה, וכמה מגדולי הקלינאים והחוקרים יצרו שם, ומשם הפיצו את משנתם, כמו למשל: הדרמטולוג מוריץ קפוסי (על שמו קרויה מחלת עור גידולית נפוצה, קפוסי סרקומה); האנטומיסט-פתולוג אמיל זוקרקנדל שעל שמו קרויים כמה וכמה איברי גוף אדם; וקרל לנדשטיינר, האיש שגילה לעולם את קבוצות סוגי הדם האנושי.

גם ארתור היה רופא, ובכך המשיך לכאורה את השושלת ואת המסורת, אך גם קטע אותה, כי בסופו של דבר העדיף את הקריירה הספרותית על פני זו הרפואית. ועם זאת, הרפואה משמשת בסיס גדוש לתכנים של מחזותיו וסיפוריו. כסופר-רופא, הוא הביא לביטוי יכולת ייחודית בעבודתו הספרותית – כרופא הוא התחנך לחשיבה ולביצוע של אבחנה ושל טיפול המבוססים על עובדות, מה שקרוי בימינו Rational Evidence-Based Diagnosis and Treatment, מה שתורם לכתיבה ספרותית של עלילות ודמויות מפורטות יותר, מאובחנות יותר, וברורות יותר, ותמיד מבוססות על עובדות מאומתות ומתועדות, ולא על דמיון פרוע ובלתי מציאותי.

על־פי האוטוביוגרפיה של שניצלר (“נעוריי בווינה”, לא תורגם לעברית), מסתבר שהתעניין הרבה יותר במחלות הנפש מאשר במחלות הגוף, “עניין שמקורו לא כל כך ברפואת הגוף כשלעצמה כמו באופי הספרותי והפואטי של הפגיעות הנפשיות”. פרויד כינה את שניצלר “הכפיל הספרותי שלו עצמו” כי הוא השיג דרך האינטואיציות שלו את מה שהוא-עצמו, פרויד, השיג דרך מחקר קליני ארוך, מורכב, ומתיש.

פרופסור ברנרדי קומדיה בחמש מערכות - ארתור שניצלר הוצאת שטיבל
כריכת פרופסור ברנרדי קומדיה בחמש מערכות/ארתור שניצלר. הוצאת שטיבל

המחזה פרופסור ברנרדי תורגם לעברית במלואו בשם פרופסור ברנרדי, קומדיה בחמש מערכות (תרגום א”ל יעקבוביץ, הוצ’ שטיבל, 1922). המחזה עוּבד פעם נוספת לצורכי הוראה, על-ידי תום לוי (בית צבי – בית הספר לאמנויות הבמה וקולנוע, 1990). ב-2019 הועלה על הבמה בלונדון המחזה הדוקטור של רוברט אייק – המבוסס על המחזה של שניצלר. בימים אלה הוא מוצג בתיאטרון “הבימה” בתרגום ועיבוד עבריים. הניתוח הנוכחי מבוסס על הגרסה מ 1922.

פרופסור ברנרדי הוא קומדיה (בלשון סגי נהור) סאטירית ומושחזת, שעוסקת במשמעות של זהות יהודית, באנטישמיות, ובאפליה בגולה. הזמן-מרחב הוא וינה של 1900, זירת העלילה היא בית חולים, רוב הדמויות הן של אנשים מעולם הרפואה ונציגים מעולמות הדת, המשפט, העיתונות והפוליטיקה, ורובן המכריע גברים.

רקע על המחזה והתקופה

ברנרדי הוא רופא יהודי, מומחה למחלות פנימיות (הרפואה הפנימית עדיין נחשבה למלכת הרפואה באותה תקופה, שלא כמו בימינו…), המייסד והמנהל של בית חולים (ציבורי-פרטי, מה שבימינו מכונה תאגידי) מפורסם הקרוי Elisabethinum clinic, על שמה של אליזבת, קיסרית אוסטריה, המכונה “סיסי”, והייתה אשתו של הקיסר פרנץ יוזף הראשון (משום-מה התרגום לעברית של תחילת המאה ה-20 הוא “האלישבעתינון” – משעשע למדי). ברנרדי הוא כמובן גם מנהל המחלקה הפנימית. באותה העת, נמצאה בטיפולו הישיר אישה צעירה גוססת אנונימית, חסרת שם ופנים, על רקע של ‘ספסיס’ (Sepsis, אלח דם קיצוני, ונקרא בימינו ‘קריסת מערכות’) בעקבות הפלה יזומה בלתי חוקית. הצוות כולו בקונצנזוס כי אפסה התקווה להצלתה. האישה עצמה לא מודעת למצבה הסופני ודווקא חשה בטוב, מאמינה ובטוחה שהיא בשלבי החלמה מתקדמים. האחות המטפלת לודמילה הזמינה על דעת עצמה את הכומר פרנץ רדר כדי לערוך את הווידוי שלפני המוות הממשמש לבוא. ברנרדי ‘כועס’ ואינו מאפשר לכומר להיפגש עם הגוססת. הוא טוען שיש לחסוך מהצעירה האומללה את הכאב והצער שלבטח יופיעו ברגע שהיא תבין שמצבה הוא סופני (ברגע שתראה את הכומר, שמחת החיים שלה תימוג בעשן הגיהינום הצפוי לה). הכומר טוען בתוקף שהיא חייבת לקבל את מחילת האל על חטאיה לפני מותה, במיוחד על רקע העובדה הנוראית שעברה הפלה (אנו בתקופה שבה הדת הקתולית שולטת בחברה האוסטרית, והפלה היא מעשה מחפיר מאין כמוהו). במהלך הוויכוח בין הרופא לכומר, ויכוח שמתנהל מחוץ לחדרה של הגוססת, הצעירה מתה, בידיעה שהכומר הגיע ללוותה בדרכה האחרונה. האחות הרחמנייה, הקתולית האדוקה, סיפרה לה על בואו. באוויר מרחפת הטענה שמותה הוחש כי הבינה את חומרת מצבה והיא מתה במצב של פחד וחרדה במקום האופוריה שבה הייתה שרויה זמן קצר קודם לכן.

הפרשה מודלפת לציבור, והעיתונות מלבה את האש. שמועות, הסתה ועדויות מזויפות (מה שקרוי בימינו ‘פייק ניוז’) בדבר התנהגותו הבוטה של הפרופסור היהודי כלפי הכומר, שליח האל הנוצרי, משחררים את השד האנדמי של האנטישמיות. פרופ’ ברנרדי מצפה להעמדתו לדין. פרופ’ אבנוולד הנוצרי, מנהל המחלקה הכירורגית (שכאמור מצוי תחת פיקודו של המנהל ברנרדי) – סגנו-יריבו של ברנרדי, אדם בעל השפעה בחוגים פוליטיים מושחתים במערכת המשפט – מציע לברנרדי לשלם ‘סוג של שוחד’ (בנוסח ‘תן לי ואתן לך’) כדי להימנע מהמשפט: אם המנהל יסכים למנות רופא נוצרי (פחות מוצלח ועם פחות כישורים) למלא את מקומו של מנהל מחלקת הנשים הפורש שעובר לעבוד במוסד אחר בדרגה גבוהה יותר (פרופ’ טוגנדפטר) במקום את סגנו היהודי המוכשר מאוד ד”ר ונגר שעליו המליץ ברנרדי, אזי, הוא, הכירורג בעל הקשרים, ידאג לביטולו של המשפט. פרופ’ ברנרדי דוחה את ההצעה על הסף בשאט נפש. ברנרדי עומד לדין ולבסוף אף מורשע. הוא מאבד את משרתו במוסד שאותו הוא ייסד וניהל שנים רבות, הוא נכלא למשך חודשיים, מאבד את הרישיון לעסוק ברפואה, ובניגוד לעצת פרקליטו (ד”ר גולדנטל) מסרב לערער על פסק הדין. בפגישת תומכים בביתו של המנהל אחרי המשפט (על שלל העדויות השקריות שהיו בו), ולפני ביצוע גזר הדין, מופיע הכומר ומבקש להיפגש ביחידות עם ברנרדי המופתע לשיחה מכרעת (מבחינת העלילה).

הכומר מתוודה וטוען שברנרדי נהג כשורה וכמתחייב מהאתיקה שלו כרופא המטפל באותה צעירה אומללה. כאשר ברנרדי מתריס ושואל “למה לא אמרת זאת במהלך המשפט?” עונה הכומר כדלקמן: “אילו הייתי אומר זאת במשפט הייתה בזה הודאה בזכותו העודפת של הרופא למנוע את פגישתו עם החולה על פני חובתו של הכומר להגיש לחולה את הסיוע הדתי המתבקש לפני המוות”. הוא ממשיך וטוען כי החליט לשתוק בעקבות ‘פרץ של השראה אלוהית’ שאילצה אותו להגן על שמה של הכנסייה במקום הראשון. ברנרדי מבקש הסבר יותר מפורט. הכומר משיב באופן נוקשה ומאשים את הרופא היהודי בעוינות כלפי הכנסייה הקתולית! המחזה מסתיים בדיון פילוסופי פרשני המנתח את האירוע וספיחיו המתנהל בין פרופ’ ברנרדי המשוחרר (אחרי ריצוי עונשו בכלא) לבין ד”ר וינקלר, יועץ פוליטי במיניסטריון לענייני השכלה (ובריאות בין היתר) וידידו של ברנרדי.

ההתרחשויות בחמשת המערכות, רובן ככולן, קורות במקומות שונים בבית החולים (חדרי החולים, חדרי ישיבות ומשרדי רופאים) ובביתו של פרופ’ ברנרדי. במחזה משחקות 23 נפשות, רובן המכריע גברים. האישה הצעירה החולה אינה מופיעה באופן פיזי. האישה היחידה היא האחות לודמילה שמצדדת בכומר, ובסוף מתברר שנתנה עדות שקר בבית המשפט. פרט לכומר, לעיתונאי קולקא, שלושה משרתים ללא שם, ואיש צוות רפואי בשם הוכרויצפוינטנר (מוגדר כקנדידט למדיצינה, מה שמוגדר בימינו כסטז’ר) – כל היתר נושאים בתואר דוקטור. אולם לרובם מוצמד תואר נוסף כמו ‘פרופסור’, ‘דוצנט’, ‘אסיסטנט’, ונוסף לכך, תחום ההתמחות או העיסוק הנוכחי שלו (פרט לאלה שכבר הוזכרו לעיל): ד”ר ציפריאן, פרופסור למחלות העצבים; ד”ר פלוגפלדר, פרופסור למחלות העיניים; ד”ר פיליץ, פרופסור למחלות העור; ד”ר לונשטיין, דוצנט למחלות הילדים; ד”ר שרימן, דוצנט למחלות הגרון (בימינו, מומחה למחלות אף, אוזן וגרון); ד”ר אדלר, דוצנט לאנטומיה הפתולוגית (בימינו, מומחה לפתולוגיה); ד”ר אוסקר ברנרדי וד”ר קורט פלוגפלדר, אסיסטנטים של ברנרדי; פרופ’ פלינט, בעברו מומחה לכירורגיה וכיום איש פוליטי, שר לענייני השכלה וחינוך, חבר ילדות של ברנרדי אך יריבו בפרשה; דמות צדדית בשם ד”ר פיארמן, רופא בודד ממחוז פריפריאלי בהולברון העליונה. מיותר לציין שמדובר במנהלי מחלקות במובן ההיררכי-מקצועי.

כהכנה לניתוח המחזה מזווית ראייה רפואית ספציפית, מן הראוי להדגיש עניין של הגדרה ומינוח המקובלים בעולם הרפואה מאז ועד ימינו: פרופסור אמריטוס, פרופסור מן המניין, פרופסור חבר (דוצנט) – כולם תארים אקדמיים מקובלים בעולם הרפואה (גם בעולמות אקדמיים אחרים) בסדר חשיבות-וּותק יורד, שהיו מקובלים דאז וגם היום באירופה ובמערב (ובימינו אפשר לומר שגם ביתר היבשות והתרבויות). המונח ד”ר (דוקטור) ברפואה מתייחס לתואר M.D. – Medical Doctor, שמוענק לכל בוגר של בית ספר מוכר לרפואה ומהווה תנאי לקבלת רישיון לעסוק ברפואה, לטפל בחולים. כל רופא חייב להיות דוקטור לרפואה, אך לא כל אחד כזה חייב להיות בעל תואר אקדמי. קבלת זה האחרון כרוכה בתוספת מאמץ, כלומר עיסוק במחקר והוראה במסגרת רפואית אוניברסיטאית. עם זאת, מדובר בתואר שונה בתכלית מהמונח “דוקטור” Ph.D. – Doctor of Philosophy המוענק לכל בעל תואר שלישי חוץ מרפואה (מדעי הטבע, הרוח, החברה, המשפטים וכדומה). אלה האחרונים עוברים מסלול שונה לשם קבלת תארים שבדרך.

רבות נכתב על התמות ועל הרעיונות המרכזיים שבהם עוסק המחזה, כולם מתחום הסוציולוגיה והפוליטיקה, ובעיקר אנטישמיות, גזענות ואפליה בחברה האירופית של תחילת המאה ה-20. עולם הרפואה משמש לשניצלר במה ותפאורה בלבד.

כפי שכבר כתבתי בפתיח, אני מבקש לנתח את הטקסט מזווית הראייה הרפואית, רוצה לומר, דווקא מנקודת המבט של התפאורה, ולהראות שהתנהלותם של בתי חולים ורופאים לא השתנתה מאז ועד ימינו, ובזאת ניווכח על־ידי קריאה צמודה במחזה תוך השוואות לשנת 2022. עיקר החומר שנותח מופיע במערכות הראשונה והשנייה.

ניתוח המתרחש במערכה הראשונה (עמודים 5-49)

המערכה מתרחשת במסדרון מחוץ לחדרי החולים. כבר בפתיחה אנו עדים לשיחה, לכאורה בנלית, המתנהלת בין האחות לודמילה לבין הקנדידט למדיצינה הוכרויצפוינטנר, שניהם צעירים, באמצע שנות העשרים לחייהם (בפתחו של המסע המפרך בקריירות הרפואיות, מסע שנמשך שנים רבות אז-כמו-היום).

הרופא המתמחה הצעיר מחזיק בידיו ‘ילקוטים’ (תיקי חולים כתובים על נייר, לאחרונה נתוני החולים מופיעים על צגי מחשבים ניידים). טירוני הרפואה הם אלה שחלק ניכר מזמנם מוקדש לניירת הרפואית, רישום, תיעוד, ועדות לטיפול וספיחיו, יום-יום ושעה-שעה. השיחה גם מדגימה את הקשר החברתי ההדוק בין הרופאים הצעירים לאחיות, וזאת בניגוד מוחלט לקשר ההיררכי והמרוחק בין הרופאים הבכירים לאחיות (אז-כמו-היום). ובכן, הרופא הצעיר מראה לאחות את הילקוטים ומספר: “הנה זה הוא ניתוח-המת השלישי במשך שמונה ימים. אמנם יותר מכן לא תוכל להספיק מחלקה של עשרים מיטות. ומחר יהיה לנו עוד אחד” (עמ’ 5) – אנו למדים על החשיבות של אחוזי תמותה; אנו למדים על גודל מחלקות האשפוז, כעשרים מיטות! בימינו גודל מחלקות רגילות נע בין עשרים לשלושים לערך… אבל רק בימינו מקובל בארצנו הקדושה לצפות במחלקות עם תקן של שלושים מיטות המאוכלסות בארבעים עד חמישים חולים ששוכבים במסדרונות ובחדרי האוכל עם פרגודים להפרדה – ‘תסמונת הזקנה במסדרון’ שהפכה לנורמה – ומכאן שבווינה של 1900 המצב היה הרבה יותר טוב. הרופא הצעיר רומז כי סופה של החולה הצעירה אחרי ההפלה הוא קרוב ושואל את האחות “האם כבר נעשתה ההודעה?” – הכוונה היא אם כבר הודיעו לאיש הדת לבוא כדי לבצע את טקס המחילה שלפני המוות כמקובל בדת הקתולית [i]. האחות מאשרת שההודעה נעשתה. הרופא הצעיר מעיר: “בלי ספק נעשה כאן ניתוח, האסור על פי החוק. אמנם כן, אחות, שם בעולם אשר מחוץ מתחוללים דברים שונים ומשונים” (עמ’ 6) – רמז להפלה בלתי חוקית שבוצעה במחשכים במדינה קתולית למהדרין. כאן אפשר לשאול על מידת המעורבות של הרבנים בבתי החולים שלנו בימינו. ניתן להקדים ולומר שמעורבותם רבה, לפחות, אם לא יותר, מזו של הכמרים ב-1900. בהמשך השיחה בין הרופא הצעיר לאחות הם עוסקים ברכילות מעניינת: הצוות הרפואי מוזמן למסיבה כלשהי. הרופא חושב שאחיות אסורות בריקודים, והאחות מתקנת אותו “לא, אדוני הדוקטור. הן לא כת נזירות אנחנו. אין שום דבר אסור עלינו” – מבחינה היסטורית כמרים ונזירות (על תקן אחיות) היו מעורבים בהתפתחות הרפואה והשירותים הרפואיים באירופה בצורה הדוקה.

השיחה מסתיימת בהערה מעניינת על רקע העובדה ששניהם מסכימים שהעיסוק בטיפול בחולים הוא תובעני עד מאוד, וכרוך בכאב ובעצב שאינו מעודד שמחת חיים ומסיבות לצוות… ועם זאת, “הביטי-נא למשל על הדוקטור אדלר. הרי הוא אנטום פתולוגי ובכל זאת הנהו איש עליז עד מאוד. ואפילו אני עצמי, אין מקום שבו רוחי טובה עלי כל כך כמו באולם הניתוח” (עמ’ 7) – אפשר לעסוק בחיים ומוות של אחרים ולמצוא בכך סיפוק ושמחת חיים בלי להיכנס למלנכוליה (אז-כמו-היום).

כעת נכנס לבמה ד”ר אוסקר ברנרדי, בנו של פרופ’ ברנרדי והאסיסטנט שלו. מסתבר שהוא מגיע מחדר הדיסקציה של הגופות, מה שקרוי חדר ה-פ.מ., אז-כמו-היום, הפוסט-מורטם, שם הצוות הבכיר חזה בבדיקת גופה של חולה כדי להגיע לחקר האמת ולאבחון המדויק לצורכי למידה והוראה – במדינת ישראל זה עשרות שנים הנושא הזה עבר מן העולם ‘תודות להתערבות ההשפעה הדתית’, מה שחיסל עולם שלם של מדע על פירותיו. בשיחה קצרנית בין הרופא הזוטר לבכיר ממנו, ניתן ללמוד עולם ומלואו של תוכן רפואי: “ובכן כבר שב הנך מלמטה, אדוני האסיסטנט? ומה, התוצאות אם הורשתה השאלה? – מתוך הכליה יצאה התפיחה וגבולותיה היו מסומנים בדיוק – ובכן אפשר היה לכאורה לעשות את הניתוח? כן, אפשר היה, אילו האמין גם הפרופסור אבנוולד בזה, כי אז עשינו את הניתוח עוד לפני שמונה ימים” (עמ’ 8-7).

פירוש השיחה הלקונית-המסדרונית: מדובר בניתוח שלאחר המוות של אדם עם גידול כלייתי שהכירורג הבכיר סירב לנתחו בטענה רפואית שהוא לא נתיח כי כבר התפשט, וכעת, בפוסט-מורטם, מסתבר שהגידול היה בעל גבולות חדים ולא פרץ מחוץ לכליה, ולכן סביר להניח שניתוח כריתת הכליה היה יכול להציל את החולה אילו נותח כשבוע לפני כן… סצנריו של אז-כמו-היום! מערכות היחסים בין הפנימאים לכירורגים מעולם לא היו, ועד עולם ועד עולם לא יהיו, כלילות השלמות, בלשון של המעטה! שהרי הפנימאי יודע רפואה, יודע לאבחן ויודע לטפל, בלי לחדור לגופו של החולה, בעוד הכירורג יודע לעשות בידיו, הוא השיפוצניק-בשם-האל.

קטע שיחה נוסף בין שני הרופאים הצעירים מגלה טפח רפואי אחר. מדובר בחולה הצעירה הנוטה למות: “הזרקתי לה כפר [בחולם חסר מעל ה-כ] מתחת לעורה”, מגלה הסטז’ר בלחש לברנרדי הצעיר, שעונה לו “כן, אמנות זו, להאריך החיים, אנו יודעים אותה על בוריה” (עמ’ 9) – מדובר בהזרקה תת-עורית של שמן קמפור כטיפול סימפטומטי בכאבים. הוא נוגד דלקת, מעורר, ועוד כל מיני השפעות מוכחות יותר או פחות אך מקובלות אז בעולם הרפואה (ראו הרחבה במקורות בסוף המאמר). התשובה המתריסה והאירונית של האסיסטנט הצעיר מרמזת על דילמה רפואית-טיפולית עתיקת יומין: ההתמודדות עם הפערים בין עקרונות כמו קדושת החיים של המטופל, שבועת הרופא שמדברת על טיפול תומך והארכת חיים עד כמה שאפשר, הזכות של בן התמותה לאוטונומיה על גופו, על נפשו, על חייו ועל מותו, והצורך שלא להזיק מתוך כוונה להיטיב. בימינו הדילמה מתמקדת בשאלה אם להאריך חיים בכל מחיר, או לעסוק באיכות החיים והמוות של המטופל על-פי קביעתו שלו-עצמו.

ברפליקה הבאה מתנהלת שיחת המשך באותו מסדרון בין הסטז’ר לברנרדי הצעיר והאסיסטנט השני של המנהל (קורט) בנוכחות פרופ’ ברנרדי המבוגר, שהגיע לשם מאותו חדר דיסקציה שבמרתף. הם דנים בשני עניינים ביורוקרטיים אופייניים לבית חולים (אז-כמו-היום): הראשון, מדוע הצעירה הנוטה למות לא הושארה במחלקה הגינקולוגית ואושפזה דווקא במחלקה פנימית, והתשובה הקלאסית היא “במקרה לא הייתה להם שלשום מיטה פנויה” (אז-כמו-היום, המחלקה הפנימית משמשת כ’פח אשפה’ של בית החולים); והשני, כרוך בנושא משפטי-רפואי – מה לכתוב כסיבת המוות בסיכום המחלה של הצעירה הגוססת בחדר הסמוך (על רקע העובדה שהזיהום הקטלני אירע אחרי ניתוח לא חוקי, ההפלה). התשובה של המנהל, השועל הוותיק, היא גם כן קלאסית: “היא תמות-מתה מספסיס… [לגבי ההפלה הלא חוקית] דבר זה אי-אפשר היה לנו להוכיח בשום ראיה. ההודעה הוגשה ובזה העניין תם בשבילנו” (עמ’ 11-10).

בסצנה הבאה (עמ’ 17-13), מגיע פרופ’ אבנוולד, הכירורג וסגנו של המנהל, ומבקש שיחה בארבע עיניים עם המנהל בעניין כלשהו. עד שזה יתפנה, מנהלים הכירורג והסטז’ר שיחה מרתקת ורבת פנים מבחינה רפואית. הם מצויים במשרד צדדי, שבו הסטז’ר צריך לכתוב את הפרוטוקול של ניתוח המת (זה עם הגידול בכליה, שהכירורג סירב לנתחו ולאחר מותו הסתבר, ב-פ.מ, שהוא כן היה בר-ניתוח). הנושא הראשון בשיחתם קשור לצורה שבה מתנהל תהליך ההתמחות הרפואית: בתגובה לשאלת נימוסין של הכירורג הבכיר עונה הסטז’ר, “הנה בעוד שבועות אחדים יום הדין האחרון שלי”, והמבוגר עונה תוך הרעפת שבח על הצעיר “אכן, כל רע לא יאונה לך – מתמיד שכמותך”, “אמנם כן, במעשה אני מרגיש את עצמי בטוח למדי, אבל התיאוריה האפורה, אדוני הפרופסור”, “אכן, גם אני לא היה כוחי יפה בה מימי, אם ירגיע הדבר את רוחך, הנה בשעתי קיפחוני אפילו בפיסיולוגיה. הלא תראה אפוא, כי אין זה מזיק הרבה לקריירה”.

כאן נדרשת פרשנות למי שאינו מכיר את חיי הרופא. הכשרה של רופא הייתה, והינה עד ימינו, תהליך מורכב, ארוך שנים, וסיזיפי. ההכשרה כוללת תמיד תערובת של לימוד תיאוריה על עשרות ענפיה (תורת המחלות, אנטומיה, פיזיולוגיה, תורת התרופות, בדיקות מעבדה והדמיה, כירורגיה ופנימית, ועוד ועוד…), ולימודים מעשיים שמחייבים בחינות, מערכת רישוי, ומעקב, שהרי מדובר במתן “רישיון להרוג” לאדם המטפל בחברו. הלימודים בבית ספר לרפואה נמשכים בין ארבע לשש שנים בממוצע, כפונקציה של מבנה מערכת שונה בתקופות שונות ובין תרבויות שונות. תמיד יש שנה אחת או יותר של סטז’, שבה אותו “כמעט רופא” עובר בין כל מחלקות בית החולים והמרפאות ומתנסה בעבודה מעשית. ברוב המקרים הוא מחויב בהגשת עבודת גמר מסוג כזה או אחר. בהמשך הוא יכול להישאר רופא כללי, או להמשיך להתמחות בתחום מוגדר במחלקה מוגדרת ומאושרת לאותה התמחות, תהליך שנמשך גם הוא בין ארבע לשבע שנים ותלוי בסוג ההתמחות, וכרוך שוב בבחינות וברישוי נוסף… מרגע כניסת האדם הצעיר לבית ספר לרפואה ועד יציאתו לשוק העבודה כמומחה בר-סמכא בתחום מוגדר, יעברו קרוב ל-15 שנים של מסלול מכשולים מתיש ואכזרי, וכדי להיות מנהל מחלקה או יותר הוא חייב להיות לפחות בעל כחמש שנות ניסיון… שערו בנפשכם, אדם בן עשרים לערך מתחיל דרך חיים שאל פסגתה יגיע בסוף העשור הרביעי לחייו!

וכעת לפירוש ספציפי של השיחה ה”סתומה” שהתרחשה בין פרופ׳ אבנוולד ובין הסטז׳ר הוכרויצפוינטנר:

הנושא הראשון בשיחה, “יום הדין האחרון” של הוכרויצפוינטנר, הוא היום האחרון לבחינות ההסמכה שלו. “במעשה”, הכוונה לבחינות המעשיות על האבחון והטיפול. “התאוריה האפורה”, הכוונה לבחינות בכתב על הידע העיוני המתחייב כרקע הכרחי לביצועים המעשיים במעשה הטיפולי הפיזי. הכירורג הבכיר והוותיק מעודד את הסטז’ר ואומר לו שגם הוא לא היה חזק בתיאוריה, ובכל זאת הצליח בקריירה שלו! לפנינו מיתוס ותיק בדבר ההבדל בין הכירורג לבין הפנימאי – הכירורג מצטייר כמי שיודע פחות תיאוריה אבל יודע לעשות באופן פיזי, בעוד הפנימאי יודע תיאוריה, יודע לאבחן, ולטפל בתרופות ובעצות… ולכל אחד משני היריבים יש תחושת עליונות משלו…

הנושא השני, בהמשך השיחה, עוסק בתוכן דו”ח הנתיחה שלאחר המוות שכותב הסטז’ר. על-פי הדו”ח, המחלוקת בין הצוות של ברנרדי לבין הכירורג אבנוולד נפתרה, בכך שהוכח כי היה ניתן (ולפיכך צריך היה) לנתח את הגידול בכליה ולהציל את המטופל, כי “מתוך הכליה יצאה התפיחה וגבוליה היו מסומנים בדיוק” (דהיינו, לא היה פיזור של הגידול בסביבה), ומכאן שסירובו של הכירורג לנתח את המטופל היה משגה! וברוח זו עומד הסטז’ר לסגנן את הדוח… בנוכחות הכירורג הסרבן. זה האחרון מתקומם ומסביר לסטז’ר שצוות ברנרדי טועה ומטעה, כי עצם העובדה שה”תפיחה” (הגידול) כן פרצה מחוץ לכליה, משמעותה היא שכן היה פיזור ולכן אסור היה לנתח (לא מנתחים גידול שהתפזר, מנתחים רק כזה שהוא מוגבל לחלוטין). הקטע הזה בשיחה מצביע על ההבדל בשיקולים של ‘המפקד בשדה הקרב במצב של אי-ודאות’ – שהרי מחד גיסא, לו לא היו מבצעים פוסט-מורטם לא היו יודעים את המצב המקומי לאשורו, ואז דעתו של הכירורג הייתה הקובעת, ומאידך גיסא, זו בדיוק הסיבה שעושים נתיחות שלאחר המוות, כדי ללמוד בדיעבד ולתקן לעתיד.

הנושא השלישי באותה השיחה עוסק ברכילות פוליטית רפואית. הכירורג מנסה לדלות מהסטז’ר פרטים עסיסיים על כישוריו של אחד בשם ד”ר ונגר (יהודי, סגנו של פרופ’ טוגנדפטר, מנהל מחלקת הנשים), בנוסח “לשאול אותך דבר בינינו לבין עצמנו”. הצעיר מנסה לחמוק מהנושא, כי הוא מבין שיש דברים בגו, והוא לא מעוניין להיות חלק מקנוניה כזו או אחרת. פרופ’ אבנוולד אינו מרפה ולוחץ עליו ומבטיח: “הלא זו היא שיחה פרטית בלבד”. הצעיר נלחץ, ונאלץ לרכל. הוא מרעיף שבחים על כישוריו המקצועיים של ד”ר ונגר, אבל מציין כי הוא מעט ארוגנטי “דרכו תמיד קצת כאילו ידו על העליונה” (בהמשך העלילה יובן היטב מה פשר ההתעניינות של הכירורג הנכבד באותו ד”ר ונגר… ולא לשם שמיים). שיחה זו אינה אמינה מבחינת ההיתכנות של אז-כמו-היום, כי הסבירות להתרחשותה היא נמוכה ביותר עקב הבדלי המעמדות הקיצוניים בין שתי הדמויות, אבל זה משרת כנראה את התמה הספרותית של המחזאי.

להלן ניתוח של כמה שיחות נוספות והמסקנות שאפשר להעלות מהן

השיחה בין טוגנדפטר (מנהל האגף הגינקולוגי) לבין ברנרדי הזקן בנוכחות הכירורג (עמ’ 27-21): ממנה ניתן ללמוד כמה וכמה פרקים מאלפים על מבנה מערכת הרפואה בווינה של 1900, על עוללות הפוליטיקה הרפואית הפנים-מוסדית והבין-מוסדית, על השליטה במינויים לתפקידים בכירים, על מאבקי כוח בין מנהלים שונים, ובין בתי חולים והממסד הרגולטורי, הוא משרד הבריאות, והעומד בראשו.

מסתבר שבית החולים של ברנרדי הוא פרטי-תאגידי, אך לצידו קיימת מערכת רפואית כללית-ציבורית ואוניברסיטאית. לא מכבר קיבל טוגנדפטר, הגינקולוג הבכיר, הצעה לעבור לבית החולים הציבורי הגדול לנהל את אגף הנשים המתרחב, מה שנחשב כקידום משמעותי בקריירה שלו, וברנרדי הסכים כמובן לשחררו, וכבר החל בתהליכים לחיפוש מחליף. אלא שהדבר תוכנן להתבצע בקיץ, וכעת מתברר שהשר לענייני השכלה וחינוך (ומסתבר שגם לענייני בריאות), פרופ’ פלינט, מבקש את הגעתו ללא דיחוי, כי המנהל המיועד להחלפה חלה בסוכרת ואינו יכול לחכות למחליפו. בתוך הדין ודברים בין השניים (ברנרדי וטוגנדפטר) מסתברות כמה עובדות פוליטיות מעניינות: פלינט וברנרדי היו חברים בתחילת הקריירה שלהם, אך בהמשך נפרדו דרכיהם. האחד הפך לכירורג ול”פוליטיקן חרוץ”, וזכה, שלא כמקובל באוסטריה אז, על אף היותו ‘רק’ פרופסור בקליניקה, להתמנות למיניסטר לענייני ההשכלה, בעוד השני הפך לפנימאי דגול, ולמנהל של מוסד רפואי פרטי שפלינט התנכל לו בעבר. ובכן, אז-כמו-היום, היריבות בין מוסדות רפואיים-פרטיים למוסדות ציבוריים היא אינהרנטית. יש הבדלים במעמד, בתקציבים, ואפילו במבנה הקריירות של הרופאים הבכירים. ברנרדי מבטיח לגינקולוג שהוא יעשה כל מאמץ כדי לשחררו בדחיפות, ואז עולה על הפרק נושא המחליף שלו בבית החולים של ברנרדי… ולשיחה מצטרף הכירורג אבנוולד.

מסתבר כי אז-כמו-היום, בחירת מחליף למנהל שפורש היא כר פורה להתנגחויות פוליטיות רבגוניות ולא תמיד מובנות מאליהן, או הגיוניות, או נטולות משוא פנים. יש מנהלים שמשקיעים מאמץ ניכר בבניית הסגל ובעיקר בבחירת הסגנים, כך שיהיו ראויים להיות יורשיהם נושאי מורשתם, ויש כאלה שפועלים להפך (בבחינת “אתם לעולם לא תגיעו לרמה שלי” – בניגוד להלכה שאומרת כי מופלא המורה שגאה בכך שתלמידו עולה עליו). יש מנהלים שנלחמים כדי שתלמידיהם יגיעו לכס המפקד במקומות אחרים, כדי להראות שתלמידיהם טובים יותר, ויש כאלה שיעדיפו שיבוא אפילו פחות טוב ובלבד שסגניהם יאכלו קש. ויש כמובן התערבויות מבחוץ של אנשי ממסד מאותו מוסד או ממוסדות אחרים, או סתם של אנשי ציבור חשובים ובעלי מעמד שבוחשים בקדרה, וכל זה על רקע פוליטי, אישי, עדתי, נקמני, או אחר. במקרה שלנו הרקע היה אנטישמי – ברנרדי תמך בכך שד”ר ונגר, הסגן היהודי, ימונה לתפקיד, בעוד טוגנדפטר העוזב ואבנוולד הכירורג, סגנו של ברנרדי בניהול בית החולים, תומכים במועמד חיצוני-נוצרי, שבעליל מוכשר פחות מאותו ונגר (על רקע זה מובנת כעת השיחה הרכילותית הקודמת בין הכירורג לסטז’ר).

השיחה בין הפתולוג הראשי, הדוצנט ד”ר אדלר היהודי, לבין האסיסטנט של ברנרדי ד”ר קורט פלוגפלדר (עמ’ 35-28): בשיחה הזאת מתוארת להפליא ומודגשת היטב מערכת היחסים הקלאסית (אז-כמו-היום) בין שלושת הקודקודים של המשולש המרכיב את “המעשה הרפואי”. אדלר הוא הפתולוג של בית החולים, בלשונו “הקונטרולור הראשי”, ובלשון ימינו “הבג”ץ הרפואי” (הקודקוד הראשון במעלה). זה שיודע בדיעבד את האמת המדעית אחרי ניתוח המת, ויכול להצביע על השגיאה או על הקליעה למטרה של הרופאים שטיפלו באדם החי, ובכך ללמד איך לא לחזור על שגיאות. הוא מבהיר את עמדתו באשר לשני הקודקודים האחרים של המשולש במשפט שמתמצת את כל התורה (והשיחה) על רגל אחת: “כי בעיקר כוחכם גדול בהעמדת הדיאגנוזה, אך פחות מזה בתרפיה“. זה הקודקוד השני – הפנימאים החזקים בידיעה ובמחשבה ולפיכך באבחנה. בעוד הכירורגים הם הקודקוד השלישי – חזקים בטיפול הפיזי, בתרפיה. ובמילים אחרות, הפנימאי יודע לאבחן אבל פחות עוזר בניסיון לריפוי, בעוד הכירורג יודע לעשות ולעזור בטיפול הפרקטי – כל זה כמובן באופן יחסי בלבד. יתר תוכן השיחה נסב על נושא האנטישמיות (לא מעניינינו כאן).

שיחה קצרה בין ד”ר ציפריאן הנוירולוג לברנרדי (עמ’ 37): השיחה הזאת מלמדת פרק נוסף ביחסים בין הרגולטור (במקרה שלנו מדובר בפרופ’ פלינט שהתמנה למיניסטר ההשכלה, החינוך והרפואה) לבין בית החולים הפרטי “עתה הנהו הרגע הכי מוכשר. והמוסד שלנו צריך להפיק איזו תועלת מזה. כי רופא, פרופסור של קליניקה, נמצא בתוך ההנהלה, הרי זו הזדמנות, שעלינו להשתמש בה”. ברנרדי מעיר בתגובה, באופן סרקסטי “מוזר הדבר, עד כמה כולכם מלאי תקווה בנוגע לפלינט” (חברו בתחילת הקריירה אך יריבו בהמשך שלה). “על יסוד נכון. אנוכי ניבאתי לו את הקריירה, כאשר עבדנו יחד בלבורטוריון אצל בריקה לפני שלושים שנה בערך. הוא הנהו גאון בענייני הנהלה. כבר רשמתי לי ראשי פרקים לתזכורת. הדבר שאנו דורשים, הוא קודם-כל תמיכה מאת הממשלה, כדי שלא נהיה תלויים יותר בקיבוץ הנדבות הפרטיות שאינן לפי כבודנו…”. ברנרדי מעיר “אתה שוכח דבר אחד! פלינט הוא אחד ממתנגדינו הכי מרים”. וציפריאן משיב “אבל בבקשה ממך, הן זה עבר כבר. כעת הוא מתייחס אל האלישבעתינון בחיבה רבה. יועץ החצר וינקלר שוב הגיד לי אתמול את זאת…”. ובכן, תוכן שיחה זהה לחלוטין מתרחש בימינו במסדרונות של הנהלות בתי החולים הציבוריים למיניהם והפרטיים לסוגיהם בהקשר ליחסן להנהלת משרד הבריאות, בין אם עומד בראשו שר שהוא או שאינו רופא, או מנכ”ל שהוא רופא, או אדמיניסטרטור כזה או אחר. עולם כמנהגו נוהג בכל הקשור לפער בין תקציב כהלכתו לבין הצורך ב”שנוררות” כהלכתה.

קוריוז רפואי בלתי סביר (עמ’ 35 למעלה): “[…] גם שם היה שיכור כזה נמנה למשרת במוסד הפתולוגי-האנטומי (המחלקה לפתולוגיה שבה, בין היתר, משמרים רקמות ואיברים מגוף אדם לצורכי עדות, מחקר, הוראה, תצוגה וכדומה). הלז שתה קמעה קמעה את כל הכוהל, שבו נשמרו חלקי הגוף החנוטים […] זה שלנו, אדוני הפרופסור, לעת עתה מחבב יותר את יין-הכמון”. המתרגם השתמש במילה כוהל, הוא האלכוהול-אתנול המותר בשתייה ואכן גורם לשכרות. אולם, כוהל אינו משמש לשימור איברי גופות, אלא החומר שקרוי פורמלין שהוא טוקסי עד מוות ואסור בשתייה.

אירוע הציר של המחזה: ההתנגשות בין הכומר הקתולי לרופא היהודי סביב מותה של הצעירה מזיהום, אחרי ההפלה הבלתי חוקית (עמ’ 49-39, סוף המערכה הראשונה). הכומר פרנץ רדר המכונה במחזה “הוד מעלתו הכוהן”, תמיד מלווה בשמש אישי, וזוכה לכבוד מלכים מצד הסגל הרפואי. בקטעים אלה מתנהל עיקר השיח בין רדר לברנרדי בנוכחות ציפריאן, אדלר, קורט האסיסטנט והאחות לודמילה. האירוע מתחיל בשיחה קצרה בין ציפריאן, קורט והכוהן במסדרון, בשעה שברנרדי והאחות מצויים בחדרה של הנוטה למות.

הרפליקה הזאת היא “פרומו” להתנגשות העתידית. קורט מבהיר לציפריאן הנוירולוג, מאוהדיו המובהקים של ברנרדי, ולכוהן הדת שאפסה התקווה להצלת הנערה. הכוהן מחליט לחכות לצאתו של ברנרדי מהחדר כדי שהוא יוכל למלא את תפקידו הדתי כלפי הגוססת. יש תחושה כאילו הכומר רומז לכך שכאשר רופא לא יכול לעזור יותר לחולה, עליו לפנות את מקומו לנציג האלוהים, המומחה לטיפול במצבים האבודים האלה. ציפריאן וקורט אינם חשים בנוח מול הרמיזה ומתריסים: “כן, הוד מעלתך, אילו הלכנו רק אל אותם החולים, שנוכל לעזור להם. יש אשר אנחנו לא נוכל עוד לעשות דבר לחולה בלתי אם לנחם… ולשקר…”. הכומר מתקומם מול האמירה הזאת, אבל הרופאים ממשיכים להבהיר: “יסלח נא לי הוד מעלתך, מובן הדבר, כי דיברתי רק על אודותינו הרופאים. ואולם יש שדווקא הדבר הזה הוא החלק היותר קשה והיותר נעלה של פעולתנו”. ובמילים בוטות יותר: מי שחושב שתפקידו של רופא הוא רק לנסות לרפא באופן טכני והיתר נתון בידי האל ונציגו הכוהן, בבחינת הגוף הוא של הרופא והנשמה שייכת לאל – טועה ומטעה בצורה קשה. ההגדרה הקלאסית והמודרנית גם יחד של תפקיד הרופא היא: “לטפל! רוצה לומר, לעיתים לנסות לרפא, לעיתים קרובות להקל ותמיד לנחם ולעולם לא לנטוש את הגוף והנפש של בן התמותה שהפקידם בידך”. זו מהות כל הגרסאות של שבועת הרופא בכל הדורות והתרבויות (בסתר ליבם חשבו הרופאים שתפילות אינן מזיקות, אך בוודאי חסרות תועלת מעשית, אך נזהרו מלומר זאת בקול רם מפאת כבודו של הוד מעלתו הכוהן)… ואחרי ה”פרומו” באה ההתנגשות.

ההתנגשות הגדולה בין הכומר הקתולי לפרופסור היהודי: מדובר בסצינה הדרמטית ביותר במחזה! והיא הבסיס לעלילה בארבע המערכות האחרות. הסצינה הזאת אינה קשורה ישירות לנושא של רפואה בספרות כפי שהוגדר בפתיח, והיא למעשה ביטוי למתח ולתהום הפעורים בין האתיקה הרפואית הקלאסית (נאמנות מוחלטת לרווחתו הפיזית והנפשית של המטופל) לבין האתיקה הדתית, במקרה שלנו זו הנוצרית-הקתולית, שעומדת על כך שהנוטה למות חייב לקבל את המחילה ‘כאן ועכשיו’, לפני הגיעו לעולם של מעלה. במקרה שלנו, ההתנגשות בין שתי האתיקות התבטאה בזה שהרופא עמד בכל התוקף על חובתו שלו כלפי המטופל להעניק לו “מיתת אושר” (עמ’ 43), ללא סבל, בעוד שהכומר היה בטוח שחשוב יותר למות עם כתב מחילה ביד, מה עוד שמדובר בחטא כבד (הפלה בלתי חוקית).

ניתוח המתרחש במערכה השניה

מתוך המערכה השניה אביא תובנות רלוונטיות לעניינינו מפרשת פיארמן (עמ’ 59-50), פרשה צדדית לכאורה, אבל דווקא בה טמונה אינפורמציה אדירה מתחום הפוליטיקה הרפואית דאז בהשוואה למתרחש בימינו, בנוסח אז-כמו-היום, כאילו דבר לא השתנה. ד”ר פיארמן – רופא יהודי (נשוי, ואב לשניים), בן גילו ובן כיתתו (מבית הספר לרפואה) של אוסקר ברנרדי (בנו של פרופ’ ברנרדי וכאמור, האסיסטנט שלו בבית החולים), וכאמור, משמש כרופא כללי במחוז הולברון העליונה, מקום פריפריאלי נידח – מגיע למשרדם כדי לבקש עזרה והמלצות בנושא אישי דחוף וכאוב (הוא פוגש את הבן שממלא את מקום האב באותו היום):

“הלא תדע אותי, ברנרדי, יחדיו למדנו, ואתה יודע, כי השקידה וישר-הלב בלימודים לא חסרו לי מעולם. אסון כזה אפשר לו שיקרה לכל מי שמוכרח להתחיל בשימוש החולים תכף אחרי עזבו את האוניברסיטה […] הן דבר גדול לאין-ערוך הוא, כשאדם ממשיך להשתלם בבית-החולים ולשמוע הלקח ישר משדי alma mater […] ובכן, מאשימים אותי בעברה על חוקי הגנת-החיים. אפשר כי ישללו ממני את הדיפלום שלי. מה שקוראים משגה באמנות. אני רוצה לומר, כי נקי מפשע אני. אילו שימשתי עוד שנה או שנתיים בקליניקה ליולדות, אזי קרוב הדבר לוודאי, שהאישה הייתה נשארת בחיים. דווה נא בנפשך את מצבי בפינה נדחה כזו. אין שום אפשרות לשמש בתור אסיסטנט, אין שום אמצעי הגון כנגד הספסיס. אח, וכי מה אתם יודעים פה בכרך הגדול. כמה הם האנשים, אשר הצלתי את חייהם, את אלה לא יחשב לי איש. אך פעם אחת נכשלתי, והנה עלי להכניס כדור בראשי”. ברנרדי הבן מעיר באמפתיה: “אבל, פיארמן, למה תחשוב על המוצא הכי גרוע – הן גזר-דינך עוד טרם נחרץ. הלא על המומחים עוד להשמיע את חוות-דעתם”. פיארמן מבהיר כי לשם כך הגיע לכאן, יען כי “הפרופסור פיליץ המנהל של המחלקה הגינקולוגית באלישבעתינון […] הוצע בתור מומחה לאותו הדבר”, ולכן הוא בא לבקש ‘פרוטקציה’ בלשון ימינו, או שתדלנות והמלצות, כדי שהפרופסור-המנהל יפעיל את השפעתו בכלל ועל העד המומחה בפרט [ii]. ברנרדי הצעיר מבהיר כי מערכת היחסים בין אביו לאותו פיליץ (הוא נוצרי כמובן) היא עכורה, ולכן למרות ההיררכיה שקיימת ביניהם, כוחו מוגבל. פיארמן האומלל ממשיך להתעקש ולהתחנן: “[המנהל ברנרדי] אולי היה יכול להגן עלי באופן אחר… מאמריו בשאלות מעמד-הרופאים קולעים תמיד אל המטרה. מן הצורך הוא פשוט להעמיד את העניין שלי על נקודת מבט כללית. להראות על יסוד הרעה ושורשה. על מצבם החומרי של הרופאים הצעירים, אשר ברע להם, על כל הקושי הכרוך בשימוש הרפואה בעירות הקטנות, על הקטטות, ההתחרות וכן הלאה, וכן הלאה”.

‘תרגום’ בהשוואה לימינו: אז-כמו-היום, פיארמן מועמד לדין משמעתי (ואולי גם פלילי) על-ידי הממסד הרפואי, בעוון גרימת מוות ברשלנות. יש עדויות מומחים שאמורות להכריע בנושא. הוא מתאר את הפערים ברמת הרפואה בין הפריפריה למרכז, בין רופאים צעירים עניים שמתקשים בפרנסתם, בביסוס מעמדם, וביכולתם להיות מעודכנים, בהשוואה לרופאים שבמרכז, בכרך הגדול בווינה הבירה. הוא מדגיש את העובדה שהרופאים הצעירים נכנסים אולי מהר מדי ל”שימוש הרפואה”, כלומר העיסוק הקליני-הפרקטי ברפואה, בטיפול ממשי בבני אדם, מחוסר ברירה – הם חייבים להתפרנס, ורק בפריפריה מוצאים עבודה – הוא בסך הכול מבקש נואשות סעד משפטי, כי הוא עומד בפני אפשרות של התליית רישיונו כרופא וחושב אפילו על התאבדות.

או-אז, במקרה, נכנס לזירה פרופ’ פיליץ דנן (הוא בא לבקש משהו מברנרדי הזקן שאינו במשרד כרגע), ופיארמן רואה במקריות הזאת “אצבע אלוהים”. הוא מכריח את אוסקר להציגו בפני פיליץ, ובין השניים מתפתחת שיחה מוזרה, הזויה, וקשה מנשוא, בין הרופא היהודי הזוטר, הפריפריאלי, והאומלל, לבין המומחה הגוי המתנשא שאמור להכריע את גורלו. השיחה מדגימה את הפער העצום בין מעמדות בקרב הרופאים. אז-כמו-היום! ‘השיחה הזאת’, בשפה בוטה וקשה, מתנהלת גם בימינו במסדרונות בתי החולים, בתי המשפט, ומשרד הבריאות, ואביאה כאן כמעט במלואה. פיארמן: “כנגדי התעוררה האשמה”> פיליץ: “העברת אחת לעולם האמת […] אשת מורה […]” שפה גסה ובוטה, בז’רגון רפואי, של מנהל מחלקה פריבילגי מול רופא זוטר הנלחם על כבודו המקצועי בתוך ממסד מתנכל> פיארמן מתגונן, ומבקש חקירה יסודית כי “זו הייתה שורה של מקרים מלאי אסון”> פיליץ המתנכר לצעיר, עונה: “כן, זה תמיד כך. ואולם מקרים כאלה לא היו באים, אלמלא נדחקו כל-כך האנשים הצעירים להתחיל בשימוש, בטרם רכשו להם את כל ההכנות הדרושות. הנה הם עושים את הבחינות האחדות וחושבים, כי השאר ממילא יבוא בעזרת השם. ואולם יש שאלוהים לא יעזור ומתוך סיבות נכונות”> הצעיר עונה בהתרסה מתגוננת שרק מעלה את הלהבות: “אנוכי עמדתי בכל בחינותיי בהצטיינות, ואפילו במקצוע העזרה-ליולדות. ובשימוש הוכרחתי להתחיל תיכף, יען כי בלעדי זאת, הייתי מת ברעב. ואשר לאישה האומללה, שטף דמיה בא אחרי הלידה והנני מעז באומץ-לב להגיד, כי זה אפשר שיקרה גם אצל פרופסור! […] ואולם לו קרה זה אצל פרופסור, כי אז לא היו מאשימים אותו, אלא – היו אומרים, שגזרה הייתה זאת מן השמים ואין להרהר אחריה”> לחץ דמו של פיליץ קופץ לשמיים לנוכח הפגנת החוצפה הזאת: “אה, ככה תחשוב. הנה כי כן, כנראה, גם אתה שייך לאותם האנשים הצעירים החושבים, כי חשיבותם המדעית דורשת מהם לשחק בתור כופרים באלוהים? […] ואולם אנוכי מבטיחך, כי האמונה והמדע יכולים לסבול אחד את השני. יותר מזה, גם הייתי מנסח את דעתי, שהמדע בלי האמונה יישאר תמיד עניין בלתי-בטוח, ולו רק משום שיחסר לו, באופן כזה, היסוד המוסרי, האתוס […] לאן מובילה השחצנות הניהיליסטית, בזה אין צורך בראיות. ומקווה אנוכי, כי אהבת-הכבוד לא תניע אותך… להמציא מופת חדש לבני דורך התוהה…”. שימו לב: הפרופסור הצבוע מתעלם מהערותיו המתריסות של הצעיר ומוביל את השיחה לנושא הממשק בין דת למדע, וזה כמובן אינו הנושא העומד למבחן! הוא מזמין את הצעיר לביתו למחרת כדי לדון על המקרה (מה שלא מתקבל על הדעת כי מדובר בעבירה משפטית, אבל זה לא נושא המחזה). פיארמן מופתע ונבוך, אך מוסיף בתמימותו שמן למדורה: “אסיר תודה הנני לכבודו […] כי הנה בזה תלוי עתה גורל קיומי. הנני בעל אישה ושני ילדים. אין לי מוצא אחר בלתי אם לאבד את עצמי לדעת”, הוא מנסה לעורר רחמים בנפש הפרופסור וגורם לתוצאה הפוכה: “רצוי… שתחסוך ממני הערות רגשניות ממין זה. אם אמנם לא תרגיש כל אשם בנפשך, אין לך מן הצורך להשתמש בתחבולות כאלה…”. ‘השיחה הזאת’ מתנהלת בימינו כהאי לישנא, פרט לנתון אחד שהשתנה, והוא המעורבות המוחלטת של עורכי דין בשיחה כזאת!

המשך העלילה נסב בעיקר על המשפט, על האנטישמיות, על הפערים בין החלטות מקצועיות לכאלה שמושפעות מפוליטיקה, על קשרים אישיים והשפעתם על הרופאים, על קרייריזם וכדומה, ובכל אלה לא נדון במאמר הנוכחי.

סיכום

מסתבר שבעיות היום-יום של בתי החולים לא השתנו במהלך 120 השנים שחלפו בין תיאור עולמו של בית החולים של פרופ’ ברנרדי בווינה המעטירה במרכז אירופה, לבין תיאור דומה של בית חולים מקביל בתל אביב המעטירה במדינת היהודים, הנחשבת למוצב קדמי של המערב הנאור בלב המזרח התיכון דהיום.

לעומת זאת, גם היום, בעידן המתאפיין בטכנולוגיזציה של המעשה הרפואי, במחשוב של מערכת היחסים בין מטפל למטופל, בדיגיטציה של הנתונים, בארכיביזציה חסרת גבולות של סיפורי החולים ומהלך הטיפולים, במעקב מקרוב ומרחוק דרך צגים, הדמיות, טלרפואה, רובוטים, הדפסות של איברים ומשתלים לפי מידה ואונליין, פיענוח הגנום האנושי, הפריות ושיבוטים של עוברים ושל רקמות, והתאמות אישיות ומגדריות ולא סטטיסטיות… כמעט מעשה הבריאה מחדש בנוסח אלוהי כזה או אחר – ועדיין המטופל והמטפל הם בסך הכול שני קופי אדם עם אותם נקבים בולעים ופולטים, אותן נפשות או נשמות בלתי מפוענחות ובלתי צפויות, בעלי אותה כמיהה לאנושיות, למגע, לאהבה, לחמלה, לתמיכה, להחלפת מבט עיניים ממרחק אפס.

הרופאים הם אותם רופאים, והממשקים עם הפנים השונות של המרקם החברתי כמו כסף וכלכלה, פוליטיקה ושליטה, דת ולאום, ערכים ומוסר, עוני ואושר, שוויון ופערים, פריפריה ומרכז – נשארו כמו שהיו, אז-כמו-היום. אפילו השפה, הז’רגון שלהם, זהה, ללא תלות בתרבות ובגאוגרפיה: ב-1900 “שלחת אישה לעולם האמת”; ב-2020 “האישה מחדר 9 בדרך להמראה [לעולם האמת]” – סלנג סרקסטי אך טבעי ואנושי השגור בקרב צוותים שעוסקים בחיים ומוות שלמכונות אין שליטה עליהם.

שניצלר אולי לא חזה את השינוי האקספוננציאלי ביכולות הטכניות של הרפואה, אבל הבין וקיווה שכל זה לעולם לא יוכל לשנות את הטבע האנושי… האם צדק?

אסיים בעוד הרהור: גם הנריק איבסן כתב מחזה מפורסם, אויב העם, שגיבורו ד”ר תומאס שטוקמן. היה מענין לערוך ניתוח והשוואה כפי שעשיתי למעלה גם למחזהו של איבסן.

מקורות

שניצלר ארתור (1922). פרופסור ברנרדי קומדיה בחמש מערכות (א”ל יעקובוביץ, תרגום) שטיבל.

Beniston Judith, Arthur Schnitzler and his Medical Drama Professor Bernhardi, Almeida Theatre, 10 Aug– 28 Sep, 2021.  

Hamidpour Rafie et al. (Feb, 2013). “Camphor (Cinnamomum Camphora), a Traditional Remedy with the History of Treating Several Diseases”. IJCRI, 4 (2), , pp. 86-89.

Weinzierl, Erika The Jewish Middle Class in Vienna in the Late Nineteenth and Early Twentieth Centuries, CAS Working Paper 01-1, October 2003. Center for Austrian Studies, University of Minnesota, MN 55455.

הערות שוליים

[i] בדת הקתולית מקובלים שבעה סקרמנטים (טקסים של הקדשה או קידוש) שמבוצעים על-ידי הכומר. הסקרמנט הוא הצינור שבו מועבר החסד האלוהי למאמין במצבים שונים (טבילה, נישואין וכדומה). הסקרמנט השישי קרוי המשיחה האחרונה, ובו הכומר מעניק מתנת חסד אחרונה לנוטה למות כדי שיוכל לעזוב את העולם הארצי ולצאת לעולם הבא נקי מחטאים ולהגיע לגן העדן. הכומר מאזין לווידויו האחרון של הגוסס, טובל את אצבעותיו בשמן המשיחה (העשוי מתערובת בשמים חזקים ומוחזק במכל מיוחד) ומושח צלבים על עיניו, פיו, ידיו ורגליו של הגוסס… וכך נגאלת נשמתו של הנוטה למות.

[ii] לא ברור אם מדובר בטעות המתרגם או טעות מכוונת בטקסט המקורי: פיליץ הוא מנהל מחלקת העור של בית החולים ואינו גינקולוג מומחה! מנהל המחלקה הגינקולוגית הוא מיודענו, פרופ’ טוגנדפטר.

תגובה אחת

  1. קהילת בית הסופרים היקרה,
    שמחים להזמניכםן

    ערב השקה לספרי יצחק מלר
    “יהודי מפשמישל | קדיש”
    “לטבול את העט בפצע” – טראומה ופוסט-טראומה בסיפורת של יורם קניוק
    מנחה: פרופ’ חיים וייס

    ברכות:

    פרופ’ חביבה ישי – ראש המחלקה לספרות עברית, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

    דוברים:

    ערן דולב על הספר “לטבול את העט בפצע”

    רן יגיל על הספר “לטבול את העט בפצע”

    רועי גרינוולד על “יהודי מפשמישל | קדיש”

    המחזאי והבמאי יואב מיכאלי על פרגמנט מתוך ההצגה “הבן של היהודי האחרון”

    דברי תגובה: יצחק מלר

    יום ג’ 31.1.23

    ט בשבט תשפ”ג 18:00

    בית הסופרים, רחוב האבות 53, העיר העתיקה, באר שבע.

    הכניסה חופשית אך מותנית בהרשמה מראש בקישור:

    https://forms.gle/8FwUQYCrjhozLomt7

    בברכת ימים טובים,
    בית הסופרים – בית דרומי חם לספרות

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

3 × חמש =