יהודה לייב גורדון. ויקיפדיה.
יהודה לייב גורדון. ויקיפדיה.

עיון ביצירתו ובקורותיו של יהודה לייב גורדון (יל”ג)

יהודה לייב גורדון, גיבור תרבות יהודית-עברית ו”מלך משוררי תקופת ההשכלה”, היה מן הקולות הבהירים והנעימים ביותר שהיטיבו להנגיש ולחבב את רעיונות ההשכלה ואת דמות היהודי המשכיל על אלפים מיהודי האימפריה הרוסית למן המחצית השנייה של המאה ה-19 ואילך. אך אותו גורדון גם הצליח, באחרית ימיו, להשניא את רעיונות ההשכלה ולהקים לו, בלהט אמונתו ומאבקו העיקש למען השכלת היהודים, עדת אויבים ומלעיזים שהכפישוהו ופעלו לדחיקת רגליו ממוסדות ומארגונים שבהם לימד ופרסם את מאמריו ואת יצירותיו. אף-על-פי שגורדון הוא מסמליה של תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה, בנקל ניתן לזהות בהגותו ובכתיבתו שעטנז של גוונים וקולות: מן היהדות הרפורמית-הגרמנית; מתנועות החילון במערב אירופה; מלהט חובבי ציון; וכיהודי מאמין – גם מאמונת החסידים. כל גוני היהדות נתקיימו בו, ובכל זאת משכיל. השכלה רדף, ולהשכלה הטיף עד יומו האחרון.

גורדון לא היה משכיל פסיבי שהסתפק בלמדנות ובחקר תרבות העולם, אלא שאף להנחיל את ידיעותיו ואת רעיונותיו בכל לבבות בני ובנות העם היהודי. גורדון התחנך מינקות על ברכי ההשכלה. בתחילה, בדומה למשכילים רבים, קנה ידע בשפות, בספרות, וביתר המדעים, והשתלם למען רכישת מקצוע. בכך לא היה שונה מיתר אחיו המשכילים. אולם כאשר החל לפרסם שירה נלבבת בעד החייאת וטיפוח השפה העברית שלא לצורכי דת, והחל להקנות ולהנחיל לילדים את היהדות כתרבות, וביקש לתקן תיקונים בדת – אז נבדל מיתר המשכילים. גורדון הרומנטיקן, שאוצר המילים של יצירותיו נשען על התנ”ך ועל התלמוד, הפך בהדרגה לרפורמטור אקטיביסט שחתר לאינטגרציה, ולמוביל תנועת ההשכלה במזרח אירופה כולה.

בחיבור זה מוצעת לקורא הישראלי נקודת מבט היסטוריציסטית על הגותו ועל יצירתו של גורדון, בזיקה למאורעות שהתחוללו בחייו, בחיי העם היהודי ובאירופה. המרחב ביצירתו של גורדון הוא מרחב גלותי, שעל אודותיו מסופר בלשון קודש, ורעיונותיו הם רעיונות גלותיים שנשזרו מאותיות התורה, ואף שנולד ונקבר בגלות ולא השתייך לארגון או לתנועה ציונית, היה גם ממבשריה של ציון ודיבר בעדה בשירתו ובמאמריו.

נתחנך על ברכי ההשכלה והדת

גורדון הצעיר גדל בבית חרדי בווילנה, אולם כבר בעודו ינוקא רך זכה לספוג אווירה דתית נוחה ובלתי מחייבת. אביו היה ידען שפות ואוהב השפה העברית. משפחתו ניהלה בית מלון המארח בעיקר אצילים פולנים, ולעיתים מזדמנות נחשף לשפתם ולתרבותם. מאפיינים אלו עיצבו את דמותו של הנער בשונה מיתר בני גילו. בעקבות גזֵרות שגזרה רוסיה על הפולנים, נפגעה וילנה קשות, ויחד איתה משפחתו של גורדון, והחל משנת 1839 ירדו מנכסיהם עד שנעשו עניים. בגיל 12 שב גורדון ללמוד תורה, והיה בקיא בתלמוד ובמפרשיו. אחותו של גורדון נישאה באותה עת למיכל גורדון, משכיל, שהיה חבר ב”חבורה הווילנאית”, ואלו השפיעו עמוקות על גורדון הצעיר. כה חזקות היו השפעותיה של החבורה על גורדון הצעיר, עד כי בגיל 15 עזב את לימודי הדת, ואביו שכר לו מלמד פרטי ללמדו רוסית. השפעה נוספת וחזקה על גורדון הצעיר, שעיצבה אותו, היא שירתו של המשורר הגרמני פרידריך שילר. רעיונותיו של שילר עתידים היו להשפיע על גורדון עד לימיו האחרונים. כאמור, רוח חדשה נחה על גורדון הנער – זו רוח ההשכלה, אולם הוא עדיין היה נער חרדי ממשפחה חרדית (גורדון, 1929; קלאוזנר, 1956).

בגיל 16, הכניסו גיסו מיכל גורדון, לתוך קהל הצעירים המשכילים בווילנה. גורדון הצעיר השתלב היטב בסביבה של הצעירים המשכילים ונקשר לאד”ם הכהן ולבנו מיכל, אשר מהם עתידה להיות מושפעת כתיבתו הספרותית. במקביל, למד לשונות זרות, ושקד על היחשפות לשירה הגרמנית, הרוסית והצרפתית. בגיל 21 עמד גורדון בהצלחה בבחינות למשרת מורה בבית המדרש לרבנים, ושנה לאחר מכן שימש כמורה בעיירה פוניבז’. בעיירה זו נשא לאישה את בלהה, שעימה חי עד יומו האחרון. במשך 19 שנה (עד גיל ארבעים) נדד גורדון מווילנה לעיירה פוניבז’, ומפוניבז’ לעיירה שאוול, ומשאוול לעיירה טלז. בכל אותן שנים שימש כמורה, ופרנסתם של מורים, ובייחוד מורים עברים, הייתה בעת ההיא בדוחק ובלא רווח (קלאוזנר, 1925; ציטרון, 1930).

תקופת פוניבז’ (1860-1853)

בעת שהותו בפוניבז’, עיר מחוז בפלך קובנה, שקד במקביל לעבודתו על כתיבת כמה מיצירותיו החשובות, ובהן משא חזיון, מלחמות דוד בפלשתים, ואהבת דוד ומיכל. בשנת 1856 פרסם את ספר שיריו הראשון. עם פרסום שיריו ברבים, הכתירוהו גדולי המשוררים דאז (מאיר הלוי לטריס, שלום הכהן, ואד”ם הכהן) לעילוי בתחום השירה העברית. המשורר שניאור זק”ש אף הגדיל וניבא למשורר הצעיר שיעלה על כל המשוררים שקדמו לו: “יהודה הוא אשר יגבר באחיו”. שירת גורדון בשנות החמישים של המאה ה-19 עודנה נאיבית, רומנטית, וציורית. התיאורים בשיריו הם תיאורי אידיליה של תום ילדותי. בדומה ליתר משוררי תקופת ההשכלה, המילים בשיריו הן ארכאיות בעיקרן ולא פורצות את הקורפוס המקראי. בשלב מאוחר יותר גורדון עתיד לפרוץ סגנון כתיבה זה, אולם סגנון זה יאפיין את תקופתו הרומנטית בשירה. בפוניבז’ גורדון חי חיי בדידות. היהודים האדוקים הכירוהו כמשכיל ולכן נבדלו ממנו. ידיעותיו על תרבות עולם והתעסקותו בשירה הרתיעו רבים מבני העיירה, ועל כן נמנעו מקשר עימו. גורדון נותר אפוא עם קריאת הספרים שהיו לידידיו הקרובים והנאמנים ביותר (זלקין, 1996; קלאוזנר, 1956).

עד לתקופה זו בחייו, היה גורדון משכיל פסיבי (תקופת גורדון הרומנטיקן), והוא לא נקט פעולות של ממש למען הרעיונות ודפוסי החיים אשר סיגל לעצמו. בלית-ברירה, הוא קיבל בהכנעה את היחס המנוכר מצד היהודים האדוקים בפוניבז’ וביתר העיירות שבהן התגורר. על כך יש להוסיף, שעד הגיעו לגיל ארבעים, עסק בהוראה ממשלתית, ונמנע מלתקוף בחריפות את הממסד הרבני ואת היהדות הישנה. באופן זה התנהגו רוב היהודים המשכילים בקיסרות הרוסית בשנות החמישים של המאה ה-19, משום שחששו מחרמות, מנידויים, ואף חמור מאלה – ובכך דמה להם (זלקין, 1996; קלאוזנר, 1956).

בשלהי שנות העשרים לחייו חל שינוי דרמטי באופיו ובפועלו של גורדון. בשנתו ה-28, פרסם גורדון בעיתון השבועי המגיד מאמר עברי בשם “דברי שלום ואמת”. עיקרו של המאמר היה התנגדות בתוקף למגמה של יהודים הרוצים לעשות את הלשון העברית נכס דתי או עניין ארכיאולוגי בלבד, ובמחאתו הנמרצת הוא הבהיר: “הם רוצים לגרש את שפתנו העתיקה מארצות החיים ולהביאה במספר השפות היבשות ובקהל הדברים העתיקים אשר נכבדם רק בעבור הזקנה החופפת עליהם […]”. שנה לאחר מכן, פרסם גורדון את ספרו משלי יהודה, ספר מְשלים עברי, פרי יחסו הנלהב של גורדון אל העברית כאל שפה חיה, שעורר אותו לתרגם ולעבד את משלי קרילוב, בתוספת משלים מהתנ”ך ומהתלמוד. מטרתו הייתה להקנות אוצר מילים עברי, חדש ומקורי לילדים בבתי הספר; לנסות לעורר את העברית ולחבב אותה על ליבם של הילדים; ולפעול לשכלול ארון הספרים היהודי-העברי. לצערו, הצנזורים של השלטונות גנזו ספר זה בטענה תמוהה שבמשלים יש “עקיצות קשות יותר מדי נגד היהודים” (ציטרון, 1930; קלאוזנר, 1954; קלאוזנר, 1956).

תקופת שאוול וטלז (1872-1860)

תקופה זו הייתה בקיסרות רוסיה תקופת שינויים ותיקונים גדולים. תחילה של הקיסר אלכסנדר הראשון, ובהמשך של אלכסנדר השני. בתקופה זו חלו תיקונים והקלות בנושא הצנזורה, הונהגו רפורמות חקלאיות, ותוקן חוק חובת שירות צבאי. מבחינת זכויותיהם של היהודים באימפריה נחקקו מספר תיקונים משמעותיים: בשנת 1859 הורשו היהודים לשבת מחוץ ל”תחום המושב”; בשנת 1861 ניתנו זכויות אזרחיות מלאות ליהודים בעלי השכלה אוניברסיטאית; יהודים הורשו לגור בכל הרחובות בערים מוסקבה, קייב, וז’יטומיר; וכן יצאו עוד שורת תיקונים והקלות דומות. משתמע מכל הכתוב עד כה, כי רוסיה ניסתה לצעוד את צעדיה הראשונים אל עבר המאה ה-20, וניסתה לשתף בתהליך זה (אומנם בכוח) את היהודים, ואף עודדה את השכלתם (זלקין, 1996).

בעיירה שאוול מתחוללת אצל גורדון ההתפכחות הראשונה, שמבשרת את קיצה של התקופה הרומנטית בשירתו ובחייו. עם הגיעו לעיירה, במקביל לעבודתו כמורה, הוא מכהן כעיתונאי בשבועון העברי הכרמל, וכן נעשה לסופר קבוע בעיתון הרוסי הכללי קול – עיתון מתקדם, שהתייחס בחיוב לזכויות היהודים. בחורף 1861 אבדה ילדה נוצרית, בת איכרים, בכפר הסמוך לשאוול, והיהודים הואשמו בעלילת דם, לפיה הם שחטפו את הילדה ורצחו אותה כדי להשתמש בדמה לאפיית מצות לפסח. גורדון כתב בהתמרמרות ובחריפות נגד ההאשמות הנוראיות בהמליץ וביתר העיתונים היהודיים, ודבריו פורסמו במהרה בכלל העיתונים בקיסרות. בתגובה, האשימו האיכרים הפולנים את “המורה העברי גורדון” שהיה שותף לרצח הילדה. גורדון לא נבהל, ואף פירסם את הידיעה על דבר מציאת הגופה של הילדה בתוך השלג, והעלילה נתבטלה (זלקין, 1996).

בשנת 1865 הועבר גורדון על-ידי הממשלה ללמד בטלז. ברוח ימי מתן הזכויות, ועל גב הקִדמה, פשט גורדון מעליו את אדרת הרומנטיקה, והחל לכתוב מכתבים בעלי תוכן תוכחתי ולוחמני, ולצידם חיבר שירים סאטיריים. הוא הדפיס בהכרמל את מאמרו “בית יעקב לכו ונלכה” שעיקר טענתו: “הקיבוץ היהודי הגדול ברוסיה נתרחק מבני ארצו הרוסים, נתרחק מהחכמה ומהמדע, נתרחק מהטבע ונתרחק מהמלאכה […] צריך שיהודים ילמדו מדעי הטבע, היסטוריה וגיאוגרפיה ולא יתהלכו בעולם החדש והנאור כסהרורים או כשרידי דור עתיק שאין לו מקום בחיים החדשים”. רעיונות אלו ודומים להם פירסם גם בשירו “הקיצה עמי”, שבו ביקש לעורר את העם היהודי היושב בתחומי האימפריה: “הקיצה עמי! עד מתי תישנה? / הן גז הליל, השמש האירה, / הקיצה שא עינך אנה ואנה, / ומקומך וזמנך אנא הכירה./ […] עד מתי תהיה בקרבם כאורח? / למה מנגד להם תלך אתה?” (גורדון, 1905; גורדון, 1929; ציטרון, 1930).

שירים כגון זה שהובאו כאן ומאמריו של גורדון הרגיזו את האדוקים בטלז, ואלו נלחמו בו בחרמות ובנידוי, וכן בהלשנות לשלטונות, אשר לא נושאות פרי. אך גורדון, במאמריו ובשיריו הנועזים, ממשיך לרכוש לו בטלז ובקרב ההנהגה החרדית אויבים רבים. בטלז טבע גורדון את הסיסמה: “הֱיֵה אָדָם בְּצֵאתְךָ וִיהוּדִי בְּאָהֳלֶךָ“. בסיסמה זו גילם לדעתו את עיקרה של תורת ההשכלה. הרוך והנועם שאפיינו את שירתו הרומנטית ואת מאמריו הראשונים של גורדון מוסבים למאמרי מלחמה ולשירי רוגז, זעם, והתמרמרות, נוכח הסרבנות החרדית להתאים עצמה לרוח הזמן. שיריו הופכים כלי מתקפה עיקרי נגד הרבנים. גורדון אינו עוד אדם שליו ואהוב, כי אם משכיל לוחמני, הנאבק בכלי הכתיבה שלו מעל דפי העיתונים והספרים. בשירו “בין שיני אריות” המופיע בספרו שירי יהודה (1867), תקף גורדון את הפרושים ואת התנאים הקדומים של ימי בית שני, והאשימם בחורבן הבית, כיוון שלא שמו לב לצרכים המדיניים, החינוכיים, הצבאיים, והתעסוקתיים-כלכליים, אלא רק דאגו לרוחניות, לתככנות ולעסקנות (קלאוזנר, 1956).

התפכחות בצל הריאליזם ואימוץ הנאורות הרדיקלית

בספר שירי יהודה כתב גורדון בסגנון ריאליסטי, בהשפעת הרוחות המנשבות באימפריה הרוסית בשנות השבעים של המאה ה-19. הגותו ויצירותיו מושפעות ויונקות ממאמריהם של פיסארב, צ’רניבסקי, ודוברוליובוב, וכן מסיפורי נקראסוב וגוגול. בהשפעת כתבי ההוגים בתקופתו – שהתאפיינו בנהייה אחר תפיסות רומנטיות, פרגמטיות, וריאליסטיות – האמין גורדון שאם היהדות לא תשנה את פניה בעת כה מכרעת, שבה כל העולם משנה את פניו, היא תתקשה לעשות זאת בעתיד (גורדון, 1929; זלקין 1996).

בדומה למשכילים רבים בני דורו, לחם גורדון למען שינוי תודעתי-קולקטיבי, וקָבל על כך שרוב היהודים נשמעים לקול הרבנים, ולא מעיזים לחשוב באופן עצמאי. באותה עת, במהלך שהותו בטלז, חבר גורדון למשה לייב ליליינבלום, ויחד דרשו לבצע תיקונים בדת. דחיפה לדרישותיהם קיבלו מהסינוד בקאסל, שדובריה היו אברהם גייגר ולודוויג פילפסון. מאמריהם החריפים של גורדון וליליינבלום פורסמו בכל העיתונים היהודיים באירופה, ותורגמו לגרמנית ולאנגלית. תוך פחות משנתיים נחשבו השניים למובילים בתנועת ההשכלה, ולמושא הערצה בעיני מאות יהודים צעירים שדגלו בתיקונים בדת בהתאם לרוח הזמן (גורדון, 1929; זלקין 1996; ציטרון, 1930).

בשנת 1868 פנו לגורדון מדפיסי בני ראם מווילנה, וביקשו להדפיס את כתבי ידו על חשבונם, למען תופץ ההשכלה. פנייה זו מהווה ציון דרך בחייו, ומשקפת את הסקרנות והאהדה שאותן קנה בציבור בזכות דעותיו, שהובעו בבהירות ובחריפות בעיתונות, ובד-בבד מלמדת גם על הפיכתו ממשורר משכיל זוטר ל”מלך המשוררים העברים”, כפי שכינוהו ספק בהערצה ספק בלעג בני תקופתו (קלאוזנר, 1954). בשנים אלו גורדון פרסם גם סיפורים, חשובים פחות מבחינה ספרותית, וחשובים יותר מבחינה רעיונית. סיפורים אלו מציגים את הכתיבה הבוגרת והריאליסטית של גורדון, שעניינה המובהק הוא התאמת היהדות לרוח הזמן. יש וניתן לומר כי בראשית שנות השבעים של המאה ה-19 נמצאו, הן תנועת השכלה והן גורדון, בשיא אונם, אך האם היה בכך די כדי לעורר את ציבור יהודי האימפריה הרוסית? (קלאוזנר, 1925).

תקופת סנקט פטרבורג (1892-1872)

ב-1872 הוצעה לגורדון משרת מזכיר בחברת “מפיצי השכלה בישראל” בסנקט פטרבורג, שם שימש גם כמזכיר הקהילה היהודית בעיר, ואף בקהילה זו הוכנסו סדרים ותיקונים. העיר הגדולה והרעיונות המהפכניים שהשתוללו ברחובותיה קסמו לגורדון, ועודדו אותו להמשיך בפרסום מאמרים ושירים חריפים וארסיים נגד הרבנים והדת הארכאית. כתיבה זו, שהקצינה בארסיותה במהלך שבתו בפטרבורג, הרחיקה ממנו משכילים מתונים, אשר חששו להתעמת עם הממסד הרבני ולהזדהות עם רעיונותיו של גורדון (זלקין, 1996; ציטרון, 1930).

התנערות חלק מהמשכילים מעמדותיו ומרעיונותיו פגעה בגורדון, וכמי שנלחם למען השתחררות היהדות מכבלי העבר, חש שנותר לבדו בקרב. בשירים שנכתבו בעיר פטרבורג ניכר כי עייפה נפשו מן המאבקים באחיו היהודים החרדים: “הראוני את עמי בעצם שפלותו/ ופצעים הרבים עד לבלי חקר/ הראוני הרשעה ומקור דלותו […]”. לסמולנסקין, שביקש ממנו להמשיך את עבודתו בהשחר כתב: “הנח לי! לא משורר אנוכי, כי מקונן הנני”. ואכן, גורדון, שהתכוון לברך ולתקן תיקונים ביהדות, הוצג כמקלל וכונה בעיתונות: “המקטרג הלאומי”. היו אף מבין שוחרי התרבות שהחרימו את כתביו וזילזלו בתוארו כמשורר (זלקין, 1996; ציטרון, 1930).

ביטוי מאלף לחשיבה המהפכנית והמתקדמת של גורדון, שאותה ביקש להנחיל לקוראיו וליהדות בכלל, ניתן למצוא בפואמה קוצו של יו”ד, שעליה שקד במשך שנים רבות, ושבה גם מובעת בפירוש עמדתו ביחס למקומה של האישה ולמקומם של לומדי התורה ביהדות. עלילת הפואמה אינה אלא אנקדוטה שעיקרה קול מחאה נגד שעבוד האישה העברייה. כמו כן, המשורר מתאר בפואמה את אורחות חייהם המשונים של בחורי הישיבות, בדגש על פראותם ועל אי-הסתגלותם לחיים המודרניים, שסופן כליה ואבדון עליהם, על נשותיהם, ועל ילדיהם (קלאוזנר, 1956).

בפואמה זו, הגיבורה הינה בת שוע, ילדת חן, מבריקה, כישרונית (תופרת), שניתנה לבן תורה לא יוצלח ומובטל שנטש אותה: “זה יאמר נשא הלל אישה אחרת , וזה – טבע במים שאין להם סוף”. והותיר אותה עגונה. בפואמה מתוארים חייה הקשיים והסבל שהיא נאלצת להתמודד עימו כעגונה. היא מתוארת כיהודייה צנועה ותמה שאינה נועזת דיה להטיח דברים כלפי מעלה, ונאלמת דום – וזו הטרגדיה שלה. עצם היותה עגונה, באין-מושיע, מקוממת את גורדון, ובעוקצנות אופיינית הוא שואל: “אך דבר מפי הרב – מי ישנהו? ולמי יפנו האובדים ויושעו?”. בהמשך הפואמה גורדון תוקף באכזריות את הרבנים, את האמונה ואת אלוהי היהודים: “ואתה חסין, אל נושא ארך אפיים / תחשה מעולם, תתאפק ותשב ידיך. בשמך אבות ובנים רחמיהם השחיתו / ובניהם בידיהם באש שילחו […] ובשמך אל רחום, בעלי הדרשות בקוצו של יו”ד מוּנָּד יהרגו כמה נפשות” (גורדון, 1905). יש ואפשר כי הפואמה קוצו של יו”ד היא הארסית, הנוקבת, והנועזת ביותר שחיבר משורר יהודי בעברית בנוגע לאמונה היהודית, לרבנים, ולאֵל, עד לימיו של גורדון, וייתכן שגם שנים רבות לאחר מכן. גורדון מבקש בפואמה וביצירותיו בכלל לקדש את האדם, ולא את האל ואת היהדות. חיי האדם וזכויותיו חשובים יותר בעיניו מן המצוות. ביקורת חסרת תקדים זו קנתה לגורדון אויבים רבים, והפכה אותו למשורר שנוי במחלוקת בקרב קוראי העברית, וגם בקרב יהודים משכילים. בתגובה לפרסומיו החריפים בעיתונים ובכתבי העת, אדוקים קיצונים ניסו לפגוע בו ובמשפחתו. מדי יום נעשו ניסיונות להלשין עליו בתואנות שונות ומשונות. גורדון הפך סמל לפריצות, לניוון, ואף כונה ‘משומד’ ו’מדיח’ בפי יהודים חרדים. אך גורדון מצידו, המשיך לעסוק בעגונות ותקף את הממסד הרבני על התנהגותו ה”בזויה” לדבריו, שעתידה להמיט חורבן וכיליון על היהדות כולה.

בשנת 1879 נאסר גורדון. לאחר חיפוש של הבולשת הרוסית בביתו והחרמת כתביו ומכתביו, כלאו אותו, את אשתו, ואת ילדיו הקטנים, ב”מצודת ליטא” – בית מאסר לפושעים מדיניים בפטרבורג. בבית המאסר פגש אדם בשם מכס גורדון, והתברר לו כי הוא האדם אשר פשע, ושבגללו הוא-עצמו נאסר (ציטרון, 1930). בספרו במאסר ובגולה תיאר את התלאות שעבר וכך כתב: “הוא אשר היה גיבור העלילה כולה. הוא נאשם על החטא […] והרשות חשדה בי”. כך חשב בימים הראשונים למאסרו. אולם כאשר הוגלה לפטרוזאבודסק נודע לו במה האשימוהו השלטונות על-ידי מכתב שהעבירה לו בתו. גורדון הואשם בחמישה סעיפי אישום חמורים: ניסיון לקשור קשר נגד המשטר; הטפה נגד המשטר; קבלת כסף במרמה; קיום מגע עם סוציאליסטים במטרה לחתור תחת השלטון; וחשד שהוא אחיו של מכס גורדון, שאותו הכיר רק ימים ספורים לפני כן (ציטרון, 1930; קלאוזנר, 1925). האשמות אלו היו פרי הלשנות של חסידים, שנטרו איבה לגורדון ופעלו לילות כימים כדי להכפישו בפני השלטונות מתוך שנאה תהומית לרעיונותיו ולפועלו. ב”מצודת ליטא” ישבו גורדון ואשתו ארבעים יום, ולאחר מכן הוגלה לעוד מאה ימים לפטרוזאבודסק. כשהשתחרר, גילה כי משׂרתו בחברת “מפיצי השכלה” נמסרה לאדם אחר, כי רבים מחבריו ומאוהדיו נטשוהו, ומרוב צער וצרות נפל גורדון למרה שחורה והפך חשדן (ציטרון, 1930; קלאוזנר, 1925).

גורדון וחיבת ציון  (1892-1880)

בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, נתמנה גורדון לעורך המליץ. בתקופה זו החלו “פרעות בנגב”, והאנטישמיות זקפה ראשה במקומות רבים ברחבי האימפריה הרוסית. בשנת 1882 כתב גורדון על ארץ ישראל, תיארה כ”חלום נעורי, כל ימי חיי”, וכינה את הרעיון של השיבה לארץ ישראל “ראש תקוותי”. גורדון, שהפְּרעות והגזֵרות זעזעו את נפשו, כבר הגיע במאמרו “גאולתנו ופדות נפשנו”, לידי מסקנה שהיציאה הכרחית היא, והשאלה היא רק לאן, לארץ ישראל או לאמריקה. אם המטרה היא לרווחת העם היהודי, הרי שאמריקה היא היעד, אך אם “בעזרת ה’ ובעזרת אנשים טובים וישרים ובעזרת עמל רוח ועמל בשר נוכל להקים אומה יהודית – יוגשם המפעל הגדול של בית בארץ ישראל”. אליבא דגורדון, “יישוב ארץ ישראל בלי כוונה מיוחדת להחיות אומה – הוא תפל והחייאת האומה אינה אפשרית בלא תיקון תרבותי-דתי!” (גורדון, 1929).

בשירו “אחותי רוחמה” כתב גורדון שראוי לו לעם היהודי “שילך אל המקום ששם אור החופש-יאיר על כל בשר […]” כוונתו היא אל אמריקה ואל מדינות מערב אירופה. חובבי ציון לא סלחו לגורדון על שלא הטיף להמוני המהגרים באותה תקופה להגר לארץ ישראל, וראו בו “שונא ציון”. שיר זה עורר פולמוס גדול באשר ללאומיותו של גורדון. למן מחצית השנייה של שנות השמונים של המאה ה-19 הורע מאוד מצבו החומרי והרוחני. באחד משיריו האחרונים כתב: “אמרתי: ההשכלה הצל תצילנו […] אם נשכיל אז נצליח וברכה זאת, הה, לקללה לנו יהפכו”. בימיו האחרונים היה מדוכא ומיוסר מאוד, ובמאמריו האחרונים כמו שב וביקש להבהיר את עמדתו, שסילפוה שלא בצדק, והזדהה בשלמות עם רעיון הציונות. בשנת 1891 נתגלה בגופו הסרטן אשר כילה אותו עד אשר נדם קולו וקול שירתו ב-1892 (גורדון, 1905; גורדון, 1929; ציטרון, 1930).

סיכום

י”ל גורדון קיווה בכל ליבו שהעם היהודי ישיל מעליו את בגדי הדת ויצעד יחד עם עמי אירופה אל הקדמה, כאשר הוא מצויד בהשכלה, בידיעות, ובכישורים רבים, ולא באמונות תפלות, במצוות, ובאיסורים שאינם תואמים את הזמן. גורדון שאף לכך שהעם היהודי יממש את רעיון ההשכלה בכל מקום שבו הדבר יתאפשר לו, לא בהכרח בציון, ועל כך נטרו לו טינה חובבי ציון. באחרית ימיו לא זכה גורדון לנחת, וסבל ממשטמה ארסית שהופנתה כלפיו מצד החרדים. התערערות מצבו הבריאותי והכלכלי, והייאוש והאכזבה על כך שחזונו הגדול להשכלת היהודים לא הצליח כפי שציפה וייחל בכל 62 שנותיו, ייסרו אותו, אך מעולם לא איבד תקווה: “הכי נפלנו ותקומה אין לנו?”.

דעיכתו של גורדון, כמו פריחתו, מסמלת את דעיכת תנועת ההשכלה. חלומו הגדול לא מומש במלואו, והדבר עורר בו ייאוש ועצב רב אשר ליווהו אל קברו. לימים, נתגשם חלומו הגדול, והעם היהודי נעשה משכיל ברובו, והתאים עצמו לסביבה ולזמן שבהם הוא מתקיים. חודש לפני מותו כתב למשורר דוליצקי שגורש לארצות הברית: “אתה הולך לחיים – לך והילחם / ואני על משכבי אשלים מלחמתי […] על חלומות שתחלום ועל אשר חלמתי – לא מקסם כזב ראיתי / אל תירא!”

מראי מקום

גורדון ל.י’ (1905). כל שירי יהודה לייב גורדון, ווארשה: דפוס הצפירה.

גורדון ל.י'(1929). כל שירי יהודה לייב גורדון, תל אביב: הוצאת דביר.

גורדון ל.י’ (1936). צלוחית של פלייטון, תל אביב: הוצאת דביר.

זלקין מ’ (1996). ההשכלה היהודית ברוסיה 1800-1860- היבטים חברתיים, ירושלים:  הוצאת זמנהוף. 

ציטרון ש.ל’ (1930). יוצרי הספרות העברית החדשה, ווארשה: דפוס הצפירה. 

קלאוזנר י'(1925). יוצרים ובונים, תל אביב: הוצאת דביר.

קלאונזר י’ (1954). ההיסטוריה של הספרות העברית, ירושלים: הוצאת מדע.

קצנלסון ג’ (1954). המלחמה הספרותית בין החרדים והמשכילים, תל אביב: הוצאת דביר.

קלאוזנר י’ (1956). יוצרי תקופה וממשיכי תקופה, תל אביב: הוצאת מסדה

ראו גם

כתבי יל”ג בפרויקט בן יהודה

2 תגובות

  1. ניקוא יקר,
    קראתי בעניין גובר והולך את רשימתך היפה העושה כראוי לאישיות מיוחדת בתולדת עמנו.
    ואני זוכר את דברי ביאליק על גורדון: “כולנו יחד היננו ננסים לעומתו. איש כזה אינו נשכח וכשייזכרו שאר המשוררים ייזכר גם הוא”.
    הלוואי שהמכהנים בשלטון יקראו מקצת דבריו.
    תודה ויישר כוחל — צדוק

  2. Bar Gordon כותבת:

    ניקולא יוזנוף -אורבך היקר,
    חוקר רציני מכבד את חבריו למקצוע:
    אין ערך בעיני לסקירה שלך אם אתה לא מפנה לחוקרים שכתבו על “יהודה לייב גורדון”, אם לא נחשפת למקורות המידע, אז זה לא רציני, ואם נחשפת ובחרת להתעלם אז זה לא מכובד. ומפליא אותי שכתב העת הרציני “יקום תרבות” ועורכו אלי אשד נתן את הסכמתו.

    כיון שזה לא פרינט, אולי ניתן לתקן – לתשומת לבכם

    1. Oxford University Press, 1988., ? Michael Stanislawski ,”For Whom Do I Toil
    2. ברכה בן שמאי “מערכת ביחסים בין השירה והפובליציסטיקה ביצירתו של יהודה ליב גורדון ” אוניברסיטת תל אביב, 2010 . עבודה לשם קבלת התואר ד”ר לפילוסופיה .
    3. ורסס שמואל, “מרחב וזמן ותפקודם ביצירת י”ל גורדון”, דפים למחקר בספרות, 7, 205- 226, תשנ”א.

    נכון להיום אלו העיקריים במחקר
    ניתן להוסיף את פרופ’ יהודה פרידלנדר, הלל ברזל ורינה לפידוס – אולם אלו מאמרים ולא מחקרים רחבים העוסקים ביל”ג.

    תודה ובהצלחה

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

5 × ארבע =