בשחר יום קיץ מהביל יצאתי לשיטוט מוקדם ברחובות השוממים של סוף-שבוע בברלין.

רק זוגות צעירים מאחרים בנשף חבוקים חלפו על פניי מתנודדים, מחמת האור שהפציע והכה בעיניים, או שמא היה זה האלכוהול שטרם התפוגג.

מתחת לעצי התרזה בשדרה המלכותית המובילה אל שער ברנדנבורג ניצבו כמה שוטרים משועממים על המדרכה, החסומה במחסומי מתכת, שלאורך מתחם השגרירות הרוסית, מעשנים סיגריה אחרונה לפני החלפת משמרות. בשדרה דלקו שיירי נרות זיכרון, ליד צילומי חללי מלחמת פוטין באוקראינה, שהונחו על הקרקע, ונתלו שלטי מחאה כתובים בכתב יד לזכרם.

מעברה השני של השדרה, כרזה גדולה על חזית הבניין כבד-המידות של ספריית ברלין מבשרת על פתיחת תערוכה המוקדשת לסופר, הצייר, והמוזיקאי את”א הופמן, במלאת מאתיים שנים לפטירתו. שמה של התערוכה: “הפנטזיה האל-ביתית 2022”. המילה הגרמנית אל-ביתי, מבטאת תחושת איום וחוסר נוחות שחשים בעת קריאת אותם סיפורי הפנטזיה של הופמן. במיוחד הושם הדגש לכך בסיפורו “איש החול”, שפרויד העמיד אותו כפרדיגמה לאותה תחושת ‘אל-ביתיות’: עירוב של המבעית והביתי, המוכר והמנוכר, וכן את הרגישות המתפתחת לכדי חרדה של ממש לנוכח הנוכחות של יצור ספק אדם, הבובה אולימפיה, האוטומטון, החוצה גבול בין המת לחי, בין המדומה לממשי.

הופמן יצר מגוון גדול של יצירות ספרותיות ומוזיקליות כאחד, אך ככל הנראה סיפורו הידוע ביותר, משנת 1816, הוא “מפצח האגוזים ומלך העכברים”, שהיווה השראה לבלט מפצח האגוזים של צ’ייקובסקי. ברוח דומה, סיפורו “איש החול” סיפק את ההשראה לבלט קופליה.

סיפורי הופמן, האופרה לצלילי המוזיקה של ז’אק אופנבך, רק הגדילה את פרסום סיפוריו של הופמן. היא מבוססת על שלושה מהם, ועיבודם לאופרה משלב בעלילתה את דמותו של יוצרם, הופמן עצמו.

אדגר אלן פו נחשב לסופר שהעמיד לרשות הספרות את ראשון הבלשים הספרותיים בסיפורו “רציחות ברחוב מורג” מ-1841 המתרחש בפריז. אלא שאת”א הופמן הקדים אותו ב-22 שנים כשהציב בסיפור מ-1819 לא רק בלש ראשון, כי אם בלשית ראשונה, מעין גברת מרפל, מרקיזה צרפתייה מבוגרת, בתפקיד הבלשית-החוקרת. דמותה הדמיונית של מדמואזל סקודרי (Das Fräulein von Scudery), שהייתה מרקיזה בחצרו של לואי ה-14. הגברת האצילה מרחוב סנט הונורה מפענחת לא רצח אחד, אלא סדרה של רציחות.

 Madeleine de Scudery (1607-1701) (oil on canvas) by French School
הרוזנת מדליין דה סקודרי, דמות היסטורית ששימשה לסיפור בלשים Madeleine de Scudery (1607-1701) (oil on canvas) by French School

במרכז הנובלה שכתב הופמן מעשי רצח, שבהם נרצחים מאהבים עשירים בדרכם אל המאהבות, ושוד התכשיטים שהם נושאים עימם כאתנן או סתם כאות לאהבה. מעשי הרצח מזעזעים את עיר האהבה ופוגעים בחיי התענוגות שאליהם הורגלו האדונים והנשים הפריזאים.

כנגד הדימוי של האישה השקטה, הפסיבית, הפואטית, מהמאה ה-19, מדובר בגברת אצילה המתחרה בהצלחה בעמיתיה הגברים על-ידי שימוש בהיגיון ובתכונות נשיות מובהקות – אינטואיציה וחמלה – לצורך פתרון התעלומה. מתברר כי ההשקפה המסורתית כי מסייה דופין, גיבורו של אדגר אלן פו, הוא האב-טיפוס הראשון של בלש, שגויה. הטקסט של הופמן הוא הוא הסיפור הבלשי-המודרני הראשון, ובמרכזו עומדת בלשית נשית מעודנת אך נמרצת.

הנובלה הבלשית של את”א הופמן זכתה לעיבודים למחזה, ולסרטים.

צפו במקדימון לעיבוד קולנועי מ-1955

כריכת הנובלה das fraulein von scuderi
כריכת הנובלה das fraulein von scuderi

את”א הופמן היה יליד קניגסברג שבפרוסיה (כיום קליננגרד), המובלעת הרוסית שעל חוף הים הבלטי.

נזכרתי בסופר יליד פרוסיה אחר בן אותה המאה – תיאודור פונטאנה. גם הוא כהופמן יצר דמות נשית מהידועות והמרתקות ביותר בספרות הגרמנית: אפי בריסט.

אפי בריסט היא “אנה קרנינה של פרוסיה”, “מדאם בובארי של ברלין”. מדהים הדמיון בעלילה ובצורת הביטוי המגדרית הכמעט אחידה שנתנו שלושת הסופרים – טולסטוי הרוסי, פונטאנה הפרוסי, ופלובר הצרפתי – לאותן שלוש נשות המעמד הבינוני של המאה ה-19, שבמהלכה הם כתבו. נשים המנסות לחרוג מהמסגרת הנוקשה שבה חיו, בתקופה שהיו תלויות לחלוטין במעמדן, בבעליהן, ובמוסכמות חברתיות. כל ניסיון להיחלץ ממסגרת חייהן הקפואה היה בלתי אפשרי, כל שהתאפשר להן הוא לקיים רומן מחוץ לנישואין, שלא הביא לשחרורן מכבלי החברה והמשפחה, ולא הביא לגאולתן. להפך, הניסיון הרומנטי של שלושתן הסתיים בהרס ובכיליון.

מוצא משפחתו של פונטאנה – שנולד על אדמת פרוסיה בנוירופין, עיר קטנה מצפון לברלין – הוא צרפתי, בן למשפחת הוגנוטים, צרפתים קלוויניסטים. הורי הוריו, שנרדפו בצרפת בידי הקתולים, התקבלו בברכה בפרוסיה של פרידריך הנסיך הבוחר מברנדנבורג, והתיישבו בברלין. באותה עת היוו בני הקהילה הצרפתית שהיגרו כעשרים אחוז מאוכלוסיית ברלין הקטנה, ורישומם ניכר עד היום, הן במבנים המרשימים בכיכר הז’נדרם-מרקט, הן במילים הצרפתיות שהשתרבבו לשפה הגרמנית, והן בהשפעה של בני הקהילה החרוצים שהשתלבו היטב בפוליטיקה, בתעשייה ובצבא.

בברלין מצויים מספר בתי עלמין של הקהילה הזו, ובאחד מהם, זה שברחוב ליזנשטראסה, קבור הסופר תיאודור פונטאנה.

מצבות על קבריהם של תיאודור פונטאנה ואשתו
מצבות על קבריהם של תיאודור פונטאנה ואשתו

באותו בית קברות צרפתי מצאתי גם אנדרטה לזכרם של לוחמים הוגנוטים, שמוצאם מצרפת, ושנלחמו בצבא פרוסיה כנגד צרפת במלחמת 1871-1870, שבה איבדה צרפת בין היתר את אלזס. הנאמנות המוחלטת של בני הקהילה הצרפתית שהתקבלה בזרועות פתוחות על-ידי הפרוסים, זכתה להערכה.

לזכר בני הקהילה ההוגנוטית שלחמו בשורות צבא פרוסיה נגד צרפת 1871-1870
מצבה לזכר בני הקהילה ההוגנוטית שלחמו בשורות צבא פרוסיה נגד צרפת 1871-1870

הערת המערכת

כפי שכתב אבי גולדברג יש הרואים בסיפורו של הופמן מ-1819 את הסיפור הבלשי הראשון. אולם יש הרואים בו רק שלב בדרך לסיפור הבלשי “האמיתי” כפי שנוצר בידי אדגר אלן פו ב-1841 בסיפור “הרציחות ברחוב מורג”. ויש הטוענים שהסיפור של פו נוצר בהשראת סיפורו של הופמן, שהיה מוכר היטב לפו. הסיפור של הופמן תורגם לעברית בידי מרדכי אבי שאול בספר “שני סיפורים: האחוזה; העלמה דה סקודרי” (תרגם מגרמנית והוסיף מסה מרדכי אבי-שאול, ספריית גביש: דביר, תשל”ג, 1973).

עטיפת התרגום של “העלמה דה-סקודרי” לעברית


תגובה אחת

השאר תגובה

אנו שמחים על תגובותיכם. מנגנון האנטי-ספאם שלנו מייצר לעתים דף שגיאה לאחר שליחת תגובה. אם זה קורה, אנא לחצו על כפתור 'אחורה' של הדפדפן ונסו שוב.

הזן את תגובתך!
הזן כאן את שמך

עשרים − 14 =