הרצל פינת בלפור

29 נובמבר, 2022

774

כיכר הרצל ובלפור חקק באור יהודה.ויקיפדיה

ירון אביטוב סוקר את יצירתם של הרצל ובלפור חקק, שני אחים, המוכרים היטב בחוגי הספרות העברית זה שנים רבות. ואף שהם תאומים זהים, הם שונים כיוצרים אינדיווידואלים.

המערכת

פתח דבר

הרצל ובלפור חקק עם ספריהם. צילום: תפארת חקק

בחיפה, עיר הולדתי, גדלתי בשכונת הדר הכרמל, וכמעט מדי יום הייתי חוצה את רחוב הרצל ומגיע לפינת בלפור, וכל זאת בלי שידעתי שכעבור שנים, ודווקא לאחר שאעקור לירושלים, יישלפו השמות האלה מנבכי ההיסטוריה ויהפכו לדמויות בשר ודם, שאותן אפגוש פנים אל פנים. ואני לא מדבר, כמובן, על בנימין זאב הרצל או על הלורד בלפור, אלא על המשוררים הרצל ובלפור חקק.

-1-

"הרצל?" קיבלתי את פניו בפרצוף של סימן שאלה בבית הקפה התל אביבי שבו נדברתי להיפגש עם תאומי חקק לצורך ריאיון משותף בתחילת חודש דצמבר 2003.
"אני בלפור", חייך התאום כאילו הוא ממשיך ליהנות מה"שיגועים" האלה, שבטח עשו צמד התאומים בילדותם, ועכשיו אולי עושים גם לי, כשביקשתי לראיין אותם.
כעבור רגע, נכנס לבית הקפה גם הרצל, או שמא היה זה דווקא בלפור, כי באמת שנבצר היה ממני להבדיל ביניהם.
וגם להבדיל ביניהם בכתיבה קשה למדי, אבל זה כבר סיפור אחר. למרות שהשניים פרסמו גם ספרי שירה כל אחד לחוד, לא פעם הם מפרסמים ספרים בחתימת שניהם, כמו ספרם על ירושלים, שראה אור לאחרונה, "ירושלים אשר אהבנו" (הוצאת שלהבת ירושלים 2022 ).

כריכת ״ירושלים אשר אהבנו״ של הרצל ובלפור חקק

-2-

פגישה אחת לא הספיקה לריאיון ההוא מלפני כמעט עשרים שנה. נזקקתי לאחת נוספת.
בלפור הגיע הפעם הראשון.
"מה נשמע בלפור?" דרשתי בשלומו.
"אני הרצל", צחק התאום.
הריאיון היה מעט מסובך עבורי, כיוון שבכל פעם מחדש היה עליי להיזכר מי הוא מי. בלפור ישב מימיני, הרצל משמאלי, ורק כך הצלחתי להבדיל בין תאומי הסיאם הפואטיים האלה, שבכל פגישה איתם צריך, כמדומה, לשחק ב"מצא את ההבדלים".
שבועיים לפני מועד הפגישה שלנו, לא הצליח הרצל חקק להגיע לאירוע ספרותי, שאליו הוזמן לאחר שנבחר אז כיו"ר החדש של אגודת הסופרים. מנחת האירוע פנתה לאחיו התאום, בלפור חקק, שנכח באירוע, וביקשה ממנו לפתוח את הערב במקומו.
"אבל אני לא היושב ראש", הבהיר בלפור.
"לא משנה", אמרה המנחה, "בלאו הכי אף אחד לא ירגיש בהבדל. כולם כאן משוכנעים שאתה הרצל…"
למוחרת היום הגיע בלפור למשרדי אגודת הסופרים בתל אביב והתעסק בניירותיו בחדרה של המזכירה. זו הביטה בו בתמיהה קלה ושאלה: "הרצל, למה אתה לא יושב בחדר שלך?". והוא היה צריך להסביר שוב שהוא לא היו"ר, שהוא בלפור ולא הרצל, אבל המזכירה, כמדומה, לא השתכנעה לחלוטין, ובהמשך התברר שלמעשה צדקה. כעבור שנתיים לערך, נבחר בלפור לכהן כיו"ר האגודה.
וכאמור, גם אני, כשישבתי מולם, בהחלט נדהמתי מהדמיון הרב ביניהם. שערם היה אז שחור, תווי הפנים מעט כהים ואף ורדרדים משהו, אותו צבע עיניים חום, אותו אף יהודי, הגובה והמשקל זהים, ואותה בת-קול עם אותן אינטונציות. ואת הדמיון בסגנון הכתיבה כבר הזכרתי.
הם לא נראו רק כמו תאומים זהים, אלא גם ככאלה היכולים לשמש ככפילים האחד של השני, ולא רק באגודת הסופרים, שבה שימש כל אחד מהם כיו"ר האגודה במשך שש שנים (בלפור ברציפות, בין השנים 2005 ל-2011, ואילו הרצל חילק את התקופה הזו לשתי קדנציות). "אני לא מרגיש כמו הכפיל של בלפור, ובלפור לא מרגיש כמו הכפיל שלי", אמר הרצל, "אבל כל הזמן מתבלבלים בינינו. כן, וגם אימא שלנו התבלבלה בינינו".
בהחלט קשה שלא להתבלבל ביניהם, כיוון שלא פעם במהלך הפגישה הם מכדררים מילים ורעיונות ביניהם. האחד מתחיל, השני ממשיך או משלים, ולהפך, וכבר קשה לי לדעת מי הוא הדובר מבין שניהם ומי אמר למי ומתי. זהו רק סימפטום לקשר הגורל ההדוק ביניהם, שבא לידי ביטוי לא רק בקריאת מחשבות, אלא גם בממוצע הציונים הזהה שלהם, החל מבית הספר ועד לתואר השני, הגם שבחנו אותם בוחנים שונים, וכלה בכך שהם פגשו את נשותיהם באותו יום בדיוק של השנה. אפילו הנשים שלהם התבלבלו לא פעם ביניהם, שלא לדבר על הילדים שקראו לדוד "אבא", ובמיוחד כשהם גרו בשכנות במבשרת ציון.
"פתאום אשתי נשענה עליו, וכשראתה שהוא צוחק, הבינה שהתבלבלה", סיפר הרצל.
כדי שאימם, נשותיהם וילדיהם לא יתבלבלו ביניהם, החליטו התאומים על סימנים מוסכמים מראש: הם לא יופיעו אף פעם ביחד בחולצה באותו הצבע, וכך הרצל הגיע לפגישה איתי כשהוא לבוש בחולצה לבנה ואילו בלפור בחולצה סגולה. הם גם עונדים את השעון בדרך שונה: הרצל ביד שמאל ובלפור ביד ימין, כך שמי שבאמת לא רוצה להתבלבל ביניהם, חייב להביט תחילה בפרקי הידיים.

-3-

העילה לריאיון שקיימתי אז עם הרצל ובלפור חקק, שכונו בעבר "התאומים המפורסמים ביותר בישראל", הייתה, כאמור, היבחרו של הרצל ליו"ר האגודה. הבחירה הסימבולית של הרצל לתפקיד, ולאחר מכן זו של אחיו בלפור, סגרה למעשה מעגל, והיה בה ללא ספק גם טעם של נקמה קטנה, או של סגירת חוב ישן מן העבר. השניים, שרק עשרים שנה קודם לכן ניסו להתקבל, וללא הצלחה, לאגודת הסופרים, וסורבו פעם אחר פעם ("השיבו לנו תמיד בשלילה על כל הפניות. ידענו שהפסילה היא אישית ולא ספרותית"), סגרו עם הבחירה הזו מעגל, ולאחר תהליך ארוך ניצבו בראש האגודה.
ולא רק שבקשותיהם להתקבל לאגודה נדחו בעבר, אלא שהתאומים שזכו בשנת 1965 בתואר חתן התנ"ך העולמי וסגנו (הרצל היה החתן הארצי ובלפור סגנו, ובלפור היה החתן העולמי והרצל סגנו), גם סבלו מקיתונות לא מוצדקים של לעג ספרותי ואחר. בראשית דרכם, התייחסו אליהם כאל גרפומנים גמורים, הכותבים שירי הלל לארץ ישראל ולימין (שניהם היו בעבר חברי מרכז הליכוד, ואף הוצבו במקום לא ריאלי ברשימת מפלגת "התחייה" לכנסת), וכן ככתבני מכתבים למערכת, יותר מאשר כמשוררים. "שירים של הכתבנים למערכת", כתב עליהם אחד המבקרים.
ואם לא די בכך, הסטיריקנים דודו גבע וקובי ניב אף הדביקו להם בספרם, ספר מגוחך ( הוצאת אדם ,1981 , יצא לאור במהדורה מחודשת בשנת 2021 בליווי דברי הסבר בצילום מכתב-יד. ) , את כינוי הגנאי "האחים מקק", וכל זאת באחד מפרקי הספר שכותרתו "האחים מקק בפרשת הדיבידנד המפוקפק" – פרשה שהגיעה לפתחו של בית המשפט.

בספר מסופר על שני מדענים ממכון ויצמן בשם הרצל ובלפור מקק, העושים ניסוי במעבדה שמסתיים בפיצוץ. בעקבותיו, הם עוברים מטמורפוזה קפקאית והופכים לג'וקים חובשי כיפות עם פני אדם, שלאחד כתוב על חזהו האות ה' ולשני האות ב'.

התאומים הגישו תביעה בסך חצי מיליון שקלים נגד צמד הסטיריקנים, שהלכו רחוק מדי ובלי שטרחו כלל להרחיק עדות, בטענה שפרסום הספר נועד להשפילם ולפגוע בהם, בפעילות שלהם, ובהתקדמותם הספרותית.

עטיפת "ספר מגוחך " מאת קובי ניב ודודו גבע. כלל פרודיה על האחים חקק בשם **"האחים מקק**"

בהסכם הפשרה, נדרשו המחברים לפצות את האחים חקק בסכום של ארבעים אלף שקלים, לפרסם התנצלות בעיתונים, ולהתחייב שלא להפיץ עוד את הספר. "אסור לתת לעיתונאי לרמוס את כבודו של אדם", אמר בלפור. "צריך להבדיל בין חופש הביטוי להפקרות הביטוי. זהו לקח לכל מי שמוציא לשון הרע", הוסיף, הגם שבפועל נדמה שהספר המגוחך לא הצליח להגחיך את דמותם כפי שקיוו מחבריו, ואף תרם לפרסומם ברבים.
נפגשתי איתם בעיקר כדי לשמוע מהם על כתיבתם, ועל הדרך הארוכה שעשו מהשוליים הספרותיים אל פוזיציה מרכזית יותר.
"יש קנאה ביניכם?" שאלתי.
בלפור: "יש לנו אותם הכישרונות בדיוק. יש קנאה ותחרות, אבל אצלנו זה מתועל לאפיקים חיוביים. בבוקר של חידון התנ"ך העולמי אמרתי להרצל: "אתה ניצחת אותי במחוזי ובארצי, והיום אני מנצח אותך". היה ברור לי שאני חייב לנצח אותו, אחרת אנחנו לא שקולים. כשהייתי באוניברסיטה ידעתי שאני חייב לקבל אותו ציון כמוהו. אבל אם הרצל מצליח, אני שמח ומפרגן לו".
הרצל: "בלפור התמחה יותר בסיורים ספרותיים בשכונות, אבל כשצריך ידע בעברית נכונה ובניקוד – התמחיתי יותר ממנו".
בלפור: "הרצל גם יותר זריז ממני בכתיבה".

-4-

גם כשהם מפרסמים את ספריהם בנפרד, הם מקפידים לפרסם אותם באותו המועד, באותה הוצאת ספרים (שלהבת), ועם אותה כמות עמודים בדיוק. כך למשל, כאשר פרסם הרצל את ספרו "הזמן הגנוז" ( ירושלם : שלהבת, תשס"ד 2003) , בלפור פרסם במקביל ,ובאותה ההוצאה, את ספרו "זריחה בין הזמנים"( ‫ירושלים ,שלהבת ,תשס"ד 2003) )

"השירה שלנו יונקת ממקורות מיסטיים-יהודיים", אמר בלפור, "ובתפיסת הארס-פואטית שלה היא שואפת לחולל תיקון עולם באמצעות השירה". ואילו הרצל הוסיף וטען: "רוב השירה שנכתבת בארץ רזה, ואין לה נגיעה למקורות החוויה היהודית. כשאני קורא את זה, אני לא מרגיש שזה חלק מקוד השייכות שלי. הייתי אומר שזו שירה זרה, לא ישראלית, שלא קשורה לתרבות שלנו. זו שירה של בתי קפה תל אביביים". ובלפור מוסיף מצידו: "אלה לא מקורות היניקה שלנו".
ומהם מקורות היניקה שלהם? התנ"ך וספרי החכמים. הרי הם זכו בפרס חתן התנ"ך, ועבורם אין מדובר במערכון של אורי זוהר ואריק איינשטיין אלא במציאות חיים ובמציאות כתיבה. ובזכות פועלם במגרש היהודי, לימים הם גם יזכו בצוותא בפרס השר לתרבות יהודית (2021).
השירים הרבים שהשניים פרסמו הלכו והשתבחו עם השנים. זוהי שירה לאומית, שאולי יש בה השפעות מסוימות של אצ"ג, והמיטב שלה, לטעמי, הוא דווקא בשירים האישיים, שבהם הם כותבים על הוריהם ועל ילדותם בירושלים, על נופי השכונות שבהן הם גדלו, בתי סיידוף ומחנה יהודה.
בשירו "עולם נעלם", כותב הרצל חקק:
מַדּוּעַ חַיֵּינו עַד עַרְבִית
עָבַרְתִּי לְיַד שׁוּק מַחֲנֶה יְהוּדָה
וְשָׁאַלְתִּי אֶת יַלְדוּתִי
מַדּוּעַ חַיֵּינו עַד עַרְבִית
כִּסִּית.
רָאִיתִי שִׁלְטֵי הַשּׁוּק הַיְּשָׁנִים.
כָּל דִּבְרֵי יָמֵינוּ.
בָּאֲבָנִים. אֶת הַכֹּל
כִּסָּה הַסִּיד. פָּנִים
הֻסְתְּרוּ שָׁם, נְשָׁמָה נִטְמְנָה
מִתַּחַת לָאוֹתִיּוֹת.

ועוד הוא כותב בשירו "לאן נעלמה הילדות":
שַׁבְתִּי לְ"מִנְחַת יְהוּדָה" וּסְחַרְחַר הָרֹאשׁ.
כְּאוֹב עָלָה הַמְּקֻבָּל הַקָּדוֹש. בַּמַּחֲזֶה
קוֹלוֹ גָּבַר: "קַח, בְּנִי, גִּלְיוֹן נְיָר.
סַפֵּר עַל הַיְּלָדִים הַנִּסְתָּרִים וְהַנִּגְלִים.
רְשֹׁם בָּאֶבֶן וְיֵדְעוּ. הָיִיתָ מִיַּלְדֵי תְּהִלִּים.
אֱמוֹר לָהֶם. הַזְּמָן לֹא נִשְׁמַד. קוֹלוֹ הוֹלֵם.
הַזְּמָן הַקָּדוֹשׁ לְעוֹלָם לֹא יֵעָלֵם".

בָּרַחְתִּי מִשָּׁם אֶל קְצֵה הַשּׁוּק. רָאִיתִי
אוֹתוֹ. הֵן תָּפַר כֻּתֳּנוֹת לְיַלְדֵי תְּהִלִּים.
הוּא הָאַחֲרוֹן. הוּא הַמְּאַסֵּף. וּפִרְפֵּר
אֵלַי קוֹל הַחַיָּט הַיָּשִׁיש:
"לְאַט לְךָ, יַלְדִּי. אֵין בַּהֵיכָל
אִישׁ. הַקָּדוֹשׁ נִקְבַּר. בְּקֹשִׁי נוֹתַר
סֵפֶר. הַתֹּם הוֹלֵךְ וְנֶעֱלָם. נִפְרַם
וְתַם, אוֹתוֹ תֶּפֶר. חֶמְדַּת הַתּוּת.
שָׁדְדוּ אוֹתָהּ. תַּמָּה הָעֵדוּת".

ואילו בלפור חקק, שהדריך סיורים בשכונות הללו, כותב בשירו "הגלימה":
יוֹרְדֵי מֶרְכָּבָה רַבִּים
הָיוּ בְּשׁוּק מַחֲנֶה יְהוּדָה
לְיַד הַנַּחֲלָאוֹת
וְאִישׁ מִן הַקּוֹנִים
לֹא רָאָה אוֹתָם
נוֹשְׂאִים שֹׁבֶל גְּלִימָתוֹ
שֶׁל אֲדוֹן הַצְּבָאוֹת.

וַאֲנִי הַהוֹלֵךְ
בַּשְּׁוָקִים
וַאֲנִי שֶׁכּוֹתֵב
שִׁירָתִי הַנַּעֲלָמָה
נָגַעְתִּי בְּשֹׁבֶל הַמְּצִיאוּת
בְּשֹׁבֶל הַגְּלִימָה.

ובשירו "בתי סיידוף – הנמל של החיים" כותב בלפור חקק:

הַחַיִּים הֵם מִלְחָמָה, אָמְרָה לְאִמִּי
הַשְּׁכֵנָה רוֹזָה, שֶׁהִגִּיעָה מִגֵּאוֹרְגִיָּה,
דִּבְּרָה עִבְרִית וְגֵאוֹרְגִית
וְלִפְעָמִים גַּם עֲרָבִית וַאֲרַמִּית.

דִּבְּרָה מִתּוֹךְ שִׂמְלָה מְשֻׁבֶּצֶת גְּדוֹלָה.
"טוֹב שֶׁהִגַּעְתֶּם לְבָתֵּי סַיְדּוֹף
כָּאן הַנָּמֵל שֶׁל הַחַיִּים
כָּאן מַתְחִילָה הַגְּאֻלָּה".
כָּל הַפּוֹעֲלִים הַמְּתַקְּנִים יוֹם יוֹם
אֶת בָּתֵּי סַיְדּוֹף
וּבְהוֹן אִתְקְרִיאוּ מַלְאֲכַיָּא
נִשְׁלְחוּ מִן הַשָּׁמַיִם לְתַקֵּן אֶת כֻּלָּנוּ
וְאֶת מָה שֶׁהָיָה.
רָזִין טְמִירִין הָיוּ מִתְגַּלִּים בְּבָתֵּי סַיְדּוֹף
לְיַד כָּל דֶּלֶת
הַמַּלְאָכִים הָיוּ מְחַזְּקִים אוֹתָנוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם
כְּשֶׁרוּחֵנוּ נוֹפֶלֶת.

בשעתו, במשך שנים רבות התגוררתי בנחלאות, ופגשתי את התאומים לא פעם בין בתי סיידוף ושוק מחנה יהודה. שם היה מרחב המחייה הטבעי שלהם כירושלמים, וגם שלי כשחייתי שם באותה התקופה. שם הם מצאו את עצמם כאנשים כותבים, ושם גם אני מצאתי את עצמי כאדם כותב, ופרסמתי בין השאר את ספרי "כשג'ימי ביקש שיקברו אותו בעמידה", העוסק בגיבורי השוק של פעם. התחברתי אפוא אל נופי הילדות שלהם, והם התחברו אל ספרי, שאף שימש את בלפור חקק, כעדותו באוזניי, כשהדריך סיורים באזור השוק.

-5-

התאומים כתבו לא רק על ירושלים ועל שכונותיה אלא גם על אימם, שאותה הם העלו בשיריהם על ראש שמחתם אף יותר משהעלו את ירושלים, עד שהפכה לאחת האימהות המפורסמות ביותר בשירה העברית. הם האדירו אותה בחייה וגם לאחר מותה, והיא בת תשעים ושתיים.
וכך כתב הרצל חקק על אימו בשירו "מטבח כלולותיה":
כְּמוֹ בְּכָל הַסִּפּוּרִים
צָרִיךְ לְהָכִין אֶת הַחֹמֶר מִמֶּנּוּ הַחַיִּים בְּנוּיִים.
לְאִמָּא הֲרֵי בָּרוּר שֶׁהַבַּיִת חַי אִתָּהּ וְהַמִּטְבָּח נוֹשֵׁם
וְאִם אֵין סֹלֶת וְשֶׁמֶן זַיִת וּמֶלַח
נִשְׁאָרִים מֵהַחַיִּים רַק פֵּרוּרִים.

הרצל חקק כתב על המטבח של אימו גם ב"השיר הקסום":

מִבַּעַד לַפֶּחָמִים הַכְּבוּיִים נוֹתַר נִיצוֹץ. לֹא יָכֹלְתִּי
לְסַפֵּר עָלַיִךְ בְּלִי לִרְאוֹתוֹ.
אֲנִי עֲדַיִן רוֹאֶה אוֹתָךְ רוֹחֶצֶת אֶת הָאֹרֶז בְּתוֹךְ הַסִּיר,
מוֹסִיפָה מַיִם וּמֶלַח וְחוֹלֶמֶת לְאַט לְאַט
עַד שֶׁהַבֹּקֶר יָאִיר.
הַמַּיִם הִגִּיעוּ לִרְתִיחָה, אִמָּא
הוֹסִיפִי שֶׁמֶן, כָּל דִּמְעָה שֶׁלָּךְ הִיא עֵדוּת,
חַכִּי חַכִּי עַד שֶׁכָּל הַנּוֹזְלִים יִתְאַדּוּ לְאַט:
"אֵין חַיִּים, מָאלִיש חַיָּאת".

ובשיר "הללויה לאמא אחרי מותה", שבו הוא מבכה את מותה, כותב הרצל חקק:
לְיַד אוּלָם הָאַשְׁכָּבָה
פָּנָה אֵלַי אִישׁ הַחֶבְרָה קַדִּישָׁא
וּלְקָחַנִי אֶל גּוּפָתָהּ הָעֲטוּפָה
וּלְרֶגַע הֶחֱשָׁה. מִי יִמְחַל.
מָה אוּכַל לַחֲזוֹת, גּוּפָה לְזַהוֹת.
הַתִּקְרָה לֹא רָאֲתָה כָּזֹאת,
נֵר רָפָה, רוּחַ נִגְּפָה. לֵב בֵּן קָפָא.
וגם בלפור חקק הִרבה, כמובן, לכתוב על אימו. ב"השיר על אמי" הוא כותב כך:
אִמִּי אוֹמֶרֶת וְקוֹלָהּ נִשְׁבָּר:
אוֹמְרִים לִי שֶׁשִּׁירִים אַתָּה כּוֹתֵב
וְאֵינִי יוֹדַעַת לִקְרֹא דָּבָר.
וְלוֹחֶשֶׁת לִי בְּבוּשָׁה וְאוּלַי מְבוּכָה:
עֲשֵׂה עִמָּדִי חֶסֶד
וּכְתֹב הַשִּׁיר עַל אִמְּךָ.

אֲנִי יוֹשֵׁב לְיַד אִמִּי בַּמִּטְבָּח
לִכְתֹּב לָהּ שִׁיר
לִכְתֹּב לָה הַלֵּל וּשְׁבָחָה
לִנְשֹׁם הָרֵיחַאן הַפּוֹרֵחַ בְּמִטְבָּחָהּ
בְּקֻפְסָאוֹת שֶׁל פַּח…

יָפָה אִמִּי כְּשֶׁהִיא כּוֹתֶשֶׁת
עִשְׂבֵי נַעְנָע וְרֵיחַאן בַּמַּכְתֵּשׁ.
כּוֹתֶשֶׁת בָּעֱלִי שֶׁבְּיָדֶיהָ
יָדֶיהָ לוֹהֲטוֹת כָּאֵש
כּוֹתֶשֶׁת הִיא עַד כָּלָה
אֶת הָרֹעַ, מְפִיקָה מִמֶּנּוּ אִשֶּה
רֵיחַ נִיחוֹחַ.

ובפואמה שלו, "חזרה מארץ המתים", כותב בלפור חקק:
לִפְעָמִים בְּיוֹם הַשָּׁנָה לְאִמָּא
לְאַחַר הָאַשְׁכָּבָה
יֵשׁ בַּשָּׁמַיִם תְּחִיָּה, יֵשׁ רֶגַע שֶׁל אוֹר
רוֹאִים שֶׁהִיא רוֹצָה לִהְיוֹת אִתָּנוּ
אֲבָל אֵין לָהּ אַשְׁרָה
לַחֲזֹר.

בלפור חקק מצפה לשובה של אימו מעולם המתים גם בשירו "מכונת התפירה":
אָנוּ מְחַכִּים לְאִמָּא לְיַד מְכוֹנַת הַתְּפִירָה.
מְכוֹנַת הַתְּפִירָה מְחַכָּה לְאִמָּא. גַּם
אֲנִי מְנַסֶּה לְהַפְעִיל אֶת הַמְּכוֹנָה
מַשֶּׁהוּ נִתְפָּס שָׁם, הַמְּכוֹנָה מְקַרְקֶשֶׁת.
דַּוְשָׁה לְאָחוֹר, דַּוְשָׁה קָדִימָה.
הַמְּכוֹנָה מִתְגַּעְגַּעַת, הִיא מִשְׁתַּבֶּשֶׁת.

חוּטֵי הַשָּׁנִי שֶׁל הַמְּכוֹנָה
קְשׁוּרִים עֲדַיִן לְאִמָּא בְּחוּט מַכְלִיב.
הֵם מְחַכִּים לָאֶצְבָּעוֹן שֶׁלָּהּ, לְמַגַּע יָדֶיהָ
שֶׁאֵינוֹ מַכְזִיב.
כֻּלָּנוּ קְשׁוּרִים לַחוּטִים שֶׁל אִמָּא
וּמְכוֹנַת הַתְּפִירָה אָז מִשְׁתַּבֶּשֶׁת וְנֶעֱצֶרֶת.
אִמָּא, אֲנִי אוֹמֵר לָהּ,
הִיא לֹא תָּזוּז
אִם אַתְּ לֹא חוֹזֶרֶת.

-6-

דמות האם היא נקודת חיבור נוספת ביני לבין הרצל ובלפור חקק. גם אני הרביתי לכתוב על אימי, הן בשירים, העוסקים אף הם בדרך שבה היא מכינה את תבשיליה ומתוקיה כמו עוגיות המעמול, והן בפרקי פרוזה בספרי "פתק מאמא" ( עם עובד, 2001), שאחד מהם עוסק אף הוא במכונת התפירה של אימי, כאילו לי ולהם הייתה אם אחת.

בשירו, בלפור חקק כותב שלא יזוז מן המכונה עד שאימו תשוב, ולעומת זאת, ברומן שכתבתי, אימי כבר יודעת שלא תשוב, ומשום כך היא מפצירה בי שאביא לה את מכונת הזינגר לבית העלמין.
וכך כתבתי ב"פתק מאמא", שראה אור בהוצאת עם עובד:
"בקשתה של אמא, שאביא לה את המכונה לבית העלמין, לא נשמעה לי מוזרה. היא היתה בעיניי הפתרון הבאמת ראוי למכונה שאיש אינו חפץ עוד ביקרה – שאמא תמשיך להשתמש בה. אציב אותה על קברה, בפינה, בין המצבה לבין הוואזה, ובכל פעם שלאמא ישעמם היא תוכל לתפור. בוודאי נורא משעמם לה עכשיו, אז שלפחות תוכל לתפור.
בשלב הבא, אני אבנה לה שם מטבח.
נותרה השאלה רק איך סוחבים את המכונה לבית העלמין".

סוף דבר

למעשה, עד היום אני מתקשה להבדיל בין הרצל ובלפור חקק, אך כבר הפסקתי לנסות. ממרחקים זה גם פשוט יותר. אני שולח דואל לשניהם, ולפי הכתובת השונה אני מצליח להבחין. אלא ששוב חוזר הניגון. כשאני שולח מייל לבלפור, לעיתים הרצל הוא זה שעונה, ולהפך.
המשחק ב"מצא את ההבדלים" נמשך אפוא, וכמדומני שכולנו נהנים ממנו.