זה לא היה מוות-אמילי דיקנסון

בשיר זה טוענת המשוררת כי המצב שבו היא נמצאת הוא בין חיים למוות. המצב אינו מוות כי היא מצליחה לקום מהמקום הנמוך אליו הגיעה ברגעי כאב וייאוש, בעוד שהמתים מונחים על האדמה מבלי יכולת לשנות את מצבם. היא אינה מציינת את מקומם של המתים, ורק מדגישה את העמידה, בניגוד לשכיבה, שעדיין נותנת לה יכולת לחזור לחיים. מצבה הקשה מובלט במעבר המופשט משכיבה לעמידה.

עם זאת היא לא בדיוק בחיים. היא יודעת שהחושים שלה קיימים וכי דרכם היא עדיין מתחברת אל המציאות, ובכל זאת היא חווה מצבים בלתי אפשריים. חוש הראיה אומר לה שעכשיו זו שעת צהריים, והיא מחכה לצלצול פעמוני הכנסייה הנהוג בשעה זו. אך הפעמונים חורצים לשונם ואינם מצלצלים. "זה לא היה לילה כי כל הפעמונים חרצו לשונם לעת צהריים". חוש השמיעה מודיע לה שאין צילצול פעמונים כפי שהיה צריך להיות בשעה זו. חוש המישוש מדגיש "זה לא היה כפור / כי על בשרי רוח קדים – זחלה". היא יודעת בוודאות, שזו עונת הסתיו שבה הקור הולך וגובר. הדבר מתברר בהמשך השיר. ובכל זאת היא מרגישה רוח קדים על גופה.

השיר בנוי מששה בתים המחולקים לארבע שורות, ומזכיר את מבנה הבלדה, כמו גם את המזמורים הדתיים מאותה תקופה. המקפים הרבים בשיר מדגישים את הניגוד בין המציאות לתחושה, ואת המשכיות השיר כשורה אחת ארוכה של סבל מתמשך, החל מהבית השני ועד סופו. החוויה הקשה שהדוברת עוברת היא כה טראומטית שהיא אינה יכולה להיות מובנת. השיר בורח מאחיזתו הרציונאלית במבנה המתחיל מהבית השני ונמשך עד סוף השיר. הסבל העמוק וחוסר האונים אינם מתוארים באופן ישיר, אלא הדוברת כמו נאבקת לתת קול לתחושה שהיא מעבר למילים. הדבר בא לידי ביטוי במסתוריות שהיא חווה במעבר מיום ללילה, לבקרים קרים של סתיו, למרכז התוהו בלב ים. ללא קורה להיאחז בה "ללא סיכוי, או קורה להיאחז בה – ללא סימן ליבשה – / להצדיק – את הייאוש."

ישנם הטוענים כי השיר נכתב בהשפעת מלחמת האזרחים, בקיץ 1862, כאות הזדהות עם מצבו הנפשי של חייל אלמוני העומד מול גופות חיילים המסודרות לקבורה, כנאמר "ובכל זאת, זה הרגיש / כמו כל אלה – הדמויות שראיתי / מסודרות, לקבורה / שהזכירו לי, את קבורתי –". אפשרי גם שהשיר משקף תחושות טראומטיות שחוו חיילים רבים בעקבות הקרב.
מאחר ואין פרטים ביוגרפיים בשיר, קריאתו משאירה אותנו בתחושת ייאוש אוניברסלית. כל מי שחווה צער כבד עשוי להזדהות עם התמונות העולות בשיר.

תרגומה של טובה נווה לשיר

זה לא היה מוות / אמילי דיקינסון

זֶה לֹא הָיָה מָוֶת, מִכֵּיוָון שֶׁקַּמְתִּי

וְכֹל הַמֵּתִים שׁוֹכְבִים –

זֶה לֹא הָיָה לַיְלָה, כִּי כָּל הַפַּעֲמוֹנִים

חָרְצוּ לְשׁוֹנָם לְעֵת צָהֳרַיִם.

זֶה לֹא הָיָה כְּפוֹר, כִּי עַל בְּשָׂרִי

רוּחַ קָדִים – זָחֲלָה –

גַּם אֵשׁ לֹא הָיְיתָה שָׁם –

 רַק רַגְלֵי הַשַּׁיִשׁ שֶׁלִּי יָכְלוּ לִשְׁמֹר עַל הַקֹּר –

וּבְכָל זֹאת, זֶה הָיָה

כְּמוֹ כֹּל אֵלֶּה – הַדְּמֻיּוֹת שֶׁרָאִיתִי

מְסֻדָּרוֹת, לִקְבוּרָה

הִזְכִּירוּ לִי, אֶת קְבוּרָתִי –

כְּמוֹ גִּלְּפוּ אֶת חַיַּי

וְהִתְאִימוּ לְמִסְגֶּרֶת

וְלֹא יָכוֹלְתִּי לִנְשֹׁוֹם לְלֹא אוֹת

וְזֶה הָיָה כְּמוֹ חֹסֶר אוֹנִים בַּחֲצוֹת

כַּאֲשֶׁר כֹּל מָה שֶׁהָלַם – נֶעֱצַר –

וְהֶחָלָל בָּהָה וְגָבַר –

אוֹ כְּפוֹר מַקְפִּיא – בִּבְקָרִים שֶׁל סְתָיו

מָנַע אֶת פְּעִימוֹת הָאֲדָמָה בְּעִקְבוֹתַּיו –

וּבְיִחוּד, כְּמוֹ תֹּהוּ – מִתְמַשֵּׁךְ –

לְלֹא סִיכּוּי, אוֹ קוֹרָה לְהֵיאָחֵז

 לְלֹא סִימָן לְיַבָּשָׁה –

לְהַצְדִּיק – אֶת הַיּיאוּשׁ.

השיר המקורי של אמילי דיקנסון

It was not Death, for I stood up

It was not Death, for I stood up,
And all the Dead, lie down-
It was not Night, for all the Bells
Put out their Tongues, for Noon.

It was not Frost, for on my Flesh
I felt Siroccos—crawl-
Nor Fire—for just my Marble feet
Could keep a Chancel, cool-

And yet, it tasted, like them all,
The Figures I have seen
Set orderly, for Burial,
Reminded me, of mine-

As if my life were shaven,
And fitted to a frame,
And could not breathe without a key,
And ’twas like Midnight, some-

When everything that ticked—has stopped-
And Space stares all around-
Or Grisly frosts—first Autumn morns
Repeal the Beating Ground-

But, most, like Chaos—Stopless—cool-
Without a Chance, or Spar-
Or even a Report of Land-
To justify—Despair.

תרגומו של שמעון זנדבנק

תרגומה של לילך לחמן