חגית בת-אליעזר, שגרירת יקום תרבות לאירועים, ממליצה על
הסרטים "סינמה סַבָּאיָא " ו-"קריוקי", זוכי פרסי אופיר 2022
בטקס הענקת פרסי אופיר מטעם האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, שהתקיים ב-18 בספטמבר 2022, בלטו שני סרטים: "סינמה סַבָּאיָא", שזכה בחמישה פרסי אופיר, כולל פרס לסרט העלילתי הטוב ביותר; ו-"קריוקי", שזכה בארבעה פרסים משמעותיים, כולל הפרסים לשחקנית ולשחקן ראשיים. כל אחד מהסרטים הוא סרט הביכורים של יוצרו – אורית פוקס-רותם, במאית-תסריטאית של "סינמה סבאיא", ומשה רוזנטל, במאי-תסריטאי של "קריוקי" – והדבר מרשים כשלעצמו. הסרטים מוקרנים בימים אלה בבתי הקולנוע, ואני ממליצה עליהם בהתלהבות.
סינמה סַבָּאיָא
זהו סרטה העלילתי הראשון של אורית פוקס-רותם, שעשתה מאז סיום לימודיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה מספר סרטים קצרים.
קבוצה של ארבע נשים יהודיות וארבע נשים ערביות, עובדות עיריית חדרה, תושבות הסביבה, משתלמות בסדנת צילום וידאו שמעבירה רונה, במאית צעירה, בגילומה של דאנה איבגי.
היא מלמדת את הנשים לצלם ולתעד את עולמן. הסרט מתרחש בכיתת הלימוד, בעת מפגשי הסדנה, עם הקרנה של התרגילים שאותם צילמו הנשים. הנשים מכירות את חברותיהן לסדנה דרך קטעי הווידאו, נרקמים קשרי ידידות חמים ביניהן, ומתפתחות שיחות בין הנשים בנושאים הנוגעים לחייהן העולים מתוך הסרטונים, דוגמת נטייה מינית, אימהות, זוגיות, מידת העצמאות בחיי המשפחה. פה ושם מתעוררות סוגיות פוליטיות בין הערביות ליהודיות, אך הן אינן מתפתחות לוויכוח. כאן, בסדנת הווידאו המעורבת, הקולנועית – שאותה כדאי ליישם במציאות הישראלית – הנשים מקיימות את השלום המיוחל. נשים בכלל הן, מבחינה מסוימת, מגזר נחות בתוך העולם הגברי-פטריארכלי, וברוח הסיסמה של הפועלים בעולם הקפיטליסטי משנת 1895, "כל הנשים, התאחדנה!".
להשתתפות ב"סינמה סבאיא" לוהקו שחקניות עם ניסיון מועט, חלקן ללא ניסיון כלל, ובעלות סיפורי חיים מעניינים. הופעתן של הנשים כל כך טבעית ומשכנעת שהצופה תוהה, שמא הן בתפקיד עצמן, ולא משחקות. על הליהוק המבריק הזה הוענק פרס אופיר לעמנואל מייר.
טשטוש הגבולות בין התיעודי לעלילתי ממשיך, עד שלקראת סוף הסדנה רונה הבמאית, שמצלמת את המתרחש במפגשים, מהרהרת, שאולי תעשה סרט מכל החומר שאספה. דאנה איבגי מגלמת מדריכה זהירה, מאופקת, השומרת על פרטיותה, ומטפלת ברגישות בחומרים האישיים החושפניים של הנשים, המקרינות את פנים-ביתן, ואת בני זוגן, על המסך. על התפקיד הראשי הזה דאנה איבגי הייתה מועמדת לפרס אופיר.
במפגש הראשון כל אחת מהמשתתפות הציגה את עצמה בקצרה, ולפי בקשתה של רונה המדריכה, סיפרה מהו החלום שלה. לחלום תפקיד משמעותי בסרט, הוא מנחה את הנשים לאורך התפתחות דמותן. האישה הערבייה המבוגרת, המתנדבת בעירייה, אמרה שבעצם אין לה חלום, כי הגשימה את כל משאלותיה: היא חיה בשלום עם בעלה שנים רבות, וכל שמונת ילדיה מסודרים, רובם משכילים. היא מתפקדת כאמא הגדולה, המתונה, והחכמה של משתתפות הסדנה, ומשיאה להן עצות מניסיון חייה העשיר.
עורכת דין ופעילה חברתית ופוליטית, שחלמה לשיר, המגולמת ע"י הזמרת אמל מורקוס, מגשימה את חלומה, מספקת אתנחתא מוזיקלית לסרט, ועומדת במרכזו של וידאו קליפ, אותו מצלמות חברותיה לסדנה.
דמותה של סועאד, מוסלמיה דתייה צעירה, עטויית חיג'אב, אמא לשישה ילדים, עוברת התפתחות משמעותית בסרט. היא מגולמת ע"י ג'ואנה סעיד, שלמדה קולנוע, וזהו הסרט הראשון בו היא משחקת. דרך חלומה של סועאד לקבל רשיון נהיגה, אותו היא מגדירה כ"קטן", אנחנו לומדים על רצונה בשביב עצמאות אישית בתוך הזוגיות החונקת שלה. סועאד, הביישנית והמופנמת בתחילת הסרט, מתפרצת לקראת סופו בתסכול על מערכת היחסים עם בעלה, עד כדי ביטויי שנאה כלפיו. על תפקידה הזה, הראשון שלה בקולנוע, זכתה ג'ואנה סעיד בפרס אופיר לשחקנית משנה.
טרם זכייתה, עוד כשהייתה מועמדת, נערך אתה ראיון מקיף.
גם רונה הבמאית, מדריכת הסדנה, זכתה להגשים חלום: הנה הסרט על מהלך סדנת הווידאו לנשים המציאותית-בדיונית.
קריוקי
משה רוזנטל, הידוע כיוצר סרטים קצרים, וסדרת האינטרנט confess שנמכרה לרשת השידור האמריקאית AMC, מיקם את סרטו הארוך הראשון בחולון, עיר בה גדל. משה רוזנטל, התסריטאי והבמאי, עם דניאל מילר, הצלם, מראים את שכונת מגדלי היוקרה, אשר באחד מהם מתרחש הסרט, בחום ובאהבה של תאורה לילית רכה.
החום האנושי, ההתעניינות, האכפתיות, מאפיינים את יחסי השכנים בבניין, כשהדמויות הראשיות הן בני הזוג מאיר (ששון גבאי), וטובה (ריטה שוקרון), ושכנם החדש בפנטהאוז, איציק (ליאור אשכנזי), הרווק הנהנתן, שחזר ארצה ממיאמי.
ריטה ומאיר מתיידדים עם איציק, שחי בעיניהם את החלום האמריקאי, שהביא אתו ארצה, וגם הם רוצים להגשים את חלומותיהם, שניצתים בהם. תוך כדי כתיבת הביקורת הזאת, אני מבינה, שיחסי ידידות קרובים, והליכה בעקבות החלום, משותפים לשני הסרטים – "סינמה סבאיא" ו-"קריוקי".
איציק מארח מסיבות שמחות, עם מוזיקה רעשנית, כולל מערכת קריוקי, שנשמעות בכל הבניין. טובה ומאיר, המשועממים, הכבויים כל אחד במידה משלו (מאיר יותר), במערכת היחסים השחוקה, נמשכים אל המאור של איציק. איציק הוא מארח חם ולבבי, ושם, בדירתו הנוצצת, מתגשמים חלומותיהם: טובה רוקדת רמבטיקו יווני, ומאיר שר עם מערכת הקריוקי את השיר של אבי טולדנו "מה חשוב היום", בקול לא יציב, אך בצורה כנה ונוגעת ללב.
ליאור אשכנזי, שכבר עבד בעבר עם משה רוזנטל, מעצב דמות מסקרנת של איציק ההפכפך, המעודד את טובה ומאיר, ומחמיא להם, אך גם מקניט אותם לעיתים, ומתיידד עם השכנים האחרים, דבר המבעיר את קנאתם של בני הזוג. ריטה שוקרון וששון גבאי מיטיבים להביע קשת רחבה של רגשות כלפי איציק, וזה כלפי זה, ועל משחקם הרגשי, ההדדי זכו בפרס אופיר לשחקנים ראשיים. בהשפעת איציק, מערכת היחסים שלהם עוברת זעזוע קל, ולאחריו התחדשות, שמסיימת את הסרט בריקוד רמבטיקו זוגי נלהב בחופשתם השנתית באי יווני.
ראוי לציון שהמוזיקה, שהיא השחקנית הראשית בסרט, ואף נתנה לו את שמו, זכתה לפרסי אופיר: המוזיקה המקורית שהולחנה בידי גל לב וליאור פרלה ועיצוב הפסקול, שנעשה ע"י ויטלי גרינשפון ואבי מזרחי.
יואב ויכסלפיש ממליץ על
ספר העיון "הנערים:פולמוס"
קובץ המאמרים הזה מוקדש לסדרה הישראלית "הנערים", שהופקה ע"י "קשת" ו"מובי פלוס" עבור הרשת האמריקאית HBO, ועוסקת ברצח הנער מוחמד אבו חדיר על ידי יוסף חיים בן דוד ושני אחייניו (ששמותיהם נאסרו לפרסום) בקיץ 2014. הרצח התפרש כמעשה נקמה על רצח שלושת הנערים היהודים אייל יפרח, נפתלי פרנקל, וגיל-עד שער.
שידור הסדרה ב-2019 בארה"ב, ושנה מאוחר יותר בישראל, גרר גל של תגובות בארץ ובעולם, ופוליטיקאים מיהרו לנצל אותה לצורכיהם. עצם הדיון במעשה טרור שבוצע ע"י אזרחים יהודים, ונחשב ללא ספק לאירוע חריג ("מפגע בודד"), הוביל להאשמות נגד היוצרים, מהצד היהודי, וגם מהצד הפלסטיני. הראשונים טענו שעצם ההתמקדות באירוע חריג מכתים את החברה הישראלית, והאחרונים טענו ששיתוף הפעולה של הבמאי תאופיק אבו וייל עם חגי לוי ויוסף סידר מסייע להסברה הישראלית, המנפנפת בעקרונות של צדק לכל.
ספר המאמרים מנתח את הסדרה ממגוון היבטים: פוליטיים, אסתטיים, דתיים, ופסיכולוגיים.
זהותם של הרוצחים כצעירים חרדים ממוצא מזרחי, אשר נחשבים נחותים בהשוואה לחרדים אשכנזים, מעלה אפשרויות של ייאוש ותסכול כמניעים לרצח, ולא אידיאולוגיה או הוראה רבנית. מסקנה זו מובילה למאמרים הדנים בניכור של תושבי הפריפריה, שחלק ניכר מהם ממוצא מזרחי, כלפי תושבי ת"א והמעמד המבוסס במרכז הארץ, וכן ביחס כלפי אזרחים ערבים מצד דוברי ערבית מהבית.
כותבים דתיים מתמקדים באובדן אמון במחנכים במגזר החרדי, בנטייה להקפיד על מצוות שבין אדם למקום ולהמעיט בחשיבותן של מצוות בין אדם לחברו, ויש מי שטוען לייצוג שגוי ומכליל של מבצעי הרצח, ולניצול המאורע לניגוח חובשי הכיפות באשר הם.
מהצד הערבי נכתבו מאמרים בהקשר של חיי יומיום תחת שלטון יהודי בירושלים ושאלת האמון במערכת החוק, אחת המרכזיות בעלילה.
כמו כן נכללים בספר מאמרים על הפקת הסדרה, הבחירות האמנותיות, מהות הז'אנר המכונה "דוקו-דרמה", ושיחות בין היוצרים לבין עצמם.
עורכת תמי ריקליס, הוצאת עם עובד 362 עמודים.