אבי גולדברג מביא את אחד מסיפוריו המוקדמים של הסופר הידוע דיימון ראניון. הסיפורים האלו אינם מתרחשים במרכז הפשע של ברודווי, כמו הסיפורים המפורסמים שלו (שתורגמו גם לעברית למשל בספר "ברנשים וחתיכות"), אלא בארץ מולדתו קולוראדו.
זהו חלק ראשון מתוך שניים.
המערכת
מה נכתב בספר הקדוש? קראתי בו אמש – כך כתוב שם: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.
יכול להיות משפט יותר פייר מכך? יותר מובן עבור מי שחי על חרבו? למי שסכין ואקדח הם כלי מלאכתו? אבל החוק לא נותן לו צ'אנס כשהוא לוקח את חייו. לא, החוק אינו הוגן כשהוא מושיב אותו את הנידון על הכיסא, והורג אותו כשהוא מתעוות. המוות מגיע ממקור לא נראה, והוא לא יודע מה הרג אותו.
או שהחוק גוזר עליו לצנוח מגובה של שני מטרים והחבל שכרוך על צווארו חונק אותו למוות.
אם הוא חייב למות, תן לו למות לפי הספר הקדוש, מוות שהוא יוכל לראות, להבין, כמו המוות שהוא עסק בו כל חייו, מוות באקדח או בסכין, כששתי רגליו ממשיכות לבעוט!
שירת ה"כלואים"
הנידון למוות בתא שלידנו צחק ללא הרף צחוק היסטרי. הוא נשפט באותו בוקר, והם אמרו לנו שהוא התחיל לצחוק ברגע שהושמעו המילים:
"יהי רצון מלפניך אדוני אלוהינו רחם על נשמתו.. ".
הוא אמור להילקח למחרת לבית הסוהר כדי להמתין להוצאתו להורג.
רֵד שיקגו היה סקרן, גילה עניין ער בפרשה.
האיש, כך נאמר לו על ידי אחד הסוהרים, הרג עובד במסילות הברזל, בדם קר וללא התגרות.
המשפט התנהל מאז שהגענו לכלא המחוזי, ונמשך שלושה ימים, שבמהלכם רד שיקגו דיבר על מעט מאוד נושאים אחרים. מהחלונות המסורגים של מסדרון הכלא יכולנו לראות את בית המשפט הפלילי הישן והמטונף שמעבר לחצר, כשהתאמנו שם. רֵד היה צופה בתהלוכות הקודרות אל הכלא וממנו בכל יום. הוא העלה השערות לגבי התקדמות המשפט. הוא ידע מתי התיק יגיע לחבר המושבעים להכרעה, וכשראה את שנים-עשר הגברים, שבראשם צועדים שני פקידי בית המשפט הזקנים, שבים אחרי ארוחת הצהריים לאולם, ביום השלישי, הוא הכריז:
"זהו, הם הגיעו להסכמה על פסק הדין, וזה רצח מדרגה ראשונה. שים לב הם לא מדברים ואף אחד מהם לא מחייך".
ואז, כשהאומלל הוחזר לתאו, צוחק את הצחוק העגום ההוא, רד אמר "האיש משוגע. הוא היה כזה מלכתחילה. זה לא יהיה צודק לנדנד אותו על עמוד התלייה".
רֵד ואני היינו עצורים כחשודים בקשר לפרשה שהתרחשה ארבעים ושמונה שעות לפני שנחתנו בעיר. לא היתה לנו סיבה מיוחדת לחשוש מהמעצר הזה, כמעורבים בעניין, ולשוטרים לא היתה בכלל ראייה על כך שאנו מעורבים בעניין, אבל הם החזיקו אותנו במעצר כדי להראות לציבור שהם עובדים על התיק.
במשך עשרה ימים היינו עצורים בעוון שוטטות . זו לא הייתה חוויה חדשה עבורנו בשום מובן, אפילו לא העניין עם האיש הנידון, זה שלא הפסיק לצחוק, שכן לעתים קרובות היינו עצורים תחת אותה קורת גג עם כאלה שנידונו למוות.
הדבר היחידי שהיה יוצא דופן היה העניין המיוחד שגילה רֵד באיש הצוחק. "רד", שאלתי, בעודנו יושבים ומשחקים קלפים, "האם אי פעם הרגת מישהו?"
הוא שמט מידו בשלווה קלף, ומשך אחר, ובעוד מבטו נעוץ ב"יד", והוא שוקל המהלך הבא שלו, ענה: "תגיד ,למה אתה שואל אותי את זה?"
"אה, אני לא יודע למה, פשוט הסתקרנתי," אמרתי.
"ראית ועשית כל כך הרבה דברים אז חשבתי שאולי נתקלת במקרה במשהו מהסוג הזה."
"זו לא בדיוק שאלה מנומסת", הוא השיב.
"ראיתי כמה מקרי רצח. ראיתי לא מעט, למעשה. ראיתי כמה מהם נגררים למשרד הפרטי של צ'יף, כשהם מזיעים על איזה מסכן שהתקשה.. וראיתי עוד כאלה בכמה מקומות אחרים".
"אז יצא לך להרוג בן אדם?" התעקשתי. הוא שקל את השאלה שלי בקפידה. "מעולם לא עשיתי זאת", הוא ענה לבסוף.
"כלומר, מעולם לא פגעתי באף אחד באופן מכוון. אף פעם לא השתתפתי בשום עבודה שאחרי שגומרים אותה מגיעות אלי רוחות רפאים כדי להעיר אותי בלילה ומוציאות אותי משלוותי. אומרים שמי שהורג בן אדם, לעולם לא יוכל לעצום את עיניו שוב, גם כשהוא באמת ישן. כשאני נשכב על מזרון הקש, עיני נעצמות בחוזקה, ואז אני בטוח שאני לא צריך להיות מוטרד עכשיו או אי פעם על שום דבר כזה".
סיימנו את המשחק בשתיקה, והוא הניח את הקלפים בצד, גלגל סיגריה ואמר: "תקשיב! מעולם לא הרגתי אף בחור באופן אישי, כמו שאני אומר. אני מתכוון לא הרגתי מישהו שלא עשה לי משהו. אני אקדחן ונוכל כבר הרבה שנים, כמו שאתה יודע, אבל אני תמיד נזהר מאוד מלפגוע במישהו ולגרום לו נזק בלתי הפיך.. אני נזהר מאוד בעבודות, לא לפוצץ אנשים בלתי מזיקים, ואני תמיד אומר לאנשים שלי שכאשר הם צריכים להשתמש בנשק, לנסות ולא לפגוע באף אחד. אם הם עשו זאת, בטעות, זו לא אשמתי. אחת הסיבות שעברתי לעבוד בעצמי הייתה כדי שלא להרוג אף אחד. הייתי כל כך קרוב להיתפס שיכולתי כבר לשמוע את שערי בית האסורים נטרקים אחרי, וירייה אחת קטנה הייתה חוסכת לי הרבה צרות, אבל תמיד עשיתי כמיטב יכולתי כדי לא לשחרר את הקליע הזה. מעולם לא רציתי להרוג אף אחד. הייתי מעורב בתסבוכות שבהן החבר'ה שחיפשו אותי היו מקצוענים במה שעשו והיו וחזקים ממני, ותמיד ניסיתי להסתדר בלי להרוג. אמרתי שמעולם לא הרגתי מישהו. אבל עזרתי פעם אחת להרוג, אבל זה לא נחשב לרצח. מאז זה לא הציק לי בכלל, ואני ישן טוב".
הוא הלך אל הצוהר והציץ החוצה אל החצר, שם קיפצה להקה של דרורים. לבסוף הוא הסתובב ואמר: "לא נתתי בזה אפילו מחשבה אחת די הרבה זמן, ואני אף פעם לא נזכר בכך עד שאני רואה איזה נוקשה מסכן שסומן כמטרה ונחרץ דינו להיעלם. חלקם מלחיצים אותי – במיוחד הבחור הזה המצחקק שלידנו. אני אספר לך על מרק-עצם המצחין. יום אחד תוכל לכתוב על זה, אם אתה רוצה."
הוא היה עכברוש שהתאמן לפני שנים עם בילי קולון, דובשנית קיד, וחבורה של ותיקים אחרים שמעולם לא הכרת. זה היה גם לפני זמני אבל שמעתי אותם מדברים עליו. הוא השתתף בשוד של בנק של סיוקס סיטי, וכולם נתפסו ונשלחו לקלבוש למשך חמש עשרה שנה כל אחד. בימים ההם מרק עצם היה עדיין בחור די טוב. היו לו עצבים חזקים, והוא היה פיקח, והסתדר טוב עם כולם. אבל עם הזמן הוא הפך עצבני. הפריצה שתכנן דובשנית קיד מהקלבוש כנראה ערערה אותו. כשהכול היה מוכן לבריחה, הוא קיבל רגליים קרות והסגיר את כולם. על המעשה הזה ניתנה לו חנינה, והוא מיד יצא לדרך.
הוא הפך לעובד בקרון בלם רכבות (א.ג.: קרון הבלם הוא הקרון האחרון ברכבות משא ותפקידו לתת כוח בלימה נוסף לרכבת). והופיע בצריף על המסילה העוברת בין דודג' סיטי ללה חונטה. והוא הפך לאדם הלבן הכי מופרע שאלוהים ברא. להובוס (א.ג.: נוודים שהיו מתגנבים לרכבות מטען ללא תשלום) ולאקדחנים הוא התנהג בצדקנות של חוזר בתשובה, כמו שמי שנגמל מאלכוהול מתייחס אל שיכור. הוא התייחס אליהם בזעם. האיש היה כה נוקשה, גדול, וחזק, שיכול היה להרוג אדם במכה אחת בידיים חשופות אם הוא היה פוגע בו נכון, ואם היה מחומם מספיק באותו רגע על העולם.
סביר להניח שכל הקטע הזה של האלימות היה בגלל שהוא פחד כל הזמן מכל בחור המשוטט בדרכים שהוא בעצם נשלח להשיג אותו ולנקום בו בגלל מה שהוא עשה, או אולי זה היה בגלל שהוא ידע שהם יודעים שהוא צהוב, פחדן. בכל מקרה, הם, המשוטטים, מעולם לא ניסו לעשות לו דבר. את העבודה הזאת השאירו לקולון, לדובשנית, ולאחרים אותם הסגיר.
מרק-עצם הצהיר שאף 'בו' לא יוכל להתפלח ולתפוס טרמפ על הרכבת שלו, והוא גם קיים את האזהרות שלו. הוא חבט בהם כשהם ניסו להתגנב, בכזו אכזריות שהנוודים הוותיקים לא ניסו אפילו להתקרב לרכבת כשהוא היה במשמרת.
מדי פעם איזה נער ניסה את זה, להתגנב במשמרת שלו, אבל אם הוא היה נתפס על ידי המצחין, הוא הצטער על כך לכל שארית חייו. שמעתי גם את הסיפור על המסילה הקטנה ההיא אל הוט ספרינגס. מספרים שפעם היו מציעים פרס לכל 'בו' שיצליח להתגנב לרכבת כשמרק עצם המצחין נמצא עליה במשמרת, ואיך בחור אחד שיחק אותה. הוא פשוט התחבא בדוד המים שמאחורי הקטר. אני באופן אישי פגשתי את הג'נטלמן ההוא מוויומינג, ביוניון פסיפיק, ואת כל החבר'ה האחרים שהיו משוויצים שהם כאלה קשוחים, כדי לאתגר את מרק עצם, אבל הסיפורים האלה הם רק אגדות ילדים לעומת מה שאפשר לספר על המצחין בוודאות.
שמעתי על זה שהוא היה תופס חבר'ה שנתלו על הרכבת והוא היה שופך עליהם מי קיטור רותחים. שמעתי מספרים על כך שהוא דוחף גחלים לוחשות לתוך הבגדים של נוודים עניים ששכבו שם ישנים. ועל הטריק הזה של הטלת וו צימוד על קצה כבל מתחת רכבת נעה, כך שהוא יתנדנד מתחת לקרון ויפיל את מי שהתחבא שם ונצמד לסרנים, וזה נחשב לדבר המתון ביותר שהוא עשה.
הוא פשוט היה שטן. אנשי הרכבת האחרים על הקו בקושי הסכימו לתקשר איתו. הם לא יכלו לסבול את הטירוף במשמרת שלו. הוא פשוט התחרפן לחלוטין.
אבל הם גם לא יכלו להתלונן עליו שהוא הרחיק את ה'בוס' מהרכבות שלו, כי בשביל זה הוא בעצם היה שם. הקטע האהוב ביותר שלו היה להכות נוודים, הובוס. הוא פשוט אהב לתפוס ברכבת שלו איזה נווד זקן ומסכן ולפרק לו את הצורה ולהוציא ממנו את המיץ לנצח. הוא שלח הרבה בחורים לאשפוז, ולפי דעתי גם הרג כמה עוד לפני שהכרתי אותו.
באותם ימים הסתובב עם הכנופיה שלנו צעיר בשם מנצ'סטר הכחוש – ממש ילד, אפילו לא בן שמונה עשרה, צעיר נחמד ושקט יותר מכול אחד אחר שפגשתי אי פעם. הוא לא היה בנוי לחיות בדרכים. נראה שהיו לו קצת בעיות בבית והוא ברח. מילר הזקן, אותו פורץ הולנדי, החזיק אותו בצוות שלו, אבל הוא מעולם לא נתן לילד הזה להשתתף בשום עבודה.
להיפך הוא ניסה לשכנע אותו לחזור הביתה. משום מה. הוא תמיד ניסה לגרום לכחוש לחזור הביתה. "הדרכים זה גיהנום לצעירים", היה אומר. בשפתו העילגת. "תשאירו את הלכלוך למשופשפים הזקנים שכבר נכנסו לזה, אל תכניסו לעניין הזה צעירים".
אבל הכחוש לא הקדיש להולנדי הזקן תשומת לב. אולי בגלל שבאותה תקופה בחייו לא הייתה לו אהבה גדולה לחיים, וכנראה היה עוזב אותנו הרבה לפני כן אם הוא לא היה חושש שמישהו יחשוב עליו שהוא משקשק.
הם היו באיזה חתיכת ג'וב בלה חונטה, שאני ופריסקו הנוצץ ומילר יצאנו משם, והתקבצנו בחורשה קטנה של עצי צפצפה במרחק כמה קילומטרים מחוץ לעיר. היינו מכינים מרק ניטרו-גליצרין מדינמיט, אתם יודעים, ומילר שלח את הכחוש אל העיר כדי לרחרח מעט סביב. היה כבר חורף והיה כבר מדי קר. כולנו התקבצנו מרחבי המערב ופנינו היו מזרחה. כולנו היינו תפרנים לגמרי גם כן, והיינו זקוקים למצלצלים באופן נואש ביותר. כשהכחוש חוזר מהעיר הוא נרגש מאוד. הוא מחזיק בידו את העיתון של דנוור.
הוא רץ אל הזקן ומושיט לו את העיתון "תסתכל על המודעה הזאת."
"אני חייב לחזור הביתה, מיל'" הוא מכריז בהתרגשות.
מילר מאמץ עיניו בנייר המודפס וקורא לי. הוא מצביע על מודעה לחיפוש קרובים בה כתוב : "גורדון קלהר, שנעלם מביתו בבוסטון לפני שנתיים, מתבקש לשוב לביתו בדחיפות באשר אימו מוטלת על ערש דווי".
המודעה התפרסמה בשם אחד פליאס קהלר. ואני ידעתי כי מדובר באיש שהיה הנשיא הלאומי של איגוד הבנקים.
""טוב, אתה מסתלק מכאן," אמרתי לו, "אתה יוצא מיד מהעניינים כאן", ויכולתי לראות שאלו המילים שהוא ציפה לשמוע.
"בטח הוא הולך", אמר מילר, "אתה ננעל על הרכבת הבאה".
"כל רכבות הנוסעים מאחרות, אבל יש רכבת מטען שאמורה לצאת מכאן עוד הערב, כבר ביררתי" אמר הכחוש.
"כמה ג'ובות אנחנו יכולים לגרד ולתת לו לנסיעה?" שאל מילר הזקן כשהוא מפשפש בכיסיו. כולנו ניערנו את עצמנו וביחד גירדנו שלושה, ארבעה דולר. "אם היית יכול לחכות עד אחרי הלילה" אמרתי לו כשאני חושב על המכה שאני יכול לעשות הלילה.
אבל מילר קטע אותי מייד: "אל תגרמו לו לאחר. ייתכן שיקרה לה בינתיים משהו".
"הברקתי הביתה שישלחו לי כסף, אבל אני רוצה להגיע קודם כל לקנזס סיטי", אמר הכחוש.
"העיתון הזה הוא בן כמה ימים, ואין לדעת כמה זמן כבר רצה המודעה הזאת, אני חייב להגיע לקנזס סיטי כדי לגייס בוכטה מכמה אנשים שאני מכיר שם. אני הולך לתפוס את רכבת המטען הזו".
"מרק עצם הזה נמצא על הרעשן הזה", אמר 'פריסקו הנוצץ'. הוא היה שחור שקט ומרושע.
"מדבר עם המרק, אולי הוא לא דוחף אף שלו לעניין הזה", אמר מילר בשקט.
החלטנו לוותר על המכה שתכננו לאותו הלילה, ולעלות לעיר ללוות אותו. הכחוש נראה מודאג מאוד, והוא כל הזמן אמר לנו שאם הוא לא מגיע הביתה בזמן הוא לעולם לא סולח לעצמו, אז כולנו רצינו לראות אותו עולה על הרכבת. חיפשנו את הסדרן האחראי על נסיעת הלילה הקרובה של רכבת המשא, והסברנו לו את העניין. אף אחד מאתנו לא הכיר אותו, אבל הוא נראה בסדר כזה, בחור מבין עניין.
"אני אומר לכם, חבר'ה, הייתי נותן לחבר הצעיר שלכם לנסוע, אבל כדאי שתראו את האחראי על קרון הבלם הראשי שלי, מרק עצם המצחין. הוא אגוז קשה, אבל במקרה הזה הוא צריך להיות בסדר. אולי אני אדבר איתו בעצמי".
מילר הלך לחפש את המצחין. הוא מצא אותו יושב במסבאה, שותה לבדו, על הדלפק, אף על פי שבאותו זמן היו שם עוד עובדים ממסילות הברזל. מילר הכיר את המצחין מימים עברו, אבל לא היה שום סימן לכך שהם מזהים אחד את השני.
ההולנדי הזקן הסביר למצחין בקיצור רב את העניין, כשהוא מסכם: "זה תהיה טובה אישית שתעשה לי, אולי אני מחזיר את זה לך פעם".
"הוא לא עולה על הרכבת שלי!" השיב בנחרצות המצחין. "זה ברור כשמש. אין מקום לוויכוח".
ההולנדי נעץ בו מבט ממושך רציני ורצח היה בעיניו. המצחין זינק ממושבו ליד הדלפק, וידו גלשה אל מותניו.
"מרק, הילד עולה על הרעשן שלך!" אמר מילר, קולו נמוך אך רועד מכעס. "הוא רוכב על הרעשן שלך. ואם משהו קורה לילד, הדובשנית קיד כאן, ולא משאיר לך שום סיכוי", קולו של ההולנדי היה נמוך משובש ורוטט מזעם. "שום סיכוי הלך עליך! נקודה, סוב!"
אבל כשהוא חזר אלינו, הוא פשוט פחד על החיים של הכחוש. "יותר טוף אתה לא נוסע הלילה", הוא אמר. "המרק הזה הוא שטן ויפגע בך".
"אני לא פוחד," השיב כחוש. "הוא לא יתפוס אותי, בשום אופן."
הזקן ניסה להניא אותו מהרעיון, אבל כחוש היה נחוש בדעתו, ולבסוף מילר, בהתפעלות מרוחו האיתנה של כחוש אמר: "טוף, אם אתה רוצה ללכת תלך. אדם אחד יכול לחביא יותר טוב משניים אבל הנוצץ חייב ללוות אותך עד דודג'."
זה היה ההסדר היחיד שההולנדי הסכים לו, ובעוד שכחוש לא רצה שהנוצץ יתלווה אליו, ואני עצמי לא הבנתי איזו תועלת הוא יכול להביא לו, מילר התעקש על כך וכולנו נכנענו לרצונו.
אותו ערב ליווינו אותו לרציפים, מילר זקן הסתודד עם הנוצץ, ואחר כך נפרד מכחוש. זו הייתה הפעם היחידה בה ראיתי את מילר מביע רגש כלשהו. אני מניח שהוא חיבב אותו מאוד.
השניים הסתתרו מאחורי ערימת חבלים, מקום שבו הרכבות האטו, ואני ומילר התרחקנו משם וצפינו בהם. כשהרכבת חלפה, יכולנו לראות את המצחין עומד על גבי קרון משא, ונראה כמו שטן גבוה. הוא ניסה לצפות על שני צידי הרכבת בו זמנית, אבל לדעתי הוא ראה את כחוש או את הנוצץ כשהם זחלו אל מתחת לקרונות, בזה אחר זה, ונצמדו לסרנים. אחר כך נעלמה הרכבת בחושך, כשהמצחין עומד זקוף ונוקשה על סיפון קרון המשא.
חזרנו ללינת לילה בחניון שלנו בחורשה. ולמחרת בבוקר בטרם התעוררנו נכנס הנוצץ בצליעה פנימה, מגואל בדם וזרועו שמוטה מיטלטלת לצדו.
לא הייתי צריך לשמוע את אשר התרחש כדי לנחש מה קרה. מרק עצם סגר עליהם כבר בעצירה הראשונה של הרכבת. הוא לא ציפה שיהיו שם שניים, אבל הוא התמקד בכחוש. במקום להזהיר אותו, הוא עבד עליו, אמר לו לעלות לקרון שבו הוא יהיה מוגן. זה היה אחד השטיקים הישנים שלו.
את הנוצץ הוא לא הספיק לתפוס. הנוצץ התחמק בחסות חשכת הליל, ברגע שהבין שהם נתפסו. הוא המתין בחשיכה עד שהרכבת חזרה לנוע. הוא זחל בין הקרונות כדי להזהיר את הכחוש. הכחוש לא חשד בכלום. הוא הודה למצחין ואפילו סיפר לו על המצב של אמו הנוטה למות.
ברגע שרכבת המשא יצאה שוב לדרכה, המצחין פונה אל הנער ואומר: "עכשיו ילד יפה שלי, אתה כזה נוסע נחמד, אז בוא נראה אותך קופץ החוצה מהרכבת הזאת!"
כחוש חשב שמרק רגל המצחין מתבדח, אבל למצחין לא היתה שם שום כוונה אחרת מאשר מה שאמר. מרק רגל שלף אקדח.
הנוצץ, עם אקדח משלו בידו, זחל מעליהם והשתטח על גג הקרון, מנסה לייצב את קנה האקדח על המצחין.
הכחוש התחנן וכמעט בכה, כאשר המצחין הסתער עליו לפתע, וקנה האקדח שלו ריסק את הלסת שלו והעיף אותו מהרכבת. הנוצץ ירה במצחין בגבו, והוא צנח על רצפת סיפון הקרון, אך לא התגלגל החוצה ממנו. כשהנוצץ חמק שוב בין הקרונות, מרק רגל ירה לעברו ופגע בזרועו. הוא הצליח לרדת מהרכבת, בקושי נחלץ משם, וחזר במורד המסילה, שם מצא את הנער מוטל מת – מפרקתו הייתה שבורה.
מילר הזקן, שאפשר להגיד שהיה בדרך כלל האיש המתון ביותר בעולם, כמעט יצא מדעתו מזעם כששמע על ה"שפיל" הזה שמרק עצם שיחק. הוא השתולל וריסק חפצים סביבו כמו משוגע. הכרתי אותו כמי שחילץ מפעולה שהשתבשה כל חבר בכנופיה שלו שהשתרע על האדמה, מת או גוסס, ופניו לא הביעו אפילו חצי ממה שעבר עליו לאחר מכן. אך למראה ההתפרצות הזו הייתם חושבים שהנער היה בנו. הוא נשבע שהוא לא יעשה שום דבר אחר כל עוד הוא חי עד שהוא עוקר את ליבו של מרק עצם מחזהו.
הנוצץ היה צריך להיעלם משם, כי ללא ספק למצחין היה איזה סיפור מופרע ומְאַחֵז עיניים לספר על כך שהוא הותקף על ידי הובוס ונורה על ידי אחד מהם. לא נותרה לנו כל תקווה אלא לפירעון ההתחייבות של הנוצץ לסיים אי פעם את חייו של מרק עצם.