אילן ברקוביץ מנתח שיר של סמי שלום שטרית העוסק בעידן מגפת הקורונה שעוד לא חלף.
המערכת
אני מדבר עם אמא כל יום / סמי שלום שטרית
אֲנִי מְדַבֵּר עִם אִמָּא כָּל יוֹם.
הִיא מְדַבֶּרֶת עִם אֱלוֹהִים
מְבַקֶּשֶת שֶיִּקַּח אוֹתָהּ
כַּפָּרָה עַל יְלָדֶיהָ וּנְכָדֶיהָ.
הִיא מִתְחַנֶּנֶת: אַל תִּתֵּן לָהֶם
לִזְרֹק אוֹתִי לְתוֹךְ בּוֹר בְּלִי לְוָיָה.
תָּבוֹא לְטַפֵּל בִּי. שִׂים מַסֵּכָה וּכְפָפוֹת וְתָבוֹא.
וְתָבִיא אֶת הָאַחִים שֶלְּךָ.
תַּגִּידוּ קַדִּיש וְתַעֲשׂוּ לִי מַצֵּבָה.
תַּפְסִיקִי עִם הַשְּטוּיוֹת, אִמָּא,
עוֹד נַחְגֹּג חַגִּים רַבִּים, אֲנִי מְגַיֵּס אֶת קוֹלִי הַבּוֹטֵחַ.
אַבָּא בְּמַצַּב רוּחַ מְרוֹמָם. אֱלוֹהִים מְדַבֵּר אֵלֵינוּ,
הוּא אוֹמֵר לִי מוֹכִיחַ, וְעַד אֶתְמוֹל הוּא חָשַב
שֶלֹּא צָרִיךְ לְהַגְזִים וְעוֹד יָצָא לִקְנִיּוֹת בְּעַצְמוֹ.
וְהַיְּלָדִים, וְהַיְּלָדִים, אֲנִי בּוֹכֶה מִן הַבֶּהָלָה.
מָה עָלָה בְּדַעְתְּךָ לַחֲזֹר לָאָרֶץ וְהַיְּלָדִים בְּאָמֵרִיקָה.
הַסִּיּוּט הַמֻּדְחָק שָב, קָם וְהָיָה:
אֵין מְטוֹסִים וְאֵין אֳנִיּוֹת לַחֲצוֹת יַמִּים וְיַבָּשוֹת.
אֲנִי מַדְחִיק וּמַדְחִיק עַד שֶזֶּה מִזְדַּקֵּר בְּעוֹרִי הַמְּכֻוָּץ מִדַּחַק.
לְמִי לִדְאֹג קֹדֶם בָּעֲרֵמָה הַזֹּאת.
כְּאִלּוּ שֶאֶפְשָר.
אֲנִי אַחֲרוֹן, זֶה בָּרוּר.
אוֹ שֶלֹּא, כְּפִי שֶמְּבַקֶּשֶת דַּיֶּלֶת הַטִּיסָה –
חִבְשוּ קֹדֶם אַתֶּם אֶת מַסֵּכַת הַחַמְצָן וְאַחַר חִבְשוּ לַיְּלָדִים.
אַךְ הַמַּסֵּכוֹת כָּאן הֲפוּכוֹת וְגַם הַטִּיסָה הַזֹאּת, בְּעֶצֶם.
השבוע חזרו לדבר בתקשורת על מגפת הקורונה. משרד הבריאות ערך "משחק מלחמה" במפקדת אלון של פיקוד העורף, ופרופ' סלמאן זרקא, פרויקטור הקורונה, דיבר בתדרוך על תרחיש ייחוס סביר של שני גלים משולבים: קורונה ושפעת, שיתרגשו עלינו בחורף הקרוב. דובר גם על מיליוני חיסונים שיגיעו, ובמקביל הוצג סקר של משרד הבריאות על פיו כשליש מהישראלים חושבים שהקורונה כבר חלפה.
השיח הזה הזכיר לי ספרי שירה שיוחדו למגפת הקורונה כגון "דעסא קרקוביאק ומחול הקורונה" מאת המשוררת רחלי אברהם איתן (2020, הוצאת ש"א), "עולם חדש משוגע" מאת המשורר שגיא שדור (2022, הוצאת קתרזיס), וגם שירים ופרקי שירה כגון "ימי קורונה" למשוררת אגי משעול בספר-שיריה "קפל" (2020, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 65-51), ו"אהבה בימי קורונה" ואילך אצל המשורר גלעד מאירי בספרו "הזמן עשה את שלו מבחינתי הוא יכול ללכת" (2022, הוצאת מקום לשירה, עמ' 84 ואילך). הוא הזכיר לי גם את ספר שיריו החדש של המשורר סמי שלום שטרית, "אפידמיולוגיה הולכת ונמשכת של משורר" (2022, הוצאת טנג'יר, עריכה רועי חסן), שהשיר המופיע כאן לקוח מתוכו (עמ' 34).
מדובר בספר שירים אינטנסיבי ביותר, טוטאלי, שהוא גם סוג של הימור פואטי. כבר מעצם שמו הוא מסתכן באי-רלבנטיות לתקופה שבה המגפה תדעך ותיעלם, אך הקשר הצמיגי שלו אל המציאות הוא כל כך סמיך שהנה הוא הפך את ההימור הזה למוצלח, אם כי אוי לאותה הצלחה. בפרפראזה על סיום אחד משירי הספר הראשונים: החיובי הוא שלילי במקרה הזה כשם שהשלילי הוא חיובי במקרה של בדיקה (עמ' 18).
בקומוניקט שצורף לספר סיפר המשורר על תהליך הכתיבה שלו: "לא התכוונתי לכתוב ספר שירים ואף לא שירים בודדים בשנת הקורונה האיומה, אבל כמו תמיד המילים היו מפלטי ומקלטי בעתות הסגר והמחנק, לנפש בעיקר. כתבתי במחשב ובאייפון לסירוגין. הייתי לבד בכל הסגרים, תמיד לבד". בהמשך הוא מתאר את הספר כ"מעין יומן פיוטי גלוי לב" וחותם את דבריו בפניה לקהל: "הן אחרי הכל, כולנו היינו שם". מעניין לציין בהקשר הזה שהספר נפתח בשרשרת שירים שהם מעין דיגומים לשירו הידוע של דן פגיס "כתוב בעיפרון בקרון החתום", המתחיל במילים "כאן במשלוח הזה". שטרית כותב לעומתו, למשל: "כאן, בסגר הזה" (עמ' 7); "כאן, בין הקירות, בשקט הזה" (עמ' 8); וגם "כאן בלילותיי החרדים / אני מתפלל על אהוביי" (עמ' 10). גם המשורר גלעד מאירי נוקט בדרך דיגומית דומה בשירו "כתוב במקלדת בקרון קורונה": "כאן בחדר מבודד / אני גלעד", וגו' (עמ' 87 בספרו לעיל).
השירים בספרו של סמי שלום שטרית הם ללא כותרות, להוציא את שיר הנושא הארוך לקראת סופו "אפידמיולוגיה הולכת ונמשכת של משורר (או חקירה אפידמיולוגית ללא תועלת לציבור)" ושיר האפילוג (עמ' 49-43). הייחוד של השיר שבחרתי בו למדור הוא ברגעי אובדן השליטה שמתוארים בו. ניתן לראות ממש איך זה קורה בשיר בן 25 הטורים באופן הדרגתי. תחילה המשורר מדבר עם אמו, לאחר מכן הוא מגייס את קולו הבוטח כדי להרגיע אותה ("עוד נחגוג חגים רבים"), ואז הוא נשבר בעצמו מעצם המחשבה על ילדיו: "והילדים, והילדים, אני בוכה מן הבהלה". סיום השיר, שמתאר טיסה הפוכה, יכול לשמש גם משל לעידן הטרום-קורונה וללקח שאמור היה להילמד מהמגפה, וכנראה שכבר נשכח: שלעתים מרוב נהנתנות ואולי גם רגשי גדלוּת אל מול הטבע, האדם שוכח להיות עניו (וראו בעניין זה למשל את השיר המתחיל במילים "הפסקתי לאכול חיות / לאחר שראיתי את אושרן / ברחובות הריקים מאדם", שבעמ' 16).
